ים של שלמה על חולין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק א · סימן לב
דין פת שאפה כותי בשבת אסור לאכול בשבת אפי' אין לו כדי כל צרכו ומ"מ היכא שהוא לצורך לחם משנה ואינו יכול למצוא פת של ישראל כלל כגון שהוא בדרך מותר בשעת הדחק משום כבוד שבת:
פסק כתב בס"המ ועל הלחם שאפה גוי בשב' וגם שמא נטחנו החיטין ונרקד בשבת יש פנים להתיר כמו מבשל בשבת בשוגג יאכל וכמו נכרי שהדליק את הנר שישתמש ישראל לאורו ויש פנים לאיסור כדפרישית לעיל דלא דמי למבשל דהתם ליכא למיגזר שמא יהיה הישראל רשע לבשל במזיד אבל יקל לומר לנכרי לבשל ועוד שמא יש לדמותו לשוחט מפני שקמח לא היה ראוי לכוס מקודם לכן וא"ל שהלחם מותר דהא פסקינן שלהי שבת כר"ש דשרי במוקצה בר מנר שהדליק בה באותו שבת דדחייה בידים לא דמי דשמא הכא מודה ר"ש דהוה כמוקצה דגרוגרות וצימוקין שנטחן ונרקד ונאפ' בשבת כדאמ' בפ' א"צ נכרי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור ופר"שי דאפי' ר"ש מודה בהא דהוי כמוקצה דגרוגרות וצימוקין דאמר בפ' כירה דמודה ר"ש בהא ורבינו יעקב אסר להרר"י בן ר' מרדכי לאכול לחם שנאפה בשבת והרא"ש שכ' בסוף פ' א"צ דברי ר"ת שאוסר וכ' ול"נ דאפי' אם היה קמח או עיסה ב"הש לא הוי מוקצה כיון דהו' ביד נכרי והוי גומרו בידי אדם והאפי' אינה נאסר' דבשביל רוב נכרי' היא ע"כ ול"נ דלא אמרי' גמרו בידי אדם בפ' א"צ אלא היכ' שהתחיל המלאכ' מבע"י וב"הש לא נגמרה כדלעיל כה"ג שרינן גומרו בידי אדם אבל כה"ג שלא התחיל מבע"י לא הוה גומרו בידי אדם וכן יראה מל' הא"ז שכ' וז"ל ונכרי שיעשה מנעלי' בי"ט בסתם למכור למי שירצ' ובא יהודי אחד הרגיל אצלו ולקחם מחנות זה היה מעשה ואסרם הר"ר יונה ז"ל משום מוקצ' והר"ר אליה התיר' הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגומרו בו ביום לית ביה משום מוקצה ע"כ ומדכת' הואיל ויכול לגומרו משמע להדי' דאיירי שהתחיל מבע"י וגומרו בשב' או בי"ט דשרינן מכח גומרו בידי אדם הואיל ויכול לגומרו ועיקר דין של מנעלים ובגדים שנתפרו בי"ט כ' בפ"ק דשבת סי' נ"ח והשת' איתבררא דהאי לחם שנאפ' בשבת אסור ועוד אפי' את"ל דהוי גומרו בידי אדם מ"מ איכא טעמ' אחריתא לאיסור כמ"ש הסמ"ג דבעניין מאכל יש להחמיר יותר ולומר דנקל בעיניו לומר לכותי שיאפה בשבת ע"כ ואין להקל כלל אפילו בשעת הדחק שאין לו לחם כדי כל צרכו שהרי המרדכי כ' שראבי"ה הי' מלקה ב"א שאכלו פת שנאפה בשב' ואל תשגיח במה שנהגו העולם בו היתר לפי שרוב ההמון קראו בספר א"ח שהתיר בשם הרא"ש והתיר אותו בהקדמתו שכ' בכל פעם שאני כות' מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כך הוא מסקנת ההלכה והעולם סברו שכך הוא בהחלט כאילו הלמ"מ הוא ואינו כן כי מה לי שהוא הסכים עם אביו אנו לא מסכימים עמו בדבר הלכה וכן הוא בכמ' מקומות בא"ו דלא נהיגין כוותייהו ומ"מ נר' היכא שהוא לצורך לחם משנה ולא יכול למצא פת של ישראל כלל וכגון שהוא בדרך יראה להתיר לו דמשו' כבוד שבת שרינן האי מילת' דלית ביה אלא איסור' דרבנן אפי' היה בודאי ב"הש קמח או עיסה א"כ השתא דלא ידעינן אמרי' שמא היה ב"הש חיטין שהיו ראויין לכוס וגם משום צורך מצוה דחינן אף אידך טעמא ולא נחמיר גבי מאכל לומר שמא יקל בעיניו לומר שיאפה שהרי הוא רואה שלא התירו לו אלא בשעת הדחק ולצורך מצוה דוקא וליכא למיגזר שמא בשעת הדחק ולצורך מצוה יאמר לכותי שיאפה כי מילתא דלא שכיח הוא גם כדאי הוא כת המתירין לסמוך עליהן בשעת הדחק ולצורך מצוה ועיין בסוף א"צ: