ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק של שלשה עשר
א
דין ממאנת בין מן האירוסין בין מן הנשואין אפילו שלא בפני הבעל ושלא בפני הב"ד וכשם שממאנת בבעל כן ממאנ' ביבם וכל זמן שהיא קטנ' ממאנת אפילו ד' וה' פעמים:
בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות וב"ה אומרים ארוסות ונשואות בש"א בבעל וב"ה אומרים בבעל וביבם בש"א בפניו וב"ה אומרים בפניו ושלא בפניו ב"ש אומרי' בב"ד וב"ה אומרים בב"ד ושלא בב"ד אמרו ב"ה לבית שמאי ממאנת והיא קטנה אפי' ארבעה וחמשה פעמי' אמרו להן ב"ש אין בנות ישראל הפקר אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל ותארס או תמאן ותנשא והלכה כב"ה דאף נשואות ממאנין וארוסות צריכי' מיאון אפי' נתקדשה ע"י אחיה ואמה ולא כמו שעלה על מקצת דעת חכמים שאומרי' דאין ארוסות צריכי' מיאון אלא בנתקדשה מעצמה ולא תחוש ולא תאמין ודברים פורחים באויר הן:
ב
דין הממאנת ביבם אינה צריכה חליצה ואם יש לו אחין צריכה חליצה משאר האחין:
א"ר אושעיא ממאנת במאמרו ואינה ממאנת בזיקתו כלומר דאע"ג דממאנת במאמרו ולא בעי גיטא צריכ' חליצה לזיקתו מ"ט מאמר או ביאה דאיהו עביד בה מצי עיקר' זיקה דרחמנא רמא עליה לא מצי עיקרא עולא אמר ממאנת אף לזיקתו ולא בעי חליצה מ"ט נשואין קמאין קעקרא. איתיביה רבא לעולא כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת אמאי תמאן השתא ותעקרינהו לנשואין קמאין ותתייבם צרתה צרת ערוה שאני דתני רמי בר יחזקא' מיאנה בבעל מותר' לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלמא בשעת נפילה נראית ככלתו הכא נמי בשעת נפילה נראית כצרת בתו וכתב הרי"ף והלכתא כעולא וכתב הוא שטעמא למילתא אם מותרת לאחין כו' וכן דעת כל המחברים ודוקא כשאין שם אחין אלא הוא אבל אם יש שאר אחין צריכה חליצה משאר האחים להתיר' לעלמא וכן כתב בספר מלחמות ה':
ד
דין אם מיאנה ביבם זה מותרת לאחין ומ"מ לאותו שמיאנה בו אסורה ואם מיאנה סתם אסורה לאחין: ג אמר רב מיאנ' בזה אסורה לאחיו מידי דהוה אבעלת גט כו' ושמואל אמר מיאנה בזה מותרת לאחיו דלא דמיא לבעלת הגט איהו דקא דחי לה א"כ שייך בזה למימר כיון שלא בנה שוב לא יבנה מ"ה אסרוה רבנן אכולה ביתא הכא איהי קדחיא נפשה דקאמר לא רעינ' בך ולא צבינא בך בך הוא דלא רעינ' ולא צבינ' הא באחיך רעינ' וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו דהלכה כשמואל משום דקאי ר' יוחנן כוותיה דאמר מיאנה בזה מותרת לאחין ע"כ ומ"מ אסורה לו ואף שאמר ר' יוחנן סתמא מותרת לאחין ונוכל לומר אף איהו בכלל מ"מ קיימא לן כלישנא בתרא בתלמודא דקאמר ר' אסי דמתיר אף לו פליג על ר' יוחנן דאינה שרי אלא לאחין ולא לו וא"כ הוי ר' יוחנן ושמואל תרתי לגבי דר' אסי וכ"ש דרב מסייע להו לאיסור וכן דעת כל המחברי'. והא דשרי לאחיו כשמיאנה באחד הידוע ואומרת שאינה רוצה בו ולא בסתם ועיין לקמן סימן ח':
דין הממאנת ביבם אסורה לאביו ולשאר קרובים ודוקא לקרובי המת אבל לא לקרובי היבם:
פסק כתב הרמב"ם והטור אחריו וז"ל הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראית ככלתו בשעת שמת בנו אבל מותרת בשאר קרוביו לפיכך מיאנה באחד מן היבמים מותרת לשאר האחין וחלקו עליו הרמב"ן והרשב"א ואמרו שאינו מחוור דעיקר טעמא דשריא לאחיו היינו משום דלא דחי נפשה מכולה ביתא אלא מזיקתו של זה כדמסיק תלמודא לעיל וא"כ עדיין נראית באשת המת ומשום הכי שריא לאחין משום יבום אבל לשאר הקרובים ודאי אסורה לה כשם שאסורה לאב. ומ"מ כתב הריטב"א ומיהו כיון דמהאי טעמא הוא שנראית בשעת נפילה כאשתו של ראשון ואסורה לאביו ולקרוביו א"כ דווקא לקרובי המת היא דנאסרה אבל לא לקרובי היבם מצד אמו אפילו לא הוי אלא חד יבם דהוי זיקה שלימה דהא פקעה מיניה בלא כלום:
ה
דין דגבי מיאון בעינן לכתחילה ג' ובדיעבד כשר בשנים ואפילו באחד היכא שהבעל מאמין לו ושיגרה אצל החנווני:
ב"ש אומרים בפני ב"ד כו' כתב הרי"ף בזה הלשון עד כאן לא קאמרי ב"ה אלא דלא בעינן מומחין אבל ג' בעינן דתנן החליצה והמיאונין בשלשה ותניא נמי הכי מיאון ב"ש אומרים בב"ד ובית הלל אומרים בב"ד ושלא בב"ד ואלו ואלו מודים שצריך ג' ר' יוסי בר יודא ור' אליעזר בר שמעון מכשירין בשנים אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב הלכה כאותו הזוג ע"כ. מהתחלת חיבור לשונו של הרי"ף יראה כאלו בא לפסוק דעל כל פנים בעי ג' ובסוף הביא פסק הלכה דמכשירין ע"כ נראה שכיון הוא לדעת ר"ח והעיטור דדוקא בדיעבד מכשירין בשנים אבל לכתחלה בעי ג' וא"כ לא פליגי אב"ש וב"ה דבעי ג' והרמב"ם לא נשאר בזה וכתב דלכתחילה סגי בשנים ולא נהירא אלא בעי ג' וכן דעת הטור ומכל מקום בדיעבד כשר בשנים ואפילו בחד ולא בעינן שנים אלא לעדות שיראו המיאון וכן דעת התוספות וכן יראה מפירוש רש"י שפי' לקמן בסימן ח' אותה שמיאנה בפני חנווני כו' דליכא אלא חנווני לבד אלמא שיכולה למאן בפני אחד אף שלא בפני הבעל וצ"ל לפי זה שהבעל מאמין לחנווני שמיאנה בפניו דאל"כ בעינן ב' לעדות ואף שאין הכרח מן התלמוד שהחנווני היה יחידי ואף אני לא פירשתי כן מכל מקום מדברי רש"י שמעינן פסק הלכה דאפילו בפני חד כשר היכא שמאמינו ועוד נראה דאפילו לא מיאנה בפני שום אחד אלא שמיאנה בפני הבעל ושנים ראו מן החלון ושמעו סגי בהכי אבל היכא דליכא בעל אין שייך מיאון בינה לבין עצמה אם לא שתמאן בפני אחד ואף אפילו בחד רואה מן החלון כו' סגי. ובא"ז כתב בשם ר' שמחה כיון דבדיעבד לא בעינן ב"ד ולא בעינן שנים אלא משום עדות א"כ אפי' בינה לבינו סגי רק שהבעל מודה במיאון ע"כ וכן נראה מאחר דהמיאון הוא לחובתו א"כ הודאתו כק' עדים דמיא ואין שייך כאן לומר אין דבר שבערוה פחות משנים שהרי עיקר המיאון אינו אלא גילוי מלתא בעלמא שאינה חפיצ' בו ומתחרטת על הנשואין אבל בחליצה לעולם בעינן שנים אבל שניהם מודים בדבר. ומה שכתב בה"ג גירסא אחרת אין הלכה כאותו הזוג דמכשירין בשנים וא"כ אפילו בדיעבד לא סגי בהכי אין גירסתו נכונה כדמוכח להדיא מפ' מצות חליצה דבעי להוכיח מהאי סוגיא דלא בעי ג' למיאון וכ"כ הסמ"ג:
ו
דין קטנה המתקדשת ע"י אחיה ואמה אם יודעת לשמור קדושיה כגון אגוז ונטלה וכו' מתקדשת לענין שצריכה מיאון וצריך שיזכירו בפניה ואינה מוחה ואם מתקדשת לדעת עצמה צריכה להיות כשיעור פעוטות ואם השיאה אחיה ואמה שלא לדעתה אינה צריכה מיאון וכן אם אינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה מיאון ואם גדלה אצלו אפילו לא בא עליה משגדלה צריכה גט ואם לא בעל אלא קדשה ולא כנסה אפילו גדלה אין צריכה למאן:
מתניתין איזה היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקות שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן ופסק רב יודא אמר שמואל דהלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס והא דקאמר ת"ק שהשיאוה אמה ואחיה כו' הוא הדין נשאת מעצמה לדעתה שצריכה מיאון אלא משום סיפא נקט שאם השיאוה אמה ואחיה שלא לדעתה שאינה צריכה מיאון ומכל מקום נראה דיש חילוק בין השיאוה אחיה ואמה לנשאת מדעת עצמה דהיכא שנשאת מדעת עצמה לא מסתבר לומר דמתקדשת למיאון אפילו יודעת לשמור קדושיה כעין צרור וזרקו אגוז ונוטלו מכל מקום לא מהני מאחר שלא הגיעה לשיעור הפעוטות דהיינו שיש להן דעת שיודעין קצת לקנות ולמכור במטלטלי ומשו"ה מקחן מקח וממכרן ממכר אבל פחות מזה שאינם יודעין מדרכי קנין כלל וא"כ איך תוכל לקבל קדושיה ולמכור את עצמה לאיש שיזכה בה בכל אבל מכל מקום ע"י אחיה ואמה לא בעינן אלא שיודעת לשמור את קדושיה לחוד. אבל הרמב"ם כתב דבעינן קדושין למיאון אפילו ע"י אחיה ואמה כשיעור הפעוטות והא דיודעת לשמור את קדושי' לאו דוקא קאמר אלא שיודעת לשמור את כסף קדושיה לקנות ולמכור בו קאמר הפעוטות ומשו"ה כתב דבעי מבת שש עד בת עשר כמו התם פחות מכאן אפי' נבונה ביותר אינה צריכה למאן יתר על כן אפילו סכלה ביותר צריכה למיאון היינו דתפס גירסת הרי"ף דגרס בפרק התקבל וכנגדה בקטנה מתקדשת למיאון אפעוטות אבל לגירסת הספרים שגרסו אצרור וזרקו כו' וכנגדה קטנה מתקדשת למיאון וכן גרס הר"ז הלוי וכן הסכים הרא"ש ולפי זה כל שיודעת לשמור קדושיה כפשוטו קאמר כעין אגוז ונטלו ומתקדשת למיאון ע"י אחיה ואמה כדפרי' ועוד אפילו לפי גירסת' השיג הראב"ד וכתב דלא בעינן שיעור הפעוטות לקדושין אלא כשנתקדשה לדעת עצמה אבל על ידי אחיה ואמה כל שיודעת לשמור קדושיה לחוד סגי כדפרישית ומה דצריך לדעתה אף שאין לה דעת גמור מכל מקום צריך והיינו כדפריש' שיזכירו לפניה ואינה מוחה בדבר וכעין זה בירושלמי דמפרש איזה לדעתה עבדין לה גנון ומלבשין לה קאמרינין ומדכרין לה גבר איזה שלא לדעתה עבדינן לה גנון ולא מדכרין לה גבר כו' והא דקאמר עבדין לה גנון ה"ה בלא חופה אלא בקדושין לחוד בעי מיאון אלא רבותא קמ"ל דאף נשואין לא מהני בשלא מדכרין לה גבר ותמה אני על הטור שכתב בסימן ג' גבי קטנה שנתקדשה ע"י אחיה דלא בעינן אלא כשיעור צרור וזרקו אגוז ונטלו וכדפרישית ואח"כ הביא דעת הרמב"ם ולא הכריע והלא אביו הרא"ש כתב שגירסת ספרים שלנו עיקר וא"כ היה לו לכתוב ומסקנת א"א הרא"ש כסברא הראשונה. והא דקאמר אינה צריכה למאן היינו שלא צריכה למאן היינו שלא צריכה למאן בפני ג' לכתחלה ובפני ב' בדיעבד וגם אם לא מיאנה בו ושהתה אצלו אפילו בעל אינה כאשתו לשום דבר וכאלו הוי גבי' בזנות אכן אם גדלה אצלו אפילו לא בא עליה משגדלה צריכה גט דאיכא למיחש שמא בעל או יאמרו שבעל ואשת איש יוצאה בלא גט אכן אם לא בעל כלל אלא קדשה ולא כנסה אפילו גדלה אצלו אינה צריכה למאן וכן נוטה דעת הקדמונים והיכא דנתקדשה שלא מדעת אביה שאפילו מיאון אינה צריכה וכל החילוקים אכתוב אי"ה בפרק האיש מקדש:
ז
דין דאין כותבין בגט מיאון לא בעינא ביה ולא אנא בעינא להתנסבא וביארנו דאין לחוש האידנא אם מאריך בו באיזה דברים וא"צ לא כתיבה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי הגט:
אמר רב יודא ואמרי לה במתנית' תנא בראשונה היו כותבין גט מיאון לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעיא להתנסבא ליה כיון דחזי דנפיש דיבור' אמרו חכמים שמא אתי לאחלופי בגיטא שיכתוב סופר כן בגט לגרש את האשה תקינו הכי ביום פלוני מיאנה פלונית בפלוני באנפנא כך הוא לשון התלמוד וכן לשון הסמ"ג וכתבו שלא יאריכו יותר אכן הרמב"ם כתב נוסח גט מיאון שכבר נהגו בו ישראל וזהו נוסחו בכך וכך לשבת ובכך וכך לירח פלוני שנת כך וכך למנין פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפלוני בעלה בפנינו ואמרה אמי או אחי הטעוני וקדשוני או השיאוני ואני קטנה לפלוני בר פלוני והשתא גלית דעתי קדמיכון לא צבינא ביה ולא קאימנא עמיה והשתא בדקנו פלונית דא ואיתברר לנא דעדיין קטנה היא וכתבנו וחתמנו ויהיבנא לה להיות לזכות ולראיה בידה ע"כ וכן כתב הטור ותמה אני שלא חשו לנפיש דיבורא ומה בכך שלא כתוב בו לא רעינא ביה ולית אנא בעי להתנסבא מכל מקום כתוב במקומו ולא קאימנא עמיה וכי תלוי נפיש דיבור' דוקא במה שמזכיר ג' לשונות א"כ הו"ל לתלמודא לחלק ולומר אלא לכתוב תרי מילי של מיאון ולא תלת ובסמ"ג כתב בזה הלשון בשם רבינו יהודא כי בראשונה נהגו לכתוב גט מיאון בנוסח זה כו' עד ואומר שם כיון דחזי דנפיש דיבור' אמרי אתי לאחלופי פירש בגיטא ותקנו לכתוב בקוצר כאשר ביארנו למעלה והיינו כלשון התלמוד ממש וא"כ משמע להדיא דזה הנוסח אינו ראוי לכתוב עתה אלא כך היו כותבין בראשונה ואף שבזה הנוסח הכתו' בסמ"ג כתוב נמי ולא רעינ' ביה מ"מ אי אפשר לומר שבעבור זה כתב הסמ"ג שאין לכותבו עתה שהרי כתב להדיא ותקנו לכתוב בקוצר כאשר ביארנו למעלה ותימא לומר שכך הוא דעת הרמב"ם שזה הנוסח היה מן הראוי בימים הראשונים ולא עתה שלישנא וכבר נהגו בו ישראל משמע שכך הוא ראוי לנהוג וכן פירש המ"מ ובטור משמע להדיא שכך הוא הנוסח האמיתי ובספר כל בו כתב ג"כ נוסח הארוך ולא כתב בו אלו הלשונות כלל לא רעינא ביה וכו' אבל בסוף כתב וכתבנו לה גט מיאון שתהא רשאה לילך לכל אדם להנשא כדת משה וישראל שזהו לשון הגט וכ"ש שיש לתמוה על העיטור שהוסיף עוד על הנוסח של הרמב"ם וכתב ויהיבנא לה רשות למהך להתנסבא לכל גבר דתיצבי ואינש לא ימחה בידיכי מן יומא דנן ולעלם שהוא ממש נוסח הגט ונראה בעיני שראו האחרונים אחרי חכמי התלמוד שאינה מן הראוי לקצר נוסח המיאון כ"כ שלא יאמרו א"א יוצאה בכדי ויהיה דברי חכמים כחוכא ואטלולא לשתקנו הנשואין והיא כאשת איש מדרבנן ותהא יוצאה בכדי ע"כ נהגו להצריך לה גט מיאון שיש בה אריכות דברים שיהא נראה כאלו הגט מיאון כורת ופוטר אותה אף שאינו כן שהרי אינו צריך לא כתיבה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי הגט כאשר כתב הרמב"ם והסמ"ג והטור מ"ה הצריכוה מפני מראית העין והתקינו ג"כ לכתוב אותן לשונות שאמי ואחי הטעוני כו' ואני קטנה לפלוני כו' שכולן מורין דלא אתי לאחלופי בגיטא והכל יודעין שאינו אלא למיאון קטנה וכ"ש האידנא דאין לחוש לאחלופי שאין כותבין אלא ע"פ מומחין ומ"מ נראה שאין להוסיף ולגרוע על נוסח שתפס הרמב"ם שהוא הקדמון והטור הלך בעקביו שהוא האחרון וכן עיקר:
ח
דין דמיאון היינו שאמרה אי אפשי בפלוני בעלי או אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי ואפילו שיגרה אצל החנווני להביא לו חפץ ואמרה אי אפשי בבעלי הוי מיאון וביארנו דאי אמרה ליבם אי אפשי בקדושי אמי ואחי אסורה לכל האחין:
ת"ר איזה מיאון אמרה אי אפשי בפלוני בעלי או אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי יתר ע"כ אמר ר' יהודא אפילו יושבת באפריון פירש כעין חופה ונושאין אותה מבית אביה לבית בעלה ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי זהו מיאון יתר ע"כ אמר ר' יהודא אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה לפני האורחין אי אפשי בפלוני בעלי זה הוא מיאון ואף שלא היה בפני ב"ד אלא סיפור דברים בפני האורחין או נימא דלא אמרה הכי אלא משום דאטרחה להשקותן לאורחין יתר ע"כ אמר ר' יוסי בר יהוד' אפילו שיגרה אצל החנווני להבי' לו חפץ משלו ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי אפ"ה אין לך מיאון גדול מזה אף דאיכא תרתי לריעות' חד' דשלא בפניו ועוד דמשום דאטרחה בשליחות דרך גנאי אמרה כי כל הכי כבודה בת מלך פנימה אפ"ה הוי מיאון והרי"ף והרא"ש הביאו הבריית' כצורתה משמע כל הני הילכתא נינהו והרמב"ם הביא כל אילו הלשונות שמועילין למיאון ודברי ר' יוסי בר יהוד' השמיט ולא הביא וכן הסמ"ג ואין קפיד' בזה שהרי הטור לא הביא אלא דעת הת"ק לחוד ודוחק לומר דפסק כת"ק דודאי לא פליגי ת"ק ור"י אלא שזהו מוסיף ומפרש. ונר' בעיני היכא שמיאנה ביבם ואמרה בזה הלשון אי אפשי בקדושין שקדשוני כו' שאסור' על כל האחין דהא לא שרינן לעיל מיאנה בזה מותרת לאחיו אלא שאמרה לא רעינ' בך דאז אמרינן בך הוא דלא רעינ' הא באחיו רעינא וה"ה אי אפשי בפלוני יבמי דדייקינ' הכי אבל היכא שמיאנה בסתם בזה הלשון שעוקרת לקדושין קמאי אסורה על כולם וכן משמע לישנ' דלעיל מיאנה בזה כו' משמע להדי' שמיאנה באחד הידוע ואמרה בזה אי אפשי:
ט
דין אם נתקדשה לאחר אינה צריכה מיאון אחר אפילו אם היתה נשואה לראשון וביארנו דלכתחל' לא שרי לינשא בלא מיאון:
תניא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונשאת או עמדה ונתקדשה ש משום ר' יודא בן בתיר' אמרו שנשואיה או קדושי' הן במיאון והלכה כוותיה ואפילו מיאנה מן הנשואין ונר' בעיני דדוקא בדיעבד הוא דהוי מיאון אבל לכתחלה לא שרי להנשא בלא מיאון מדאמרינן לעיל בפרקין עד שתמאן ותנשא אלמא דמיאון בעי קודם נשואין והשתא אסתלקא קושי' שהקשו על הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה היכא שאינה יכולה לשמור קדושיה שאינה צריכה למאן בפני שנים אלא תלך ותנשא ותעשה מה שתרצה והקשו עליו הלא נשואיה הן מיאוניה ופשיטא שאינה צריכה למאן אפילו היתה חייבת במיאון ולפי מה דפרישית לא קשה מידי עליו ואף שמפירוש הר"ח שהביא נימוקי יוסף אינו נראה מכל מקום עיקר כדפרישית וכן העלו בישיבה:
י
דין קטנה שנישאת הרי היא כאשתו לכל דבר וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה ואוכלת בתרומ' דרבנן בגינו אלא שיוצאת במיאון:
מתניתין ר"א אומר אין מעשה קטנה כלום אלא כמפותה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה פירש אפילו בתרומה דרבנן בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה תניא ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ואינו יורשה ואינו מטמא לה כללו של דבר אינו כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון ר' יהושע אומר בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון ופסק הרי"ף והרא"ש אחריו דאין הלכה כר"א לגבי ר' יהושע ועוד ב"ה וב"ש קמו בהך שיטה בפרק האשה רבה סימן י"ז וס"ל דמעשה קטנה כלום ויורשה ומטמא לה ואוכלת בגינו תרומה דרבנן ולא כר' אליעזר דאמר עד שתגדיל ותבעל ועוד האריך בראיות ופשוט הוא:
יא
דין הממאנת באיש הוא מותר בקרבותיה והיא מותרת בקרוביו ומותרת אפילו לכ"ג נתן לה גט והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה מותרת לחזור לראשון וכן אם נתן לה גט והחזירה ומיאנה מותרת לכהן בדיעבד אבל אם גירשה ונישאת לאחר ומיאנה בו אסורה לחזור לראשון ואסורה לכהן:
מתניתין הממאנת באיש הוא מותר בקרובותי' והיא מותר' בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה ונר' דאף לכ"ג שרי וכן משמע בפרק הבא על יבמתו דלא אסר ממאנת אלא כשנבעלה הא לא נבעלה שרי נתן לה גט הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה נתן לה גט והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה מותרת לחזור ולא הוי כמחזיר גרושתו דמיאון דידיה מבטל לגיטא דידיה מיאנה בו והחזירה ונתן לה גט ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה אסורה לחזור לו זה הכלל גט אחר המיאון אסורה לחזור לו מיאון אחר גט מותרת לחזור לו. הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה לאחר ומיאנ' לאחר וגירש' זה הכלל כל שיוצא' הימנו בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו ולא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דיליה דחיישינן איידי דמכרת ברמיזותיו וקריצותיו אזל ומשבש לה עד שתמאן בשני משום הכי אסורה עליו להיות כמחזיר גרושתו משנשאת שלא ישבש לה ודוקא כשיוצא' באחרונ' בגט שגירשה בע"כ חיישינן להכי אבל היכא שיוצאה באחרונה במיאון לא חיישינן להכי שהרי כבר שיבשה ולא אשתבשה ויוצאה הימנו בע"כ והא דקתני רישא היכא שגירשה באחרונה ונתאלמנה או נתגרשה מאחר דאסורה דמשמע הא מיאנה שרי הוא תנא אחרינא ומי ששנה זו לא שנה זו והלכה כתנא בתרא שסתם רבי באחרונה דלא אתי מיאון דחבריה ומבטל לגיטא דקמא והכי הלכתא וכן פסק הרי"ף וכל המחבר' ופסק הרמב"ם היכא שגירש והחזירה ונשאה ושוב מיאנה שריא לכהן שהמיאון מבטל הגט וכתב הטור ונ"ל דהוא הדין נמי אם אחר שגירשה נשאת לאחר ומיאנה בו שמותרת לכהן ואע"ג דקיי"ל מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה ה"מ לענין שלא תחזיר לו דטעמא משום דמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו אזל ומשבש לה כו' אבל לענין להתירה לכהן אין חילוק בין מיאון דחבריה למיאון דידיה ע"כ וקולא גדולה היא דס"ס שם גרושה עליה ואסורה לקמא משום מחזיר גרושתו ואיך תשרי לכהן וכי לא גרע זה מריח הגט וא"ל מה שאסורה לחזור לראשון לאו משום גרושה אלא משום אזל ומשבש לחוד הוא דאסרו רבנן עליה זה אינו מדפריך תלמודא אהא דמשני דמיאון דחבריה לא מבטל גט דידיה דלמא אזיל ומשבש לה אי הכי מיאון דידיה לא מבטל גיטא דידי' דלמא אזיל ומשבש לה כו' ואמאי לא פריך אפילו בלא גיטא נמי היכא שמיאנה בו ונשאת לאחר כו' שאסורה לחזור לו מאחר דלא ידע האי שינויא הא כבר שיבשה ולא אישתבשה אלא בודאי שלא אסרו חכמים משום האי גזירה לחוד אלא היכא דאיכא נמי לתא אחרינא משום מחזיר גרושתו חששו לגזירה זו איידי דמכרת ברמיזותיו כו' וא"כ מאחר דאיכא עליה איסור גרושה מדרבנן [אסורה לכהן] ולי נראה דאפילו מיאון דידיה דמבטל גיטא דידי' אפי' הכי אסורה לכהן דהא הוי עליה שם גרושה קודם שמיאנה וריח הגט יש כאן ועוד ראוי לגזור דלמא איכא אינש דהוי בגיטא ולא הוי במיאון וחזא דמנסבא לכהן יאמר שגרושה מותרת לכהן ודומה לזה אשכחן בריש החולץ ומכל מקום אי מנסבא לכהן כדי הוא הרמב"ם לסמוך עליו שלא להוציאה ממנו אבל גרושה במיאון דחבריה אפילו נשאת לכהן מפקינן מיניה ומכל מקום הבנים אינם חללים אפילו מדרבנן:
דין קטנה שהיתה נשואה לאחי אמו ומת ונשאת לאחיו מאביו ומת אינה יכולה למאן לעקור קדושיה הראשוני' ולהתייבם וצרתה חולצת ולא מתייבמת: יב אמר רב יהודא אמר רב מימינו בכסף שתינו וגו' בשעת הסכנה נתבקשה הלכה זו הרי שיצאה מראשון בגט ומשני במיאון מהו שתחזור לראשון שכרו אדם אחד בד' מאה זוז ושאלו את ר' עקיבא בבית האסורים ואסר ואת ר' יהודה בנציבין ואסר אמר ר' ישמעאל בר יוסי ברם לא לזה הוצרכו איסור כרת התרתה דהיינו אשת איש שמפקיע המיאון איסור לאו דמחזיר גרושתו לא כ"ש ברם כך היתה השאלה הרי שהיתה אשת אחי אמו שהיא שניה לו ונשאת לאחיו מן האב ומת מהו שתמאן עתה ותעקור לנשואין של אחי אמו ותתייבם אם יש מיאון אחר מיתה במקום מצוה או לא ושאלו את ר' עקיבא כו' ואסר ואת ר' יהודה בן בתירה ואסר והלכתא כרב דלא אתי מיאון דחבריה ומבטל לגיטא דקמא ומה שחולק ר' ישמעאל ואמר לאיסור כרת התרת כו' ליתא דעיקר טעמא דאסר משום דאזיל ומשבש לה כדפרישית ומכל מקום הלכה נמי כר' ישמעאל שאשת אחי אמו אסורה אפילו במקום יבום ולא תוכל למאן אף שיש מיאון אחר מיתה מכל מקום הכא אסורה כי בשעת מיתה הראשונה נראית כאשת אחי אמו ואתי למשרי נמי צרת בתו כה"ג וכן כתב הרי"ף והרא"ש ואני אומר דלא שייך מיאון אחר מיתה כה"ג שהרי לא שייך מיאון אלא באדם חי או בבעל או ביבם והיכא דליכא חד מהני אין שייך מיאון ומכל מקום נראה שהוזקק הרי"ף לטעמא דיליה מפני שאם היה לה יבם מבעלה הראשון ומיאנה כו' ואחרי כן נשאת לאחיו מן האב דלפי דברי הוי שריא ליה אבל לפי דברי הרי"ף אסורה מפני שנראית בשעת נפילה כאשת אחי אמו ואי שרית כה"ג אתא למשרי נמי צרת בתו כשממאנת ביבם ומשו"ה חולצת ולא מתייבמת ואף צרתה חולצת ולא מתייבמת כאשר כתב הטור ובמקצת ספרים שלנו כתוב להדיא צרתה מ"מ היא גופה לאו בכלל ודוקא כשמיאנה בנשואין הראשונים הוא דבעי היא חליצה אבל לא מיאנה ממ"נ פטורה היא מן החליצה שאם תחשוב נשואי קטנה דידה כנשואין גמורין א"כ היא ערוה עליו ואם אינה נשואין א"כ אף חליצה לא בעי וכן מוכח מדברי הטור והרמב"ם השמיט דין זה ותמה על זה המ"מ ואני אומר אפשר דהרמב"ם ס"ל כטעמא דהרי"ף דאינה אסורה אלא משום שנראית בשעת מיתה כשניה ושוב לא יועיל לה היתר כדברי הרי"ף ולאו טעמא דיליה דאין שייך מיאון כה"ג וא"כ מאחר דס"ל גבי הממאנת ביבם דאינה אסורה אלא לאביו משום דנראית ככלתו אבל בכל שאר קרוביו מותר כ"ש דמותר אבל כבר כתבנו בטעם דכל שאר הקרובים אסורים ולאו דוקא אביו קאמר ומשום הכי בשניה נמי אסורה כדברי הרי"ף ועיקר:
יג
דין גירש הקטנה ונשאת לאחר ומיאנה אסורה גם לאחין של ראשון:
אמר רב יצחק בר אשיאן אמר רב כשם שאסורה לו משום מחזיר גרושתו כך אסורה לאחין משום גרושת אחין אף, ע"ג דאיהו משום, דמכרת ברמיזותיו וקריצותיו הוא דקאסרינן וגבי אחיו ליכא למימר הכי אפ"ה גזרו אחיו אטו הוא ולאו דוקא לאחין אלא כל הקרובים האסורים בכה"ג הוי בכלל וכן פסק הרמב"ם והטור:
יד
דין המגרש אשה והחזירה או המגרש יתומה והחזירה מותרת ליבם קטנה, שהשיאה אביה ונתגרשה והחזירה אסורה ליבם וצריכה חליצה וכן מי שגירש פקחת ונתחרשה והחזירה בחרשותה ומת היא חולצת ולא מתי מתייבמת וצרתה או חולצת או מתייבמת:
מתניתין המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם ורבי אליעזר אוסר המגרש את היתומה והחזירה מותרת ליבם ור"א אוסר ואין הלכה כר"א בתרווייהו קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה דהוי כיתומה בחיי האב והחזירה ד"ה אסורה ליבם ותניא נמי מודים חכמים לר"א בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה הרי היא כיתומה בחיי האב והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושיה גירושי' גמורין ואין חזרת' חזרה גמור' בד"א כשגירש' כשהיא קטנ' והחזיר' כשהי' קטנ' אבל גירש כשהי' קטנ' והחזיר' כשהי' גדולה או החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת או חולצת או מתייבמת משום ר' אליעזר אמרו חולצת ולא מתייבמת בעי מיני' רבא מרב נחמן לר' אליעזר צרתה מהו א"ל היא גופה גזירה אטו כשהחזירה כשהיא קטנה ואנן ניקו' וניגזור אף צרתה דהוי גזירה לגזירה וכתב הרי"ף וה"ה לצרת של יתומה בחיי האב לרבנן וכתב עליו הראב"ד ז"ל דהא מילתא דלא מחוורא שפיר משום דהא אף לר"א גופיה לא שרינן לצרה אלא משום דהיא גופא גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה אבל יתומה בחיי האב בין לרבנן בין לר' אליעזר ערוה היא מן התורה הילכך צרתה נמי צרת ערוה היא ושתיהן חולצת ולא מתייבמת וכתב הרא"ש על דברי הרמב"ם ולכאורה היה נראה כדבריו כדתנן פ"ק כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרת' חולצת ולא מתייבמת והאי צרה נמי צרה של ערוה קטנה היא שיכולה למאן ומיהו נוכל לקיים דברי רב אלפס ז"ל דשאני ערוה זו שיש לה היתר לעצמה אם גדלה אצלו הילכך לר' אליעזר דגזר אפילו בגדולה דעלמא אטו יתומה בחיי האב שמא יטעה אדם לומר דקדושי קטנה כלום כ"ש דגזר בצרה דידה אבל לרבנן דלא גזרו אפילו בדידה אם גדלה אצלו כ"ש בצרתה לא גזרו ומתייבמת ופלוגתא היא בירו' בצרת יתומה אליבא דרבנן רב אמר אסורה ר' יוחנן אמר צרת' אסורה ר"ל אומר צרתה מותרת אמר ר' אליעזר חזרתי בין על רבנין דהכא בין על רבנין דתמן ולא אשכחי' בר נש דכוותי' א"ל ר"ל דאמר צרתה מותרת רב המנונא הוי קאי קמיה דרב אחא בר אחא א"ל צרתה מהו א"ל צרתה מותרת א"ר אבא בר ממל מסתברא כמ"ד צרתה מותרת ע"כ וכן דעת הרמב"ם והרשב"א. עוד כתב הרא"ש תמהתי על מה שכתב הראב"ד שיתומה בחיי האב. חולצת הואיל ואסורה ליה מן התורה אי לאו משום דאיכא מאן דלא ידע בגירושין ואתי למשרי יבמה לשוק וסברא גדולה היא והכי אמרינן בפרק החולץ דלמא איכא דהוה בחליצה ולא הוה בהכרזה ואתי למשרי חלוצה לכהן וכן משמע לישנא דמתניתין אסורה ליבם ולא קתני מותרת לשוק והכי איתא בתוס' ומודים חכמים בקטנה שהשיאה אביה וגירשה והחזירה ומת שחולצת ולא מתייבמת ע"כ ודבריו ישרים. והלכתא כוותי' דראב"ד שהיא חולצת ולא כדברי הרמב"ם דס"ל שאף אינה חולצת והוא הדין מי שמגרש פקחת ונתחרשה והחזירה בחרשות ומת שהיא חולצת ולא מתייבמת וצרתה או חולצת או מתייבמת:
טו
דין ב' אחים נשואי ב' אחיות יתומות קטנות או חרשות ומת אחד מהם תצא משום אחות אשה אחת גדולה ואחת קטנה מת בעל הקטנה תצא משום אחות אשה מת בעל הגדולה מלמדין הקטנה למאן וייבם הגדולה ואם לא מיאנה והגדילה מוציא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה וביארנו דדוקא מיאון דמצוה מותר ללמד ולא בע"א:
מתניתין ב' אחין נשואין ב' אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של אחת מהן תצא משום אחות אשה וכן שתי חרשות אחת גדולה ואחת קטנה ומת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה מת בעלה של גדולה ר"א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה ר' יהושע אומר אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו אלא מוציא את אשתו בגט משום זיקה שאוסרת ואת אשת אחיו בחליצה ואין הלכה לא כר' יהושע דמוציא את שתיהן ולא כר"ג שאמר תמתין עד שתגדיל שתצא יבמתו דלעולם היא אסורה עליו משום זיקת אחות אשה דלעיל בריש פר' ב' קי"ל דיש זיקה ור"ג לטעמיה דס"ל בפרק ר"ג אין זיקה אלא הלכתא כר' אליעזר דמלמדין אותה למאן (וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה ואם, לא מיאנה הקטנה והגדילה ל"ש בא עליה לאחר שהגדילה ל"ש לא בא עליה מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה). והא דמלמדין למאן דוקא למיאון משום מצות יבום אבל בלא מצות יבום צריך להתרחק מן המיאון כדלקמן:
יו
דין דלעולם ידבק אדם בג' דברים דהיינו בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים וירחוק מן המיאון ומן הפקדונות ומן ערבות ועיקר שירחיק מן המיאון היינו שלא ילמדה וביארנו דאין לקדש יתומה אלא אם כן יביאו ראיה שהיא גדולה או על פי גדולי העיר שיזדווגו [לקדשה] להגון לה או היכא שיש לחוש שלא ינהגו בה מנהג הפקר:
תניא בר קפרא לעולם ידבק אדם בג' דברי' פירש אליבא דאבא שאול דאמר הכונס את יבמתו לשם נוי כאלו פוגע בערוה כו' ועיקר דין זה כתבנו בפרק החולץ ובהבא' שלום דכתיב בקש שלום ורדפהו וכו' ובהפרת נדרים כר' נתן דתניא ר' נתן אומר הנודר כאלו בונה במה בשעת איסור במות והמקיימן כאלו הקריב עליה קרבן בשעת איסור לפי שמרגיל עצמו בכך ומ"מ מי שרוצה לנהוג במדות חסידות כריב"ל שלא שאל על נדרו מעולם הרי זה צדיק גמור ואפילו מי ששואל לפעמים על נדרו להתירו מכל מקום אם רואה שיש יראת השם ומגדר מלתא בנדרו לא ישאל על נדרו וכ"ש נדר בעת צרה וירחוק מג' דברי' מן המיאונים ומן הפקדונות כשהוא בן עירו ומצוי גבי' שמא ימצא ערמה שיחזור ויטלנה שלא בפניו ויחזור ויתבענו ומן ערבות קבלנות והא דירחוק מן המיאון עיקר פירושו שלא ילמדה למאן ואפי' אם היא רוצה למאן ישתדל עמה בדברים לפתות' שלא תמאן ור"ח כתב בפירושו בשם הגאון דאין לקדש יתומה עד שיביאו ראיה שהיא גדולה כדי להתרחק מן המיאון וצ"ל הא דתקנו נשואין לקטנה היינו היכא שיש לחוש שלא ינהגו בה מנהג הפקר והתו' הביאו ולא חלקו עליו ובפסיקתא כתב להדיא שאין לקדש יתומה עד שיביאו ראיה שהיא גדולה וכן נראה שלא לסור מדברי ר"ח והגאון שכל דבריהם דברי קבלה ומכל מקום במקומות שלא נהגו בה מיאון כלל והאחרונים גזרו עליה שלא ינהגו האידנא מיאון כלל בכל מקומות אשכנז והנמשכים אחריהם א"כ אין לחוש מלקדש יתומה כשהיא קטנה וכ"ש לפי מה שכתב אא"ז בשם ר' שמחה שפליג על דברי הגאון להדיא וכתב מסתברא כיון דתקינו לה רבנן קדושין ונשואין אנו אביהן של יתומים לקדשה להגון לה קודם שיקדימנה אחר וכן עמא דבר ע"כ. ומכל מקום אף לפי דבריו משמע שצריכה להנשא על פי חשובי העיר שהם ידעו אם הגון לה ויעלה זיווגן יפה ולא תבא לידי כ מיאון במקומות שנוהגין בה המיאון:
יז
דין דבזמן הזה אין למאן אפילו אם מיאנה לא תנשא עד שתתגרש אבל אם כבר נשאת על ידי המיאון לא מפקינן מבעלה אפילו למדוה למאן רק שלא יהיה לה י"ב שנים ויום אחד ואותו המורה ראוי להורידו מגדולתו:
פסק המיאון נהגו בימים האחרונים אשר לפנינו שלא למאן ונתפשטו מהחכם מהר"ר מנחם מעיל צדק אשר איזן ותיקן כמה גדרים וסיגים לתורה והיה מומחה וגדול בתורה ונתפשטו תקנותיו וגזירותיו בכל ארץ אשכנז וכתב טעמא למלתא שלא יאמרו הבריות אשת איש יוצאת בע"כ של איש בלא גט וא"כ מתוך זה יקילו בעונש אשת איש וגם שמא תמאן בפני עמי הארץ ובוקי שלא ידעו זמן המיאון אם ראוי למאן דשמא לא יבדקו בשנותיה הטיב ועוד נראה דאיכא למיחש שמא יבואו למאן בקטנה אפילו ביתומה שנתקדשה ע"י אביה שהיא אשת איש גמורה והסכימו לזה כל החכמים האחרונים גדולי הדור אשר היו לפנינו ובפרט הגדול והחסיד מהרר"י מרגליות ומהר"ר פנחס מפראג ומהר"י יהודא מינץ אבל מה שנתן מהר"י מינץ טעם לדבריו דשמא בחלו דדיה מאחר שהיתה בעולת בעל שהרי אפילו ע"י מיעוך דדים באו הסימנים כדאיתא בפרק בא סי' ואז הוי הסימנים למטה סימנים גמורים והא דאמרינן תוך זמן כלפני זמן היינו סימני מטה לחוד אבל אם הסימנים למעלה הוי גדולה דאזלינן לחומרא כלישנא קמא דבפרק עשרה יוחסין דתינוקת בת ט' שנים ויום אחד היכא דאיכא שדים נכונו ושערך צמח חשבינן כגדולה לחומרא לא נ"ל דבריו כלל דלא אשכחן בתוך הזמן להיות כסימנים גמורי' אלא בבנים דאמרי' בפ' קמא בנים הרי הן כסימנים אבל בחלוצתו לא ושם בפרק עשרה יוחסין נאריך בזה וגדול אחד בדורו אשר היה לפני נהג ועשה הלכה למעשה והושיב ב"ד ומיאנה יתומה בבעלה שהיה אדם גדול בתורה ונחלקו עליו כל החכמים האחרונים אשר הזכרתי וכל גדולי אשכנז וגזרו עליו שלא תצא במיאון וברכוהו על ככה ומרוב חשיבתו וגדולתו העמיד המיאון על דעתו ולא השגיח בהן ובגזירות' והביא שגם לפניו היו נוהגין במיאון והיתה נשאת אותה אשה לאדם אחר על פי אותה המיאון אבל שמעתי שזיווגן לא היה עולה יפה לכן מסכים אני לגזירת הקדמונים שלא למאן ואף אם מיאנה שלא להשגיח במיאון ולאסור אותה עד שתתגרש אבל אם נשאת בב"ד על פי המיאון אפילו הורה המורה שלא כדין וראוי להורידו מגדולתו מכל מקום לא מפקינן מבעלה אפילו למדוה למאן רק שלא יהיה לה י"ב שנים ויום אחד:
יח
דין דאין לקבל גרים וכבר התבאר זה בפרק החולץ וביארנו דאין לערוב במקום שמניחי' הלוה ותובעין הערב ורעה אחר רעה תבא לתוקע עצמו לדבר הלכה:
אמר ר' יצחק מאי דכתיב רע ירוע זר ושונא תוקעים בוטח רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים משום דאמר ר' חלבו קשים גרים לישראל כספח' ועיקר דין זה כתבנו בפרק החולץ ולערבי של ציון פי' שהוא מקום שמניחים הלוה ותובעין את הערב ולתוקע עצמו לדבר הלכה פי' כדתני ר' יוסי האומר אין לו אלא תורה דהיינו הלימוד ולא המעשה אז אפי' שכר תורה אין לו דכתיב ולמדת' ועשיתם כל שישנו בעשייה ישנו בלמידה כל שאינו בעשייה אינו בלמידה א"כ אין לו אלא תורה ויש לו שכר לימוד ודקשה פשיטא הא קמשמע לן דאפילו גמר לאחריני ואזלי הני ועבדי מהו דתימא אית ליה אגרא אפילו הכי קמשמע לן ואפשר דהך לישנא לא פליג אלישנא קמא דהיכא דלא גמר לאחריני עד דעבדי אפילו שכר תורה אין לו וא"א תוקע עצמו לדבר הלכה בדיינא דאתי דינא לקמי' ואית לית רבה במתא פירש אדם גדול ומדמי מלתא למלתא ולא אזיל שאיל ליה כו' וכל הני אוקימתות כולן אמת וישרות ועל כולן כיון שלמה המלך ע"ה ואף שלישנ' בתרא לחוד הביא הרי"ף בהלכות סנהדרין היינו משום דאיירי התם בכה"ג בענין הדייני'. ואף שלא יתקע עצמו לדבר הלכה מכל מקום היכא דליכא עדיף מיניה מחוייב להורות כדאיתא בע"ז רבים חללי' הפילה זה תלמוד שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להרואה ואינו מורה:
יט
דין הקטנה שלא מיאנה והגדילה ונבעלה לראשון או שיש עידי יחוד ונשאת אינה צריכה גט משני ומותרת לחזור לראשון ואם לא נבעלה צריכה גט משניהם ואם ירצו מגרש ראשון ונושא שני אבל איפכא לא ומ"מ אי הוי איפכא אין הולד ממזר והיכא דבא עליה השני קודם שגירש ראשון או אפילו רק נכנסה לחופה אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם אבל אין הולד ממזר ואם בא עליה ראשון קודם גירושי שני הולד ממזר:
איתמר קטנה שלא מיאנ' והגדילה ועמד' ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכ' גט משני ואוקמינא לפלוגתייהו בבעל משהגדילה וטעמא דשמואל משום דסבירא ליה כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל והלכתא כרב באיסורי אבל לא בעל דברי הכל. צריכה גט משני וצריכה נמי גט מראשון מדרבנן שהרי אחר שגדלה שוב לא תוכל למאן ואינה יוצאה בלא גט ולהחזירה כאן אי אפשר שמא יאמרו מחזיר גרושתו משנתארסה אבל מגרש ראשון ונושא שני וכתב הרי"ף אם בא עליה שני קודם שגירש הראשון אסורה לתרווייהו וצריכה גט מתרווייהו דהוה לה כאשה שהלך בעלה למדינת הים כו' שהיא אסורה על זה ועל זה וצריכה גט משניהם אבל ממזר לית לן בה דנשואין מדרבנן ולא נשואי תורה וצריך פירוש לפירושו דלא דמי לאשה שהלך בעלה כו' למדינת הים ונשאת דשייך בה נשואין גמורין אם היה אמת הדבר וא"כ גזרו לשם רבנן ועשאו כנשואין גמורין להיות הולד ממזר מדבריהם שהרי נשאת על פי ב"ד ובאותו העת היו נחשבים לנשואין מה שאין כן בנשואי קטנה היכא שלא בעלה אחר שגדלה דלית בה נשואין (אלא) מדאורייתא וכאן חזר הרי"ף ממה שכתב לעיל מיניה דהא מלתא ספיקא היא היכא דגדלה אפילו לא בעלה אחרי כן דאיכא למימר שהקדושין הראשונים גדלה בהדה וכאן הוציא הדבר מספיקות דאם לא כן הוי בכאן ספק ממזר וכן מוכח נמי מדבריו שכת' דלא חיישינן ואי הוי ספיקא בדבר הו"ל למיחש שמא נשרו בגדולה אפילו לא בעל מאחר דאיכא ספיקא דאוריית' והעיקר כמו שכתב כאן דלא שייך ביה ממזרות כי אין בו ספיקא כלל אלא נשואין מדרבנן וכן אפי' גדלה בהדיה כל זמן שלא בעלה אבל כל שאר דרכים יש בה כמו גבי אשה שהלך בעלה כו' והראב"ד כתב כדאי הוא הרב לסמוך על דבריו אף אם יאמר על המותר אסור ובכאן אין איסור מחוור דלא דמי לאשה שהלך כו' שאם גזרו במקום שיש שם איסור ערוה נגזור במקום שאין בו איסור ערוה ולא איסור לאו דבר תורה] כלל הלכך אם יש מי שמורה בה להיתר נשמע לו ואף הרא"ש הסכים עמו וכתב שאין ראיה מכל הני גיטין של דבריהם כגון כתב לשם מלכות שאינה הוגנת כו' והיה במזרח וכת' במערב ושינה שמו וכדומה להם דלר' מאיר הוי ולד ממזר ולחכמים כל י"ג דרכים בה חוץ מולד ממזר אין ענין לכאן כלום דהתם טבעו חכמים מטבע בגיטין וקנסו כל המשנה מטבע שלהם אבל בנדון זה שאין תקנה לחכמים בדבר זה אין לנו לחדש קנס זה מדעתינו אם לא שנמצא שקנסו כיוצא בזו ע"כ ותמה אני על הרמב"ן שרצה לדמות נדון זה לפסולי גיטין של דבריהם כו' הלא בע"כ אין הנדון דומה שהרי לשם אף הולד ממזר מזה ומזה דהלכה כר' מאיר בגזירותיו והכא הרי"ף גופ' כתב דאינו ממזר אלמא דצריכין לומר דשאני התם דגזרו חכמים כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים וכו' כמו שכתב הרא"ש ומכל מקום נראה מאחר שהראב"ד גופא אינו חולק על דבריו אלא שכתב שאם יש מי שהורה להתיר כו' ועד הנה לא ראינו מי שמורה להתירה ואף הרא"ש לא החליט להתיר אלא שהביא דברי הראב"ד ודחה ראייתו של הרמב"ן שבא לחזק דברי הרי"ף מהני פסולי גיטין של דבריהם ואולי היתה קבלת הרי"ף מדברי הגאונים כי רוב דבריו קבלה ובפרט מאחר שהרמב"ם והרמב"ן הסכימו עמו אין להקל כלל אפילו לא בא עליה השני אלא שנכנסה עמו לחופה אסורה לשניהם כמו גבי אשה שהלך בעלה למדינת הים כדפי' בריש האשה שהלך וכן כתב הריטב"א. ואם בא עליה הראשון קודם שגירשה השני הוי ממזר מדאורייתא ואם בא עליה אחר שגירשה השני. אף שאסור' עליו משום דדמיא למחזיר גרושתו מכל מקום אין הולד ממזר כאשר פירשתי בדומה לזה בפרק האשה שהלך סימן ו' כתב הריב"ש על הא דקטנ' שלא מיאנה והגדילה ונשאת לאחר אמר רב אינה צריכה גט משני דכיון שהגדילה עם הראשון מסתמא בעל לשם קדושין ואמר בשם הרא"ה דאפילו עידי יחוד אינה צריכה כיון שאשתו היא ועומדת תחתיו כולי עלמא ידעי שנתייחד עמה ובא עליה זהו דעת יחיד שכל הראשונים כתבו שצריכה עידי יחוד עכ"ל:
כ
דין אם הגיע' י"ב שנים ויום אחד אז מסתמא הביאה, סימנים ואינה יכולה למאן ואם בדקוה ואין לה שערו' יכולה למאן ואם נתקדשה לאחר אז קידושיה הוי מיאונה ואם בעל אחר שגדלה אפילו בדקוה שאין לה סימנים אינה יכולה למאן ואם נתקדשה לאחר צריכה גט משניהם ואם נשא שני קודם שגירש ראשון תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר משניהם וביארנו דזה הוא דין התלמוד אבל בזמן הזה אינה ממאנת כלל אחרי י"ב שנים ויום אחד:
פסק הא דאמרינן שאם גדלה אינה יכול' למאן היינו בסתם אבל אי בדקוה שאין לה סימנים יכולה למאן ואי נתקדשה לאחר אז הוי מיאונה מכל מקום אם בעל אחר שגדלה אף על פי שבדקוה שאין לה שערות מכל מקום אין יכולה למאן כדאמר רב דימי מנהרדעא בפרק יוצא דופן הלכתא חוששין שמא נשרו מאחר דאיכא ספיקא דאורייתא ואם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם מספק דאורייתא שמא הביאה סימנים ונשרו שמא לא הביאה ומגרש ראשון ונושא שני ואם נשא קודם שגירש ראשון הוי ספק ותצא מזה ומזה והולד ספק ממזר משניהם. ומה שכתבתי שאם בדקוה ולית לה סימנים שיכולה למאן הוא דין התלמוד אבל האידנא לא נהגינן כן כאשר כתב בס"ת והטור ובזמן הזה אינה ממאנת אחר י"ב שנה ויום אחד אף על פי שאין שערות דאין אנו בקיאין בדבר הזה שלא יהא בו גומות ועוד שמא הביאה שתי שערות אחד בגבה ואחד בכריסה או על קשרי אצבעותיה ומי יכול לבדוק כל הגוף ולעמוד על אמיתות הדבר:
כא
דין מי שהיה נשוי ב' יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן הדין בשתי חרשות לעניין ביאה דווקא קטנה וחרשת אין ביאה של אחת מהן פוטרת צרתה אלא מלמדין הקטנה שתמאן והחרשת תתייבם ואם לא מיאנה כונס את החרשת ופוטרת בגט פקחת וחרשת ביאת או חליצת הפקחת פוטרת צרתה החרשת אבל איפכא לא:
מתניתין מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את צרת' וכן שתי חרשות ומפרש תלמודא דהאי וכן שתי חרשות דקאמר אביאה קאי אבל חליצה לא שייך בחרש וחרשת אפי' בפקחין ונתחרשו מאחר שאינה בואמר ואמרה אבל קטנה וחרשת אין ביאה של אחת מהן פוטרת צרתה פירש ואף ע"פ דשתיהן דרבנן משום דאין קנין שוה דקדושי קטנה מספקא לן אם קונה קנין כלל גמור פירש כל היכא שצריכה למאן כגון הכא שלא תצטרך לעגן ולהמתין עד שתגדיל ותחלוץ ותפסול לכהונה אפשר דאכה"ג לא תקינו רבנן שיהא בה קנין אפילו לא מיאנה בקידושין וחרשת קונין במקצת ומשיירין במקצת לפיכך אין אחת פוטרת את צרתה ופקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת וכן גדולה וקטנה כו' ומסיק תלמודא כיצד תקנתן אמר רב חסדא אמר רב כונס את החרשת ומוציאה בגט והקטנה תמתין עד שתגדל ותחלץ וכתב הרי"ף דרב לא בא לפרש אלא דברי חכמים אבל לר' אליעזר דפליג לעיל במשנה ואמר מלמדין את הקטנה עד שתמאן הכא נמי מלמדין אותה למאן כדי שתהא החרשת מותרת ליבם ועוד ברוב ספרים גרסינן במשנה דלקמן ר' אליעזר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן והיינו דפליג נמי במשנה דהכא והראב"ד חולק ואמר מאחר דתני בר קפרא לעולם ירחיק אדם מן המיאון א"כ לא פסקינן לעיל כר' אליעזר שמלמדין את הקטנה למאן אלא במקום מצוה כדי לקיים מצות יבום בחברתה אבל הכא שכבר קיים מצות יבום בביאה ראשונה שוב אין מלמדין אותה למאן אבל הרמב"ן קיים דברי הרי"ף וז"ל שכתב למה לא תמאן הא טעמא דבר קפרא משום דלמא גדלה ומחרטא בה וזו יוצאה על כל פנים למה תתעגן עד שתגדיל ותחליץ ותפסול מן הכהונה שופך מי בורו ואחרים צריכין לו ותאסר חרשת על בעלה שכנסה בהיתר וע"כ לא הוצרכו לומר בגמרא ואי אשמעינן אלא בסיפא דמתניתין דבא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה דאי קיים מצוות יבם והוא פוסלן על עצמן בפשיעה לפיכך היה ראוי שלא להחזיר להתיר וכן ברישא משום דגדולה לא רמיא קמיה דמעיקרא כאחות אשה דמיא ומוטב שתצא משתתיבם אבל הכא שאין תקנה אלא להוציא שתיהן למה לא ילמדוה למאן לתקנתה ותקנת חבירתה וכ"ש שנמצא בנוסחאות בכולן מלמדין את הקטנה והכי איתא בתוספת' וכתב הרא"ש וכן נראה דבריו וכן פסק הרמב"ם ועיקר ומ"מ היכא דלא מיאנה אז דינא הכי דכונס את החרשת ופוטרת בגט דבחליצה אי אפשר לפוטרה דאינה בת חליצה ומוכרח גם כן להוציא בגט דמאחר שיחלוץ לקטנה אם כן קמא עליה אף החרשת בכיון שלא בנה שוב לא יבנה:
כב
דין מי שהיה נשוי ב' יתומות קטנות ומת ובא יבם על הראשונ' וחזר ובא הו' או אחיו על השניה לא פסל את הראשונה וכן הדין בשתי חרשת קטנה וחרשת בא יבם על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על השניה פסל את הקטנה בא על החרשת ואח"כ בא הוא או אחיו על הקטנה פסל את החרשת פקחת וחרשת בא על פקחת וחזר ובא על החרשת לא פסל את הפקחת והחרשת יוצאת בגט בא על החרשת ואח"כ בא על הפקחת פוסל החרשת ויוצאת בגט והפקחת בגט וחליצה גדולה וקטנה בא על הגדולה וחזר ובא על הקטנה לא פסל הגדולה ומלמדין הקטנה שתמאן ויקיים הגדולה וקטנה צריכה גט כשתגדל:
מתניתין מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות ומת ובא יבם על הראשונה וחזר ובא על השניה או שבא אחיו על השניי' לא פסל את הראשונה וכן שתי חרשות קטנ' וחרשת בא יבם על הקטנ' וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת לא פסל את הקטנ' בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה פסל את החרשת פקחת וחרשת בא יבם על הפקחת וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת לא פסל את הפקחת פי' החרשת יוצאת בגט ואף שאין ביאה אחר ביאה היינו לגביה דידה אבל צרתה יש ביאה וצריכה גט כדפרי' לעיל בפר' ר"ג והאי חרשת נמי צרתה במקצת שהרי קנויה ומשויר' בא יבם על החרשת וחזר ובא על הפקחת או שבא אחיו על הפקחת פוסל את החרשת פי' והחרשת יוצאת בגט והפקחת שהיא ביאה פסולה שהרי החרשת פוסלת תחילה צריכה גט וחליצה וכן כתב הרמב"ם והטור אחריו והיינו טעמא לפי שביא' החרשת אינ' פוטרת לפקחת מן היבום וא"כ מאחר שביאתה ביאה פסולה צריכה גט וחליצה גדולה וקטנה בא יבם על הגדולה וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה לא פסל את הגדולה בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדול' או שבא אחיו על הגדולה פסל את הקטנה פי' והגדולה יוצאת בגט וחליצה כדפריש' ר"א אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו מ"מ מודה ר"א שאם לא מיאנה שאסור לבא על הגדולה תחילה כו' או איפכא ולעולם הקטנה צריכה גט כשתגדל מכח ספק שמא קנויה היא והגדולה שבא עליה אחר שבא על הקטנה צריכה גט וחליצה אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' אליעזר וכן אמר רבי אלעזר הלכה כרבי אליעזר. והנה מה שכתבתי במשנה שאם בא אחר כך הוא או אחיו על החרשת שאינה פוסל את הקטנה הוא גירסת הרי"ף והרא"ש אחריו וכן פסק הרמב"ם ולפי דבריהם צ"ל דפליגי מתניתי' אהך ברייתא דמייתי לעיל בסוגיא היכא שבא יבם על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת שנאסרו שתיהן כו' ומפרש תלמוד' דבודאי מן הדין אינו פוסל את הקטנה ממ"נ אי קנויה לגמרי א"כ אין ביאת חרשת פוסלת ואי אינה קנויה כלל א"כ כנכרית בעלמא היא אלא דגזרינן דשמא בעיל חרשת תחילה שהיא קנויה ומשוירת ואז אפי' אי קטנה קנויה לגמרי מ"מ ביאת חרשת שבתחילה פוסלת וגם אינה יוצאה בגט שהרי ביאה פסולה אינה פוטרת אלא תמאן עד שתגדל ותחלוץ ומ"ה גזרינן אפילו אי בעיל קטנה תחילה ששתיהן נאסרו אלא מוציא את החרשת בגט והקטנה תמאן ותמתין עד שתגדל ותחלוץ וא"כ ס"ל לפי גירסת' דמתני' פליגי ולא גזרינן אבל מניין להו זאת ויותר תימא על הרמב"ם שנתן טעם לדבריו שכתב אי' פוסל את הקטנה לפי שביאת הקטנה מעולה ממנה לפי שהקטנה תבא לכלל גדלת לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחילה ע"כ ומניין לו סברא זאת ואדרבא בסוגיא שקיל וטרי' אם היא עדיפא אי קטנה שהרי תבא לכלל גדלות או חרשת עדיפא משום דגדולה היא ובת ביאה ולפי המסקנא דקטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשוירת ורש"י גרס פסל את הקטנה משום דגזרינן כדברי הברייתא כיצד תקנת' ודבריו נראין עיקר מאחר דלא אישתמע לן דפליגי וכן דעת הראב"ד:
כג
דין היכא שבא על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה שפסל החרשת עליו מלמדין את הקטנה שתמאן ויוציא את החרשת בגט:
פסק כתב הרמב"ם היכא שבא על החרשת וחזר ובא הו' או אחיו על הקטנה שפסל את החרשת עליו ומלמדין את הקטנה שתמאן ויוציא את החרשת בגט והראב"ד השיגו דכיון דשתיהן יוצאת למה מלמדין אותה למאן וכך הוא פירש השגתו דס"ל בכאן לכולי עלמא אין מלמדין אותה למאן אלא תמתין עד שתגדיל ותצא בגט ותחלץ מאחר שהחרשת אסורה עליו לעולם וא"כ בחנם מלמדין אותה למאן שלא מן הדין שהרי צריכים להרחיק מן המיאון והוא אזיל לשיטתיה, דלעיל דפליג אפילו היכא שמרויחין בזה המיאון שיקיים החרשת אפילו הכי סבר דאין מלמדין למיאון א"כ הכא שאינו מרויח כלל בזה המיאון שהרי החרשת אסורה עליו וצריך להוציאה א"כ פשיטא דאין מלמדין אותה למיאון ודע' הרמב"ן דאפ"ה מלמדין אותה למאן לטובתה שתרויח בזה שלא תצטרך לעגן עד שתגדיל ולא תפסול לכהונ' והטור א"ע כבודו במקומו מונח לא הבין השגתו וכתב שמדבריו יראה שסובר שהחרשת תצא בגט והקטנה נשארת אצלו וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל ע"כ ואני לא מצאתי כן בכל דברי הרא"ש ואי משום דס"ל להרא"ש דביאת החרשת אינה פוסל את הקטנ' מה ראייה מזה הלא אף הרמב"ם סבר כן ושאני התם דבעילת הקטנה היא תחלה דשריא ממ"נ ואין ביאת החרשת הבאה אחריה פוסלת אותה לפי אותה גרסא דלא גזרינן אטו בעיל חרשת כדפרישי' אבל אי בעיל חרשת תחלה פשיטא שביאת קטנה לעולם ביאה פסולה דשמא היא קנויה לגמרי ולא הוי כנכרית ביאת החרשת קנויה ומשוירת ופוסלת לביאה הבאה אחריה שהרי פוסלת אפילו לפיקחת הבאה אחריה ע"כ נראה בעיני דלא דק שוב עיינתי בפיר' של המגיד משנה שמצאתי להדיא שלא הבין הטור להשגת הראב"ד והרשב"א השיג על הרמב"ם בעניין אחר וז"ל הרמב"ם כתב בא יבם על החרשת וחזר בא על הקטנה כו' שתמאן והחרשת יוצאה בגט וזהו תימא שהרי עקרה זיקתה לגמרי אחר שמיאנ' בביאה ובזיקה ועוד שהוא ז"ל כתב גבי גדולה וקטנה הבא על הקטנה וחזר בא על הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים את הגדול' שבעילת זו קנוי קניין גמור ע"כ ואם איתא דחרשת יוצאת בגט מפני שנפסלה תחילה בביאה דקטנה ואין יציאתה דקטנה מתירה מ"ט גדולה והלא אפילו הגדולה נפסלה בביאת הקטנה תחילה ואם מיאנה מתירה אף בחרשת כן וצ"ע ועוד בתר מסקנת פסק הלכה ק"ל למאן דאמר ממאנת אף לזיקתו בא יבם על החרשת וחזר ובא בין הוא בין אחיו על הקטנה מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותשאר החרשת עמו שהרי עקרה הזיקה במיאנה לגמרי וכמי שלא הייתה צרתה כלל וקיי"ל כמאן דאמר ממאנת אף לזיקתו וקיי"ל נמי כר' אליעזר דאמר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו ע"כ ומ"מ נ"ל דברי הרמב"ם עיקר דנהי שתוכל למאן לזיקתו ואף לביאתו היינו שתנשא לשוק בלא חליצה אבל לא למשרי ליבם משום דנראה כבונה ב' בתים ממש שהרי כבר קיים מצות יבום בקטנה בבעילה ראשונ' ועכשיו בונה בית אחר ואינה דומה לקטנה וגדולה דביאת הקטנה לגבי גדולה לאו כלום היא ובית אחד הוא בונה וכן עיקר:
כד
דין יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה ואינו יכול לגרשה עד שיגדיל וביארנו דאם היבם גדול והיא קטנה בת ג' ויום אחד יכול ליבמה ואם יודעת לשמור גיטה יכול לגרשה:
מתניתין יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה פירש"י ואם בא לגרשה אינו יכול עד שיגדל דגט קטן אינו כלום בא על יבמה גדולה תגדלנו ואיירי בכה"ג שהוא בן ט' שנים ויום אחד ומ"ה הוי ביאתו ביאה לעניין זה שלא יכול שוב לפטור בחליצה אלא אם בא להוציאה יקיימנ' אכן אם היבם גדול והיא קטנה רק שתהא בת ג' שנים ויום אחד יכול שפיר ליבמה וכל זמן שיודעת לשמור את גיטא יכול שפיר לגרשה בגט וזה הוא פשוט:
כה
דין יבמה שאמרה בתוך ל' יום לכניסה לא נבעלתי כופין אותו לחלוץ אחר ל' יום מבקשין ממנו שיחלוץ ובזמן שהוא מודה אפי' אחר י"ב חודש כופין אותו לחלוץ ודין זה מיירי כשגיטה יוצא מתחת ידה דאל"כ היו כופין אותו ליבם והיכא שאומר שנתן גט קודם שבעל והיא אומרת שלא בעל צריכה חליצה וגט שני:
מתניתין היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לכניסה לא נבעלתי כופין אותו לחלוץ לאחר ל' יום מבקשין הימנה שיחלוץ לה ובזמן שהוא מוד' אפי' אחר י"ב חדש כופין אותו שיחלוץ לה ופריך תלמודא עד שכופין אותו לחלוץ ניכפנו ליבם ואמר רב בשגיטה יוצא מתחת ידה מיתיבי יבמה שאמרה בתוך שלשי' יום לא נבעלתי בין שהוא אומר בעלתי בין שהוא אומר לא בעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' יו' מבקשין ממנו שיחלוץ היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא ביעלתי הרי זו יוצאה בגט הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אעפ"י שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצ' ומדקאמר צריכה גט ש"מ דלא איירי בגיטה יוצא מתחת ידה אמר רב אמי ה"ק צריכ' חליצ' עם גט ואעפ"י דקאמר בבריית' הלשון צריכ' צ"ל דה"ק אעפ"י שחזר ואמר לא בעלתי אפ"ה מבקשין הימנ' שיחלוץ לה ואין כופין דלשון צריכ' חליצ' משמע שהיא מוכרח' לכך ולא שכופין אותו רב אשי אמר התם גט לזיקתו והכא גט לביאתו פי' הגט הראשון שיצא מתחת ידה קודם שנבעלה א"כ לא היה אלא לזיקתה ופסולה עליו והא אמר שנבעלה אחר הגט ויש ביאה אחר הגט א"כ צריכה גט ממש מן התורה לביאתו ולפי דבריה שאמרה שלא בעלה צריכה גט אף לחליצה ואין חילוק בין גט של יבמין לשאר גט אלא כל גט כותב סתמא כהלכתו רק כשהוא קודם בעילה אז נקרא גט של יבמין ופוסל אות' עליו וכשהוא לאחר בעילה הרי הוא כשאר גט ויכול להחזירה כשאר אשה וא"כ היכא שהוא אמר שבעל קודם שנתן גט והיא אומרת שעדיין לא בעל ועכשיו אסורה לו לבעול שהרי פסלה אותה בגט לפי דבריה צריכה חליצה ותו לא מידי אבל היכא שאמר שנתן גט הראשון קודם שבעל א"כ צריכה גט שני לביאתו וכן כתב הטור להדיא והרמב"ם כתב יבמה שנתייבמה וגירשה בתוך ל' יום ואמרה לא נבעלתי אעפ"י שהוא אומר ביעלתי כופין אותו שיחלוץ לה הואיל וקדם וגירשה בגט ואם עדיין לא גירש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט כו' ולא הזכיר מגט שני כלל והיינו שמפרש הא דאמר בגיטה יוצא מתחת ידה היינו הגט הזה שנתן עכשיו ונתן בעל מגיד משנה טעם לדבריו דאי קודם כניסה אפילו לאחר ל' יום היתה היא נאמנת לומר לא נבעלתי דכיון דאיכא אסורה מוקי נפשי' מלבעול ע"כ ותימא א"כ הוא להדיא נגד הסוגיא דמסתמא הלכתא כרב אשי דהוא בתראי וגם האי אע"פ כו' דקאמר בברייתא מיתוקמא אליבא שפיר כפשוטו והוא פירש להדיא דבעי גט לביאתו זולת הגט דבעי לזיקתו אלמא דלא אמרינן כיון דאיכא איסורא מוקי אנפשיה וטעם לדבר מאחר שכנסה אחר הגט ושהתה אצלו א"כ סבר דליכא איסור בדבר ושרי ליה ואמת שאינה אסורה אלא מדרבנן גם מה שכתב כופין אותו שיבעול או יחלוץ לא נהירא לי כל כך דמאחר שכבר כנסה ורמי' עליה מצות יבום מסתברא שכופין אותו לקיים מצות ייבום בפרט במקום שנוהג בו יבום והיכא דלא כנסה פשיטא דלא מהימן שום אחד לומר שבעל אפילו יש עדים דנתייחדה עמו שהרי אסור לבא עליה עד שיקדשנה כדכתיב בפרק ר"ג ומכל מקום אם שניהם מודים שבעל פשיטא שפוטרת בגט אפילו ליכא עדי' שנתיחדה עמו ולא כמו שכתוב בשם ריא"ז כשם שקידושין וגירושין צריכין עדים כך יבום וחליצה צריכין עדים וליתא דיבום אינו דומה לקידושין אלא מצוה בעלמא הוא קרמיא עליה ומן התורה היבמה אינה צריכה לקידושין כלל ומשו"ה לא בעי עדים כלל:
כו
דין היכא דשניהם מודים שלא בעל אין להצריכה גט אחר והיכא שהוא אומר שבעל אף שהיא נאמנת לומר שלא בעל מאחר שהוא תוך ל' כופין אותו לחלוץ ומוציאה בגט:
פסק רש"י פירש הא דהיא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי יוציא בגט דלאחר ל' יום קאי דומיא דסיפא דהוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי ואף על פי שחזר ואמר לא בעלתי צריכא גט וחליצה דאיירי נמי באחר ל' יום דבתוך שלושים יום אינה צריכה גט אלא שכופין אותו לחלוץ כדאיתא ברישא ור"י פירש דסיפא איירי נמי אפילו תוך ל' וממ"נ בעי גט ואפילו שניהם מודים שלא בעל אפ"ה מצריך גט לכניסה והא דאמרינן בתוך ל' יום אם אומרת לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ ולא הזכיר נתינת הגט משום דאכתי לא אתא לאשמעי' תקנתא דגט בהדי חליצה אלא איירי בדין כפייה ובקשה דחליצה ולי נראה להכריע דבוודאי אם שניהם מודים שלא בעל למה לנו להצריכה גט אחר בע"כ מסתמא לא מחזקינן להו ברשיעי בכדי לומר לא בעל והוא בעל אבל מכל מקום היכא שהוא אומר שבעל אף שהי' נאמנת לומר שלא בעל מאחר שהוא בתוך ל' יום כופין אותו לחלוץ מכל מקום צריך נמי להוציאה בגט לפי דבריו דמה הפסד יש לו בגט יותר מבחליצ' בשלמא הא דכופין אותו לחלוץ איכא חידוש אף שאסרה עליו כל ימיו ובגט יכול להחזירה כשאר כל הנשים כמו שכתב בנימוקי יוסף משא"כ איפכא והרמב"ם להדיא פסק דבתוך ל' יום יחלוץ ויוציא בגט ופירש המגיד משנה משום הכי צריכ' גט דכיון דהוא אמר בעלתי חיישינן לה אכן כבודו במקומו מונח ופירושו אינו נכון בזה דמשום הכי צריכה גט מאחר שכנסה א"כ בודאי עשה בה מאמר וצריכא גט למאמרו אפי' שניהם מודים שלא בעל דהא הרמב"ם לא איירי בגט יוצא מתחת ידה אלא שעכשיו בא לגרשה אבל מכל מקום נ"ל הדין דין אמת אפי' גט יוצא מתחת ידה והוא אומר שבעל אחרי כן והיא אומרת שלא נבעל' אף שהיא נאמנת תוך ל' יום וכופין לחלוץ אפילו הכי צריך ליתן גט גמור מאחר שאמר שבעל וחיישינן לחומרא ואף כופין אותו לכך מאח' שאינו מפסיד ביה מידי וכ"ש היכא שהיא אמרה נבעלתי וצריכ' לגט גמור והוא אמר לא בעלתי ואפטרה בחליצה וכבר נתן גט למאמרו שהרי גט יוצא מתחת ידה שכופין אותו אף לגט כדי להתיר' וכופין על זה משום מידת סדום מאחר שאינו מפסיד בגט מידי והיא תהיה אסורה שהרי שויתה לנפשה חתיכה דאסורה ויש בידו להתירה בגט איך לא יתיר אותה ולא כדברי הטור שכתב היבמה שנתייבמה ובא להוציאה ואומר שעדיין לא בעל וצריכה חליצ' והיא אומרת שנבעלה ודי לה בגט בתוך ל' יום נאמן וצריכה חליצה וכיון שהיא אומרת שבעל ולפי דבריה צריכה גט אין די לה בחליצה מבקשין אותו שיתן גט אבל אין כופין אותו בע"כ גם בלאו הכי נראה שלא דק שכתב לפי דבריה צריכה גט כו' הרי אף לפי דבריו צריך להתירה בגט מאחר שכנסה א"כ צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו וא"ל דמיירי בגט יבמין יוצא מתחת ידה שהרי כתב אחרי כן ואם גט יוצא מתחת ידה כו' משמע דהכא לא איירי בגט יוצא מתחת ידה ולענין מה שכתב הטור דבתוך ל' נאמן הבעל להצריכה חליצה והיינו כמו שפירש רש"י הא דקאמר היא אמר נבעלתי כו' דיוציאה בגט היינו לאחר ל' יום דכל בתוך ל' יום נאמן דל' יום מוקי אינש אנפשיה אבל הרמב"ם פליג וסבר דאפילו בתוך ל' יום אינה צריכה חליצה וז"ל היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אינה צריכ' חליצ' שאין זה נאמן לאסרה על כל אדם אחר שכנסה ע"כ וצריך לחלק לפי מה שפירשתי היכא שאמר שבעל שצריכה לגט אף שנאמנת לכופו לחלוץ ולא אמרינן שאין בידו לאוסרה משום דשאני הכא דאמרינן כל כנוסה מן הסתם בחזקת בעולה וא"כ אין כח בידו לאסור אותה נגד החזקה והתם כשהוא אמר בעלתי אף שהיא נאמנת בתוך ל' יום לומר שלא בעל מכל מקום חיישינן לחומרא לדבריו להצריכה משום האי חזקה גופא דכל כנוסה מן הסתם בחזקת בעולה היא ומכל מקום על דרך הישר להצריכה חליצה לכתחלה בתוך ל' יום כדי שלא יהא לב הכונסה נוקפו:
כז
דין שניהם מודים שלא בעל אלא שמתחלה אמר שבעל ואח"כ חזר צריכה גט וחליצה ואיירי תוך ל' ואיירי נמי בגט יוצא מתחת ידה:
מסקינן הנהו שניהם מודים שלא בעל אלא שהוא אמר בתחילה שבעל ואח"כ חזר בו אתו לקמיה דרבא א"ל חלוצו לה ושרו לה תיגרא לאלתר אמר ליה רב שרביא לרבא והתניא כה"ג צריכה גט וחליצה א"ל אי תניא תניא ואיירי תוך שלשים כדפרישי' לעיל ואיירי נמי בגט יוצא מתחת ידה דאי לאו הכי מאי דעתיה דרבא שלא רצה להזקיקה לגט הא צריכה גט למאמרו מאחר שכנסה כדפירש' ורב שרביא הזקיקה לגט אחר גמור משום רבותא דיבם שאמר בתחלה שבעל אבל אם שניהם מודים לא:
דין דאפילו שניהם מודים שלא בעל אין כח בידן לאסור הצרה ודוקא לאחר ל' יום אבל תוך ל' יום אינה שרי ודין היכא שנתעברה היבמה ואמרה מיניה והוא אמר לאו מיני' איהי מהמנה אפי' תוך ל': כח בעא מיניה הונא בריה דרב נחמן מרב נחמן צרתה מהו א"ל וכי בשביל שאנו כופין ומבקשין נאסר צרתה פירש רש"י ור"ח וכי בשביל שאנו כופין בתוך שלשים ומבקשים לאחר שלשים נאסור צרתה דכיון דנסתרה עמו הרי היא בחזקת בעולה מיד ומתוך פירושו משמע אפילו שניהם אמרו שלא בעל אין כח בידן לאסור צרה מאחר שנסתרה עמו הרי היא בחזקת בעולה ומכל מקום נראה דוקא לאחר ל' יום משום דלא מוקי אינש אנפשיה יותר מתלתין יומא אבל תוך תלתין יומא דליכא חזקה גמורה דסייע לצרתה לא מסתברא לומר דשרי צרה מאחר ששניהם אמרו שלא בעל ומה שפירש נמי וכי בשביל שאנו כופין בתוך ל' כו' דאפילו בתוך ל' לא נאסור הצרה היינו היכא שהוא אמר בעלתי והיא אומרת לא בעל דבכה"ג כופין בתוך ל' יום ואפ"ה הצרה אינה נאסרת דמאחר שהוא אומר שבעל ולאו כל כמינה לאסור אלא לשוויה את נפשה חתיכה דאסו' אבל ששניהם אמרו בודאי שלא בעל והיא באה בטענת ספק לומר שבודאי בעל לאו כל כמיני' דמהימנא בתוך ל' יום אלא לאחר ל' ואפילו אם היא אמרה נבעלתי והוא אומר לא בעלתי והוא בתוך ל' יום נאסרה הצרה לפי שיטת רש"י שפיר' לעיל הא בבא דהיא אמרה נבעלתי כו' איירי דוקא לאחר ל' אבל בתוך ל' יום הוא מהימן להזקיקה לחליצה ואף שהיא מכחישתו כ"ש לאסור הצרה וכן כתב הרא"ש אכן לפי מה דפרישי' לעיל שאף לגביה דידה לא מהימן להזקיקה לחליצה אפילו בתוך ל' ואוקמינא אחזקה דכל כנוסה בחזקת בעולה ה"נ לגביה צרה וכן יראה משמעות הירושלמי ומכל מקום מאחר דפרישי' לעיל שהוא דרך הישר להצריכה חליצה לכתחלה בתוך ל' יום כשהוא אומר לא בעלתי ה"נ לגבי צרה והיכא שנתעברה היבמה ואמרה שבעל וילדה הימנו והוא אומר שלא בעל והולד שתוקי איהי מהימנא אפילו בתוך ל' יום וכן פסק להדיא בירושלמי אם אמרינן לא כל הימנו לאסור הצרה כ"ש דלאו כל הימנא לחוב ולפסול את בנה ואפילו לפי סבר' רש"י שמהימן הוא בתוך ל' יום להזקיקה לחליצה אפ"ה לאו כל הימנו לפסול את בנה כשם שהיא אינה נאמנת לאסור צרתה וכן כתב הרא"ש להדיא ולפי דבריו צריך לחלק וליתן טעם לדבר נהי דמהימן להצריכ' חליצה מאחר שהוא מוכן ועומד לפוטרה בחליצה א"כ לאו כל הימנא להיות יוצאה בלא חליצה אבל למפסל הולד שהוא בחזקת כשר לא מהימן כלל כל כנוסה בחזקת בעולה היא ולא אמרינן תלתין יומין מוקי אינש אנפשיה ומה שנאמן אליבא דומה לחוב ולהפסיד כתובה תוך ל' יום ולומר שלא בעל עד עתה ולא מצא בתולים ולא אמרי' דכל כנוסה בחזקת בעולה היא שאני התם שהוא בא להחזיק הממון שבידו ומכל מקום לעניין פסק הלכה גבי טענת בתול' קיי"ל הלכתא כר' יוסי דפליג ואמר כל היכא שנתייחדה עמו היא בחזקת בעולת כמ"ש בכתובות פ"ק סימן כ"ב והכא גבי יבמה דלא גייס בה הוא דאמרינן עד תלתין יומין מוקי אינש אנפשיה:
כט
דין הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ויש הוכחה שלא כיונה להפטר ממנו אחר מיתת בעלה כופין אותו שיחלוץ לה ואם נדרה מיבמה בסתם אפילו בחיי בעלה מבקשין מיבם שיחלוץ לה ואין כופין אותו וביארנו דאין עליה דין מורדת וביארנו דכל מה שאמרנו אינו אלא בנדר שהוא קיים אבל אם תמצא פתח לנדרה מתייבמת ודין יבם שהיה נכפה בחיי אחיו ועתה טוען שנתרפא עליו להביא ראייה ומאחר שאי אפשר לו להביא ראייה הרי הוא בחזקת בעל מום ואין חוסמין אותה:
מתניתין הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה לאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה ואם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה והא דקאמר נתכוונה כו' נראה דכל סתם נדרה היינו נתכוונה לכך א"ל שיש קצת הוכחה שלא כיוונה לזה וכן כתב הטור והוכחה נראה כל היכא שידוע שהיה להם כעס זה עם זה א"כ אמרינן דלא כוונה לכך כדי להפטר ממנו ובגמרא איבעי' להו אם אמרה בחיי בעלה נטולה אני מן היהודים כו' שלא תיבעל לשום יהודי וממילא אסורה נמי ליבם מהו' מי מסיק אדעת' כו' דמיית בעלה ונפלה קמי יבם או לא פי' המחוור שתפסו רוב רבותי' קדמונים ואחרונים דהכי קמבעי להו אי מסיק אדעת' כו' ולאסור נפשה על היבם קמכוונה ומבקשין היבם שיחלוץ או דלמא לא עשתה כדי לאסור על עצמה את היבם רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ ושמואל אמר יבם הרי הוא כבעל ודייק בסוגיא כוותיה דרב וכתב הרי"ף וז"ל וכן הלכתא ונפקא מינה דלא הוי מורדת וטעמא דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה הוי מורדת ושמעת מינה דליתא לשמואל דאמר אין כותבין איגרת מורדת על שומרת יבם עכ"ל וכתב הרא"ש וז"ל השיב עליו הראב"ד וז"ל מהא לא שמעינן מידי דבין בחיי בעלה בין אחר מיתת בעלה הרי אנו נזקקין להתירה או בכופין או במבקשין ואם איתא דמורד' הויא איבעי לך למשבקה בעיגונא ולא להתירה בכופין או במבקשין וא"ת דנאסרה עליו בנדר משום הכי מבקשין מ"מ מהא ליכא למשמע מידי דהא בעלמא בין דהויא מורדת בין דלא הויא מורדת לא כופין אותו ולא מבקשין אותו והכא משום דנדרה ומיתסרא עליה כופין ומבקשין ולא שמעינן מינה מידי וכן הקשה עליו הר"ר אפרים ז"ל תלמידו דא"כ קשיא שמואל אשמואל דאיהו גופא הוא דקאמר הכא ואמאי שתיק גמרא מיניה אלא ודאי ליתא להאי דיוקא וליכא למשמע מינה דהוי מורדת ולא שמעינן מינה אלא הא דלאחר מיתת בעלה אין כופין לחלוץ כפשטא דמתניתין אבל להפסיד כתובת' מילתא אחריתי היא ולא שייכא בכופין או במבקשין דהכא כלל עכ"ל וכן דעת בעל המאור ואף שהרמב"ן בספר מלחמות בא ליישבו אין זה אלא דחיקא בעלמא וכן הזהיר בלשונו שכתב יש לי ללמד זכות עליו כו' גם לא הזכיר שם השגת הראב"ד אלא בא ליישב שם קושית ר' אפרים שהקשה שמואל אדשמואל דלא נחשביה ח"ו טועה אבל לא לפסק הלכה כתב הר"ש בר צמח בתשובה מה שאמרו בנודרת הנאה מיבמה מבקשין ממנו וכופין אינו אלא כשהנדר קיים אבל אם מצא פתח לנדרה מתייבמת ולא אמרינן בה דליבמה שאין אני קורא בה יבמה יבא עליה בשעת מיתה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים והוא הדין אם היה בעל מום בשעת נפילה ונתרפא שהוא מייבם ועוד כתב ביבם שהוא נכפה בחיי אחיו וטוען שנתרפא עליו להביא ראייה וכיון דנכפה הוי מום שבסתר ואי אפשר להביא ראייה הרי הוא בחזקת בעל מום ואין חוסמין אותה: