ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ג · סימן יב
דין אם אמר שקול חפץ והב לה גיטא ולא אמר והדר הב לה גיטא. הוי גיטא אפילו לא יהבה החפץ. ומ"מ לענין תשלומין חייב השליח לשלם. ואם אמר והדר כו' לא הוי גיטא. והיכא דאמר הבעל הב לה גיטא ושקול חפצה לא הוי קפידא כלל ואפילו לא יהבא חפצה הוי גט ופטור גם מן התשלומין:
כתבו התוס' הא דמשמע הכא דוקא היכ' דקפיד מלקיחת החפץ תחלה אבל אמר הב לה גיטא ושקול מינה חפץ לא. והא דאמרינן בפ' הכותב דל"ש א"ל שקול שטרא והב זוזי ול"ש א"ל הב להו זוזי ושקול שטרא משלם השליח משום דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. התם היינו טעמא מאחר שפרעון המעו' תלוין בשטר. א"כ כיון שהזכיר לקיחת השטר אע"פ שהזכיר לבסוף היה לו להרגיש ולהזהר שלא יפרע המעות עד שיחזור השטר שלא יאמר סטראי נינהו משא"כ בחפץ שאינו תלוי בנתינת הגט כלל. והרמב"ן כתב וז"ל דה"ה דאי אמר הב גיטא ושקול מינה חפץ ועבד הכי ויהב לה גיטא ברישא והיא לא יהבה ליה חפץ. דיכול לומר לתקוני שדרתיך כו'. אלא דגמרא הכא לא נחית לההוא דינא ולהכי אמר התם דבין כך ובין כך משלם לא מפני הוכחת המלו' דהא כי א"ל הב זוזי ושקול שטרא לא מוכח דלישקול שטרא ברישא. ואפ"ה כיון שאין מוכח מדבריו שיתן מעות תחלה. משום דמשתעי אינשי הכי חייב לשלם מצד הדין בעצמו דלא לעוותי' שדריה. והרי הוא כאומר תן מעות לכשתרצה ומיהו אם לא תחזור לי את השטר תהא חייב לי בהם. כלומר שפשע. אבל כאן אעפ"י שעבר על כוונת המשלח אין הגט נפסל אלא במה שמוכיח מתוך דבריו שיהא שליחות הגט תלוי בו. דהא תלמודא קאמר אפילו יהבה ליה חפץ לשליח שני ברישא והרי שינה השליח ראשון מדעתו של ב"ה שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואעפ"כ לא נפסל השליחו' הגט בכך כיון שאינו מוכיח מלשונו שתלאן זו בזו כי אמר נמי הב לה גיטא ושקול מינה חפץ אעפ"י שהיה לו ליטול חפץ תחלה. כששינה ונתן לה הגט תחלה אין הגט נפסל בכך. כיון שאין הלשון מוכיח שיהא שליחות הגט תלוי בכך ואעפ"י כן לענין שלומי זוזי משלם. שכיון שעיוות חייב בתשלומין והיינו דהכא אמרינן שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא וכו. אלמא דוקא כי אמר והדר. הוא דלא הוי גיטא. אבל אמר והב לה בלחוד לא מיפסל ואפילו בכה"ג שאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא פליג ר"ל ומכשיר. והתם כי אמר שקול שטרא והב זוזי פשיטא לן דחייב אע"ג דלא אמר והדר. וטעמא לפי ששם תלוי דחייב מצד הדין בעצמו. וכאן אין הגט מתבטל אלא במה שהמלות מוכיחות שיהא השליחות תלוי כו' עכ"ל. ואני אומר דברי התוס' בודאי ישרים. דהכא גבי גט שאינו תלוי נתינת החפץ בגט אם אמר הב גיטא ושקול חפץ. ועביד הכי דלא הוי שינוי כלל והוי גט ואפילו לא יהבה ליה חפץ כלל, וגם פטור מתשלומין שהרי לא תלוי הגט כלל בחפץ אלא צווי בעלמא הוא. והוא עשה מה שהיה לו לעשות והגט ג"כ לא נתן על תנאי ע"מ שתתן החפץ שנאמר שיהא בטל אבל היכ' דאמר שקול חפץ והב גיטא ולא אמר והדר הב גיטא בזה אני אומר שיפה חילק הרמ"בן דבודאי לענין תשלומין מחויב לשלם היכא דלא יהבה ליה חפץ והוי גיטא מעליותא שהרי לא תלה להדיא לקיחת החפץ בגט. ומ"מ מחויב לשלם שהרי לא עשה כאשר צוהו וי"ל לתקוני שדרתיך וכו' שהרי לא צויתיך לתת הגט ולהניח החפץ בידה. ונהי שלא תליתי נתינת הגט בלקיחת החפץ דוקא. מ"מ לענין תשלומין לא אפטור אותך. אם לא שיאמר והדר הב לה גיטא. דהוי כאלו אתני בהדיא שלא יתן הגט תחלה ואז כששינה בטל השליחות והגט וברי"ף משמע להדיא דתלוי העיקר השינוי במה שאמר והדר הב לה גיטא. אבל כשלא אמר. והדר. אינו קפידא לענין הגט. וכן לשון הטור נוטה שכתב אם הקפיד לומר שיטול את החפץ תחלה כו' ה"נ ל"ש שחילק בין הקפיד ללא הקפיד ולא כתב אם אמר טול החפץ ותן הגט. אלא כמו שפירשתי דתלוי דוקא בקפידתו שאומר והדר הב א א לה גיטא. ועיקר: