ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ו · סימן יג
מתניתין מי שהי' מושלך לבור ואמר כל השומע את קולי' יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופריך ליחוש שמא שד הוא אמר רב יהודא בשראו לו דמות אדם אינהו נמי אדמויי אידמו דחזי לי' בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזי לי' בבואה דבבואה ודלמא אינהו נמי אית להו אמר ר' חנינא למדני יונתן בני בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו ודלמא כו' והרי"ף הביאו הא דחזי בבואה וכו' הא לך לשון הר"ן וכתב רבינו חננאל ז"ל לשד לא חיישינן כיון דחזי לי' לאותו המושלך בבואה דבבואה ולצרה נמי לא חיישינן כדתני' דבי ר' ישמעאל משמע דס"ל ז"ל הא דמייתי הא דתני' ר' ישמעאל לאו למדחי' לרב יהודא דלעולם לאפוקי מחששא דשד בעינן בבואה דבבואה מפני שמזיקין מצוין בבורות אבל לחששא דצרה דלא שכיחא סמכינן אתנא דבי ר' ישמעאל ולא מידחי דר"י ומיהו דוקא בבור א"כ בשדה הוא דחיישינן לשד כדתנן בפרק בתרא דיבמות מעשה שעמד אחד בראש ההר כו' ופרכינן עלה וליחוש שמא שד הוא אבל בעיר אפי' בלילה לא חיישינן לשד דגרסינן בירושלמי בפירקין תמן תנינן מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין ע"פ בת קול והוא שראה בוביא של אדם ר' אסא בשם ר' חנינא הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראה בוביא של אדם והא תנינן מי שהי' מושלך לבור ומתרץ ר' יוחנן והוא שראה בבואה של אדם אמר ר' אבין המזיקין מצוים בבורות כדרך שהם מצוין בשדות ומ"ה נהי דלא חיישינן לצרה מפני שהיא בשעת הסכנה חיישינן לשד אא"כ ראו לו בבואה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' גרושין נרא' דבתר דמייתינן הא דתנא דבי ר' ישמעאל לא צריכינן בבואה כלל אלא כי היכא דלא חיישינן לצרה ה"נ לא חיישינן לשד ע"כ אכן לא נראה בעיני לסמוך עליהם וליתן הגט אם לא היו בבואה דבבואה מאחר שר"ח שדבריו דברי קבלה פסק כן כתב הר"ן וז"ל וכל השומע קולו כו' ופי שמו ושם עירו כו' הרי אלו יכתבו ויתנו ופי' רש"י טעם בריש פרק המדיר דכיון שאמר יכתוב שליחותי' קעביד וא"ת הא דתנן בפרק אין בין המודר הנאה מחבירו ותורם את תרומותיו לדעתו ופרכינן לדעתו דעתו דמאן אילימא לדעת דידי' מאן שווי' שליח אלא דהבעל הכרי הא קא מהני לי' דקא עביד שליחותי' ומפרקינן באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אלמא כה"ג לא הוי שליחות דא"י הוי מאי מפרכינן הא קא מהני לי' ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתו ואינו אלא כנותן רשות אבל לאו שליחותי' וגבי תרומה אפי' גילוי דעת נמי מהני כדאמרינן בפרק ואלו מציאות כלך אצל יפות מהן תרומתו תרומה כך כתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל ולפ"ז בגט אי אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב לא מהני ותמהני דהתם בפרק ואלו מציאות דכלך אצל יפות דוקא דשווי' שליח דאמרינן התם תרגמה אביי אליבא דרבא דשווי' שליח וה"נ מסתברא דאי לא שווי' שליח מי הוה תרומתו תרומה דאתם גם אתם כתיב לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלא כגון דשווי' שליח ולפיכך נראה כמו שתירצו בתוס' דבאומר כל הרוצה שלוחי' הוא אפ"ה כיון שלא יחדו לא חשיב מהני לי' כדי שיהא אסור במודר הנאה ע"כ ותמה אני עליו שהרי התו' אחר שכתבו ותירצו דמ"מ לענין איסור הנאה לא חשיב הנאה כתבו או שמא יש חילוק דהכא לא קאמר כל הרוצה לכתוב אלא כל השומע דייחד ייחדי' לאו ששומע קולו ובע"כ לא קאמר או שמא יש לחלק ולא צריכא לחילוק הראשון דבע"כ צריכים לשינויא קמא דאל"כ הא בעינן שליחות גבי תרומה כמו שכתבו לעיל מיני' אלא בע"כ צ"ל דה"ק או שמא יש לחלק עוד חילוק דהכא אי אמר כל הרוצה לכתוב לא מהני דבעינן שליחות ממש ומה שמהני גבי תרומה שאני התם דמצוה הוא וא"כ כשאומר כל הרוצה הוי כאלו עשאו שליח לכל אדם משא"כ בגט ל"מ אם לא שיאמ' כל השומע דייחו' ייחדי' וא"כ נמצא דברי הרמב"ן ישרים ונכונים על פי דעת התו' עוד כתב הר"ן בשם הרמב"ן וז"ל כל השומע בקולי יכתוב גט לאשתי ושמעו שלשה שאחד כותב ואינו צריך מעמד כולן כדאמרינן לקמן שאע"פ שאמר כל השומע לא נתכון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים שאיזה שירצה יהא רשאי לכתוב ע"כ וזו היא פשוט: