ים של שלמה על חולין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ח · סימן ג
דין דחלת ח"ל ניתנות אפי' לכהן ע"ה כשאין כהן חבר או אפי' יש כהן חבר והוא עשיר וזה הכהן ע"ה ועני נותנין לו אבל חלת א"י אינה כן ובארנו דחלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן ומ"מ היכא שנתערב במאכל אסור לזר לאכול ממנה א"ל בק"א וגם יש ליזהר שלא לאכלה בקערה במרק רותח שלא יאסור מלאכול הזר באותה קערה ואם נתערבה במין במינה בככרות אחרת צריך ק"א לבטלה לזר ומין בשאינו מינו בס' ומ"מ אינה נאכלת שמותר לאכול מן הפת ומשייר יותר מכדי חלה ומפריש עליו חלה:
אמר רב יוסף ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא דאי ס"ד דרבנן אכילה גופיה גזירה ואנו נגזור העלאה אטו אכילה ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה דתנן חלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה א"ל אביי בשלמא אי אשמועינן חלת ח"ל בארץ דאיכא למיגזור אטו חלת ארץ דאורייתא ולא גזרינן איכא למשמע מיניה אלא ח"ל משום דליכא למיגזור הוא אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה. אתי לאסוקי בשר וגבינ' ומיכל בשר בחלב דאורייתא וכ' התו' וניתנ' לכל כהן שירצה פ"ה דאפי' אינו מחזיק בתורת ה' יתנו לו חלת ח"ל ואין נר' לר"י דהא הוי דומיא דהנהו ששונה אחר משנה זאת ואילו ניתנין לכל כהן שירצה כו' וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקיב' ואמרינן לקמן בפ' הזרוע שאין נותני' למי שאינו מחזיק בתור' יי' לכך נראה לר"י דהכ' מיירי בדליכ' כהן חבר א"נ איכא כהן חבר שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל ואפי' רצה לקבל כיון דא"צ וזה כהן ע"ה עני ואיש טוב שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו לתתו לו חולין וקמל"ן דיכול ליתן אעפ"י שאינו בקי בטומא' וטהרה לא חיישינן שמא יאכלו בימי טומאתו אבל חלת הארץ אינה ניתנת אלא לכהן וחבר שישמרנה בטהרה אפי' ליכא עתה כהן חבר אל יתננה לכהן ע"ה אלא ימתין עד שיזדמן לו כהן חבר ע"כ ותימא שהטו"ר כ' סתמא כל חלה שהיא מדרבנן ניתנה אפי' לכהן ע"ה ולא חילק כמו שחלקו התו' בשם ר"י גם מ"ש הטור כל חלה שהיא מדרבנן לא דייק אלא דוקא ח"ל שאין שם עיק' מן התורה לחלה אבל חלת א"י אף שהאידנ' היא מדרבנן מ"מ מאחר שעיקרה מן התורה לא הקילו בה והחמירו בה כחלת א"י שהיה בזמן הבית ומ"ש נאכלת עם הזר על השלחן דוקא בכה"ג אבל היכא שנתער' במאכל אסור לזר לאכול ממנה ולא כדברי הרמב"ם שכ' שיכול הזר לערבה עם חולין שוה בשו' ולאוכלה אלא כמ"ש ר"י שאסו' לבשלה כדי להאכילה לזרים ואפי' בדיעב' אינה כחולין אלא בטילה בק"א כתרומה דאורייתא והרא"ש הביא דעת הרמב"ם ודעת ר"י ולא הכריע והטו"ר כ' שמסקנת אביו הרא"ש כר"י ובודאי משום שהביא דעת ר"י באחרונה אבל הקאר"ו כ' וז"ל אע"פ שבה"ל חלה כ' הרא"ש ז"ל דברי הרמב"ם ודברי הר"י ולא הכריע ביניהם מ"מ מדכתב שם ממתני' דונאכלת עם הזר על השלחן ולא גזרינן העלאה אטו אכילה משמע דס"ל דלא משריא מתניתין אלא בכה"ג אבל אם נתערב כדברי הרמב"ם לא ע"כ ולא דקדק כלום מל' הרא"ש להדיא דהא מסקינן הכא בסוגיא להדי' הא דונאכלת עם הזר משום דלא גזרינן העלאה אטו אכילה תופס הוא סוגיא דגמר' אלא כדפירש וכ' נמי בס"ת שצריך ליזהר בה שלא לאכלה בקער' במרק רותח שלא יאסור מלאכול הזר באותו קערה ואם נתערבה בכשרו' אחרות במינו כגון חיטין בחיטין צריך ק"א לבטלה לזר ומין בשאינו מינו בטלה בס' והא דא"ש בפרק עד כמה דחלת ח"ל מבטלה ברוב לאו לאכול לזרים קאמר כמ"ש בקונטרי' אלא להאכיל לכהן טמא קאמר וראייתו שאינה בטלה בס' מהא דאמר במנחות פרק ר' ישמעאל דתרומות ח"ל של גוי אינה מדמעה משמע הא תרומת ח"ל לישראל מדמעת א"כ משמע דאינו עולה לאכול לזרים אלא בק"א והרשב"א כ' בפסקים חלה דההיא דשמואל אף לאכלה לזר היא ומיהו דווקא ברוב אבל לא שוה בשוה כמ"ש הרמב"ם דלית הלכתא כר"ז דירושלמי דמתיר שוה בשוה והא דמשמע בפ' ר"י דחלת ח"ל מדמעת התם בשנתערבה בחד וא"כ לר"ז דירושלמי דפחות מחד בחד קאמר ע"כ ודוחק גדול הוא דלישנא דמדמעת לא משמע הכי אלא בדינא והיינו בק"א בכל לשון דימוע הנאמ' בתרומ' ונראה שאף שהיא מדמע' מ"מ אינה מטבל' שמות' לאכול מן הפת ולהפרישה אח"כ כדא"ש בפר"ק דמסכת' ביצה חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכ' לשם הרא"ש וז"ל פרש"י אוכל כל הפ' כדי חלה ומפרישה באחרונה ול"כ דא"כ הל"ל ומשייר בה כדי חלה אלא משמע צריך לשייר יותר מכדי חלה להפריש עליו חלה משום דבעינן ראשית ששיריה נכרת כדתנן פ"ק דחלה האומר כל גורני תרומה כל עריסתי חלה לא אמר ולא כלום עד ששייר מקצת מוקף ודאי לא בעינא מדשיירה להיות אוכל הולך ואח"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי אחד בשעת הפרשת חלה לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגי למפר' קפיזא קפיזא בפסח משום חימוץ פי' דבר מועט ואם היה מפריש חלה קודם שצירפ' בכלי לא מפטרי בהכי ואם יבואו אח"כ לידי צירוף נתחייב בחלה ואוכל טבל ע"כ וכ"כ בסמ"ג וכ' עוד וז"ל כ' מורי ר"י בשם הר"ר אלחנן דהא דאמרינן אוכל והולך ואח"כ מפריש זהו כשנתחייב כל העיסה ביחד כשנילושה ביחד אבל במצות שכל אחת ואחת נתחייבה בחלה לבדה סברא הוא שלא יועיל בלא הקפה לפטור את כולם ע"כ וכ"ז אמת דבעי הקפה היכא דליכא כשיעור היכא דכל עיסה נתחייב' בחלה לבדה ובעי למיפטר אחרת עמה שצריך להקיף: