ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ג · סימן כב
דין דאם חייב כהן או לוי מעות לישראל. יכולים לומר בשעת הפרשה לישראל פרוש עליה. אפילו לא הלוה להן ע"ש זה. אבל לא הלוה להן א"י לזכות לישראל מתנותיהם אם לא לצורבא מרבנן כשדחיק ליה מילתא וגם הוא במכירי כהונה:
ירושלמי אתא עובדא קמי ר' אמי בבן לוי שהיה חייב לישראל מעו' ואמר לו הפרש עליהם מחלקי א"ל ולא תנינן המלוה מעות את הכהן כו' כשהלוה "מ כן. אבל אם לא הלוה ע"מ כן לא. ר' זעירא אומר אפילו לא הלוה ע"מ כן. חיליה דר' זעירא מהדא. בן לוי שהיה חייב לישראל מעו' ואמר הפרש עליהם מחלקי. לא יהא גובה ומפריש שאין לוי עושה לוי לא אמר אלא לא יהא גובה ומפריש הא משלו גובה ומפריש. פי' שאין ראוי להפריש אלא ברשותו אפילו שהן חייבין לשלם. לאפוקי היכא שאמר לו הפרש עלי כשיגמור קודם שיבא שעת הפרשה. אבל שמעית מיניה אם ברשו' דהיינו בעת ההפרשה מפריש וכן הלכה כר' זעירא אבל לא הלוה כלל לא. וכן איתא בפ"ק דתרומות לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מלוה ולא את הזרוע ואת הלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן אבל מלוה אותן להיו' מפריש עליהן מחלקן. מ"ה פסק הרמב"ן ל"ש אלא המלוה אבל כהן שאמר לישראל הפרש עלי להיות שלך במתנ' אפילו כשהוא קיים והוא מכירי כהונה ומזכה ע"י אחר. לא מהני וכדאמרי' פ' הזרוע והלחיי' א"כ יוסף האי כהנ' דאי' ליה צורב' מרבנן בשיבבותא ודחיק עליה מלתא ליזכי ליה מוחכת' ואע"ג דלא אתא לידי' במכירי כהונה ומסיק א"ר יוסף אימר דאמרי דאמרי אנא למאן דלא אפשר אבל למאן דאפשר לא. אלמא שלא התירו אלא מפני התקנה והדחק: