אור ברסלב

ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא

פרק עשירי

פרק תשיעי

א

דין אשה שהלך בעלה למדה"י ואמרו לה מת בעלך וכו' תצא מזה ומזה אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה אבל נתקדשה לא:

האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת לאחר ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה ודוקא נשאת אבל לא נתקדש' כדתנן לקמן ומשמע דוקא נתקדשה אבל נכנסה לחופה שהיא נשואי' אפי' יש עדים שלא נבעלה לא חלקו חכמי' בנשואי' [ופרט( מאחר שקרובה לביאה חשבינן לה כעבד' איסור' וכן הפסק ודייק תלמוד' מדקתני בסיפא נשאת שלא ברשות פי' שלא ברשות ב"ד אלא בעדי' מכלל דנשאת דריש' בעד אחד מיירי ומנ"ל דמהימן ובעי למימר סבר' היא מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב וספק של שומן ואתי עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא ומהימן ודחי התם דלא איתחזק איסורא הכא אתחזק איסורא וא"כ נימא אין דבר ערוה פחות משנים ומשני אמר ר' זירא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופ' הקלת' עליה בתחילת' דבודאי דייק' ומינסב' ופריך לא לחמור ולא ליקול משום עיגונא אקילו בה רבנן. ופי' ר"י דאין זה כעוקר דבר מן התור' כיון שדומה הדב' הגון להאמין ויש לו טעם וסמך הוי כאילו הסכימו התורה לדברי חכמים אף שאינו נאמן מן התורה, והרא"ה כתב בזה הלשון דקים להו לרבנן דמלתא דעבידא לן לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייק' ומינסבא שפיר מינסבא ואנן סהדי במלתא ופירסום כזה נחשוב בכל מקום כעדות גמור' ואפי' מדאורייתא והכתו' מסרו לחכמים לדעת איז' דבר מפורס' וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות והא דאמרינן משום עיגונא אקילו בה רבנן ה"ק חכמים שהם מחמירין בכל מקום הקילו בזה לחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא בא עליו עידי הכחשה והיינו דאמר עולא כל מקום שהאמינ' תורה עד אחד הרי כאן שנים אלמא עדות עד אחד שנאמן בעדות אשה דאורייתא היא ושיבח אותו תלמידו הריטב"א גם בעיני דבריו משובחים מדמדמי ליה בסוגיא להא דעולא ולקמן בפרקי' מסקינן להדיא אפי' היכא דאישתכח האי סהדא שיקרא ע"י ותצא מן הבעל ואפ"ה אי אתא סהדא אחרינא ואמר עכשיו מת שרינן לעלמא וכן לעולם.

ב

דין כל היכא דאתחזק איסורא עד אחד אינו נאמן אלא א"כ יש בידו לתקן ושם בארנו דבבית המקולין שהיה שם טריפה וכשירה ואמר עד אחד זה הכשירה נאמן:

פסק כתב הרשב"א דהאי סוגיא ריהטא כל היכא דאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן דעד א' לא מהימן והיינו דס"ל הא דאמרינן בבריית' עד א' א"ל אכלת חלב והוא שותק דמחייב בקרבן היינו משום הודאתו הוא דחשבינן לשתיקה כהודאה מאחר שא"ל אכגת א"כ הי' לו לידע ולומר לא אכלתי ומדלא השיב כן ש"מ דמודה ליה קצת ויש רגלים לדבר שאמת אמר העד ומ"ה היכא דמכחיש ליה אפי' שני' אומרים אכלת חלב פטור משום שהתורה האמינתו על מאה עדים אבל לאידך לישנא דהתם דס"ל דתלוי בהאמנתו של עד והיכא דמכחיש ליה שאין מביא קרבן היינו שאמר לא אכלתי ומפרשינן ליה דה"ק לא אכלתי שוגג אלא מזיד וא"כ שפיר תלוי בהאמנת העד והכי ק"ל בפרק האומר כאביי דעד א' בשתיקה מהימן בכל האיסורי' ולאו משום דשתיקה כהודאה הוא ע"כ. וכת' בנימוקי יוסף שהריטב"א כתב שראוי לחוש להחמי' ואני אומר מאחר דמסקנא סוגיא דהכא משמע להדיא דס"ל דאין עד א' נאמן באיסורי' והיא סתמ' בודאי היא עיקר ומדלא פריך תלמודא נמי הניחא להך לישנא דאמר התורה האמינ' בו ש"מ דלכ"ע דייק ור"י פי' נמי להדיא דסוגיא דהכא דייק אף לפי האי לישנא דמפרשינן דיבוריה ומ"מ הוי טעמא דעד בשתיק' מהימן משום דחשבינן כהודא' ולא משום האמנתו וכן מפרשי' ר"ת ור"י דברי אביי בפ' האומר דמהימן עד אחד בשותק היינו משום דשתיקה כהודאה דמיא ודוקא במקום שהיה לו לידע כגון אכלת חלב או נטמאו' טהרותי' בפניך כו' וכן עיקר וא"כ כל היכא דאיתחזק איסורא עד אח' אינו מהימן א"ל שהוא בידו ויש לשם י"ד חלוקי' ואבאר אי"ה בפרק הנזקין, וכתב בנימוקי יוסף ויש לדקדק מדפי' רש"י כאן התם לא איתחזק איסורא פי' בההיא חתיכה משמע דוקא בחתיכה גופ' דומיא דאשה ומכאן ראיה דבבית המקולין שהיה שם טריפה וכשירה ואמר לו עד אחד חתיכה זו היא כשירה נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא במקום זה כיון דבחתיכה עצמה לא איתחזק איסורא וכן הוא מעשים בכל יום דאל"כ במקולי' שיש שם נבילה לא יקנ' משם בשר אלא בעדים ע"כ:

ג

דין לא שנא נשאת על פי ב"ד ובעד אחד ולא שנא נשאת על פי שני עדים אם בא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הי"ג דרכים בה:

פסק כתב הרי"ף והרא"ש אחריו וז"ל אוקימנא לרישא דמתנית' דקתני תצא מזה ומזה שנשאת ברשות ב"ד ובעד אחד דאי אית לה ב' עדים לא צריכא לב"ד ומשום הכי תצא מזה ומזה וסיפא דקתני נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו שלא ברשות ב"ד אלא בב' עדים ולפיכך מותרת לחזור לו דהוה לה אנוס' דאמרינן מאי הוה לה למיעבד וכן אמר רב לא שנו אלא שנשאת בעד אחד אבל נשאת בב' עדי' לא תצא מהתירא של בעל הראשון ולי' הלכתא הכין אלא לא שנא נשאת ע"פ ב"ד ובעד א' ול"ש נשאת על פי ב' עדים אם בא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה דאמרינן לקמן רב פפא סבר למעבד עובדא במאי הוה לה למעבד א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא והא אנן תנן כל הני מתניתי' א"ל ולא שנינהו א"ל ואנן אשנויא ניקום ונסמוך אלמא לית הלכתא כרב דאמר לא תצא מהתיר' של בעל הראשון ולא כר"ש דאמ' ניסת שלא ברשו' מותר' לחזו' לו ואע"ג דאמר רב הכי הלכתא לא סמכינן עליה ע"כ ודבריו ישרים וכן דעת כל האחרונים ולא כדעת בעל המאור שחולק על רי"ף ועל פי' רש"י ורוצה לפרש הא דרב פפא דבעי למעבד עובדא בגוונא אחרינ' וכבר השיב עליו הרמב"ן וגדולה מזו נראה דאפי' יש לה עדים והביא לב"ד ונשאת ברשות אפ"ה כל הדרכים בה וכן מצאתי בהגהות מרדכי דאפי' באו עדים ונשאת ע"פ ב"ד כו' עכ"ל, ולא אמרינן דאונס גמור ותדע מדאקשי ארב דאמר נשאת בעדים לא תצא מהתירא הראשון והא אמר רב חדא זימנא דתנן ניסת שלא ברשות מותרת לחזור לו ואמר רב הכי הילכתא ומשני חדא מכלל חברתה איתמר ואמאי לא משני הא דאמר רב ל"ש אלא שנשאת בעד אחד כו' קאי אנשאת ברשות ל"ש דנשאת ברשות תצא אלא בעד אחד אבל נשאת ברשות ובעדים לא תצא לדברי הכל ואף לת"ק והא דפסיק הילכתא דנשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו היינו אפי' שלא ברשות משום דס"ל כר"ש דע"כ סיפא דברי ר"ש הוא ות"ק פליג עליה כדמוכח בסוגיא מדאמר הלכה מכלל דפליגי והיינו דס"ל דר"ש קאמר וא"כ רבנן פליגי עליה ואף דסתמא דמתניתין ברישא נמי איירי בעד אח' א"כ משמע דלא פליגי עליה י"ל דהכי קדייק מדקתני ואם נשאת שלא ברשות משמע דריש' איירי בנשאת ברשות ובעד א' ו"ק דמהימן אבל ה"ה נמי בשני עדים כו' דינ' הכי ובזה מתיישב מה שנקט ברישא ובאו ואמרו לו משמע לכאורה בשני עדים אלמא אף דאיירי בעד אחד מ"מ קמל"ן דאף בב' עדים דינא הכי ומה שתירץ בנ"י דבריש פרק אמרו לו מוכח דאורחא דתנא למיתנא אמרו לו משום חד מ"מ נראה היכא דאית לן דוכתי לפרושי כפשוט' טפי עדיף ומדלא קאמר הכי ש"מ דאין חילוק בנשאת בעדים בין ברשות ולא ברשות:

ד

דין דהיכא דיש עדות מוכחשת ושתק לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא ואם חוזר אח"כ ומכחיש' הוי הכחשה:

אמר שמואל ל"ש דתצא כי אתא בעל אלא כשאין מכחישתו אבל מכחישתו לא תצא במאי עסקי' אלימ' בב' כי קא מכחי' להו מאי הו' אלא בחד וטעמ' דמכחישתו הא שתקה תצא והאמ' עולא כל מקום שהאמינ' תור' ע"א הרי הו' כב' ואין דבריו של א' במקו' ב' ומשני דאיירי בעדו' פסולין וכדר' נחמי' כו' ועיק' מקומו בפ' האשה שלו' אבל יש לתמו' מאי פריך תלמודא הא שתקה תצא כו' דילמא משום דשתיקה כהודאה דמיא וא"כ לא ספקי' לה איסור בע"כ אפי' לפי משנה אחרונה דסבירא כשאומר' טמאה אני לך דאינ' נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר מ"מ הכא מודה שנאמנ' על עצמה מאחר דאיכא עד דמסייע לה והיא טוענת ברי. ועוד נראה דאפי' נשאת לאחד מעדיה שאומ' ברי לי שמת וזה אינו בעלה אפ"ה לאו כל כמיניה למיכף אות' לבעילת איסור מאחר שהיא מודה לדברי הבעל גם מדברי התלמוד ירא' דלא קמתנא תלמודא אלא בשתק' אבל במודה לדבריו פשיטא ליה דתצא היכא דאיכא עד אחד שאומר זהו בעלה. וגדולה מזו נראה בעיני דאפי' ליכא שום עד דמסייע ליה אלא שאתא גברא ואמר אני הוא והיא מודה לדבריו שתצא ולא כפינן אותה לבעילת איסור מאחר שהיא מודה לדברי בעלה ולבה יודע מרת נפשה שזהו בעלה וחטא' בנשואי' זה. וצ"ל דשתיקה דהכא לאו כהודאה דמיא אלא כאינ' יודע מאחר דאיכ' עדות מוכחשת מסתפק' בדבר ומעיינ' כדי לידע אם הוא כל זמן שלא הודתו עדיין היא בספיקא עומדת ואינו ברי לה ואף בלא עדות מוכחשת מאחר שכבר העיד אחר שמת ואתא גברא ואמר שהוא בעלה וכי לא צריכה לעיין ולהתיישב בדבר וע"כ שתקה ולא אמרה לא הן ולא לאו והיינו אינ' יודע וכל כה"ג לאו אמרינן שתיקה כהודאה דמיא אפי' אם חזר' אח"כ ומכחישתו הוי שפיר הכחשה כאשר כת' הרא"ש בפ' הנזקין בשם ריצב"א סי' י"ג

ה

דין דגבי עדות אשה לא מחלקינן בין דאורייתא לרבנן וחשבינן עד אחד כשנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה ובשאר איסורין היכא דסגי בחד לא חשיב אלא כא' ואי אכחשיה עד אחר הוי הכחשה:

פסק כתב בנימוקי יוסף בשם הריטב"א שאמר נראי' הדברים שאמר ר"י דדוקא בעדות אשה שהוא דבר שבערוה ובעי שנים והאמינו לה כשנים אבל באיסור דעלמא דסגי בחד ולא האמינוהו אלא כחד כי אתא אחרינא ואכחשיה הוי הכחשה כחד לגבי חד פי' ואפי' התירו כבר ע"י אותו העד יוצא מהתירא הראשון. וא"ל מאי נ"מ בהאי פיסקא הלא אף בעדות אשה יוצא מהתירא הראשון כל זמן שלא נשאת ואסורה משום לזות שפתים ולא מהני לה התירא דילה אלא לענין שאם נשאת שלא תצא כמו שכת' התו' בפרק האשה שלום וזה לא שייך בשאר איסורים א"ל שתאמר דהכא איכא למישכח לענין הכשר כלים אם אכל כבר ולא אמרינן דחשוב כדיעבד ולא יצא מהתיר' הראשון אלא חשוב כעדות מוכחשת ואף הכלי' צריכי' הכשר אבל עיקר נראה בעיני לפרש דס"ל כדברי הרא"ש דלא אסרינן משום לזות שפתים אלא שטוב הוא שלא תנשא כו' וא"כ גבי שאר איסורים לא אסרינן כלל או ס"ל כדברי המפרש לא שייך לזות שפתים אלא ה"ה דאתא גברא ואומ' אני הוא בעלה. ודברי הריטב"א הוא ממש איפכא מדברי ר"י בעל התו' דס"ל דלא אמרינן לזות שפתים אלא בעד אחד שאמר מת בעלה דמדאורייתא לא מהימן ורבנן המנוהו כו' אבל בכל התורה היכא שהאמינה תורה עד אחד בשאר איסורים לא חשיב לזות שפתים כלל והוי חד כתרי ואפי' לכתחילה ומ"ה כתב נמי גבי דאורייתא כגון עדות סוטה אפי' באו בבת אחת חשבינן ליה שהאמינתו תורה כשנים. ודברי הריטב"א נראה בעיני עיקר דלא מחלקינן בעדות אשה כלל בין דאורייתא לרבנן ודוקא התם הוא דהימנוהו לזה כשני' אבל לא בשאר איסורים דאי הוה לן לפלוגי בין דאוריית' לרבנן לא הוי מקשה תלמודא מעולא דאמר כל מקום שהאמינוהו תורה כו' על עדות שהאמינוהו מדרבנן אף שר"י מפרש דהכי פריך מאחר דאמרינן כל מקום שהאמינוהו כו' אפי' בבת אחת הוי מדרבנן בזה אחר זה והתירוה להנשא כו' אין זה אלא פשרה דס"ס לא ה"ל למיפרך בפשיטו' מדאורייתא אדרבנן וה"ל לפרש אלא כל עדות אשה שוין הן ואין לחלק ביניהם ודוקא לגבי אשה אמרי' כל מקום שהאמינ' כמו שכ' הריטב"א ועיק':

ו

דין דצריכה גט מזה ומזה והולד ממזר מן השני מן התורה קודם שגירש ראשון אבל אחר שגירש הראשון הוי ממזר מדרבנן וכן הולד שיהיה לה מן השני אחר מיתת הראשון הוי ממזר מדרבנן ואם חזרה לראשון קודם שגירש' שני הוי הולד ממזר מדרבנן אבל אחר שגירשה, השני לא הוי מן הראשון ממזר כלל:

וצריכה גט מזה ומזה פי' מן הראשון צריכה מן התורה ומן השני צריכה גט דרבנן משום דקנסוה כדי שלא יאמרו גירשה הראשון ונשא שני ונמצ' א"א יוצאה בלא גט ויוצי' לעז על בניה אבל נתקדש' לאחר ועדיין, לא נשא' דלא עבד' איסור' לא קנסו' ותלינן להקל שלא יאמרו א"א יוצא' בלא גט אלא יאמרו בודאי קידושי טעו' היו כמו שהו' האמ' וכפרש"י והרא"ש אחריו. ומשמ' היכא דליכ' למיח' לשמ' יאמרו לא קנסינן לה בגט כלל וכן דייק הרא"ש ומ"ש בנימוקי יוסף וז"ל והטעם לקנס זה כדפי' בירושלמי והו' הנכון דצריכה גט משני כדי לברר איסורו של ראשון כלומ' שעושין קיום לקדושי שני כדי לאוסרה על הראשון ולעשות ולד ממזר קודם גירושי שני וכדתנן הולד ממזר מזה ומזה ולפ"ז היה נראה שאם מת הראשון שלא תצטרך גט מן האחרון ולא נהירא כלל ותלמוד' שלנו לא ס"ל כל עיקר דא"כ מאי צריכא למימר התם לא עבד' איסורא כו' אפי' עבדא איסורא נמי לא שייך למקנסה מאחר דמותר' לחזור לראשון ומ"מ נראה שהדין אמת בזה דדוקא קוד' גירושין הוא דהוי ממז' אבל לא לאחר גירושין ואף דאסיר' לאחר גירושין נמי משום דהוי מחזיר גרושתו מ"מ אין זה בכלל האיסור שאסרו חכמים עליו כדי שיפרישה וקנסוה להיות הולד ממזר כשמחזירה אחר גירושין של שני הוי כשאר מחזיר גרושתו משנשאת שאין ממזר מחייבי לאוין וזה שנראה כן וכן פסקו הרמב"ם והטור ומ"מ נראה דגבי שני אין חילוק ואפי' אחר שגירשה הראשון או מת הוי ממזר מדרבנן מכח שקנסוה שתהי' באיסו' עליו ואעפ"י שמן התור' אינו עליו אלא באיסו' עש' ונטמאה מ"מ הוי ממזר מדרבנן כמו שקנסוה להיות ממזר מן הראשון וכן פי' בתוס':

ז

דין דאין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ולא על זה ולא על זה וכל מה שהוא בעין בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג נוטלת ואם הכניסה מזומנ' אם הוציאם בסחור' חשיב בעין ובארנו דהפירות שאכל משבא הראשון מוציאין ממנו וגם בארנו דאם תפסה הכתובה קודם שבא הראשון לא מפקינן מינה:

מתני' ואין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות על זה ועל זה משום דכל אלו תנאי כתובה הן וככתובה דמי ואם נטלה מזה ומזה תחזיר. והכ' מה שאמר כתובה היינו פי' מנה ומאתים ותוספו' ואף הנדוני' כל מה שאינו בעין אבל כל מה שהוא בעין אינו מפסד' כדאמרינן בפ' אלמנה ניזונית זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין והיינו בבגדים וכלים שלה שלא כלו ואם הכניסה מזומנים כל זמן שלא הפסידה בהוצאת מזונות אפי' הוציא בסחורה קרוי בעין ובנימוקי יוסף כתב אף שעובר' על דת לא הפסידה נדוני' בזו בודאי אף נדוניא מפסדת כדמוכח בגמר' דאמרי' עלה דמתני' דתנן אין יורשין של זה כו' כתובה מאי עבידת' ופירשו רב פפא כתו' בנין דכרין מ"ד לדידה דעבדא איסורא קנסו' לזרע' לא קנסו רבנן קמל"ן וכתובת בנין דכרין היינו נדוניא אלמא בין היא ובין יורשיה מפסידי' אות' דאי איהי שקלה כ"ש זרעה וזו ראייה שאין עליה תשוב' הרשב"א ז"ל וא"כ בודאי סבר מה שאמרי' במתני' אין לה בלאות דמשמ' מה שכלה אבל הקיימים לא הפסידה היינו בנכסי מלוג קאמר אבל בצ"ב הפסיד' הכל שקנסו בו ואף בנדוני' שכ' בה ולא נהיר' דנהי דכתובת בנין דכרין נהיגי בנדוני' מ"מ אף במנה ומאתים ותוספ' נהיגי כתובת בנין דכרין שלא חלקו חכמים בכתובה ועלה קאמר תלמודא אף לזרעו קנסו מהכל אבל גוף הנדוניא הקיימ' בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג לא הפסידה ונוטלת אבל אם היא מתה תחילה יורשיה אינ' יורשי' אותה נדוניא בתורת כתובת בנין דכרין שלא חלקו חכמים בכתובת בנין דכרין ומה שאמרו במתניתי' ואין לה פירות היינו שאין צריך לשלם הפירות שאכל וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו בשם הירושלמי הדא דתימ' כשאכל הבעל השני עד שבא הראשון אבל אם אכל משב' הראשון מוצי' ממנו וכן נמי נטל' מזה ומזה תחזי' הדא דתימא כשנטלה כתובה או מזונו' משב' הראשו' ואפי' נטלה שלא בעדים דלא מהני לה שום מיגו דמאי דתפסה תפסה בעלמ' הוא אבל אם נטלה קודם שבא הראשון אפי' תפס' בעדי' כמה דלא מפק' מיניה כך לא מפיק מינה:

ח

דין דלא זה וזה מטמאין לה ולא זה וזה זכאין במציאת' ובמעש' ידיה ולא בהפרת נדריה וביארנו דהראשון יורשה:

מתני' והולד ממזר מזה ומזה פי' מן השני הוי ממזר מדאורייתא ומהראשון הוי ממזר מדרבנן ואסור בישראלית ובממזרת ועיקר דין זה כבר פי' ולא זה וזה מטמאין לה אם הם כהנים דכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו וזו היא פסולה לו מדאוריית' ולא זה וזה זכאין במציאת' ובמעש' ידיה ולא בהפרת נדריה ומ"מ נראה דהראשון יורשה אף דמסקינן בסוגיא כל היכא דלא ירתי קרוביה אלא הבעל קרו ולא ענו לה הוי דהיינו מת מצוה פי' שאם הית' חי והיית' קורא לאחרים מן העיר ולא היו עונים לה ובנימוקי יוסף פי' בשם הירושלמי שעל הכהן המיטמא לה קאי שאם היה קורא לאחרים לבא לקובר' כו' וכן משמע בסמ"ג מ"מ הכא לא שייך למימר דאינו יורשה דלמ' יקנסו את הבעל בשלמא מה שאינ' זכאי במציאתה כו' הוא קנס דידה שהרי הוא תחת מזונו' משום איבה ותיהוי לה איבה כדמפרש בגמרא משא"כ בירושה ואלמנ' לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה נמי אף שאינ' מטמא לה מ"מ יורשה דלא תלוי ירושה בטומאה וכ"ג ונזיר יוכיח שמטמאי' למת מצוה ואינו מטמאי' למורישיהן אלא שחכמים תקנו שיטמא לאשתו קטנה מפני שיורשה ופי' ר"י משום דירת לה לא הוי מת מצוה ממש אלא שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה וזהו נמי הדבר הדומה כיון דלא ירתי לה קרובי' דומה למת מצוה ובנימוקי יוסף כת' טעם אחר וז"ל אלא ודאי כל שהירושה מן התורה אין הקרובים מקפידי' מטפלי' הם וכל העם בקבורת' משא"כ בקטנה ובשניות מדברי סופרים עכ"ל אבל איני מבין מהו שניות שהזכיר הא לשנייה מטמא לה מדאוריית' שהרי אינ' פסולה ולא מפני שיורשה:

ט

דין דאם היתה בת ישראל נפסלה לכהונה בת כהן נפסלה מתרומה דרבנן אבל בת לוי לא נפסלה ממעשר:

מתני' היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונ' מדאוריית' ובת לוי מן המעשר אליבא דר' מאיר דאסר מעשר ראשון לזרים קנסוה שתיחשב כזרה להיות אסורה באכילה דכולהו משניות דלעיל בפ' יש מותרות אליבא דר"מ אזלי וא"כ לפי מה דק"ל כרבנן דזר מותר במעשר לא שייך קנסה ודוחק לומר דקנסוה שלא ליתן לה מעשר אע"פ שמותר' לאכלה דמסתמא איירי דומיא דבת כהן מן התרומה דסיפא דאיירי באכילה והרמב"ם והטור שכתב בת לוי מן המעשר אגב ריהט' כ' ולא דק הית' בת כהן נפסל' מן התרומ' ואפי' בתרומ' דרבנן:

י

דין דאין יורשין של זה ויורשין של זה יורשין כתו' בנין דיכרין:

מתני' ואין יורשין של זה ויורשין של זה יורשין כתובת' וכו' ופריך תלמודא כתובה מאי עבידתא ומשני רב פפא דאיירי בכתובת בנין דכרין דמהו דתימא לדידה דעבד' איסורא קנסוה רבנן לזרעה לא קנסוה רבנן קמל"ן דקנסוה בין לדידה בין לזרעה פי' בירושת כתובת בנין דכרין קנסוה בכל הכתובה בין מנה ומאתיים בין תוס' בין נדוניא דלא חלקו חכמי' בכתוב' בנין דכרין אבל היא גופא נוטלת נדוניית' כל מה שהו' בעין בין נכסי מלוג בין נכסי צ"ב כדפרי':

יא

דין אם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין וביארנו דמותר' לישאנה אחר מיתת הב' לאח של שני א"ל שיש לו בנים או שגירשה:

מתניתין מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין ומפר' תלמוד' אחיו של ראשו' חול' מדאוריי' ולא מיבם מדרבנן משום גזירה שלא יאמרו גירש זה כו' ואחיו של שני חולץ מדרבנן ולא מייבם משו' דלא רמיה קמיה ליבום לא מדאורייתא ולא מדרבנן ומ"מ אינ' אסורה לו לישאנ' אחר מיתת אחיו ממ"נ אם יאמרו שגירש הראשון א"כ שייך ביה יבום וא"ל הוה כאנוסת אחיו דשרי ליה א"ל שיש בנים לאחיו דאסור' לו משום שמא יאמרו כו' וכ"ש אם גירשה דה"ל כגרושת אחיו:

יב

דין דאינה פוטרת צרתה בחליצתה וצריך לחלוץ לצרה אבל אסורה להתייבם בתחילה צרתה מותר:

מתניתין ר' יוסי אומר כתובה על נכסי בעלה הראשון ופליג את"ק ור"א אומ' הראשון זכאי במציאת' ובמעשה ידיה ובהפר' נדריה ר"ש או' ביאתה או חליצתה של אחיו הראשון פוטרת צרתה פי' אפי' לכתחיל' ואין הוולד ממזר מן הראשון ואין הלכ' ככל הני אלא כת"ק ומ"מ נראה דת"ק לא פליג אלא אהי' גופא שאינ' פוטרת צרתה אפי' בדיעבד כדי שלא יאמרו גירש זה כו' וצריכה חליצה אבל אסורה להתייבם מדאורייתא משום בית אחד הוא בונה כו' וכ"ש שהיא גופא אסורה לייבם אפי' בדיעבד וצריך להוציא בגט אבל אצרה גופא לא פליג ושריא בתחילה להתייבם אף דודאי סוטה צרתה פטורה והוי עליו כערוה היינו סוטה דאורייתא שנאסרה עליו במזיד אבל הכא סוטה מדרבנן היא דהא אנוסה היא וקנסוה להיות כסוטה ממש משום דהוה ליה למידק ולגבי צרה לא קנסוה וכן פי' רש"י להדיא בפ"ק:

יג

דין אף שנשאת על פי רשות ב"ד ואח"כ בא בעלה אעפ"כ חייב בקרבן היא ובעלה כי לא הוי הוראות ב"ד אלא טעו' הוא:

מתניתין ואם נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ואף זו דברי ר"ש היא ואין הלכה כן כדפי' לעיל סי' ג' ויש להקשות אמאי קאמר נשאת שלא ברשות שצריכין לפרש נשאת שלא ברשות ב"ד אלא בעדים אמאי לא קתני נשאת בעדים והעלה אחד בישיבה לומר דקמי' התי' דנהי דשריא בעדי' בלא ב"ד ואינה צריכ' להתרתן כלל מ"מ ראוי הוא לכתחילה שלא תנש' שלא ברשות אלא תביא עדיה לפני ב"ד ויחקרו הב"ד בעידותיה שאינו מזוייף ותנשא ברשות ב"ד ודברי' של טעם ומ"מ אין חילוק בדין אפי' נשאת בעדים וברשות ב"ד כדפרי' לעיל נישאת על פי ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן דיחיד שעש' בהוראת ב"ד פטור כדילפינן בהוריות מבעשו' ומסקינן בסוגי' דלית' להאי מתניתין אלא לעולם חייב בקרבן היא ובעלה השני דהוי כשוגגי' ולא הוי הורא' ב"ד אלא טעות הוא דממילא אתגלי לן ואין זה העלם דבר הורא' וכי הא דתני בי מדרשא הורו ב"ד ששקעה חמה ולבסוף זרחה אין זו הוראה אלא טעות:

יד

דין דצריך לכתוב בגט והרי את מותרת כו' אע"ג שכתב למהך להתנסבא לא סגי:

מאי קלקלה ר"א אומר זינתה ור' יוחנן אמר כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אבל זינת' לא לא ותניא נמי כוותי' וטעמי' משו' שהיא אומרת אתין דשויתון לי פנויה וכ' בנימוקי יוסף וז"ל ואמר ר"י דאפי' להאי לישנא אע"ג דכתב בגיטא ודן די יהוי ליכי מינאי וכו' למהך להתנסב' וכו' לא סגי עד שיכתוב הרי את מותרת לכל אדם דדילמא איהו לא שרי לה אלא להתנסבא ולא לזנות והוי כאומ' לה הרי זה גיטך חוץ מזנותיך דבמילתא דבי דינא לא אזלינן בתר לישנא אלא בתר עיקר טעמא וכי שרו לה להתנסב' ודאי לשוויה קאתו אבל גבי בעלה בתר לישנא אזלינן ודילמא מקפיד הוא להתיר לזנות:

ע"כ פירשתי כל המשנ' על מכוננתה ועכשיו נבאר ונפרש מה שנפל בסוגי' התלמוד:

כאן מבואר מה שקשה על התוספת:

טו

ביאור אי הכי אימא סיפא אמרו לה מת בעלך ונתקדש' כו' אמאי לא אמרי' נמי שמא יאמרו גירש בה כו' והקש' בתו' והא דלא מייתי סיפ' דמתני' נשא' שלא ברשו' כו' והיא ריש' דמתני' למאי דאייתי מקידושי' משו' דאיכ' למימ' בגט איירי ורבים המתמיהי' א"כ איך מותר' לחזו' לראשון והלא מחזי' גרוש' משנשא' ה"ל לאקשוי מרישא וצ"ל דסבר המקשן נהי דבעי גיטא לחומרא מכח שמא יאמרו מ"מ היכא שמותרת לחזור לראשון חוזר הראשון ולקחה בלא גט ואמ' לאו כל כמינ' לאסור עלי אשתי משום שלא יאמרו בשלמ' אינו רוצה להחזי' או שמת אסורה לעולם עד שתתגרש משני ומ"ה פריך מסיפא דמשמע דליכא משום צד דררא דגיטא בין לו בין לאחר דאי הוי שייך בה גיטא א"כ אם היה נותן השני גט הוי פסולה מן הכהונה משום ריח הגט וכדמשני שני ליה לעולם בעי גיט' משמע נמי דבכל ענין בעי גיט' בין להנש' לעלמא בין להנשא לראשון ע"כ פרי' שפי' ול"נ לפ' הא דלא פרי' מרישא משום כל היכא דנשאת בעדים קלא אית להו ויודעי' הכל שעל פי עדות של אלו שאמרו מת בעלה היא נשאת וא"כ ידוע שקידושי' טעות הן משא"כ בהת' ב"ד דלא ידעינן באיזה עניין התירו אותה אם בעדות מיתה או בגירושין ודו"ק:

יו

דין אם תרם מן הטמא על הטהור בשוגג שלא ידע שהיא טמאה תרומתו תרומה אבל אם ידע שטמא' ושגג שלא ידע שאסור לתרום אין תרומתו תרומה ובמזיד לא עשה ולא כלום אבל מ"מ האי גריוא תרומה הוא ולא חזר לטיבליה ואם תורם מן שאינו נקוב על הנקוב תרומתו תרומה ויחזור ויתרום ומן הנקו' על שאינו נקו' תרומתו תרומ' ואין צרי' לחזור ולתרום:

מסקינן בסוגי' במס' תרומה אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומ' במזיד לא עשה ולא כלום והא דדרשינן תתן לו ולא לאורו דמשמע אין תרומה חל על הטמאה אפי' בדיעבד איירי שלא הית' לו שעת הכושר כגון שנתלשו טמא ומשקה טופח עליהם כן מוקי לה תלמודא בפרק כל שעה וכן פסק הרמב"ם וכתב עוד הרמב"ם הא דבשוגג תרומתו תרומ' היינו שלא ידע שהיא טמא' אבל אם ידע שהיא טמא' ושגג וסבר שמות' לתרו' עליה אין תרומתו תרומה ודברים של טעם הם דקרוב למזיד דה"ל למידע או לשאול כי מן השכל והסברא שאין לתרום מן הרע על הטוב והקשו בתו' והלא מרע על הטוב אפי' במזיד תרומתו תרומה ותירצו דהתם ראוי' הן לאכול משא"כ בטומאה דלא חזי לאכילה כלל וכן מתני' דתור' קישו' ונמצא מרה כ' דלקמן איירי כה"ג שאינו ראוי' לאכיל' כלל עוד הקשו א"כ מ"ש מיין ונמצא חומץ ובידוע שהיה חומץ בשעת הפרשה אינו תרומה כלל לפי שלא חפץ בתרומה זו וה"נ בשוגג הוי תרומה ותירצו דיין וחומץ דומה קצת לשתי מינין מ"ה אמרינן היכא דלא ידע שבטלה תרומתו כל עיקר משא"כ בטמא לטהור ובהאי לא עשה ולא כלום פליגי ביה אמוראי רב חסד' אומר לא עשה ולא כלום דאפי' האי גריוא דפריש חזר לטבליה רב המנונ' אמר לא עשה ולא כלום היינו שצריך לחזור ולתרום אבל תרומתו תרומה וכן הלכ' שאין כח ביד חכמי' להקל ולעקו' דברי תורה ולעשו' תרומ' דאוריית' טבל אפי' אם רוצי' בזה לתקן ד"א שיצ' הפסדו בשכרו אפ"ה לי' להו למיעבד אלא בדבר שהו' מיגד' מילת' ויה' גדרו סייג לתורה או בדבר ממון שיש כח ביד חכמי' להפקיר ממון של ישראל ולא בע"א כלל או אפי' במידי דאוריית' כשהוא בשב ואל תעשה שאין זה חשיב עקירה ולפי זה מה ששנינו התור' קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצאת סרוח תרומתו תרומה ויחזור ויתרום אפי' במזיד מיירי דמדאורייתא הוי תרומה ולא הדר לטיבלי' ומ"מ בשוגג נמי איירי שהרי קתני ונמצא' מרה כו' דמשמע בשוגג ואף דתנן לעיל בשוגג תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום הכא שוגג קרוב למזיד הוא דמאחר דלא טעמי' ה"ל למיפרש מיניה וביה ולא זו מטמא על הטהור כו' דמדאוריית' הוי תרומה דלא הדר לטבליה אלא אפי' מן שאינו נקוב על הנקוב דהוי מהפטור על החיוב אפ"ה שנינו דתרומתו תרומה ויחזור ויתרו' ומן הנקוב על שאינו נקוב הוי מהחיוב על הפטור אז הוי תרומה ואין צריך לחזור ולתרום ופוטרת שאינו נקוב דהוי חייב בתרומ' דרבנן ומ"ה צריך אותו תרומה שהפריש מן הנקוב לתתה לכהן שהרי פוטרי' את שאינו נקוב וממילא אסורה לזרים אבל מ"מ אסורה אף לכהן שהרי היא טבל דמדאורייתא אינ' תרומה כלל ומ"ה לא תאכל עד שיפריש עליה הישראל תרומה ומעשר ממקום אחר:

יז

דין דיורש אדם את אשתו קטנה אם מתה ולא מיאנה ואפי' כנסה רק לחופה ואין חילוק בין קדש' האב או אחיה וביארנו דאין האחי' יכולין למחות בנשואי' אם היא אינה מוחה ודווקא האב יכול למחות:

תניא מאימתי יורש אדם את אשתו קטנה בש"א משתעמו' בקומ' ופי' הנכון שנרא' גדולה קצת אף שלא הביאה שערות ולא הגיע' לפירקה וב"ה אומרי' משתכנס לחופה ומפרש תלמודא דאף ב"ש צריכי' חופה דכל ארוסה אפי' גדולה אינו יורשה בלא חופה אלא ה"ק ב"ש לב"ה אתון דאמריתו משתכנס לחופה אי עמדה בקומתה מהני לה חופה ואי לא לא מהני לה חופה ופי' רש"י מאימתי יורש אשתו קטנה שלא נאמר שמא עתידה למאן היתה וביתומה עסקינן והקשו התלמידים בישיבה א"כ אמאי אמרי ב"ש שצריכ' לעמו' בקומת' הלא סברי ב"ש להדיא דאין ממאנין לא ארוסות ולא הנשואות ואף בנכנס' לחופ' לחוד ול"ק לב"ה לפי מה דפרישית דמשתעמו' בקומתה היינו אפי' לא הגיע לפירקה ואעפ"י שיכולה עדיין למאן לב"ה עד שתגדיל די"ל מאחר שהגיע לקומתה אוקמינן אחזקה ששוב לא היתה ממאנ' אבל לב"ש קשה וצ"ל דב"ש לדברי ב"ה קאמר ולהו לא סביר' ליה אלא כל הנכנס' לחופה יורשה (א"כ מה שאמרו ב"ש דנשואה אינ' ממאנת דווק' לחומר' אמרו אבל אם מיאנה איפשר הוה מיאון לעניין שאינו יורשה וכן משמע להדיא בתו' לקמן בפ' ב"ש) ור"א אומר משתגדיל ותבעל משום דאין מעשה קטנה כלום ואין הלכה כר' אליעזר אלא כב"ה דיורש את אשתו קטנה אחר שנכנסה לחופה מיד אפי' לא עמדה בקומתה ויורשה ומיטמא לה ואוכלת בגינו תרומה דרבנן והרי כאשתו לכל דבר אלא שתוכל למאן כדברי ר' יהושע בפרק ב"ש סי' י' וכ"פ הרמב"ם והטור אחריו ואף דמן התור' [אביה] יורש לה אבל מ"מ מכח הפקר ב"ד הפק' תקינו רבנן הירושה לבעל ויש רוצין לחלק דאין אדם יורש את אשתו קטנה אלא שקדשה בקטנות דרבנן תקנו נשואין לקטנה אבל היכא שקדשה אביה דהוי מקודשת מדאוריית' א"כ צריכה נמי חופה לדעת דהיינו בגדלות דחופה במקום קניין עומדת ולא דמי' לנשואי יתומה קטנה דההיא תקנתא מדרבנן היא משא"כ בזו שנעשה בה קידושין גמורי' וא"כ החופה לית בה ממש והוי כזנות לגביה ור"ת כתב דאין חילוק כלל דלעולם יורשה הבעל ויש שפיר חופה אף לקטנה זו ופשיט' ט' שאין האחין יכולין למחות בנשואין ואפי' בעל כרחן של האחין יכול לישאנה היכא שהיא אינו מוחה בדבר ופסק הלכה למעשה באחד שקבל קדושי בתו הקטנה ומת הבת היית' ראוייה לירש נכסי' מרובי' והיתה חולנית ותבע הארוס לישאנה שיכול לישאנה בחזק' ואין מוחין בידו כל זמן שהיא אינה מוחה ודוק' האב יכול למחות כדאמרי' בפ' אעפ"י אי איהי ניחא לה אביה מאי נפקא ליה מיניה ומשני דילמא מימרדה ונפלה עליה מ"ש דבאחין ליכא למיחש כלל ואפי' בתוך י"ב חודש וכן עיקר:

יח

דין אכל תרומה טמאה משלם כל דהו תרומה טהורה משלם חולין טהורין שילם חולין טמאין בין שוגג בין מזיד תשלומיו תשלומין ונעשין תרומה טמאה והוי ממון כהן וחוזר משלם חולין טהורין גם תמצא ביאור בתו' בד"ה אכל תרומה כו':

מסקי' בסוגי' אכל תרומ' טמא' משלם חולין טהורין שילם חולין טמאים סומכוס אומר משום ר"מ בשוגג תשלומיו תשלומין במזיד אין תשלומיו תשלומין וחכמים אומרי' אחד זה ואחד זה תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורין וכתבו התו' אין לפרש דהאי שוגג ומזיד אאכילה קאי כדפי' ריב"ן אבל התשלומין הם במזיד דא"כ במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין דאפי' סובין יכול לשלם דתשלומין אין נעשין קדש אלא דשוגג ומזיד אתשלומין קאי כדפי' בקו' וההיא דקאמר והוינן בה במזיד אין תשלומיו תשלומין תע"ב כו' אע"ג דכי משלם חולין טמאין נעשין תרומה טמא' מ"מ תע"ב דנפסד הוא שמשלם יותר ממה שהפסיד לכהן ומסיק והוינן בה במזיד אין תשלומיו תשלומין תע"ב דאכל מיניה מידי דלא קחזי ליה בימי טומאתו וקא משלם לי' מידי דחזי ליה בימי טומאתו ואמ' רבא ואמרי לה כדי חסורי מחסרי והכי קתני אכל תרומה טמאה משלם כל דהו אכל תרומ' טהור' משל' חולין טהורין שילם חולין טמאין סומכו' אומר משום ר"מ בשוגג תשלומיו תשלומין במזיד אין תשלומיו תשלומין וחכ"א בין שוגג בין מזיד תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורין ופי' רש"י בפ' הניזקין בשוגג תשלומיו תשלומין דהא אוכל תרומ' שוגג לפי מידה שלם ולא לפי דמים אע"ג דהך טומאה גריע מההיא דאכל תשלומין הן דאורייתא וכתבו התו' וא"ת אי לפי דמים משלם כשמשלם כאן חולין טמאין אמאי תשלומיו תשלומין והלא הם נעשים תרומה טמאה ואינם שוים כתרומה טהורה שאכל וי"ל דמשלם חולין טמאין כ"כ דכשנעשין תרומ' טמא' יהיו שוי' להסקה כתרומ' טהורה שאכל ומ"מ קנסינן ליה כשמשלם במזיד אע"פ ששוים כדמי תרומה משום דמשלם מידי דלא קפיץ עליה זבינה ועוד האריכו בזה בפ' הניזקין וז"ל ועוד אפי' את"ל דלפי מידה משלם ולא מיפטר אא"כ ישלם שיהו שוין להסקה כשיעו' תרומה טהורה שאכל דלא גרע מגזלן כדאמר התם כל היכ' דמעיקר' שוי' ד' ולבסו' שוי' זוזא לא תיבעי לך דלפי דמים משל' כו' אלא איירי כדפרישי' ואין תשלומיו תשלומין דאכל מיניה מידי דקפצי עלי' זבינ' ומסל' מידי דלא קפצי עלי' זביני עכ"ל וכל זאת איני שוה לי דא"כ לא משתכ' תשלומין בשוג' דאי ידע שהתשלומין יהיו תרומ' טמאין למה משל' כ"כ הרב' הי' לו לשל' חולין טהורין אלא בודאי לא היה משלם אלא לפי מידה ע"כ ונראה עיקר כפי' רש יוסתווא דבריית' דמשל' לפי מידה ואין קשה איך ישלם תשלומין שאינם שווין כפי מה שהזיק לא קשה לי מידי שהתשלומין שוין הם למכר כפי מה שאכל אלא שגזיר' הכתו' שנתפסין בתשלומין ונעשין תרומה טמאה ותמהני על הרמב"ם שכתב אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורי' כו' הבריית' כצורת' ולא השגיח במה שתקנוה בחסורי מחסרא וכו' ואגב אכתו' ביאור:

ביאור בדברי התו' בד"ה אכל תרומה טמאה כו' כתבו וכן משמע בפרק כל שעה כו' עד אע"ג דלא גלי' לן קרא בכרת כו' צריך לפרש דהכי מייתי ראייה לתירץ השני דאין לומר כתירץ הראשון ומשום דגלי לן קרא ויסף חמשיתו עליו דאינו פוטר בדרבה מינ' א"כ שמא דווקא בתרומה שהיא במיתה הוא דגלי קרא אבל חמץ בפסח שנוס' עליו איסור כרת דחמיר מי גלי לן קרא אלא בודאי עיקר כתירץ השני ודוק ומה שכת' אח"כ ואפשר דאם אכל תרומה במזיד שיפטר לר' נחוניא כו' אינו שמסתפק אי חייב דשמא דווקא בחמץ בפסח שהוא בכרת אשכחן דחייב אבל בתרומה לחוד לא אשכחן ונימא כשם שאינו פטור בדרב' מיניה בשוגג ה"ה במזיד שהרי כל שאר חייבי מיתות אין חילוק ביניהן לענין קים ליה בדרבה מיניה זה אינו דהא בהדיא מסקינן בפרק אלו נערות דלאביי דמדמה מיתה לכרת אליבא דר' נחוניא בן הקנה סבר תרומה במזיד פטור ולרבא דלא מדמה מיתה לכרת חייב אלא צ"ל דה"ק ואפשר שבזה הטעם שפי' בתי' הב' שהוא משו' כפרה מתייש' נמי שפיר במה שיפט' במזיד אליבא דר' נחוניא בתרומה משום דלא שייך כפרה גביה ומ"מ כתב ואפשר כו' לפי שאין כאן הכרח לפירושו דנוכל לומר מ"ה פטור במזיד משום דאמרינן היכי דגלי היינו בשוגג אבל במזי' ק"ל בדרב' מיניה ומה שמסיק אח"כ א"נ מיחייב משום דמדאגביה קנייה כו' האי א"נ לא קאי אואפשר דלעיל מיניה דהא ליכא ספיקא לגביה כאשר פירשתי וגם לא שייך לומר א"נ כו' דהיא בודאי מחייב כה"ג דהא מסקינן להדיא בפרק אלו נערות דלכ"ע מיחייב ר' נחוניא בתרומה משום האי האי טעמא דמדאגביה ומתרצים בכתובו' דף ל' ע"ב אליבא בתחב לו בבית הבליעה אלא ה"ק א"נ האי ברייתא דאכל תרומ' טמא' משו' ה"ט מחייב משו' דאגביה קנייה כך נ"ל:

יט

דין דהפקר ב"ד הפקר אפי' להפקיע ממון של אחר ולהחליט ביד חבירו:

אמר ר' יצחק מניין שהפקר ב"ד הפקר שנא' כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרי' והזקנים יחרם כל רכושו וגו' ר' אלעזר אמר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבו' למטות ב"י וגו' וכי מה עניין ראשים אצל האבו' אלא מה אבו' מנחילין לכל מי שירצו אף ראשי' מנחילין לכל מי שירצו ונראה דהא דר"א עדיף דילפינן מיניה שיוכלו להפקיע ממון של אחר ולהחליט לחבירו ולא תימא דווקא שיכולי' להפקיר אותו או להחרימו וכת' הרמב"ם דה"ה לכל ב"ד חשוב בכל מקום ובכל זמן כדאמרי' במסכ' מ"ק וכו' מנלן דמפקרינן וכתב הריטב"א מכאן סמוך להכרזת שנהגו במלכותינו כי מפני שיש בו תיקון ללקוחות ולמוכרי' מפקיעין זכותו של מערער לגמרי מפני שלא מיחה:

כ

דין דיש לב"ד להלקות למי שאינו חייב מלקות ולהרוג למי שאינו חייב מיתה כדי לעשות סייג לתורה וכן יש להפקיד ממון בעלים ולאבד כפי מה שרואין לגדר פרצת הדור ולקנוס אלם ולנדות וביארנו דכל המוסר רבים ומגזם לרבים ומוחזק מאבדי' אותו בידים אבל לא יחוסו עליו לחתוך לשונו או א' מאיבריו:

תניא אמר ר' אלעזר בן יעקב שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבו' ע"ד תורה אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באד' א' שרכב [על] סוס בשבת בימי יוני' והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך ושוב מעשה באדם אח' שהטיח באשתו תחת התאנה והביאוהו לב"ד והלקוהו לא משום שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך ומסיק תלמודא שהוא משום מיגדר מילתא:

וכ' הרמב"ם והטור הביאו שיש לב"ד להלקות למי שאינו חייב במלקות ולהרוג למי שאינו חייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכיון שראו ב"ד שפרצו בדבר יש להן כח לגדור ולחזוק הדבר כפי מה שיראה להם הכל לפי הוראת שעה ולא שיקבעו הלכה לדורות וכן יש להן להלקו' אדם ששמועתו רעה והם מרננין אחריו שהוא עובר על העריו' והוא שיהא קול שאינו פוס' ולא יהי' לו אויבי' שמוציאי' עליו דבה רעה וכן מכי' את מי ששמועתו רעה ומבזין את יולדיו בפניו וכן יש להם להפקיר ממון שיש לו בעלים ולאבדו כפי מה שרואין לגדור פרצת הדור ולקנו' אלם ולנדות ולהחרי' ולקללו ולהכותו ולתלוש שערו ולאסרו בבית האסורי' ולהשביע בשם על כרחו שלא יעשה ושלא עשה הדברים לפי מה שיראה לדיין שזה צריך לכך והשעה צריכה לכך ובכל יהו מעשיו לשם שמים ואל יהא כבוד הבריו' קל בעיניו שהרי דוחה לא תעש' של דבריהם וכ"ש כבוד בני אברהם יצחק יעקב המוחזקים בתורת אמת שיהיה זהיר שלא יהרוס כבודם אלא להוסיף כבו' המקום בלבד:

ע"כ וזה לשון הרא"ש בתשוב' על אחד שבירך את השם תשובה יש לי רוב שלומי' הנעימי' והתמימים הנחמדי' והנכבדי' הפלאתם לשאלני בדיני נפשות כי בכל הארצות ששמעתי עליהם אין דנין דיני נפשות לולי פה בארץ ספרד ותמהתי מאוד בבואי הלום איך היו דני' דיני נפשו' בלא סנהדרין ואמרו לי כי הורמנ' דמלכ' הוא וגם העדה שופטי' להציל כי כמה דמי' היו נשפכי' יותר אם היו נידוני' ע"י עכו"ם והנחתי' להם כה' אבל מעולם לא הסכמתי עמהם על איבוד נפש אמנם אני רואה שדעת כלכם מסכמת לבער זה הרע מקרבכם ובודאי חלל השם דפרהסיא הוא וכבר נשמע הדבר בין העכו"ם וגם מחמירין מאוד במדבר נגד דתם ואמונתם וניתוסף החילול אם לא יעשה בו נקמה ומצינו היכא שיתקדש שם שמים שלחו יד בבני מלכי' בשביל גרי' גרורי' והלינו נבלתם על העץ וגם בשביל מיגדר מילתא סקלו למי שרכב על סוס בשבת וג"כ ראוי הוא שיתקדש השם באבוד הרשע הזה ועשו בו כטוב בעיניכם ואם הייתי בהסכמתם דעתי היתה נוטה שיוצ' לשונו מפיו ויחתכו רוב המדבר שבלשונו ותאלמנה שפתותיו ובדבר הזה ימודו לו כפעלו וזאת היא נקמה מפורסמת הנראית בכל יום לעינים ואתם עשו לפי עניין ככל אשר יראה טוב בעיניכם כי ידעתי אשר כונתכם שיתקדש שמי' ע"כ וכ"ז בעובר עבירו' בינו לבין המקו' אבל מוסר או מגזם על ישראל פשיטא שרודף הוא וניתן בכל מקום להציל בנפשו בלא עדה ועדות אלא בראיות כל אדם שרואה אות' חייב להורגו שנא' לא תעמוד על דם רעיך כן כתב הרא"ש גופא לעיל מיניה וזה לשון מהו"רר מנחם מירדבור"ג בליקוטי' על דין המגזם בדליקה הוי רודף לכל ישרא' שהרי אם נשרף בית אחד בעיר או בכפר יהרגו כמה עוברים ושבים ומשעה שתולה כתב פסול של שריפה לעיר או לכפר ע"פ עכו"ם הוי רודף ואפי' לא פירוש בכת' שמו של רודף כ"א של נרדף וידו' שמתחיל' גיזם ואשכחין כה"ג ברכב על הסו' בשב' והטיח באשתו תחת התאנ' והביאו לב"ד וסקלוהו כו' עכ"ל ונראה לי הלכה למעשה לדון כל מוסר רבים ומגזם לרבים ומוחזק לכך לאבדו אפי' בידים ולא לחוס עליו בנפש אבל לא לחתוך לשונו ולנקר עיניו אלא לאבד הרע מקרבנו ואדרבא בזה איכא למיחש וקרוב לודאי שיתפקר ביותר ויפרוק עול ויצא חוץ לדת כדי לנקום נקם ויעליל ח"ו על ישראל ליבדה מלבו דברים שלא היו וכן ראיתי בימי שתקלה גדול' בא לישראל ממעשה כזה שנקרו עניו וחתכו לשונו שיצא אח"כ מן הכלל מבוכה גדולה בישראל לולי רוב רחמיו וחסדיו שנתן לנו יתברך חנינה:

כלל י"ז.

כא

דין אשה שהלך בעלה ובנה למ"ה ואמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשא' ואח"כ אמרו לה חילוף הדברים תצא אפי' יש לה בנים והולד ממזר מדרבנן ומ"מ אם זה הולד נש' בת ישראל או איפכ' אין בידינו להוצי' ואם לא נשא' אלא זינת' הולד כשר:

האשה שהלך בעלה ובנה למ"ה ואמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ אמרו לה חילוף היו הדברי' תצא והולד ראשון ואחרון ממזר לפי המסקנ' דלקמן דעד אחד נאמן ביבמה להתירה לשוק איכא לאוקמי מתני' שפיר דמתחילה לא בא אלא עד אחד ובחילוף הדברים באו שנים דאין דבריו של א' במקום שני' אבל לפי מה דמספקא ליה לתלמודא אי מהימן עד אחד ביבמה וצריך לאוקמי מתני' בבאו ב' עדים א"כ אי אפשר לפרש חילוף הדברים אלא שבאו שנים אחרים והזימום וכן פי' בנימוקי יוסף אמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעליך ונתייבמה יבמה ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת עכשיו הולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ומפרש תלמודא דהאי ראשון ואחרון דקאמר היינו לפני שמוע' ולאחר שמועה ומוקי בברייתא לרישא דמתני' כר"ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה אף שהיא לאו דשאר ונראה הא דמוקי מתני' כר' עקיב' היינו משו' דמתני' איירי בממזר דאורייתא ושרי אף בממזרת דאי בממזר מדרבנן א"כ סיפ' דקתני הולד ראשון ממז' והאחרון אינו ממז' אמאי אינו ממזר כי היכי דקנסין לגבי בעל שהולד ממז' אף שכשר הוא מן התורה ה"נ גבי בועל אפי' אחר מיתת הבעל או גירושין כדפרי' לעיל בפירקן סי' ו' אלא בע"כ ממזר מדאוריית' איירי ומ"ה מוקי כר' עקיבא ואהא פליגי רבנן ואמרי אין ממז' מיבמ' אבל מדרבנן שפיר קמודו דהוי ממזר וכדמוכח להדיא מסוגיא דפר' הזורק דבעי אמתני' דכל עריות שאמרו צרותיהן מותרות כו' דקתני כל הדרכים בה נשאו אין וזינ' לא ותיובת' דר' המנונ' דאמר יבמה שזינתה אסורה ליבמה או נשאו וה"ה זינו ומסייע ליה ובע"כ כדרבנן אתי דלר' עקיבא פשיטא דס"ל אפי' זינו דאפי' לית' להא דרב המנונא דהא ס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין וכדמוכח להדיא בסוטה פ' היה מביא אף לפי המסקנא טפי עדיף לומר דדוקא נשאו קתני ולא זינו ואתיא כדרבנן אלמא דאף לרבנן הוי ממזר מדרבנן ומה שמוקי בירושלמי למתני' דהזורק כר' עקיבא אבל חכמים אומרים אין ממזרת מיבמה לשוק היינו משום דס"ל לתלמודא ירושלמי כלישנא קמא דרב גידל דלקמן דלא ס"ל לומר טעמא דמיחלפא באשה שהלך בעלה למ"ה כו' וא"כ סתם סוגיא דפ' הזורק שהוא תלמוד שלנו עיקר ובפרט דהני תרי לישנא בתראי כרב גידל מסייע לן כן דעת התו' והרא"ש ומסקנ' הסוגיא משמע דלא חלקו כלל בין יבמה שנשאת לשוק ובין אשה שהלך בעלה למ"ה משום דמיחלפ' חדא באידך וכ"ש שתצא אפי' יש לה בנים ולא כדעת רב יהודא גאון דאמר אם יש לה בנים ממנו לא תצא דא"כ אתה מוצא לעז על בניה והיינו דס"ל בפשיטות דאין ממזר מיבמה ולית' כדפרי' ובלאו הכי לית' לדבריו שהרי הרי"ף והרמב"ם דס"ל דאין ממזר כלל מיבמ' אפ"ה ס"ל דתצא וכמו שמוכח להדיא בירושלמי דאפי' יש לה כמה בנים תצא ועוד יש לי סיוע מסתמא דסוגיא דילן דמייתי בריית' אמתני' דילן דקאמר זו דברי ר' עקיבא אבל חכמים אומרים כו' ולא אייתי אמתני' דפרק הזורק כמו שהביא הירושלמי אלא דס"ל לסתמא דתלמודא דדוק' מתני' דילן דאיירי בממזר דאוריית' הוא דאתיא כר"ע אבל מתני' דהזורק דאיירי בממזר דרבנן אתי' לכ"ע ומ"מ נרא' שאם נשא בן זה את בת ישראל או איפכא שאין בידינו להוציאן מאחר שיש להן אילנו' גדולים לסמוך עליהם הרי"ף והר"ח והרמב"ם דכולהו ס"ל תצא לחוד והולד אינו ממזר וכל זה דוקא בנשאת דאיכא למימר דמחלפא באשה שהלך למ"ה אבל אם בא עליה בזנו' אפי' במזיד כשר הולד לכ"ע דאינו אלא כשאר חייבי לאוין לחו' דהולד כשר וכ"ש אם נתקדשה ע"פ ב"ד שהתירו לה ע"פ עדות שמתיבמה:

כב

דין אם נתקדשה היבמה לשוק ולא נשאת הוי קידושי ספק וצריכה גט מספק והדין הוא כן דהיכא דקדשה בשוגג שלא ידע שיש לה יבם והיבם רוצה לחלוץ אז יחלוץ לה ומותרת למקדש וצריך לקדשה פעם אחרת ואם היבם אינו רוצה אלא ליבם במקום שנהגו ביבום כופין אותו לגרש ואם קדש' במזיד אסורה עליו עולמית אפי' חזר וקדשה אחר לה היבם והיכא שהי' לה יבם ויצא הקול שמת ונתקדשה לאחר ע"פ הקול ואח"כ בא יבם אסורה לבעלה דהוי קרוב למזיד אבל אם קדשה ונשאה אחר וסבר שמותר אין מוציאין ממנו ובענין קדשה במזיד דלעיל שאסרנו לבעל דווקא הוא דאסור' אבל ליבם מותרת אם חפץ בה:

א"ר יהודא אמ' רב מניין שאין קידושין תופסין ביבמה לשוק שנא' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהא בה הוויי' לזר ושמואל אמ' בעניותינו צריכה גט מספק משום דמספקא לן בהאי אי ללאו גריד' הוא דאתא וא"כ שפיר תפסי בה קידושין כמו שאר חייבי לאוין לדידן דס"ל כרבנן דר"ע או דילמא לישנ' דלא תהי' אתא נמי לאורויי דלא תפסי בה קידושין א"ל רב מרי בר רחל לר"א השתא דאמר אמימר הילכתא כשמואל אם היה יבמה כהן חולץ לה ושרי ליה למקדש איתגורי איתגר א"כ מצינו חוטא נשכר אלא אם היה יבמה ישראל נותן לה המקדש גט והותר' לו ופי' ר"ת דוק' היכא דבעי יבם ליבומי הוא דאסירי לשני אבל אי דלא בעי ליבומי חולץ לה ושרי למקדש דבקדושי' לא קנסינן אפי' באשה שהלך בעלה למדה"י כדתנן להדיא לקמן וכדפירשנ' בריש פירקן דלא קנסו אלא היכ' דעביד איסור' וכי היכא שמותר' לחזור לראשון ה"ה שמותרת למקדש אם מת בעלה או גירשה אח"כ דלא אשכחן דאסור' לשני אלא היכא דאסורה לראשון וכ"ש ביבמה לשוק דאפי' במזיד לא נאסרה דמדאורייתא דאין להחמיר בה יותר מא"א והא דפריך הכא איתגורי איתג' כו' לאו לאוסר' על המקדש פריך אלא משמע ליה הא דקאמר אם היה יבמה כהן חולץ לה כו' בע"כ קאמ' ואמ' שכופין אותו לחלו' ע"ז מתמ' ואמר איתגורי איתגר א"כ חוטא נשכר שנעשה לו תיקון הא האי יבם מתחילה הוי יכול ליבומי ואז לא הוה כופין אות' לחלוץ וכי מחמת שחטא זה וקדשה ומצריכה גט נכוף אותו שיחלוץ ראוי שתתעגן כל ימיה אם אינו רוצה לחלוץ ולא תוכל למימר או כנוס או חלוץ דאיהי גרמה אנפש' אסורה שנתקדשה לאחר וצריכ' גט מספק ומתוך כך הורה ר"ת הלכה למעשה באשה שנתקדשה ולא ידעה שיש לה יבם שמותר' למקדש אחר היבם וכ"ד הרשב"א ותימא לי מאחר שלא התיר אלא בלא ידעה וכ"ש אם נתקדשה ע"פ בית דין שהתירו לה על פי עדות שמתייבמ' אבל בידעה שיש לה יבם ונתקדש' במזיד ראוי לקנס' א"כ בחנם נדחק לשנויי ולומר הא דפריך איתגורי איתגר היינו לפי דמשמע ליה חלץ בע"כ קאמר דילמא כפשוטו פריך ואמזי' קאי דסתמא קאמר דחולץ לה יבם ושריא ליה וכ"מ לישנ' דחוט' נשכר דבמזיד איירי כמ"ש הרא"ש גופא הא דכ' בה"ג דתצא מן המקדש ואסור עליו עולמי' אינו נגד דברי ר"ת ואדרבה מוכח כדבריו שהרי לא אסרוה על המקדש אלא משום שלא יהא חוט' נשכר והיינו במזיד ע"כ א"כ אף דברי התלמו' נוקי בכה"ג וכ"כ בנ"י שכך פירשוה הגאונים בו דסוגיא דהכא במזיד איירי ומ"מ נראה שמוכרח ר"ת לפי' זה דאי תלמודא איירי בנתקדש' במזי' ואסורה למקדש א"כ לפי מה דמשני אלא ה"ק אם היה יבמה ישראל נותן לה המקדש גט כו' מאי קמל"ן בזה אי לאשמועינן שצריכה גט הא כבר פסק אמימר דהילכתא כשמואל ואי בא להשמיענו שהותר' ליבם אף דעבד' איסורא שנתקדשה במזיד וכמו שפי' הראב"ד מה חידוש בזה פשיטא דלא קנסינן ליבם ולא מדס ביה למיקם מצות יבם דבדידיה תליא מצוה ולא בה אלא שבא להשמיענו שכופין אותו ליתן גט ואי איירי בנתקדש' במזיד דאסורה למקדש א"כ אפי' היה יבמה כהן נותן לה גט מאחר שאסורה אלא שנתקדש' בשוגג איירי וקמ"ל דאף דמותר' למקדש ולא עביד איסורא מ"מ כופין לגרש כדי שלא יהא נשכר ממש אפי' חטא בשוגג וכ' הרא"ש דיש להורות הלכה למעשה כדברי ר"ת דשריא למקדש היכא דהוה בשוג' ולא עביד איסור' וגם היבם רוצה לחלוץ אבל אם אינו רוצה לחלוץ אלא ליבם במקומו' שנוהגין ביבום כופין אותו לגרש והיכא דחלץ לה יבם דשריא למקדש כתב הטור שצריך לקדשה פעם אחרת דשמא קידוש' ראשוני' לא הוי תפסי כלל משו' לא תהיה אשת המת וגו' וצ"ל לקדשה קידושי ודאי ואם נתקדשה במזיד אסורה עליו עולמית כדברי ה"ג ורב חננאל אפי' חזר וקדשה אחר שגירש אותה לאחר שחלץ לה היבם ולא כדברי הרמב"ם שעשה בה פשרה להתיר בכה"ג אלא אסורה עליו עולמית וכ"כ הטור (אבל ליבם מותרת אם הוא ישראל וחפץ בה ואם הוא כהן אסורה לו וחולץ לה ומתיר' לשוק) והיכא שהיה לה יבם במדה"י ויצא הקול שמת והיתה סבורה שכן הוא ונתקדשה לאחר ואח"כ בא היבם כ' מהרא"י בתשו' זהו אינו שוגג אלא קרובה למזיד ולא ה"ל למסמך אקול בעלמא ולהתקדש בלא רשות ב"ד כי אפי' מאן דשרי בעד א' ביבמה מ"מ בקול בעלמא ליכא מאן דפליג דמוקמינן ליה בחזקת קיים ויפה כתב דהא ר"ת והרא"ש לא התירו השוגג הלכה למעשה אלא שלא ידעה שיש לה יבם אבל מ"ש אפי' נשא אותה המקד' אחר שחלץ תצא ודייק מדברי ה"ג שכותבי' אסורה עליו עולמית לא נהירא לי כלל פשיטא אם אסרוה אותה על המקדש ועבר ונשאה פשיטא שתצא אפי' יש לה כמה בנים דאל"כ מאי אהני תקנתא דרבנן אבל היכ' שנשא' המקדש אחר שחלצה וסבר שמותר' לו לא תצא כלל דנהי דכתבו ה"ג אסורה עליו עולמי' היינו דוקא במזיד ומשום שלא יהו חוטא נשכר כמ"ש הם בדבריהם וא"כ בנדון זה נהי דלאו שוגג מקרי מ"מ נמי אינו קרוי חוט' נשכר להוציא ממנו אחר שנשאה אחר שאינו נשכר ממש שהרי חלץ לה היבם כדינו ואח"כ נשאה בהיתר לפי דעתו ועוד מאחר שהרמב"ם ג"כ אוסרת אותה למקדש ואפ"ה כ' היכא שגירש אות' המקדש וחלץ לה וחזר המגרש ונשאה שלא תצא וכ' המ"מ דאיירי אפי' ביבם כהן דאהנו קדושיו לאסר' על היבם אפ"ה אם חזר ונשא' לא קנסינן כולי האי והרשב"א הסכים עמו ונהי דלא ס"ל כוותיה וכמ"ש בטור דאין חילו' היינו מאחר שכבר נתקדש' במזיד כמו שפירשו אותו הרשב"א והטור והמ"מ אבל נתקדשה בשוגג כעין נדון דידן שלא הזידה וגם אח"כ נשאת לו שסבור' שמותרת לו ליכא מאן דפליג שאין מוציאין אות' מידו ואין לחלק דהרמב"ם לא התיר אלא בגירש אות' דמאי חילוק בין גירשה ללא גירשה מאחר שחלץ לה יבם אלא משום דאיירי לעיל מיני' בגיר' והטור נמי הביאו ולא הזכיר גירש בדבריו:

כג

דין היכא שנשא' היבמה לזר בין בשוגג בין במזיד בין ע"פ ב"ד או ע"פ עדים ואח"כ נודע שיש לה יבם תצא מזה ומז' דאסור' לשניהם וכל י"ג דרכים בה כמו באשה שהלך כו' וביארנו דאפילו לא נבעלה אלא שנכנסה לחופה נקראת נשוא' ואסור' לו אפי' אחר מות היבם ואפי' חזר ונשאה אחר שחלץ לה היב' וביארנו דאם זינתה אינה נאסרת ליבם אבל לבועל אסורה לכתחילה ודין דאם נפלה לפני יבם מומר ונשאת ע"פ שאמרו לה מת ונודע שעדיין חי כיון שנשאת לא תצא:

א"ר גידל א"ר חייא בר יוסף א"ר יבמה קדושי' אין בה נישואין יש בה אי קדושין אין בה פי' דלא אסרו אותה על יבם הוא הדין נישואין נמי אלא אימא קידושין ונישואין אין בה ותרווייהו לא אסרי ליבם והיינו דס"ל דלא אמרי' דמיחלפא באשה שהלך בעלה למד"ה כו' ופליג אסוגיא דפרק הזורק דס"ל נשאו כל י"ג דרכים בה אפי' לרבנן דר"ע אלא ס"ל כירושלמי דמוקי מתני' דהתם כר' עקיבא דאמר יש ממז' מיבמ' לשוק דמשוה חייבי לאוין לכריתות והוה כמו א"א ממש אבל לרבנן לא אסרי אפי' בנשאו מאחר דבשוגג נשאת ולא דמי לאשת איש דנאסרה במזיד אפילו מדאורייתא משא"כ ביבמה ולא נאסרה בזנות דלא ק"ל כרב המנונא דאמר יבמה שזינתה נאסרה ליבם ומסיק וא"א נישואין יש בה בזנות וכדרב המנונא כו' וא"א לעולם כדאמרינן מעיקרא קידושין אין בה נישואין יש בה משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים פי' דאי לא תיקנוס בזה אתי למימר גם בהלך בעלה למדינת הים כו' לא נקנוס ומ"ה קנסינן אף ביבמה בנשאת וכל י"ג דברים בה והך לישנא בתרא עיקר ואותו הביא הרי"ף ומ"מ אף לישנא מציעת' דמוקי' כרב המנונ' ס"ל כסוגיא דהזורק דמתניתין דהתם אתיא אפי' כרבנן ולא נצטרך לאוקמי כר' עקיבא אלא דלישנא מציעות' ס"ל דנשאו קאמר וה"ה זינו ומשום דנאסרה בזנות גבי יבמה כמו גבי אשת איש לישנא בתרא ס"ל דווקא נשאו קאמר ולא זינו ומשום שמיחלפא באשה שהלך בעלה כו' ומאחר דהני תרי לישנא בתראי ס"ל כסוגיא דהזורק דנשואים יש בה אפי' לרבנן והוי ממזר מיבמה לשוק וכל י"ג דרכים בה א"כ כן הלכה ועיק' א"כ היכא דנשאת בין במזיד בין בשוגג בין ע"פ ב"ד בין ע"פ עדי' ואח"כ נודע שיש לה יבם תצא מזה ומזה וכל י"ג דרכי' בה ואפי' לא נבעלה אלא נכנס' לחופה לחוד מאחר דאסרינן משום דמיחלפ' באשה שהלך א"כ לא חילוק כלל ביניהן (ומ"ש הרמב"ם נשאת לאחר ובעל לוקה הוא כו' ונאסרה עליו ועל יבמה ע"כ אין רצונו לומר דלא אסרינן אלא דווקא כשבעל אלא נקט ובעל משום מלקות שהתחיל בה) ומ"ה אסור' לו אפילו אחר מיתת היבם ואפי' חזר ונשאה אחר שחלץ לה היבם תצא. דוקא ניסת אבל זינתה אינו אסורה ליבם דלית הלכתא כרב המנונא ודוקא ליב' לא קנסוה בזנות אבל לבועל דעבד איסור' אסורה ליה משום קנס כן כתב בנימוקי יוסף בשם הריטב"א ואין לו הכרע כלל מן התלמוד ומ"ה אין לנו כח לאוסרה עליו אלא לכתחילה אבל בדיעבד שרי' מצאתי כת' אשה שנפלה לפני יבם מומר והתירוהו ב"ד להנשא ע"פ עדות שהעידו שהיב' מת ואח"כ נודע שהיבם חי כתבו גדולים להתירו כיון שנשאת לא תצא וכן כתב מהר"י ווייל על אשה שנפלה לפני יבם מומר והיתה סבורה שמת ואח"כ בא המומר וחלצה לה הא דאמרו חכמים היכא דנשאת בלא חליצה מוציאין אותה מבעלה אינו אלא קנסא דרבנן הכא לא קנסיכן לה כיון דלגאונים ומהר"ם אפי' לכתחילה יכולה להנשא אנו בדיעבד נסמוך עלייהו כיון דליכא אלא איסורא דרבנן כו':

כד

דין שמותר לתרום ולעשר שלא מן המוקף כדי שלא יבטל עונג שבת:

ר' ינאי ה"ל האי אריסא דהוה מייתי ליה כנת' דפירי כל מעלי דשבתא ההוא יומא נגה ליה ולא אתא שקל עשר מפירי דביתי' עלייהו אף שעדיין לא אתא אתא לקמי' דר"ח א"ל שפיר עבדת דכתי' גבי תרומות ומעשרו' למען תלמוד ליראה את ה' אלהיך וגו' אלו שבתות וימים טובים שלא יבטל עונג שבת פי' ויתרום אף שלא מן המוקף אבל לא שרי טלטול דרבנן שהוא טבל ולא צריך קרא כן פי' התו' ור"ח:

כה

דין דמהימן עד אחד ביבמה:

בעי מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו טעמא דעד אחד נאמן משום דמילתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקר וה"נ לא משקר או דילמא משום דדייקא ומינסב' לחוד הוא דשרינן והכא זימנא דרחימ' ליה ליבם ולא דייק' כו' ומסיק בא"ד שהוא עיקר הא לא קמבעי לן דהא אפי' איהי גופ' נאמנ' דתנן האשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא מת בעלי ותתייב' וכתבו התו' והרא"ש אחריה' דאפי' במת בנך ואח"כ מת בעליך קאמר אף שהיא בכה"ג אינה נאמנת והיינו טעמא מאחר דמהימנא לומר מת בעלי ותתייבם ולא חיישינן לומר דמשקרא ליה משו' דמרחמ' ליה ואף שהיא בעלת דבר כ"ש גבי עד אחד דמהימן ולא אמרי' דסמכ' אעד משום דמרחמ' לי' וא"כ מהימן אפי' במקום שאינה נאמנת כי קמבעי לן יבמה לעלמא פי' להתירה לשוק בלא חליצה מ"ט דעד א' משום דמלתא דעבידא לגלויי לא משקר כו' או דילמא טעמא דעד א' משים דדייקא ומינסבא והכא לא דייק' דמיסני הוא דסני' ליה ואף דלא חיישינן להא דמרחמי ליה ליבם כתבו התו' משום דאינו דומה לפי שגדולה שנאת השנואו' מאהב' האוהבו' ושכיח טפי דסניא ליה מדמרחמא לי' ויש ראיה לדבריהם דלעיל אמר זימנא דרחמ' ליה והכא לא אמר זימנא דסני' ליה ועוד האריכו התו' בטעמי'. והא דיבמה לעלמא פי' רש"י כגון שאמר לה העד מת יבמך או מת בעלך ואח"כ מת בנך והקשה הרא"ש עליו הא איהי גופה מהימנא בכה"ג מת בעלי ואח"כ מת בני וכ"ש העד וכתב ע"כ נראה דלא מיבעי להו אלא במת יבמך לחוד אבל במת בעלך ואח"כ מת בנך פשיטא להו דעד א' לא מהימן והא דאיהי מהימנא כה"ג משום דלדידה יש להאמין במיגו דאי בעי לא אמרה אלא מת בעלי לחוד ושתקה ממיתת הבן והיתה מותרת לשוק משום שהיינו מעמידין הבן בחזקת קיים אבל בעד א' ליכ' מיגו דאיכא למיחש שמא שכרוהו שונאיה או הוא בעצמו רוצה לקלקלה וסבר אי מסהידנ' אבעל לחוד' כי שמעה שמת גם הבן תחקו' ותדע איזה מת תחיל' ולא יוכל לקלקל' אבל אי מסהידנא אתרווייהו אבן ואבעל סמכה עלאי ומקלקלה. ודבר תימא הוא נהי דלית ליה מיגו ס"ס מי גרע ממת יבמך לחוד דמהימן ולא חיישינן לקלקול צ"ל לדבריו דס"ל מאחר דאיכא ריעות' בדבריו שהיה לו לומר מת בעלך לחוד ואמר ג"כ ואח"כ מת בנך טפי אית לן למימר שבא לקלקל' ממה שיהא לו מיגו דאין דרך העד להעיד מה שלא צריך אף לעדות ובפרט להעיד על הקלקלה שמת בנה אבל במת יבמך שהעיד כצורתו לא חשדינן שבא לקלקל א"נ דמשו"ה לא מהימן כה"ג דאיהי בודאי לא דייק' כלל וסמכא אעד וסברה דבודאי קושטא קאמר דהא אית ליה מיגו ובודאי דמשום טעמא דמילת' דעביד לגלויי לא משקר לחוד לא שרינן אלא בצירוף טעמא דדייקא ומינסבא כדמוכח לעיל בפרקי' אלא דמבעי להו אי עיקר טעמא משום דעביד' לגלויי הוא או עיקר טעמא משום דדייקא ומינסבא כו' וכן פי' התו' בסוגיא. וכל זאת אינו שוה לי נהי דלית ליה מיגו מ"מ לא פשיטא לן דלא מהימן אלא הוא נמי בספק כמו מת יבמך לחוד וכן פי' תוס' דתרווייהו קמבעי להו כדברי רש"י ועיקר. ומסיק אמר להו רב ששת תניתוה אמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ אמרו לה חילוף הדברים תצא והולד ממזר כו' ה"ד אלימא דאיכא תרי ותרי מאי חזית דסמכי אהני סמו' אהני אלא לאו חד וטעמא דאתו בי תרי ואכחשוהו הא לאו הכי מהימן לעולם תרי ותרי וכדאמר רב אחא בר מניומי בעדות הזמה. תו מסקינן א"ל רב מרדכי לרב אשי ת"ש וכו' ודחי כו' רבא אמר עד א' נאמן ביבמה מק"ו כו' ודחי תלמודא וכ' הרי"ף בשם הגאונים אע"ג דדחייה להא דרב ששת והא דרבא הנך דחית' לאו דסמכא נינהו אלא דק"ל עד א' נאמן ביבמו' לעלמ' כדפשט רב ששת ורבא וכן הלכתא והשיג הרא"ש תימא איך פסקו להקל דק"ל מאחר שיש דחיות טובות וחזקו' כו' ולא נהיר' דבריו כלל לחלוק על קבלת הגאונים דודאי מדפשט רב ששת לבני הישיבה הלכה למעשה אלמא שכן הילכתא והיינו דלא ס"ל דמתני' איירי בעדי הזמה וגם לישנא דמתני' ואח"כ באו ואמרו חילוף הדברים לא משמע אלא בהכחשה לחוד ומדברי רבא נמי איכא למידק דהכי הילכתא מדאמ' להדי' עד א' מהימן ביבמ' מק"ו ולא אמר ת"ש כמו אינך אלא בודאי דקי' לי' דהכי הילכתא אלא שבא למצא סמך וסעד לדבריו ונהי שנדח' ראייתו דבריו לא נדחו ומ"ה לא הזכי' הרי"ף אלא רבא ולא רב מרדכי וכו' דהוי בתראי טוב' ועוד יש ראיה מדברי רב גידל דאמר לעיל בשם רב דנשואי' יש בה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה כו' וסתמא משמע דאיירי נמי שנשאת בשוגג ע"פ ב"ד דומי' דא"א שהלך בעלה ובע"כ איירי בעד א' דאי בב' עדים הא ס"ל לרב לעיל בפרקין כר"ש דאפי' בא"א שריא לבעלה ודוחק לומר דלא איירי אלא דוקא שלא ידעה שיש לה יבם ונשאת. וכן דעת הרמב"ם (ואפי' נכרי מסיח לפי תומו ועבד ושפחה נאמנים כ"כ הרמב"ם) והרשב"א ונ"י דמהימן עד א' ביבמה ועיקר:

כו

דין שאין עד אחד נאמן לומר שניתן לו בן במדינת הים אם לא בדיעבד ועוד בארנו היכא דמוחזק באחין ואומר אין לי אחין שאינו נאמן אבל אם אומר שמתו האחין נאמן והיכא שאומר יש לי בנים בכל ענין מהימן:

פסק הרמב"ם פ"ג מהלכות יבום וז"ל דעד א' מהימן ביבמה לפוטרה בלא חליצה אפי' אמר לה שניתן לבעלה בן במדינת הים והשיג עליו הראב"ד ואמר אם אמרו בעדות מית' דמהימן עד א' אפילו בדבר שהיא אינ' נאמנת משום מילתא דעבידא לגלויי ולא משקר יאמרו בניתן בן לבעלה אפשר דמשקר דאפי' בעל עצמו אם אמר יש לי בנים אינו נאמן היכא דמוחזק באחין ובלא בנים וז"ל המגיד משנה והרב בעל המאור סובר כדע' רבינו וכן הכריע הרשב"א ז"ל וכת' דאין ראיה מבעל דשאני עד דאף היא דייק' ומינסב' משא"כ בבעל דסמכה עליה לגמרי ע"כ ואני אומר שאף בבעל אין הדין פשוט כן שכבר נתבאר שאם אמר יש לי בנים אעפ"י שמוחזק באחין נאמן כדאית' בהדיא בגמר' בפ' יש נוחלין וסתמ' קתני לה אע"ג דמוחזק דלית ליה בנים נאמן ואפשר דכיון דמסקי' במוחזק באחין ואמר אין לי אחין אין נאמן דבורו נגד חזקה ה"ה במוחזק דלית ליה בנים ואמר יש ליה בני' אינו נאמן דכאן וכאן להתי' הוא בא וכי אמרינן דנאמן הני מילי דלא ידיע אי אית ליה בני או לא אבל במוחזק דלית ליה בני לא ויש לחלק ביניהם ולומר דשאני אחין דלא תליא מילת' בדידי' ואפשר דאית ליה אחין והוא לא ידע שהרי לא ראינו אינו ראיה נגד חזקה אבל באומר יש לי בנים דמילת' דתליא בדידיה ואיהו אמר דאית ליה בכל גוונא נאמן עכ"ל. והנה מה שכתב דמסקי' במוחזק שיש לו אחי' ואמר אין לי אחין דאינו מהימן לא אמרינן זה להדי' אלא שהו' דיי' מדקא' במוחז' שיש לו אחי' ואומ' שיש לו בני' דמהימן ולא קא' שאומ' אין לו אחי' דמהימן משמ' דאינו מהימן נגד החזקה אבל מ"מ כתבתי בפ' האומר דאין ראיה משם מ"מ לא מלאני לבי להקל ולומר שמהימן לומר אין לי אחים היכא שמוחזק שיש לו אחים א"ל שאומר יש לו בנים שהאמינו התורה לאב בכל ענין אפי' מוחזק שאין לו בנים. ומ"ה נראה נמי גבי עד היכא דמוחזק דלית ליה בנים אינו נאמן לומר יש לו בנים ולהכחיש החזקה אלא דווקא שאמר ניתן לו בן דלא ידעינן אי קושטא קאמר או לא ולא בא לעקור החזקה בהכי והוי כאלו אמר מת יבמך דמהימן אף שמוחזק באח לפי שלא עקר החזקה, נמצא נמי הא דמסקינן לשם היכ' דמוחזק באחין דלא מהימן לומר אין לי אחים היינו דווק' לעקור החזקה אבל אי אמר מתו האחין שלי בודאי מהימן מכח מיגו מאחר שאינו עוקר החזקה והשתא מתיישב שפיר אמאי נקט הרמב"ם האי לישנ' שניתן לו בן במדינת הים ולא אמר שיש לו בנים אלא עיקר כדפריש':

כז

דין מי שזינה עם פנויה ונתעברה ואמרה ממנו והוא מודה בנו הוא לענין ירושה ולענין יבום:

פסק כתב הטור וז"ל כתב הרמב"ם מי שזינה עם פנויה או עם אשת איש ונתעברה ואמרה העוב' ממנו הוא ואפי' הוא מודה לה אעפ"י שהוא בנו לענין ירושה הרי הוא ספק לענין יבום שכמו שזינתה עמו כך זינתה עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי הרי אין לו חזקה ולעולם ספיק' הוא ולהחמיר דנין ולא מתייבמת ע"כ ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב בתשובה על אחד שהיה משרתת בביתו והיתה מיוחדת לו וילדה ואומר שהוא בנו שפוטר את אשתו מן היבום אעפ"י שלא רצה לכנוס למילה כשמלוהו והביא דברי הרמב"ם וכתב ודבריו תמוהים מאחר שקוראו ספק למה כתב שירשו ומוציא הממון מחזקת היורשים הוודאין ואי משום שהאב נאמן על בנו כר' יודא א"כ לענין חליצה נמי יהא נאמן ואף לפי דבריו בנדון זה שהיתה מיוחדת לו וילדה ואומר שהוא בנו אפשר דבכי האי גוונ' לא קאמר שתחלץ אלא באשה באקראי פנויה דומיא דא"א. ואני אומר דאין להקשות על דברי הרמב"ם שאמר שהוא בנו ליורשו היינו משום שהתורה האמינתו שהוא בהודאתו יכול להעד בממונו מי הוא בנו ומי הוא הבכור ואגב זה האמינתו נמי שיכול לפסלו לומר בן גרושה וחלוצה הוא או ממזר אבל שהאמינתו לגבי אחר דהיינו לפטור מיבום לא מצינו בפרט היכא שיש לומר שזינתה מאחר ומ"מ אני אומר דלעולם האב מהימן לומר בנו ולא תלינן בבועל אחר מדאמרינן בפר' נושאין על האנוסה אמר שמואל י' כהנים ופירש אחד מהם ובעל פנוי' הולד שתוקי פי' שמשתקין אותו מדין כהונה שפסול לעבודה ולא יאכל בתרומ' מדרבנן ואסמכו' אקרא דכתי' והית' לו ולזרעו אחריו מי שזרעו מיוח' אחריו כו' אלמ' דלא אמרי' כשם שזינתה עם זה כך זינת' עם אחר מקוד' או אח"כ דאל"כ למה נחשבוהו בניהן ודאי ויאכל בתרומה ויעבוד עבוד' מדאורייתא ולא נטיל עליו חומרי ישראל ודוחק לומר דאיירי שהיו אות' עש' כהנים חבושים עמה בבית האסורים דהא סתמא קאמר ואף לישנא דפירש ובעל משמע כפשוטו אלמא דלא אמרינן כשם שזינתה היכא שנבעלה לאחד בוודאי וגם היא אומרת שזה הולד מן זה הבועל. וכתב המגיד משנה על דברי הרמב"ם וז"ל אבל בפנוי' היה נרא' לחלק בין אם חשוד' ממנו או מאחרי' שאם אינה חשודה מאחרים אלא ממנו לבד הא אמרינן פרק אלמנה לכ"ג כהן שבא על ישראלי' וילדה ממנו תאכל בתרומה ואיכא לישנא בגמר' ולישנ' קמא דווקא דלא דיימא מעלמא ולישנא בתרא אע"ג דדיימ' מעלמ' ודעת רבינו פ"ז מדין תרומות כלישנ' קמא וכיון דלענין תרומה דאיכ' ג"כ איסור' דאוריית' שדינן הולד בתר דידיה גבי יבום נמי אמאי לא נהמניה וכ"ש ללישנ' בתר' כו' עד אבל בלא דיימא מעלמא איני מוציא טעם נכון לחלק בין דין זה לדין התרומה ואפי' בדדיימ' אפשר שהלכה כלישנ' בתרא דסוגי' בפ"ק:

כח

דין אמרו לה מת בעלך ונתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו בלא גט והוא הדין שמותרת להמקדש אחר מיתת ראשון או גרושין ודין אשה שנתקדשה לשם פלגש ואח"כ נודע שכבר נתקדשה לאחר מוציאין מזה ומזה:

מתני' אמרו לה מת בעלך ונתקדש' ואח"כ בא בעל' מותרת לחזור לו פי' בלא גט וה"ה שמותר' להמקדש קדש אחר מיתת הראשון או גירושין כדפרשית לעיל דלא אשכחן שאסור' אלא היכ' שאסור' לחזור לראשון ומסיק ואעפ"י שנתן לה האחרון גט לא פסלה לכהונה זה מדרש דרש ר"א בן עזריה ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינה אישה ובודאי שלא צריך קרא לזה ועיקר קרא אתא כדדרשינן בגיטין אפי' לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה לכהונה וכגון דא"ל הרי את מגורשת ממני ואי אתה מותרת לכל אדם ואע"ג דלעלמא לא הוי גירושין ולא שרי לאנסובי לדידי' מיהא פסולה אי כהן הוא וכן אחר מיתתו לכהן אחר וזהו ריח גט שפוסל בכהונה. כ' הרשב"א שאלת רחל באה ואמרה פנויה אני ונתקדשה לשם פלגש בלא כתובה ושהתה עמו כמה ימים ונתיחדה חדה עמו ואח"כ נודע בעדים שכבר נתקדשה לראובן זה שני' ואחר כל זה נודע שהבי' לה אחיה מראובן בעלה הראשון גט לאחר זמן קדושי שני מה יהיה הדין תשובה אשה זו צריכה גט בין מראשון בין משני ומה. שאמרו התלמידים שאינ' צריכה גט משני טעות הוא ומשנה שלימה שנינו האשה שהלך בעלה כו' תצא מזה ומזה וצריכ' גט מזה ומזה מפני שלא נכנסה עמו לחופה [והם] רוצים לומר דאין זו אלא כמו שאמרו לה מת בעלך ונתקדשה שאינה צריכה גט משני כמו שאמרו ביבמות ובסוף גיטין זה אינו דאשה זו כיון שנתיחדה עמו אחר הקדושין הן הן עידי יחוד הן הן עדי ביאה וכ"ש זו שמתחלתה לא נתקדשה אלא ע"ד שתהי' לו בקידושין לבד ואינה מחוסרת מסירה לחופה שהכל יודעים למה נכנסה עמו לסתר כו' ולא עוד אלא שחמור' היא מאש' שהלך בעלה כו' דהתם אינה צריכה גט אלא מפני הקנס אבל כאן צריכה גט מספק דכיון שידע זה השני שיש עדים שנתקדשה כבר לראובן וראה הגט ביד האשה שגרשה ראובן יודע הוא שאין קדושין תופסין בא"א וגמר ובעל אחר גירושי ראשון לשם קדושין כדאמרי' גבי קטנה היכ' דבעל אחר שגדלה ועמדה ונתקדשה לשני אינ' צריכ' גט משני כו' ואעפ"י שהיא אסורה לו מונטמאה נטמא' מ"מ קדושין תופסי' בה מן התורה ומה שטען זה המקדש שלא נתייחד עמה לשם נשואין ולפיכך רשאי הוא לכנוס אין ממש בטענותיו כמו שאמרנו שהיחוד הרי הוא כביאה ומי שהביא ראי' לאוסרה עליו מהנטען מא"א והוציאו מתחת ידו ואע"פ שכנס יוציא ראיה נכונה היא זה שכנס' וקדש' והי' יושב בחדר יותר הוא מדבר מכוער וקלא דלא פסיק ולפיכך אם הוא כונסה אצלו לאחר מכאן כופין ומייסרין אותו בשוטי' ומנדין אותו עד שיוצא שזו פסולה היא לו לכל הפחות מדרבנן וק"ל דמעשין לפסולות עכ"ל. עוד כתב הרשב"א על אשה שנתן לה המשדך טבעת וחשבה שלא היו קידושין והלכה ונישאת אשה זו מקודשת גמורה היא לראשון ותצא מזה ומזה וכל הדרכי' האלו בה וא"ת אנוסה היא זו שלא ידעה שתהא אסורה להינשא ליתא דה"ל למידק כו' ע"כ:

כט

דין מי שקדש אשה והלכה למדינת הים ונשא אחות' ע"פ שאמרו שמתה ואח"כ באה אסורה לשני ואם היתה נשואה מותרת לחזור לו וכן הדין באשת אח שקידש את אשה והלך למה"י ואמרו שמת ויבמה ואח"כ בא תצא מזה ומזה וצריכה גט ואם היתה נשואה מותרת לחזור לבעלה ובארנו דאין דין זה נוהג באשת אביו ואשת אחי אביו והא דקתני מתני' אם מתה ראשונה מותר בשניה האי לאו באזיל אשתו וגיסו מיירי דכיון דאסירו לגיסו לדידיה נמי תיתסר אלא בפנויה מיירי:

מתני' מי שהלכה אשתו למדינ' הים ובאו ואמרו לו מתה אשתו ונשא את אחותה ואח"כ באה אשתו מותרת לחזור לו ומותר בקרובות שניה ושניה מותרת בקרוביו ואם מתה הראשונה מותר בשניה אמרו לו מתה אשתו ונשא את אחותה ואח"כ אמרו לו קיימת הית' ומתה הולד הראשון ממזר והאחרון אינו ממז' ר"י אומר כל שהוא פוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו וכל שאינו פוסל ע"י אחרי' אינו פוס' ע"י עצמו ומסיק תלמודא דמתניתין קאמר ונשא את אחותה כו' דשרי באשתו איירי ואפי' באזיל הוא וגיסו שהוא בעל אחות אשתו למדינת הים ואמרו לו שני עדים שמת אשתו אבל בעד א' לא יכול ליש' את אחות' דלא הימנו' רבנן לעד א' אלא לעדות אשה ומשו' עיגונ' וב' או א' מהם העידו נמי שמת גיסו ונשא לאשת גיסו ואח"כ בא גיסו ואשתו ואע"ג דקמהני נשואין דיליה למיסר אשת גיסו כאשת איש הנשאת ע"פ ב"ד דהיינו דקנסינן לה בכולהו קנסין דמתני' אבל גט לא בעי דלא שייך כאן שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דכיון דאשתו קיימת לא שייך בה קדושין וידעו שע"י שמוע' טעות נשאו לו אפ"ה אשתו שרי ולא אמרינן מתוך שנאסרה אשת גיסו אגיסו תאסר עליו וצריכין אנו לומר דמתניתין איירי בכה"ג דלא מיתוקמא פלוגת' דר"י אלא בכה"ג כדלקמן תו מסיק תלמוד' לימא דקתני מותרת לחזור לו דלא כר' עקיב' דאי כר' עקיבא ה"ל אשתו אחות גרושתו ואסו' דתני' כל עריות שאמרו אין צריכות הימנו גט חוץ מאשת איש שנשאת ע"פ ב"ד או ע"פ עדים ור"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה כיון דא"ר עקיבא בעי גט ממילא איתסר' עליה דהוה לה אחות גרושתו ולאו מי איתמר עלה אמר רב גידל א' רב חייא בר יוסף אמר רב דהאי אשת אח איירי בכה"ג כגון שקידש אחיו את האשה והלך למדינת הים ושמע שמת אחיו ועמד ויבם את אשתו ואח"כ בא אחיו דאמרי אינשי הך קמאי תנאי הוה ליה בקדושין והאי שפיר קא נסיב והאי אחות אשה נמי איירי כגון שקידש אשה והלכה למדינת הים ושמע שמתה ועמד ונשא את אחותה דאמרי אינשי הך קמייתא תנאה הוי ליה בקידושין והאי שפיר נסיב אבל בנשואין דליכ' למימר תנא' הוה ליה בנשואין דכ"ע ידעי דסתמא דמילתא אין אדם עושה בעילתו זנות וקים להו בנשואי שניה דע"י טעות הוא לא א"ר עקיבא דצריכה הימנו גט ופסק הרי"ף דהילכתא כר"ע משום דמתניתין אתיא כוותיה ואף שאין זה ראיה ברורה דשמא בעי לאוקמ' מתני' ככ"ע ובפרט כר' עקיבא דכל סתם מתני' כר"מ וכולהו אליב' דר' עקיבא אבל לעולם הילכתא כרבי' נגד יחיד והיינו כת"ק דברייתא ע"כ כתב הרא"ש לחזק קבלתו ממקום אחר דמסקינן לקמן יבמה רב אמר הרי היא כאשת איש ושמוא' אמר אינה כאשת איש ומוקי רב הונא פלוגתייהו כגון שקידש אחיו את האשה והלך למדינ' הים ושמע שמת אחיו ועמד ויבם את אשתו רב אמר הרי היא כאשת איש ואסורה ליבם פי' לבעל הראשון משום דבעי גט שהוא עכשיו יבמה מיני' דאמרי אינשי תנאי הוה ליה לאחיו בקידושי' והאי אוקימת' דרב הונא הוא עיקר אעפ"י דפריך תלמודא דילמא ליתא לדרב הונא וכדרב המנונ' דאמ' יבמ' שזינת' כו' קמפלגי לא מסתבר' דברב המנונ' פליגי דהא בסוטה פסק תלמודא להדיא דליתי' לדרב המנונא וגם לא מסתברא דפליג בקדושין תופסין ביבמה דהא אפליגו בה כבר חדא זימנא ודוחק לומר דחדא מכלל חברתה איתמר והילכתא כרב באיסורי אלמא חיישינן לתנאי קידושין כר"ע ע"כ ואני באתי להוסיף בראיות מאחר דרב הונא פירש להדיא ואין שום אמור' פליג עליו מסתמא הילכת' כדבריו ונהי דדחי תלמודא היינו משום דהוה מקשה שמואל אשמואל הוי משני תלמוד' בכמה דחויים אבל לפי האמת בודאי דברי רב הונא עיקר מאחר דאף אליבי' לא קשה שמוא' אשמוא' כדמשני תלמוד' התם ופי' התו' והרא"ש אחריה' דה"ה לר' עקיבא אשת אביו ואשת אחי אביו וכן כל עריות דמתסרי ע"י קידושין והא דלא חשיב להו משום דלא שכיח דנסיב ע"י שמועות טעו' ולא יראה כן מדברי הרמב"ם אלא דוקא אותו שנים שהזכיר ר' עקיבא בדבריו והטעם שאותן יש בנמצא שנשא אותה בהיתר ושהתה אצלו כגון ע"י שמועות טעות בעדים או על פי ב"ד ומיה' איכא למיחש אח"כ כשתצא ממנו בלא גט שיאמרו העולם בודאי לא היה ע"י שמועות טעות אלא תנאי היה כו' אבל היכא שנשא אותה בעביר' ומיד כשנודע לב"ד מוציאין אות' ממנו פשיט' דאין כאן בית מיחוש כלל והכל יודעי' דלית ביה ממש וקלא אית' למילת' שהרי לא היה אצלה שעה אחת בהיתר דאל"כ היה פליג ר"ע אף באשת איש דקאמר ת"ק חוץ מאשת איש שנשאת ע"פ ב"ד או ע"פ עדים ור' עקיבא מוסיף כו' משמע בהוספ' הוא דפליג ולא בא"א ולפי פי' התו' היה לו לומר אפי' אשת איש שנשאת באיסור ולפלוג מיניה וביה מאחר דאיירי ביה ת"ק אלא בודאי לא פליג אלא אהך תרתי. כתב הר"ש (בן הר"ש) בר צמח המקדש אשה על תנאי ולא נתקיים התנאי ונתבטלו הקדושין מותר באחותה ומעש' באחד שקדש בתו שלא מדעת' ונמצאת בוגרת וביטל הר"ש בר צמח הקידושין ולא הצריכה גט והתיר קרובתיה לקדש ע"כ:

ל

דין דכל הקרובות הנאסרות ע"י אשתו אם מזנה עמהם לא נאסרה אשתו עליו:

תניא ושכב איש אותה שכיבתה אוסרת' ואין שכיבת אחותה אוסרת' אמר רבי יהודה לא נחלקו ב"ש וב"ה בבא על חמותו שאוסר את אשתו דכתיב באש ישרפו אותו ואתהן וכי כולן בשריפה אם אינו ענין לשריפה תנהו ענין לאיסור' כי נחלקו בבא על אחות אשתו ב"ש אומרים פוסל ולא דרשינן אות' וב"ה אומרי' אינו פוסל דדרשינן אות' ר' יוסי אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על אחות אשתו שאינה פוסלת את אשתו דכתיב אותה על מה נחלקו בבא על חמותו דב"ש אומרים פוסל וב"ה סברי אינה פוסל ואמר רב יהודה א"ש אין הלכה כר' יהודה פי' דלא מחמירין לאסו' את אשתו בבא על חמותו אפי' מדרבנן וכן משמע בסוגי' דמייתי עובדא עליה שהתירה רב יהודה לאשתו (א"י ועיי' בירושלמי בפ' זה אם היא מרגלת לבא אצלו כופין אותו להוציא' וכן הביא מור"מ אי' בהג"ה בא"ה בסי' ט"ו):

לא

דין דאם היתה אחות אשתו נשואה והלכה אשתו ובעל אחות אשתו ובאו ואמרו לו מתה אשתו וגיסו ונשא אחות אשתו ואח"כ באו אשתו וגיסו אשת גיסו צריכה גט לא שנא נשאת לו בשני עדים שהעידו על מיתת גיסו ולא שנא נשאת ע"פ עד אחד אסורה על גיסו ואשתו אסורה עליו לא שנא היתה נשואה לו או ארוסתו:

פיסקא ר' יוסי אומר כל שפוסל ע"י אחרים כו' איבעי להו מאי קאמר ר"י כו' א"ר אמי ארישא דמתני' קאי ניסת על פי ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן על פי עדים תצא וחייבת בקרבן כו' וקאמר ת"ק ל"ש על פי עדים דאשת גיסו שריא לבעלה ול"ש ע"פ ב"ד דאשת גיסו אסורה לבעלה לעולם אשתו שרי' לזה וקאמר ליה ר' יוסי על פי ב"ד פליגי עליה מאחר דפוסל ע"י אחרים פוסל נמי ע"י עצמו על פי עדים דאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו ר' יצחק נפח' אמר לעולם אסיפ' הא דאזלי ארוסתו וגיסו והא דאזלי אשתו וגיסו וקאמר ת"ק לא שנא אשתו וגיסו ולא שנא ארוסתו וגיסו אשת גיסו אסורה ואשתו שרי' וקאמר ליה ר"י אשתו וגיסו דליכא למימר תנאי ה"ל בנישואין דאינו פוסל ע"י אחר אינו פסול ע"י עצמו ארוסתו וגיסו דאיכא למימר ה"ל תנאי בקידושין ופוסל ע"י אחרים אף פוסל ע"י עצמו אר"י אמר שמואל הלכה כר' יוסי מתקיף לה רב יוסף ומי אמ' שמואל הכי והאיתמר יבמה רב אמר הרי היא כאשת איש ושמואל אמר אינה כאשת איש ואמר רב הונא כגון שקידש אחיו את האשה והלך למדינת הים ושמע שמת אחיו ועמד ונשא את אשתו דרב אמר הרי היא כאשת איש ואסור' ליבם ושמואל אמר אינ' כא"א ושרי' ליה אלמא דלשמואל לא מסקי אינשי לומר תנאי הואי א"ל אביי וממאי דכי אמר שמואל הלכה כר' יוסי אדר' יצחק נפחא קאמר דילמא אדר' אמי קאמר ואי נמי אדר' יצחק נפחא ממאי דאפוסל קאמר דהילכת' כוותיה דר' יוסי דילמ' אאינו פוסל אי נמי ממאי דאית' לרב הונ' דלמ' לית' לדרב הונא כלל ובדרב המנונ' קמפלגי כו' או בקדושי' תופסין ביבמה כו' כבר כתבנו סי' כ"ט דהלכה כרב באיסורי וכמו שפי' רב הונא וכת' הרי"ף מסתפקא לן בגמרא הא דאמר שמואל הלכה כר' יוסי אליב' דמאן אי אליב' דרב אמי או אליב' דר' יצחק נפח' וכיון דלא איתברר לן כמאן מנייהו פסק לא שרינן לאש' גיסו אגיסו מספיק' פי' אף דלר' יצחק נפח' שרי' ר"י אשת גיסו אגיסו ולא אסר ארוסתו מ"מ חיישינן שמא אליב' דר' אמי קאמר הלכה כר"י ולפי זה מודה ת"ק היכא שהלכ' ארוסתו עם גיסו למדינ' הים דאסורה אשת גיסו אגיסו ואף אשתו אסורה עליו דהא אשת גיסו צריכה גט משום שמא יאמרו תנאי היה בנישואין כר"ע וא"כ אשתו היא אחות גרושתו ולא פליגי אלא בהלכה אשתו כו' דת"ק סבר דוקא אגיסו הוא דאסורה ומשום קנסא שהרי הוה לה למידק ולא חשבינן אותה כאונס אבל גיט' לא בעי דלא שייך כאן לומר שמא גירש זה ונשא זה דמאחר שבא' אשתו עמו איגל' מילת' דנשואי טעות הוא ומותר באשתו ור"י סבר כל שפוסל ע"י אחרי' כו' והיינו משום גיט' דס"ל לא קנסו לאשה שתה' נאסרת על בעלה משום זנות אלא מאחר דעבד' איסור' קנסינן אותה לאוסרה על בעלה משום שלא יאמרו גירש זה ונש' זה ונמצ' מחזיר גרושתו ומ"ה בעי נמי גיט' נמצ' שאיסור וגט תליין בהדדי היכ' דאיכ' איסור' בעי גט והיכ' דלא בעי גט דליכ' למיחש שמא יאמרו כגון גבי יבמה שנשאת לאחיו דוק' מן הנשואי' דליכ' למימר נמי תנאי היה מותרת נמי לחזור לראשון ומ"מ הכ' אשת גיסו אסור' ובעי גט דאיכ' למיחש שמא גיסו יבא בריש' ואז תצטרך אשתו לגט ואשתו אסיר' מ"ה לא חלקו ואפי' אתו שניה' כאח' נמי מצריכין גט ואסרינן לתרווייהו אליב' דר' אמי. והראב"ד כתב דווק' כשנישאת לו אשת גיסו על פי ב"ד דבה' אסר ר"י לשינויי' דר' אמי אבל אם נשאת לו על פי עדים אשת גיסו מותרת אגיסו ואשתו מותרת לו דבהא אפי' לר' יצחק נפח' שרי ר"י כדאזיל אשתו וגיסו ואע"ג דאשה שהלך בעלה למד"ה בעלמ' אסורה לחזור לו אפי' בעדים דלא אמרינן מינס אניס' דהא התם איכ' למימר גירש זה ונשא זה אבל הכ' כיון דאחות אשתו היא לא מיתסר' בלית' דנפש' אלא משום דאתו לאיחלופי באשה שהלך בעלה למד"ה מסתעי' דגזרינן בה בעד א' דדמי' לפשיעו' אבל כשנשאת בעדים לא גזרינן בה דהא ודאי שני עדים שמשקרי' מילת' דלא שכיח' היא. ודע' הרמב"ן ז"ל בודאי אשת גיסו שנישאת על פי עדים לר' יוסי מותרת בין לשינויי' דר' אמי בין לשינויי' דר' יצחק נפח' ומיהא מתני' כר' אמי מתוקמ' ולא ק"ל כר"י אלא בכל שפוסל על ידי אחרים פוסל נמי ע"י עצמו דהיא נמי פלוגת' דידיה ות"ק אבל במאי דקאמר ת"ק על פי עדים דאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו ובהא מודה לת"ק בדבר זה לא פסק שמואל הלכה כר"י כי לא פסק אלא באשתו ע"פ ב"ד דפליגי ביה אבל במה שר' יוסי ות"ק מתירין אשת גיסו ע"פ עדים היינו משום דסברי כר"ש דמפליג באשה שהלך בעלה למד"ה בין נשאת על פי ב"ד ובין נשאת בעדי' ואנו ק"ל דלא עבדינן עובד' במאי הוה לה למעבד הילכך על פי עדים נמי אסירי שמא יאמרו גירש זה ונש' זה וכן דע' הרא"ש וכנ"ל וכ"ד הרמב"ן עיקר דלפי דעת הראב"ד צריך לדחוק ולומר דלא אסרו אחות אשה אלא משום דמיחלפ' באשה שהלך בעלה למ"ה א"כ אמאי פסק שמואל דיבמה אינה כאשת איש ליגזר נמי משום דמיחלפי באש' שהלך בעלה כו' דהוי ממש כאשה שהלך בעלה כו' אלא שתדחו' ותאמר דלא שייך מיחלפא אלא באשת גיסו כו' והוי ממש שהלך בעלה כו' אבל גבי יבמה שנשאת דרך יבום אינו דומה לה וזו היא סבר' רעוע דהא מסקינן לעיל בפירקי' דאפי' יבמה שנשאת לזר כו' אמרינן דאסורה משום דמחלפ' באשה שהלך בעלה כו' פי' ואיכ' למימר נמי הכ' שמא חלץ זה ונשא זה אלא בודאי הכ' ליכ' למימר דמיחלפ' משום דלא שייך לומר גירש זה ונשא זה שהרי אחות גרושתו היא ה"נ באשת גיסו ליכ' למימר דמיחלפ' אלא עיקר הטעם משום זימנין דאת' גיסו בריש' כו' וכדפרי'. וי"מ ס"ס מאי טעמ' דשמואל דס"ל דלא קנסינן אשה שהלך בעל' למד"ה וכו' שתאסור אשתו אלא היכ' דאיכ' למיחש שמ' יאמרו וכדפי' דילמ' אף לר"י אסור' משום קנ' ולא תלי' בגט כלל ואף יבמ' נמי תאס' והא דאוס' ר"י אפי' אשתו עליו לר' אמי היינו משום מיגו לחודא ולא משום דזימנין דאתי גיסו בריש' וי"ל דלא ס"ל לשמואל הך סבר' דר' יוסי לומר מיגו שאוסר אשת גיסו אגיסו יאסר נמי אשתו עליו בלי טעמ' א"ל שיתלה הטעם בגט ומשום אחות גרושתו. ואפ"ה יש להקשות ס"ס מנ"ל לשמואל דר' יוסי פליג את"ק דקנסו אשה לאסרה על בעלה בלא טעמ' דגט שמ' אף ר' יוסי סבר כן אלא דפליג וחייש נמי לשמ' יאמרו גירש זה כו' וזימנין דאת' גיסו בריש' כדפריש' וא"כ יבמה אפי' מן הנשואין נמי תאסר ליבם משום קנס' ונ"ל דס"ל לשמואל דאם אית' דאף ר' יוסי סבר כדברי ת"ק וכטעמ' דילי' אלא שמוסיף עליו בא ואמר שצריכ' אשת גיסו גט משום זימנין דאתי גיס' בריש' א"כ לא הל"ל אלא ר' יוסי אמר אשתו נמי אסור משו' דהוי אחו' גרושתו או יאמר אשת גיסו צריכ' נמי גט וממיל' ידעינן דאשתו אסורה וא"ל דבא להשמיע לנו היכ' דנשאת בעדים שאינו פוסל ע"י אחרים כו' אין בזה חידוש שהרי אף ת"ק מודה לזה כי אינו תלוי בפלוגת' שלו כמו שפי' הרמב"ן לעיל אלא בודאי ה"ק ר"י לת"ק לא כדבריך שאת' אוסר אשת גיסו משום קנס' ואינו תלוי בגט ומ"ה אשתו שרי' אינו כן כי הפוסל ע"י אחרים דהיינו היכ' דבעי גט פוסל נמי ע"י עצמו כי תלי' חד' באידך וממיל' שניהם אסורים:

תוכן העניינים

ים של שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה