ים של שלמה על חולין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק א · סימן לו
דין היכא שרצו ב"ד לאסור איזה דבר ונשאר מאותו דבר ביד איזה איש מותר אותו המותר אבל אם גזרו בחרמות ובארור אז גם המותר אסור:
בעי ר' ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו עמהם לא"י מהו וקאי בתיקו כ' הרא"ש פירש"י דרוש וקבל שכר הוא דצריכין אנו לעמוד על האמת אף ע"פ שכבר עבר ול"נ לי דדוקא למיסבר קראי דרשי' אע"פ שכבר עבר אבל לקבוע בעי' בש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכחן והכי אמר בפ"ק דיומ' כיצד הלבישן כו' כיצד הלבישן מאי דהוה הוה אלא כיצד מלבישינן לעתיד לבא כשיבאו אהרן ובניו ומשה עמהן אלא כיצד מלבישן למיסבר קראי בצואה כתיב כו' ונ"ל דנ"מ בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המיני' בזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהי' אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מות' לאכול מה שנתות' בידו א"נ כגון שרצו ב"ד לאסור דבר א' כמו שאסרו גבינות הנכרים ושלקות וכיוצא בהן אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל ע"כ ואומר אני דלפי דבריו יראה מי שאוסר על עצמו איזה דבר שאומ' הרי דבר זה אסור עלי או שהזכי' בנדרו קרבן או אונס דהוי נדר גמור מדאוריית' או בהזכרת השם דהיינו שבועה א"כ אסו' לאכול מאותו מין שנתותר בידו דספיקא דאורייתא לחומרא שהרי הבעי' לא נפשטה אבל בסתם נדרים שלנו שאינו מתפיס בשום דבר ואין אוסר עליו המין אלא אומר הריני נודר שלא אוכל או שלא אשתה ממין זה דהוי נדר מדרבנן א"כ מותר לאכול מאותו המין שנתות' בידו דספיקא דרבנן לקולא אבל אין אני מוד' לדבריו בזה דאין לדמות נדרי' דהולכין (בהם) אחר לשון ב"א לענין שאר איסורים דלפי לשון ב"א אסו' לאכול מאותו המין כשהגיע הזמן ע"כ נראה עיקר שינוייא בתרא דאיכא נפקותא היכא שרצו ב"ד לאסור (איזה דבר כמו) גבינות כו' ומאחר דהבעיא לא נפשטה א"כ כה"ג מותר דספיקא באיסורא דרבנן כי האי לקולא ומ"מ דוקא כשרצו הב"ד לאסור אבל אם גזרו ב"ד במקום בית דינם בחרס וארור שלא לאכול דבר זה א"כ הוי דאורייתא דיש כח ביד ב"ד להחרי' ולנדות אפי' שלא מן הדין אם דעתן למיגדר מילתא וא"כ בכה"ג הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפ"ז מה שנעשה בימי שגזרו חכמי מדינת רוסיא בקיבוץ רוב עם שלא לשתות סתם יינם של ישראל כ"א שיש לו עדים חשובים שהעידו על כשרותו והגבילו זמן לגזירת' כל מה שנתותר כבר בידו ג"כ אסור דספיקא דאורייתא הוא: