ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק שישי · ב
דין אם נתכוון לאשתו ותקפוהו נכרי' על יבמתו בין ער הוא או ישן כגון נים ולא נים תיר ולא תיר ושם ביארנו דאין היבמה ניקנית אלא בקשוי ואם הוא ישן לא קנ' ושכור שאינו מכיר כלום לא קנה וביארנו דהיכא דאמרו יהרוג ואל יעבור אם עבר אין ממיתין אותו מיתת ב"ד חוץ מבעילות אסורו' דאין קישוי אלא לדעת וחייב מיתת ב"ד:
מסקי' בסוגיא אונס דמתני' היכא משכחת אי שאנסוהו נכרים ובא עליה והאמר רבא אין אונס לערו' לפי שאין קישוי אלא לדע' אלא בישן והאמ' רבא ישן לא קנה ביבמתו דאמר קרא יבמה יבא עליה עד דמכוון לביאה והא דתניא בין ער הוא בין ישן הוא בין ערה היא בין ישנה היא היינו במתנמנה וכדאמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סבר' וכי מדכרו ליה מידכר אבל ישן ממש לא קנה וה"ה שיכור שאינו מכיר כלום כמ"ש הרמב"ם אלא כגון שנתכוון לאשתו ותקפתו יבמתו והביאתו עליה שניהם אנוסים דר' חייא היכי משכחת לה כגון שנתכוון לאשתו ותקפוהו נכרים ודבקום זה בזה וכתבו התו' והרא"ש אחריהם הא דקא' שאנסוהו נכרים אין פירושו כגון שאיימו עליו להרגו אם לא יבא עלי' דא"כ מאי פריך מרבא דאמר אין אונס לערוה לפי שהקישוי נעש' מדעת ואין דוחקין אותו להקשות לוקמא כגון שאיימו עליו לבעול בקשוי נמצ' כל מה שהוא עושה הוא שלא לדעתו אלא כל דבר שהוא עושה מעצמו אפי' ע"י אונס פחד מיתה חשיב לדעת הלכך צריך לפרש שאנסוהו נכרים והדביקוהו בע"כ ביבמתו ואפ"ה כיון שהקישוי הוא לדעתו חשיב כאלו בא עליה מעצמו לדעתו ויש לדקדק מכאן דיבמה אינ' ניקנת אלא בקישוי מדלא משני כגון שהדביקוהו נכרים על יבמתו בלא קישוי ואיכא למימר דאתיא הך סוגי' כמ"ד המשמש בעריו' בלא קישוי פטו' ולכך אינ' נקני' אלא בקישוי דילפינן קיחה קיחה מעריות א"נ אפי' למ"ד חייב בעינן ביאת יבום דרך הקמת שם וגרע מהעראה ושלא כדרכה דאין דרך ביאה ע"כ ומאוד תמה פירושם בעיני דודאי הא דרבא איירי באיימו עליו להרגו כמו שנפרש אבל הא דיבמתו בודאי לא איירי כן דא"כ למה מפ' דאיירי בתקפתו יבמתו כו' נוקי באנסוהו נכרים כדס"ד מעיקרא אלא שכבר נתקשה לאשתו כמו שמוקי השתא דאיירי שכבר נתקשה לאשתו כו' ועוד אמאי קאמר באנסוהו נכרים ולקמן באנוסים דר' חייא קאמר שתקפוהו נכרים כו' וכן תקפתו יבמתו וע"ק מאי מקשה מרבא דאמר אין אונס בעריות כו' נהי דגבי עריות לא מקרי אונס כשמאיימין עליו להורגו שצריך למסור נעשו להריגה שהרי הוא בכלל יהרג ואל יעבור אבל הכא שאין כופין לדבר עבירה פשיט' שאונס ממש הוא ע"כ נראה לפרש דהכ' לא איירי כלל בתקפוהו נכרים דכל תקפוהו שני אנוסי' הוי ומה תלוי בדעתה אם היא עושה ברצון מ"מ ע"י אונס יעשה המעשה של שניהם והכא במתני' איירי שהוא אונס ולא היא אלא איירי באיימוהו עליו להורגו ובא עלי' כדמשמע לישנא ואינו מביא ראייה מרבא אלא דקישוי הוא לדעת וממילא לא הוי אונס לביאה דלא שייך לומר הכא אונס כדפרי' דהא לא אנסוהו לדבר עבירה אלא לדבר מצוה ובודאי אינו מכוון לשם זנות דא"כ הוי מזיד אלא שעושה באונס ומה בכך מאחר שיתקש' לדעת הוי ביאה ממש שהיא לדעת בהכשר ומ"ה אפי' היה כבר בקישוי ואיימוהו עליו לבא עליה לא קרוי אונס בביאה מאחר שהקישוי הוא לדעת א"כ כ"ז שהוא עומד בקישוי ובא עלי' הוי ביאה לדעת בשלמא אי הוי קישוי שלא לדעת ושלא למחשבה א"כ היכא שאיימוהו עליו להורגו הוי כביא' שלא לדעת אלא באונס אבל מאחר שהקישוי תלוי בדעתו א"כ מקרי ביאה לדעתו ולא הוה צריך למיתני במתני' דקנה ביבמתו מ"ה משני שתקפתו יבמתו דהוא לא עביד מידי דאפי' תאמר שנשאר בקישוי לדעתו מ"מ הוא אינו בועל אלא הביאה נעשה באונס ע"י אחר ולא על ידו ולא מקרי ביאתו אפ"ה קמ"ל דקני ומ"מ אין נפקותא בפסק הלכה אף לפירושו כי מה שכתבו מכאן משמע דבעינן קישוי ביבמה בודאי אמת הוא דק"ל כרבא לגבי אביי דס"ל בפרק ידיעת הטומאה המשמש מת בעריות פטור ועוד מוכח כן בסוגיא דבעינן גבי יבמה קישוי מדמוקי שניהם אנוסי' דר' חייא כגון שנתקשה לאשתו ודבקום זה בזה כו' אלמא דבלא קישוי לא קנה והא דאין קישוי אלא לדעת פסק רבינו משה והסמ"ג אחריו דחיי' עליו מיתת ב"ד וז"ל כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד באונס אין ב"ד ממיתין אותו ואעפ"י שהיה מצוה שיהרג ואל יעבור אעפ"י שחלל את ה' והוא אנוס אינו נהרג שנאמר ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לב"ד שלא יענשו את האונס אבל איש שאנסוהו עד שבא על הנערה חייב מיתת ב"ד שאין קישוי אלא לדעת אבל האשה הנבעלת באונס אפי' אמרה אחר שנאנסה הניחו לו הרי היא פטורה שיצרה נתגבר עליה ע"כ ואף שמהררא"ש פי' בביאורי הסמ"ג הא דקא' חייב מיתת ב"ד אינו ר"ל שממיתין אותו אלא איסור מיתת ב"ד יש בו לאפוקי אשה שפטורה לגמרי ואין הלשון מובן כלל בדבריו דא"כ לא היה להם לומר חייב מיתת ב"ד אלא יהרג ואל יעבור או היה לו לומר חייב מיתה בי"ש ואף שמדברי התו' לא משמע הכי דבעי למידק דלא איירי דמאיימין עליו תיפוק לי' דיהרג ואל יעבור ואפי' יש קישוי שלא לדעת כו' ומאי קושי' דלמא להכי נקט דאין קישוי אלא לדעת כדי לחייבו אפי' במית' ב"ד אכן נ"ל דברי הרמב"ם כפשטן עיקר דאדרבא כי דייקי בסוגי' משמע להדיא בהיפוך דמחייבי מיתת ב"ד דאל"כ מאי פריך תלמודא אונס היכי משכחת ליה והא אמר רבא כו' הלא מ"מ הוי שפיר אונס הרי שאינו חייב מיתת ב"ד וא"כ שפיר אשמועינן תנא דמתני' דבין בשוגג בין באונס כו' ואין לסתור דברי הרב רבינו משה ב"ר מיימון ממ"ש התוס' וז"ל דאונס רחמנא פטריה ממיתה אפי' בעושה מעשה דנהי דחייב למסור עצמו מ"מ אי לא מסר עצמו לא מחייב מיתה דולנערה לא תעשה דבר משמע אפי' בעשת' מעשה קאמר דפטריה ממיתה דבעשיי' מעשה איירי הקישא דקרא ע"כ מ"מ נ"ל דאינו דומה מעשה דידיה דלא חשיב אונס כדמשמע אבל האשה שעיקר התשמיש אינה מעשה דידה א"כ כל היכ' שאונסין אותה אין בה חיוב כלל אפי' עשתה מעשה כך נ"ל עיקר: