ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ד · סימן ו
דין מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו. מתנה זו מבוטלת היא תיבטל. אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא. אינה מתנה. דבריו קיימין והדרה מתנה למרי' קמאי וכל זה דוקא במקרקעי אבל במטלטלי אחר שבאה לידו בכל הלשונות אמרינן כל הקודם בהן זכה:
גרסינן בכל הספרים אמר רבה בר איבו א"ר ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה. לא אמר כלום. בטלה היא אינה מתנה. דבריו קיימין ובפרק בתרא דכריתות גרסינן איפכא. והכי הגירסא. אמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה. כל המחזיק בה זכה. ופריך מ"ש מהא דאמר רבה בר איבו א"ר ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת' מתנה לידו מתנה זו תיבטל, מבוטלת היא, א"א בה. דבריו קיימין. בטלה היא. אינה מתנה לא אמר כלום. מאי לאו דבריו קיימין דהדרה למרה. לא דבריו קיימין והוא נמי לא קנה אלא כל המחזיק בה זכה בה. ע"כ. אלמא דחד מינייהו ליתא. וה"ק רצה לישב בשם הספרדים דהמלות מהופכו' אבל כוונה אחת לכולם. והאריך בפי' ואין זו הדעת מתקבל שאמירה אחד יהפוך לשונו ויכוון לדבר אחד ויהיו דבריו דברי חידה לא הדרך כן בתלמודא אלא אמרינן אמורא היה לו לפרש דבריו וק"ו שלא להפוך דבריו ע"ד חידות בשינוי דחיקא מאחר שאחת מן הגרסא ליתא. בודאי גירסא שלנו עיקר שמסכת גיטין הוא הנהוג בימינו ועסקו בו בישיבה. משא"כ במסכת כריתות. לכן נראה כמו שפירש"י דהתם גרסינן כמו הכא ולא פריך מאי אפשי דלא אמר כלום. דכי אמר ר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתי לידיה הוי אי אפשי לשון הפקר ומפקירן. אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומ' אינו חפץ שתהא המתנה קיימת, אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא. אינה מתנ' דבריו קיימין דלשעבר משמע ומודה שלא קבלה לשם מתנ' והודאת בע"ד כמא' עדי' דמי מאי לאו דבריו קיימין והדרה למר' אלמא היכ' דאיהני דבריו מהדרי' למר' ומשני לא דבריו קיימין ולא אהדר' למרא וכן הסכי' הרא"ש לדעת רש"י ולאפוקי מדעת הרמב"ם שכת' סתמא האומר אי אפשי כל הקודם בה זכה. ולא חילק בין מתנת קרקעי למטלטלי אלא עיקר כמו שפירש רש"י שחילק בין מטלטלי למקרקעי וכ"כ הטור להדיא. ועוד כתב הרמב"ם וז"ל. המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטלה. או שאמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום. וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו. אחר שזכה למתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאה לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירו המקבל אחר שזכה בה. אבל אם היה צווח מעיקרא לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים ע"כ. והראב"ד השיג עליו במה שכתב הרי הוא בטלה שלא אמר כלום. ובגמרא איתא להדיא דבטלה היא דבריו קיימין וכתב רש"י לחלק בין בטלה היא להיא בטלה. והר"ן והמגיד משנה תמהו עליו מה חילוק יש בין בטלה היא להיא בטלה מאחר שלא הוזכר בתלמוד. ואני אומר בודאי אין חילוק בין הקדים היא לבטלה או בטלה להיא. אלא עיקר החילוק כמו שאמר הרי היא בודאי להבא משמע כמו שכתבתי לעיל גבי גט הרי הוא כחרס שהוא כמו יהא כחרס. ונמצא דברי הרמב"ם ישרים אלא שהוא לא חילק בין מקרקעי למטלטלין ולדידן במטלטלין קיימא לן כותיה דהאי דינא בכולהו באומר אי אפשי במטלטלין לאחר שבא לידו שכל הקודם בה זכה אבל במקרקעי כל הני דלשונו להבא לא אמר כלום לגמרי ונשאר בחזקת המקבל ואם בא בעל חוב גובה ממנו והא דמשני התם לא דבריו קיימין ולא הדרה למרא אינו לפי האמת אלא הדרה למרא קמא. והיינו טעמא דדוקא במטלטלין שכבר זכה הוי לשון הפקר. אבל בההיא דרב ששת איירי בקרקעי דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרה. דכי יהיב אינשי אדעתא דמקבלי ליה מיניה. ואי לא. לא הוה מתנה מעיקרא. וכן פי' התוס' ולפ"ז נראה דאף בלשון בטלה היא. או אינה מתנה במטלטלין נמי אמרינן כל הקודם בהן זכה ואין חילוק בשום לשון בין להבא בין לעבר לעניין מטלטלין לאחר שבא לידו וזכה בהן. וא"ל מאחר דאומר לשון עבר על המטלטלין שכבר באו לידו וזכה בהן בודאי לא אמר כלום כמו אי אפשי על הקרקעות שלא אמר כלום. די"ל שאני התם שלא זכה בה דאמרינן מסתמא דעת' אביטול מתנה קאמר ולא ביטלה בלשון הראוי לעבר אלא להבא מ"ה לא אמר כלום. אבל מתנה של מטלטלין שכבר באה לידו וזכה דמסתמא דעתא לא הוי ביטול מעיקרא אלא להפקיר עתה בא. וא"כ כל הקודם בהן זכה, ואף שאמר לשון שלעבר מסתמא לא ידע לדקדק בין לשון הבא ללשון עבר. ולפ"ז מתיישב שפיר הא דקאמר משני התם בכריתות לא דבריו קיימין ולא הדרה למרא. שקשה איך יאמר התלמוד דברים שאינם אמת והדין הוא שקר ולא שייך לומר דבלאו הכי משני שפיר לומר שקר מוחלט. אלא צ"ל שגם לפי האמת הדין כך הוא דאף בבטלה היא. או אינה מתנה שדבריו קיימין ולא הדרה למרא כגון במטלטלין. אלא שמתחלה לא בעי לחלוקי כך משום דבלאו הכי הוי משני שפיר התו' בפרט מאחר שהוא קצת אמת לפי המסקנא כדפרי' כך מצאתי אחר רוב העיון והטור לא השגיח בכל אלו החלוקים ולא נזכר בהן. כתב הרא"ש בתשובה והטור הביאו וז"ל. יעקב נתן לראובן בנו קרקע במתנה מעכשיו אחר זמן ירד יעקב מנכסיו ופייס מראובן שיחזור לו שטר מתנה וכן עשה וגם עשה לאביו מחילה אח"כ נתעשר יעקב וביקש ראובן מאביו שיחזור ויעשה שטר מתנ' לו כבתחילה ולא רצה יעקב אז ערער ראובן על הבי' ואמר שלא יצא מתחת ידו בחזרת השטר המתנ' ובמחילתו שעשה לו הדין עם ראובן שיעקב לא קנה בחזרת השטר ולא במחילה ואם יעקב מודה בכל הדברים בפני ב"ד יחזיקו ב"ד הקרקע ביד ראובן. ואם כופר ואומר שלא נתן לראובן מעולם. אם עידי המתנה הם קיימין ומעידים על המתנה הרי הבית של ראובן. ואם לא יש עדים. ישבע יעקב שלא נתן לראובן. ע"כ: