ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ו · סימן יב
מתני' בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי אע"פ שלא אמר תנו הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש מיבשה לים והיוצא בשיירא עם הולכי מדברות ר"ש שזורי אומר אף המסוכן וכתב הרי"ף והלכתא כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי ובירושלמי גרסינן תני' אף החולה תני ר' יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ומה בין חולי למסוכן חולי בדרך ארץ מסוכן כל שקפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסים לו מיד והרחוקים אחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים לו מיד. והנה הרמב"ם כתב שמסוכן הוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד עליו מיד וכתב הר"ן דהכי איתא בירושלמי ותמה אני מאחר שתפס דרך ירושלמי ה"ל לגמרי לתפוס דבריו וכמו שכתב הטור בחולה לאחר ג' ימים או תוך ג' ימים ונתחזק עליו החולי וכן בעל העיטור כתב מסוכן מחליו קשה וניכר שצואתו מחמת מיתה אע"פ שלא הזכיר מיתה דינו כמצוה מחמת מיתה וג' ימי' הראשוני' נקרא ש"מ ואם הו' מזכיר מיתה אפי' בג' ימי' ראשוני' נקרא מצוה מחמת מיתה ע"כ והא דיוצא בקולר פי' להרוג למלכות אכן הרמב"ם פסק והטור אחריו דכל היוצא בקולר בין על עסקי נפשות בין על עסקי ממון טרוד הוא וכן איתא בירושלמי והרא"ש הביאו. וכן פסק הרשב"א ומסיק גניבא יוצא בקולר הוי כי קא נפיק אמר הב ד' מאות זוז לר' אבינא מחמרא דנהר פני' אמר ר' זירא דרא ר' אבינא לסילתי' וליזל לגבי רב הונא רבי' פי' יטעון ר' אבינא סלו על כתיפו למזונותיו להוצאת הדרך וילך אצל רב הונא רבו כי על פי' ושמועותיו יזכה במתנה זו בלא קנין דאמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנה אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר וממילא שמעינן נמי לאקושי מה גיטו אע"ג דלא פירש כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיני' וכתב הרי"ף למימרא דהני ארב' דתנן במתניתין כולהו בשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה נינהו וכן הלכתא ע"כ וכתב עליו הר"ן וז"ל וקשה מנא לי' לרב זאת למימר דרב הונא בכולהו ארבעה קאמר הכי דלמא בשכיב מרע לחוד קאמר ואמסוכן דתנן במתניתין קאי באומר מסוכן אני א"נ בקפץ עליו החולי דסתמי' מצוה מחמת מיתה י"ל א"כ מאי קמ"ל רב הונא הא מתני' היא בהדיא בפרק מי שמת דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי אלא ודאי רב הונא ה"ק דבכל דוכתי' בגיטי כיון דאמר כתבו אע"ג דלא קנו מיני' והיינו דזכה רבינא בשמעת' דרב הונא רבי' אע"ג דגניבא לאו ש"מ הוי אלא יוצא בקולר וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהל' זכי' מתנה דכל, הני ד' דמתני' דינן כמצוה מחמת מיתה לגמרי וקנין דבריהם באמירה בעלמא ואם ניצול ועומד חוזר אפי' קנו מידו במקצת אבל הרב ר' יונה כתב דלא הוי מצוה מחמת מיתה אלא יוצא בקולר ומסוכן אבל מפרש ויוצא בשיירא לא כיון שדעתם לחזור שהרי מדעת עצמם הולכין לסחורה לא מקנו באמירה וכן נמי אם קנו מידו אין חוזרין דלענין מתנותיהם כבריא הן לא נשתנה דינן אלא לענין גט שאנו אומרים שכיון שאמרו כתבו דעתן לגרש שלא לעגן את נשותיהן אלא שמתוך שהיו טרודין לילך לא גמרו דבריהם הלכך ה"ל כאלו אמרו כתבו ותנו אבל לענין מתנה הוה כבריאין לגמרי ע"כ והאריך וקצרתי כי אין הכרע כלל ביניהם לשתי הדעות מתוך הסוגיא שכתבנו אלא שהרא"ש בפרק מי שמת הכריע מתוך הסברא וז"ל והרי"ף כתב וז"ל דיוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא ומסוכן כולהו צוואה דידהו כמצוה מחמת מיתה נינהו ולא מסתבר טעמי' במפרש ויוצא בשיירא דודאי יוצא בקולר הוי יוצא ליהרג ואין לך מצוה מחמת מיתה גדול מזה כדחזינן באחתי' דרב דימי דאמר' ווי ווי דקא מית' הך אתתא קרי לי' מצוה מחמת מיתה אע"ג דלא הזכיר' מיתה בשעת המתנה דבגילוי מילתא בעלמא סגי וכן מסוכן שתקף עליו החולי ונטה למות כל צוואתו חשבינן מחמת מיתה אפי' לא הזכיר מיתה והכי איתא בירושלמי דפיאה איזהו שכיב מרע כל שלא קפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסי' אצלו מיד והרחוקים אחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסי' מיד אלמא דאחר ג' ימים נקרא ש"מ וכל צוואתו מחמת מיתה הוא אבל במפרש ויוצא בשיירא נהי דלענין גט מדמינן להו ליוצא בקולר היינו לענין בהלה דמחמת טרדות הדרך הם בהילים ואין דעתם מיושבת עליהן לגמור דבריהן ולומר תנו ובהילו טפי ממסוכן אבל לענין נתינת ממון לא דמי כלל ליוצא בקולר ומסוכן לענין כשנתנו כל ממונם ודאי מדעת' שהם סבורים למות נתנו אבל במפרש ויוצא בשיירא מדעתם יצאו ודעתם לחזור ע"כ וכן יראה הדעת התוס' שהקשו מאי אתא רב הונא לאשמעינן היכא דאמר תנו אע"ג דלא קנו מינייהו וכי לא ידעינן דמתנות שכיב מרע בכולהו או מצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין ואומר ריב"ם דאצטריך לי לאשמועינן דאפי' יוצא בקולר כמו עובדא דגניב' דמייתי עלה יש לו דין מצוה מחמת מיתה דכל היכא דמועיל כתבו כמו תנו יש לו דין זה ע"כ ומדלא קאמר דאתא לאשמועינן כל הני ד' דאפי' מפרש ויוצא בשיירא דדינן כמו גט דהוי רבותא טפי אלא ש"מ דלא ס"ל דקאי רב הונא אהני תרתי ולא בא להשמיע לנו אלא יוצא בקולר וכן הוא עיקר ואל תשגיח בהכרעת הקאר"ו בח"מ סי' ר"נ בלי טעם וריח בפרט להוצי' ממון. נחזור לסוגי' א"ר אבא הכי ק"ל חמרא לא קאמר הבו לי' חמרא בד' מאה זוזי דמי חמרא לא קאמר פי' הבו לי ד' מאה זוזי מדמי חמרא דנימא לזיבוני חמרא ומיתיב לי' אלא מחמרא קאמר פי' זוזי מחמרא קאמר דניתבו לי' וכי עושין ממון מיין ואידך מחמרא כדי ליפות את כחו שלחו מתם ווחמר' כדי ליפות את כחו פי' לכך לא פי' לא זו ולא זו כדי ליפו' כחו שיהא לו כל היין שלו אחריו' שאם אמ' תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו היורשים אמרו לו שלך החמיץ ואי אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אמרו לו אבדו מעותיך הלכך אמר מחמרא דמשמע יין ודמיו שהכל אחריות לו ע"כ וכתב עליו הרא"ש מדברי התוס' וז"ל ונראה דלא פירש כן בשביל שהיה כל ההפסד עליו דמן הדין אינו מפסיד אלא לפי החשבון אבל השתא הכל באחריות יין והמעות ואינו מפסיד כלל ורציב"א היה אומר דפי' רש"י עיקר דאדם המקנה לחבירו עשר חביות בחביותיו והחמיצו מקצתן מצי למימר שלך החמיצו כדאמרינן בפר' שני דבכורות הכל מודים באחד שהפקיד אצל חבירו טלה ומת אחת דמצי למימר שלך מת דמוציא מחבירו עליו להביא ראיי' ואמרינן נמי בפרק בית כור חצי שדה אני מוכר לך לוקח נוטל כחוש ונראה דלא דמי דודאי כשהפקיד דבר מבורר אצל חבירו מצי למימר לי' שלך מת אבל אם הקנה לו בחביותיו עשר חביות לא נתברר חלקו מעולם הלכך הוי שותף בכל היין וההיא דחצי שדה לא דמי להאי דמעיקרא מכר לו הכחוש וחלקו מבורר ע"כ והר"ן חילוק בע"א שתלוי בדבר משום שכתב ובתוס' כתבו שלא רצה לומ' רש"י ז"ל שיהא כל ההפס' עליו דמן הדין אין לו להפסיד אלא לפי החשבון ופירוש לפירושם דאע"ג דאמרינן בית בביתי או שור בשורי אני מוכר לך ומת אחד או נפל מרעהו מת ומרעהו נפל כדאיתא בפרק ב' דמנחות התם היינו טעמא לפי שכל בית וכל שור עומדין בפני עצמו ומ"ה מרעהו מת ונפל אבל היכא שלא זכה לו חביות כך וכך אלא חמרא הרי היין כולו מעורב והאיך יאמר לו שלך החמיץ אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבדווקא אמר כך רש"י ז"ל דאפי' בכהאי גוונא מרעהו חמוץ כבית בביתי דמרעהו נפול ע"כ והנה מה שחילק הר"ן בין יין לחביות לא מסתב' לחלק דס"ס ענין אחד הוא. בשלמא סברת הרא"ש שמחלק בין דבר שמבורר חלקו כגון טלה או בית דא"א שיהא דומי' ממש בתואר אחד וכל אחד מברר לעצמו למכיריו משא"כ בחביות אלא שקש' על שניהם מנ"ל לחלוקי בהני דשמא לעולם אמרינן המוציא מחבירו ע"ה מאחר שלא מצינו איפכא רמז בתלמוד שלא נאמר שלך החמיץ ולא שלי בפרט לומר שרש"י לאו בדוקא קאמר ע"כ נראה בעיני עיקר כפי' הריצב"א והרמב"ם ובפרט שלא להוציא ממון מחזקתו עוד כתב הר"ן וז"ל ור"א פי' דהאי כך וכך דמים ר"ל ומיהו להכי קאמר מחמרא כי היכי דלא לדחוי' אשאר נכסי' אע"פ שהורע כחו גם שאינו גובה מן שאר נכסים וכדאמרי' בפ' הנודר מן הירק בר שמואל פקיד דליתנון תליסר אלפי זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא שלח רבא קמי' ר' יוסף עללתא היכי מיקריא פי' אם הוא לשון תבואה ואינו גובה אלא מה' מיני' או כל דבר העולה ומשובח קאמר ואפי' משאר פירות שמשבחין צוה לגבות מהן אלמא אינו גובה משאר נכסים אע"פ שיפוי הוא לענין שאין יכול לדחותו אצל שאר נכסים ומשמע דאי אמר שוי ארבע מאה זוזי נוטל יין שוה אותו סך בשעת נתינה ואי אמר ד' מאה זוזי דמי חמרא נוטל ד' מאה זוזי בין הוזל בין הוקר מדאמרינן בסוף פרק נערה שנתפתתה ההיא דא"ל ד' מאה זוזי דמי חמרא לברתי אייקר חמרא אמר רב יוסף רווחא ליתמי וכן גירסא זו שנוי' בהלכות רב אלפס ז"ל ומשמע דלענין זולא נמי דינא הכי ול"ש ע"כ וא"כ נראה מאחר דר"ח פירש יפוי כח בע"א א"כ אי אחמיץ חמרא יכול לומר לו שלך החמיץ והאי דקאמר אחמרא לא בעבור יפוי כח הוא זה אלא שלא לדחותו אל נכסים אחרים והמע"ה בפרט שפירוש ר"ח ברוב המקומות הוא עיקר ודברי קבלה: