ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק של שלשה עשר · כה
דין יבמה שאמרה בתוך ל' יום לכניסה לא נבעלתי כופין אותו לחלוץ אחר ל' יום מבקשין ממנו שיחלוץ ובזמן שהוא מודה אפי' אחר י"ב חודש כופין אותו לחלוץ ודין זה מיירי כשגיטה יוצא מתחת ידה דאל"כ היו כופין אותו ליבם והיכא שאומר שנתן גט קודם שבעל והיא אומרת שלא בעל צריכה חליצה וגט שני:
מתניתין היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לכניסה לא נבעלתי כופין אותו לחלוץ לאחר ל' יום מבקשין הימנה שיחלוץ לה ובזמן שהוא מוד' אפי' אחר י"ב חדש כופין אותו שיחלוץ לה ופריך תלמודא עד שכופין אותו לחלוץ ניכפנו ליבם ואמר רב בשגיטה יוצא מתחת ידה מיתיבי יבמה שאמרה בתוך שלשי' יום לא נבעלתי בין שהוא אומר בעלתי בין שהוא אומר לא בעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' יו' מבקשין ממנו שיחלוץ היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא ביעלתי הרי זו יוצאה בגט הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אעפ"י שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצ' ומדקאמר צריכה גט ש"מ דלא איירי בגיטה יוצא מתחת ידה אמר רב אמי ה"ק צריכ' חליצ' עם גט ואעפ"י דקאמר בבריית' הלשון צריכ' צ"ל דה"ק אעפ"י שחזר ואמר לא בעלתי אפ"ה מבקשין הימנ' שיחלוץ לה ואין כופין דלשון צריכ' חליצ' משמע שהיא מוכרח' לכך ולא שכופין אותו רב אשי אמר התם גט לזיקתו והכא גט לביאתו פי' הגט הראשון שיצא מתחת ידה קודם שנבעלה א"כ לא היה אלא לזיקתה ופסולה עליו והא אמר שנבעלה אחר הגט ויש ביאה אחר הגט א"כ צריכה גט ממש מן התורה לביאתו ולפי דבריה שאמרה שלא בעלה צריכה גט אף לחליצה ואין חילוק בין גט של יבמין לשאר גט אלא כל גט כותב סתמא כהלכתו רק כשהוא קודם בעילה אז נקרא גט של יבמין ופוסל אות' עליו וכשהוא לאחר בעילה הרי הוא כשאר גט ויכול להחזירה כשאר אשה וא"כ היכא שהוא אמר שבעל קודם שנתן גט והיא אומרת שעדיין לא בעל ועכשיו אסורה לו לבעול שהרי פסלה אותה בגט לפי דבריה צריכה חליצה ותו לא מידי אבל היכא שאמר שנתן גט הראשון קודם שבעל א"כ צריכה גט שני לביאתו וכן כתב הטור להדיא והרמב"ם כתב יבמה שנתייבמה וגירשה בתוך ל' יום ואמרה לא נבעלתי אעפ"י שהוא אומר ביעלתי כופין אותו שיחלוץ לה הואיל וקדם וגירשה בגט ואם עדיין לא גירש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט כו' ולא הזכיר מגט שני כלל והיינו שמפרש הא דאמר בגיטה יוצא מתחת ידה היינו הגט הזה שנתן עכשיו ונתן בעל מגיד משנה טעם לדבריו דאי קודם כניסה אפילו לאחר ל' יום היתה היא נאמנת לומר לא נבעלתי דכיון דאיכא אסורה מוקי נפשי' מלבעול ע"כ ותימא א"כ הוא להדיא נגד הסוגיא דמסתמא הלכתא כרב אשי דהוא בתראי וגם האי אע"פ כו' דקאמר בברייתא מיתוקמא אליבא שפיר כפשוטו והוא פירש להדיא דבעי גט לביאתו זולת הגט דבעי לזיקתו אלמא דלא אמרינן כיון דאיכא איסורא מוקי אנפשיה וטעם לדבר מאחר שכנסה אחר הגט ושהתה אצלו א"כ סבר דליכא איסור בדבר ושרי ליה ואמת שאינה אסורה אלא מדרבנן גם מה שכתב כופין אותו שיבעול או יחלוץ לא נהירא לי כל כך דמאחר שכבר כנסה ורמי' עליה מצות יבום מסתברא שכופין אותו לקיים מצות ייבום בפרט במקום שנוהג בו יבום והיכא דלא כנסה פשיטא דלא מהימן שום אחד לומר שבעל אפילו יש עדים דנתייחדה עמו שהרי אסור לבא עליה עד שיקדשנה כדכתיב בפרק ר"ג ומכל מקום אם שניהם מודים שבעל פשיטא שפוטרת בגט אפילו ליכא עדי' שנתיחדה עמו ולא כמו שכתוב בשם ריא"ז כשם שקידושין וגירושין צריכין עדים כך יבום וחליצה צריכין עדים וליתא דיבום אינו דומה לקידושין אלא מצוה בעלמא הוא קרמיא עליה ומן התורה היבמה אינה צריכה לקידושין כלל ומשו"ה לא בעי עדים כלל: