ים של שלמה על חולין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ז · סימן מח
דין כל דבר שהיא בריה או חה"ל שנתבשל עם חתיכות ההיתר:
אם מכירן זורקן והשאר והרוטב מותר אם יש בהם ס' נגד הברי' או החתיכו' אבל אין מכירין כולן אסורות אפי' הן אלף וגם הבריה אינה בטלה לעולם כמו חה"ל והרוט' תלוי בנ"ט שאם יש בהיתר ס' כנגד הבריה או החתיכה אז הרוטב מותר ובארנו דנמלה או עוף טמא וג"ה ואבר מן החי וכיוצא בזה שאם יחלק אין שמו עליו נקראים בריה אבל עוף טהור שנתבטלה לא נקרא בריה אלא כשהוא שלם אבל אם נתרסק או נחתך ממנו קצת תו לא מקריה בריה ובטל ברוב ומ"מ אם רוב הדג טמא שלם רק שנפל ממנו קצת ע"י בישול ודאי חשיב בריה אבל אם נפרש ממנו קצת מגופו ושדרתו וכ"ש ראשו אפילו רובו שלם אינו קרוי בריה וביארנו דעכבר משביח בכולהו משקין ולא הוי נ"ט לפגם בשמן ויין ודבש:
מתני' ג"ה שנתבשל עם הגידין בזמן שהוא מכירו משליכו לחוץ והשאר בנ"ט ואם אין ברוטב ובגידין ס' לבטל הגיד הכל אסור ואם אין מכירין כולן אסורות ואפי' הן אלף ואע"פכ הרוטב מותר לפי שהרוטב תלוי בנתינת הטעם וכיון שאין האיסור יכול לתת בו טעם שרי וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם חתיכות בזמן שהוא מכירן בנ"ט ואם אין מכירן כולן אסורות ואפי' הן אלף ומשני שאני גיד דבריה הוא הלכך אין לו ביטל וחתיכות נמי איירי בח"הל לפני אורחי' וכ' התו' והרא"ש אחריה דאפי' אם פי' א' מהם אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע כדמוכח בפ' התערובו' ולא אמרי' כל דפריש מרובא קא פריש אלא היכא שהאיסור ידוע במקומו כי ההיא דט' חניות דליכא למיחש דילמא שקיל איסורא כדפירשנו לעיל וכ' הרא"ש ויש מן החכמי' שכ' דבריה בטילה בט' מאות וס' וראיית' במס' תרומ' פ"ק דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתי' אם יש משקל י' זוז ביהודה שהן ה' סלעים בגליל וקאמרי עלה בירושלמי שהוא אחד מט' מאות וס' וכו' אלמא בריה בטלה בע' מאות וס' וק' להם משמעתין דמדמה ביטול בריה לביטול חה"ל דאפי' באלף לא בטלה ומיהו איכא למימר כיון דצריך שיעור גדול לבטלו מדמהו לחתיכה ה"ל י"א דעכבר' שם מקום הוא כדאי' פ' השוכר א"ה לא שבקוה בני עכברא מיקברי' וקאי אציר דאיירי ביה והאמר שר' יוסי הורה כן באותו מקום דיהיב טעמא עד קרוב לאלף וכן מסתבר דלא איירי בעכברא שנתערב בהיתר דאם צורת עכבר עליו ניכר בין חתיכה של היתר משליכן והשאר מותר ואם נימוח ואין ניכר טעמו בטל בס' ע"כ והוא מדברי התו' ובכאן לא הכריע להדיא אם נאמר דכן הלכה כדברי הירושלמי מאחר דאיכא למימר דאף תלמודא דידן ס"ל הכי או לא דסתמא דתלמודא משמע דבריה וחה"ל דין אחד להן אבל הטור כ' שדעת הרא"ש שבריה אינה בטילה לעולם כמו חה"ל אכן ר"ש פסק כדברי הירושלמי וכ"ד הרשב"א והרבה שאלו מה טעם בדבר ועל מה הגיעו לאות' שיעור מצומצם ולא אסרו עד אלף מסויים ובענייתי מצאתי טעם לפי שמצאנו דפליגי ר"י ור' יוסי בפ"י דתרומה בציר דג טמא ר"י אוסר עד שיהא רביעית מסאתים דהיינו אחד מסאתים פחות לדבר מועט ר' יוסי אומר אחד מששה עשר כו' נמצא ששיעור ששה עשר היה מקובל מקודם לחכמי' לשער בו להקל והכא שבאו להחמיר ולאסור יותר מס' אפי' בטעם כ"ש רק שלא רצו לאסו' במשהו והחמירו לאסור עד ששה עשר ששים דהיינו תתק"ס וכה"ג כת' המ"מ שתתק"ס הוא י"ו ס' אכן הר"ן כ' וז"ל י"א דבריה בטלה באלף מההיא דירושלמי מסכת תרומה שהיא בטילה בתתק"ס ולא מחוור דהא קתני בריה דהיינו ג"ה דומיא דח"הל דבתרווייהו תנן כולן אסורין ובודאי חה"ל אינה בטילה אפי' באלף כדתניא בתוספת' בהדיא וה"ה לבריה ובירו' לא מתורת בריה אתו עלה אלא לבטל פליטת' דס"ל דעכבר נותן טעם באלף ופליג אגמ' דידן דפ"ב דע"ז משמע דלא יהיב טעמ' אלא עד ס' ע"כ וכן נוטין דברי התו' בפ"ב דע"ז דבירו' לבטל פליטת' אמרו אבל בריה אינה בטלה לעולם וכ"ד כל האחרונים וכן עיקר וכתב הרא"ש אדברי התו' והא דגיד מקרי בריה וכן אבר מן החי ודג טמא ועוף טמא אבל לא עוף טהורה מת דאמר לקמן בהאי פרקין א"ר אכל ציפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה ובין במיתתה בכ"ש וצ"ל בכל דבר שאם יחלק אין שמו עליו נקרא בריה דעוף טמא שלם נקרא עוף וכשאינו שלם אין קורין אותו עוף אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד נקרא חתיכת גיד וכן אבר מ"ה וצריך פי' לדבריו ואע"פי שאפי' דבר מועט כשנחת' מן החי קרוי אמ"ה מ"מ נ"ל דה"פ דאם נחתך דבר מן החי קרי ביה וא"כ כשנחלק אותה חתיכה קרוי חתיכת אמ"ה אבל נבילה אפי' חתיכה מקרי נביל' דכל דבר שנתנבל קרוי נבילה ואינו שם העצם וכן שור הנסקל לא מקרי ברי' כדמוכח בפ' התערובות משום דכתיב לא תאכל בשרו דמשמע אפי' חתיכה אחת ממנו אבל ה"ק לא תאכל אותם בין גדול ובין קטן כי על שלמותן נקראין כן וכן מוכח בפ' שבועות שתים דקאמרינן וכי היכן מצינו באוכל כ"ש חייב ופריך והרי מפרש פירש מפרש שלא אוכל כ"ש ומשני מפרש נמי כבריה דמי משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב לא תאכלו בכ"ש והא דתנן בפ' אלו הן הלוקין כמה יאכל מן הטבל דיה' חייב ר"ש אומר בכ"ש וחכ"א בכזית א"ל ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה חייב א"ל מפני שהוא כברייתו א"ל אף חטה כברייתא ומסי' רבנן ברייתא נשמ' חשיבה חטא לא חשיבה והרי גיד ואבר מן החי דלא ברייתא נשמה הן וחשיבי בריה וי"ל דלרבנן דלדברי ר"ש קאמרי לדידן אפי' הוי חיט' נשמה לא מקרי בריה דהא כתיב לא תאכל טבל ולא כתיב לא תאכל חטה דהוה משמע דאשלימו' של חיטה קפי' קרא כמו בהכי דמקרי' ברי' ודמו למפר' אלא לדידך דחשבת ליה בריה אלמא לית לך טעמ' דמפ' מ"מ לא דמי לנמלה דהתם איכא נשמ' והכא ליכא נשמה וכת' עוד וי"א דאף מדרבנן בעי דבר שבא מברייתא נשמה וגיד ואמ"ה מדב' שיש נשמה ע"כ והוא דעת הרשב"א והר"ן וכת' עוד הרא"ש והא דאמרינן דבריה לא בטלה ה"מ כשהוא שלם אבל נתרסק או נחתך ממנו קצת תו לא איקרי בריה ובטל ברוב כדאמר במסכת מכות ריסק ט' נמלים וא' חי והשלים לכזית לוקה שש אלמא כשהן מרוסקין לא איקרי בריה ובעי כזית ואמרי' נמי במסכת מעילה לוקה על אכילת שרצים בכזית כשאינן שלימי' והא דתנן האיברים אין להם שיעור אע"פ שאין בהן כזית ההיא לענין טומאה קאמרינן אבל אכילת' בכזית כדאי' בירוש' והלא אמ"ה בבהמה טהורה מטמא בכ"ש ואכילת' בכזית וכן נמצא בתשוב' לרי"ף נמצא מכל הרמשים בקדירה בין שנפל לחמין בין שנפל לצונן אם נפסק מאותו שרץ שיעורין בס' כשאר איסורין שבתורה וכ' מהרא"י בשערים וז"ל וי"א דאם רוב הדג טמא שלם לגמרי רק שנפל ממנו קצת ע"י בישול כמו שרגיל הוא להתפרר ודאי חשוב בריה וכי האי סבר משמע קצת פ' כ"מ באשר"י גבי ההוא דירו' דאם אכל פריר' א' של ענב או רימון דחשיב בריה אבל אם נפר' ממנו קצת מגופו ושדרותו וכ"ש ראשו ואפי' רובו שלם יש לסמוך אשאר דיעות שכתבו להתיר מהרא"י ז"ל:
ונשאל גאון על עכבר שנפל לשמן של בה"כ ואו' אם השרץ נימוח בשמן משערינן ליה בס' בשמן רותח ומותר באכילה ואצ"ל להדלקה ואם צונן הוא מעבירו במסננ' ושרי אפי' באכילה ולא בעי ס' ולגבי נרות של ב"ה אם הוא מאוס אסור בהדלקה משום שנאמ' הקריבוהו נא לפחתך וה"ה לכל נרות של מצוה וכת' הר"ן וז"ל מכלל דס"ל להגאון כי היכא דאמרי' בפ"ב דע"ז דעכברא בשיכרא והלא אשבוחי משבח ה"נ בשמן אבל הרמב"ם ז"ל כ' בפט"ו מהלכו' מ"א דלא משבח אלא בשיכרא ובחלא אבל ביין ושמן מפגים פגים ושרי וכ"ד חכמי הצרפתים ז"ל ע"כ וכ"כ הא"ז עכבר שנפל לגו חלא או שיכרא או שאר משקי' ולא ממרט משלי' לחוץ והמשקה בס' ואם נפל ליין וכן חלב ובשר של נבילה שנפלו ליין א"צ ס' דהוי נ"ט לפגם שביין ודאי פגמי ע"כ ובדבש בודאי לכ"ע פוג' כאשר כ' הסמ"ג מפי דעת התו' לענין דברים שנתערבו בדבש וכאשר פסק המרדכי בפ' א"מ אבל בחלב ושאר משקין צ"ע כי לדברי הר"ן כל שאר משקים חוץ משיכרא וחלא ס"ל פוגמין ומדברי הרמב"ם אינה משמע כן שהרי כתב שאם נפל ליין ושמן שרי שאלו צריכין להיות מבושמים משמע דשאר משקים אסירי ע"כ נכון להחמיר ולאסור כל המשקין חוץ מיין ושמן ודבש מחותך גם מדברי הרא"ש יראה דעכבר אפי' נפל בשומן אווזא שמשבח שכתב בתשוב' על העכבר בשומן אוזא ולא ממרט אך שערותי' נפל אם ידו' שלא שפכו עליו שומן רותח אם הוא רך שהעכבר מתנוע' ממקו' למקום אז הכל אסור כיון ששהא בתוכו דכבוש הרי הוא כמבושל ואם קשה אז יטלו סביב העכבר כדי נטילה דהיינו שיעור אצבע והשאר מותר (אם יש בשומן ס' לבטל העכבר) ע"כ ודוחק לומר שחולק על דברי הרמב"ם וס"ל בכל המשקין אמרי' שמא אשבח שהרי הטור הביא דברי הרמב"ם שביין ושומן פוגם לפסק הלכה בלי חולק עליו אלא בע"כ צריכין לחלק בין הני משקין לשאר המשקין וכו' חיישינן דשמא אשבח משבח חוץ מג' משקין שהזכרתי: