ים של שלמה על חולין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ב · סימן כ
דין ישראל ששחט בהמתו של נכרי אפילו חישב נכרי לע"א כש' שחט סתם ואח"כ חישב לזרוק דמה לע"א או להקטיר חלבה לע"א או שזרק אפילו דמה לע"א ה"ז מותר' הבהמה בהנאה ואסורה באכילה וישראל ששחט בהמתו של נכרי וחישב שהנכרי יזרוק דמה לע"א ה"ז אסור בהנאה:
מתניתין השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה ור"א פוסל אמר ר"א אפי' שחטה שיאכל העכו"ם מחצר הכבד שלה פסולה שמחשבת העכו"ם לע"א אמר ר' יוס' ק"ו הדברי' ומה במקו' שהמחשב' פוסלת במוקדשים אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין אינו דין שיהא הכל הולך אחר השוחט ומסקינן בסוגיא דהלכה כר"י וה"פ ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים מעבודה זו לעבודה אחרת כגון כל הני ד' עבודו' וכגון שוחט ע"מ לקבל הדם או להוליך הדם או לזרוק הדם או להקטיר אימור' בפסול ה"ז פסול ואפ"ה אין הולך אלא אחר העוב' שהוא השוחט שאין הבעלי' פוסלי' את הקרבן במחשבתן אלא כהן בלבד כדכתיב המקריב אותו לא יחשב וקרי ביה לא יחשוב מקום שאין המחשבה פוסל בו בחולין כלומר שאין המחשבה פוסלת בחולין בכל עבודו' אילו אלא בשתי' מהן שוחט חולין וחשב עליו לזרוק הדם או להקטי' חלב לע"א פסול אבל חשב בשחיטתה לקבל דמה לע"א לא מיפסלה דבקדשים ה"ט דפסלה מחשבת קבלה הולכה משום דכיון דמצות המזבח נינהו חשיבי מעשה אבל לאו כלו' הוא וכיון שכן ק"ו הוא שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט וכ' הר"ן וז"ל והוי יודע דזריקה והקטרה נמי דאמרי' דפסלי בע"א דוקא כשחשב עליה בשע' שחיט' לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לע"א אבל נשחטה כראוי שוב אין הבהמה נפסלת אע"פ שזרק דמה או הקטיר חלב לע"א דאע"ג דבהמת קדשים מיפסלא בד' עבודות התם ה"ט לפי שכולן מכשירי קרבן הן אבל חולין שכל היתירן אינו תלוי אלא בשחיטה מכיון שנשחטה כראוי א"א שיפסלו וזה שלא כדעת רש"י ע"כ וכן הוא דעת התו' והא דתני השוחט את הבהמה (ואח"כ חשב עלי') לזרוק את דמה לע"א זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ובתוספת' שנינו אם אח' ששחט זרק דם לע"א והקטי' חלב' לע"א זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסו' ולא היתר לאו משום דיש פסול אח"כ בזריקה והקטר' אלא משו' דאמרי' סופו הוכיח על תחילתו וחיישינן שמא שחיטתו נמי היתה לע"א אבל בזריקה לא מיתסרי ונ"מ שאם שחט אחר ובא הבעל אח"כ והזריק דם לע"א או הקטיר חלבה לע"א דשרי וכדאיתא בסוגיא לקמן הנהו טייעי דיהבי דינרי לטבח ישראל ואמרי להו דמא ותרבא לדידן ובישרא לדידכו ומסיק דכשר' ולא חיישינן במה שיזרקו הדם לע"א וכן יקטירו החלבי' מאחר שכבר נשחט' בהיתר אפי' חזינן שלמפרע חישבו הם בשע' שחיטתן לזרוק ולהקטיר דהלכה כר"י דזה מחשב וזה עובד לא אמרי' ור"י כ' בספרו דההיא דחישב דברייתא לאו דוקא קאמר אלא ר"ל שזרק והקטיר לע"א ומביא ראייה מהך תוספ' ומשמע מפירו' אבל במחשבה בעלמא לאחר שחיטה לא נאסרו וא"י למה מאחר שהטעם שהוכיח סופו על תחילתו ה"ה במחשבה נמי נאסרה וגם דוחק הוא להוציא לישנא דחישב מידי משמעותו עוד כ' שאם זרק או הקטי' שהבהמה נאסרה באכילה ומות' בהנאה והשיג עליו ב"י מאחר דאי הוה אמרינן ביה איסור הוה אסור אפי' בהנאה והשתא דלא רצו לומר בה לא איסור ולא היתר אם כן בספיקא עומדת אפילו איסור הנאה ולא כן דעתי כי הוא יפה כ' מאחר דאמרינן בסוגיא לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג ולא איסור משום כבודן של רבנן ומייתי הך ברייתא דרשב"ג ורבנן במזכה נכסיו לאחר והיו בהן עבדי' כו' דרשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו ורבנן סברי לא אמרינן הוכיח כו' ודעת הרמב"ם מאחר שהם לא הכריעו בספקי' עומדת ומ"ה כת' ה"ז אסורה מספק וכ"כ הטור אחריו אבל הוא סבר שאין הדבר עומד בספק דהלכה כרבנן לגבי רשב"ג וכן משמע מדהו"לל לא איסור ולא היתר משום דמספקא להו אי הלכה כרשב"ג או כרבנן אלא משום כבודו כו' הוא דאמרי ר"ל שהם היו יודעים הלכה כא' מהן אלא שחשו לכבודו ומה שאמר על שניהן משום דאנו לא ידעי' בודאי בשל מי סברו שכך הלכה ובשל מי חששו לכבודו ע"כ אומר על כולן חששו בכבודו וא"כ מן הסתם הלכה כרבנן וגם בפ' י"נ מסקי' אמר ר"נ ב"י זיכה לו מתנה ע"י אחר ושת' ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן כו' וכן הביא הרי"ף והרא"ש ומסתמא הלכה כרבנן לגבי רשב"ג וכ"פ לשם הא"ז בהדיא והרמב"ם אזל לשיטתו שפסק בפ"ד דהלכות זכייה שהדבר הוא בספק וליתא מדאמ' לשם באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן מן הסתם הלכה כרבנן כדפרי' ומ"ה מאחר שהלכ' כרבנן דלא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו שרי אפי' באכילה אלא שהם חששו לכבודו של רשב"ג בז' שלא לאוכלו ג"כ אנו חוששי' לכבודו שלא לזלזל ביה כולי האי לאכול להדיא מה שרשב"ג עוש' זבחי מתים אבל לאבד ממונו ולאסו' בהנא' אף הם לא אסרו א"כ עלו דברי ר"י כהוגן ואדרבא על הטור יש להשיג שבא לכתוב שהוא זבחי מתים והיינו כדעת הרמב"ם ולשם בט"חמ סי' רמ"ה על ההיא דזיכ' לו ע"י אחר כו' הביא דברי הרמב"ם שכ' שהוא בספק וכ' אח"כ ומדברי א"א הרא"ש נר' שזכה בה המקבל והיינו ר"ל שפסק כת"ק דרשב"ג דהיינו רבנן דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו כדפרי':
תו מסקינן בסוגיא איתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"א ולהקטיר חלבה לע"א ר"י אמר פסולה ר"ש ב"ל אמר מותרת ר"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפי' חוץ מבפנים ר"ל אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן חוץ מפנים ואזדו לטעמייהו דאיתמר שחטה לשמה וזרק דמה שלא לשמה ר"י אמר פסולה רשב"ל אמר כשרה ר"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וגמרינן ממחשבת פיגול רשב"ל אמר כשרה אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן ממחשבת פיגול והלכ' כר"י לגבי ר"ל כ' רשב"א בת"ה ישראל ששחט בהמתו של נכרי אפי' חישב לע"א כשרה ואם חישב הישראל שיזרוק הכותי לע"א דפסול וטעמא משום דק"ל בפלוגת' דר"י ור"ל בשוחט בהמה לזרוק דמה לע"א ת"ל דשחיט' מומר היא ותירץ דלא לזרו' דמה הוא קאמ' אלא ששוח' לכותי על דעת שיזרוק דמה ויקטיר כותי חלבה לע"א ולפ"ז צ"ל דפסולה דנק' לאו למימרא דאינה אסורה בהנאה דהא קתני בה בברייתא הרי אלו זבחי מתים אלא לאו דוקא קאמר ויפה כ' אע"פ שדברי התו' ל"ק כלל כי ס"ל דבפעם א' לא נעשה מומר לאסור שחיטתו הלא כב' כת' בפ"ק סימן ז' דליתא לדבריהם בזה ועוד מסתבר' הוא דודאי קלקל השחיטה ומה לי שחשב שהכותי יזרוק ס"ס שחיטה זו לזריקת ע"א נעשה והוי זבחי מתים: