ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ד · סימן סט
מתניתין המוציא את אשתו משום שם רע פי' שיצא עליה לעז זנות לא יחזור. משום נדר שנדרה ואמר אי אפשי באשה נדרנית לא יחזיר ואפילו נמצאו דברים בדאים או הנדר התירו החכם ר' יודא אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר דאין לו הפרה ושלא ידעו בו רבים יחזיר דר' יהודא לא חייש לקילקולא אלא שלא זהו בנות ישראל פרוצות בנדרים הלכך כי נדרה נדר ברבים פריצות הוא וקנסוהו. ר"מ אומר כל נדר שצריך חקירת חכם פי' לילך לפני חכם ולבקש פתח וחרטה ואין הבעל יכול להפר לא יחזיר שמא יקלקל את הגט לאחר שתנשא לאחר ויאמר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרשה. ושאינו צריך חקירת חכם אלא הוא יכול להפר לא הצריכו חכמים לאסור עליו מלהחזירה לפי שאינה יכול לקלקל' ולומר אילו הייתי יודע בו שהרי נדר פתוח הוא והי' לו להפר ולא הפר. אמר ר"א לא אסרו זה אלא מפני זה פי' לא אסרו להחזיר זה שצריך חקירת חכם אלא מפני זה שאינו צריך דבצריך לא היה לנו לחוש לקלקול שאינו יכול לומ' אילו הייתי יודע שחכם יכול להתיר כו' דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בפני ב"ד לילך לפני ב"ד ולשאול על נדרה אלא מפני נדר שאינו צריך חכם אסרו את כולן שלא נאמר אילו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשך והלכה כת"ק דבכל ענין לא יחזיר. ומסיק אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והוא שאמר לה משום ש"ר אני מוציאך משום נדר אני מוציאך קסבר טעמא מאי משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה ואי לא לא מצי מקלקל לה א"ד אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן וצריך שיאמר לה הוי יודעת שמשום ש"ר אני מוציאך משום נדר אני מוציאך קסבר טעמא מאי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרי' הילכך צריך למימר לה הכי. ופסקו הרי"ף והרא"ש דהלכ' כלישנא קמא וכתב הרא"ש טעם לדבר מאחר דטעם דסיפא דפליגי באיילונית הוי טעם נמי משו' קילקולא וכן בפרק הבא על יבמתו גבי נשאת לרביעי והיו לה בנים דחייש תלמודא לקלקולא. ותמה אני עליהם מאחר שרגילין לפסוק בכל דוכתא כלישנא בתרא כאשר כתב הרא"ש בשם הרי"ף בפ"ק דב"ק גבי שני אחים שחלקו וכ"כ לקמן בס"פ מי שאחזו וא"כ איך פסקו הכא כלישנא קמא ולהקל והטע' של הרא"ש משום דמצינו דחיישינן לקלקולא כו' אינו מספיק דשמא גבי ש"ר לא שייך שום קלקולא כיון דמשום ש"ר מוציאה דעתו לגרש בכל ענין אפילו הוא שקר דהא כבר הוציאו עלי' ש"ר וכמו שחילקו בתו' ורשב"א כתב בחדושיו מאחר דסתמא דתלמודא מקשה מתניתין דאיילונית אמתני' דמוציא ש"ר ש"מ דסברי משום דקלקולא הוא ולא אבין מה ראי' היא זו דשמא ללישנא קמא פריך ועוד תימא רבה בעיני נהי דהטעם דחיישינן לקלקולא הוא ומ"ה פריך שפיר תלמודא לכ"ע ואף לישנא בתרא מודה דהוי דומי' דאיילונית גם בסוגיא דבפרק ב' דיבמות סימן י"ט ואביאנו לקמן מוכח להדיא דטעם משום קלקולא הוא אבל מאן לימא לן דלא הוי נמי טעמא כלישנא בתרא דאף משום פריצות נגעו וכו' דתהא אסורה בכל ענין בין אמר משום ש"ר אני מוציאך כו' אי לאו סתמא דמתני' מסייע לן דקתני סתמא בלישנ' קמא לא יחזיר משמע אפילו לא אמר לה משום ש"ר כו'. ע"כ. נראה בעיני להחמיר אף כלישנא בתרא. שוב מצאתי בדברי הרמב"ם שפסק ממש כדברי וז"ל המוציא את אשתו משום ש"ר או משום שהיא פרוצה בנדרים אומרים לו הודיעה שמפני זה אתה מוציאה כדי ליסרה ודע שאין אתה מחזירה לעול' ומפני מה המוציא את זו לא יחזירה לעול' גזרה שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ותהי' צנועה תחתיו ויאמר הראשון אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים שנמצא הגט בטל למפרע לפיכך אומרי' לו גמור בלבך לגרשה שאין חוזרת עוד לעולם. וכן המוציא את אשתו משום איילונית או משו' שרואה דם בכל עת תשמיש ה"ז לא יחזי' לעולם שמא תינשא האיילוני' ויהיו לה בנים ותתרפא הנדה ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא הגט בטל ובני' ממזרים ע"כ. וכתב עליו המ"מ וז"ל רבינו פסק כלישנא בתרא לחומרא דאפי' לא אמר משום ש"ר או מפני מה. לא יחזיר. ופסק כלישנא קמא ג"כ דחייש לקלקולא כיון שאמר לה. ואפשר שהוא מפרש דלישנא בתרא מוסיף על לישנא קמא להחמיר שאעפ"י שלא אמר לה לא יחזיר ומיהו כשאמר לה ג"כ איכא משום קילקולא ולעולם לכולהו לישנא כל היכא שאמר לה מפני מה מוציאה איכא למיחש לקלקולא. ונ"ל שהביאו זה סוגיין דהתם דמשמע בהדיא דחייש לקלקולא כו'. וא"ל מאחר דס"ל דהטעם נמי משום פריצותא וא"כ אפילו לא אמר לה משום ש"ר אני מוציאך דאסור, להחזירה א"כ מנ"מ בהא דחיישינן לקלקולא וצ"ל דאיכא נפקותא במה שצריכים לומר הוי יודע שהמוציא את אשתו משו' ש"ר שלא יחזיר עולמית כדי שלא יוציא לעז. לאפוקי אם הטעם שלא יהיו בנות ישראל פרוצות אין צריכין לומר לו. אבל בהא דאמר משו' ש"ר אני מוציאך כו' ליכא נפקותא דעל כל פנים צריך הוא לומר לה משום ש"ר או נדר אני מוציאך כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות ועוד אומר אני היכא שידוע שלא הית' כל ימיה נוהגת בשום פריצות בעולם אלמא אויבים הוציאו עליה ש"ר או לא היתה מורגלה בנדרים כלל ונדרה פעם אחת לדבר מצוה והוציאו עליה קול שהיא מורגלת בנדרים ואישתכח דשיקרא הוי דאז הוי שריא להחזירה מטעם דפריצות אכן מטעם דקלקולא לא יחזיר לעולם. כתב הרי"ף הרא"ש הביאו הא דאמרי רבנן המוציא משום ש"ר לא יחזיר. אם החזיר אינו מוציא. דגרסינן שלח רבה בריה דרב הונא לרבא בריה דרב נחמן ילמדנו רבינו כנס מהו שיוציא א"ל תניתו' הנטען על א"א והוציאוה מתחת ידו אעפ"י שכנס יוציא ואסיקנא ולא היא התם אולמי' אלמיה לקלא. הכא אמרינן קים לי' בקלא דלית'. ע"כ וז"ל הרמב"ם בפרק יו"ד מהלכו' גירושין המוציא את אשתו משו' ש"ר ונדר א' משום איילונית או רואה דם מחמת תשמיש אם עבר וקדשה קודם שנתקדשה לאחר לא יוציא והארכתי בזה בפרק ב' דיבמות סי' י"ט מסקינן בסוגיא לר' יהוד' דמתני' דס"ל דנדר שהודר ברבים דאין לו התרה כמה הוי רבים רב נחמן אמר שלש' ימים שנים רבים שלשה. ר' יצחק אומר עשרה כו' וק"ל כרב נחמן דשלשה קרוי רבים ואף שאין נפקותא בזה לענין נדר שהודר ברבים דק"ל דיש לו הפרה כדפירשתי לעיל בפרקין בסי' ל"ה. מ"מ איכא נפקותא. לנדר על דעת רבים דהוי בשלשה. וכתב הרא"ש מדברי התו' יש רוצים לומר דעל דעת רבים לא בעי אלא שנים כדאמרינן בפרק שבועת הדיינין אמר להם משה לישראל הוו יודעין שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי. ופי' רש"י התם דהיינו על דעת רבים ולפי טעם זה אין היתר לחרמות שעושין על דעת המקום ועל דעת הקהל. ונראה דלא אמר משה כן אלא שלא יערימו כדאמרינן גבי שבועת הדיינין משו' קניא דרבא עיין בהרא"ש ונראה דפחות מג' לא מיקרי רבים כדאמרינן הכא ע"כ. ואני כתבתי לעיל בסי' ל"ה דילפינן מהאי קרא דנדר על דעת שנים אין לו התרה כי אם ברצון אותם שנים אבל ג' אין לו התרה כלל אפי' ברצונם: