ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ב · סימן כו
דין עבד שהוחזק שהוא שלו וגט חקוק עליו והעבד יוצא מתחת ידה ואומרת שמסר לה בעידים מסירה להתגרש בו אפי' חקוק בכתיבת קעקע שאינו יכול להזדייף פסול. ומ"מ ספק גירושין הוי ולחומרא. ואם לא הוי כתיבה, קעקע לא הוי מגורשת כלל ואם לא היו מחזיקין בו שהוא וכתב בכתיבת קעקע ויוצא מתחת ידה הרי זה מגורשת אפי' אם אין עידי מסירה לפנינו:
בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו בכתיבת קעקע שאינו יכול להזדייף והרי הוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת שהבעל נתן לה העבד להיות מגורשת בגט זה שכתב על ידו לפני עידי מסירה והלכו להן למדינת הים או שמתו מהו. מי אמרי' אקנויי אקניהו ניהלה או דלמ' הו' מנפשי' עי"ל. ת"ש דאמר ר"ל בפ' חזקת הבתים הגודרת אין להן חזקה לאלתר אלא עד אחר שלש שנים וה"נ אינה מגורשת אלא שיהי' העבד תחת ידה ג' שנים בלי ערעור בעל ודוקא גרושין ודאי הוא דאינה מגורשת. אבל ספק גירושין איכא דשמא הקנה לה העבד. וכן פסק הרמב"ם והרמ"ה והטור דהוי ספק מגורשת. וכתב הר"ן מיהו בגמר' מוקי לה דוקא בכתיבת קעקע. הא לאו הכי לא הוי מגורשת כלל משום דהוי כתב שיכול להזדייף. ודוקא שהחזיקו בו שהוא שלו אבל לא החזיקו בו שהוא שלו אפי' אם ג"כ אינה מוחזקת בו שהוא שלה מ"מ מאחר שיוצא מתחת ידה היא מגורשת אפי' בלא עידי מסירה לפנינו רק שאמר' שבעידי מסירה נתגרשה לדידן דקי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי. ובלא עידי מסירה אינה מתגרשת כלל. ואגב גררא נפרש הג"ה אחת מא"ז וז"ל אם הגט כתוב על ידו של עבד בכתיבת קעקע והי' יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקי' על ידו הרי זה מגורשת אע"פ שאין לה עדי מסירה שהרי אינו יכול להזדייף וכן כתב הרמב"ם. ואם הי' גט כתב בדיו על ידו של עבד והרי הוא יוצא מתחת ידה ויש לה עדי מסיר' מגורשת ואם לאו אינ' מגורשת. והרמב"ם כתב שהיא ספק מגורשת ול"נ שאינה מגורשת כלל. ואני הכותב בעניית דעתי אינו מובן לי דלפי מה שפשט מגורשת הי' משמע דאפי' בכתיבת קעקע אינה מגורשת וצ"ע ע"ש הג"ה. ולא זכיתי להיו' בידי הא"ז הגדול כי בודאי ט"ס יש כאן כי הרמב"ם מעולם לא כתב בספרו היכא שכתב בדיו כו' אלא דילג יש בכאן וקאי על מה שלמעלה כשהוא יצא מתחת ידה בסתם מגורשת אבל היו מוחזקי' בעבד שהוא שלו אינה מגורשת. והיינו בעיין דלעיל דפשט מגורש' כו' וע"ז כתב הרמב"ם שהיא ספק מגורשת והוא כתב דעתו שאינה מגורשת דס"ל אינה מגורשת כלל מאחר דליכא עידי מסיר' אמרינן מעצמו עייל לגבה. ומ"ה דברי הרמב"ם עיקר דספק מגורשת. והכותב שכתב ואני לא הבנתי כו' בודאי לא הבין מה שלפניו כי מה שפסק דכתוב' קעקע מתגרשת היינו בסתם שלא היו מוחזקי' בו שהוא שלו' אפי' לא היו מוחזקי' בעבד שהוא שלה אומרים אקנוי' אקני לה או היא הקניתה לו מקודם שיכתוב עליו את הגט. אבל היכא שכתב בדיו וליכא עידי מסירה לפנינו אינה מגורשת אפי' היא אומרה שבעידי מסירה נתגרשה. מאחר שנכתב על דבר שיוכל להזדייף צריכה להביא עדי מסירה וכל זמן שאינה מביאה אינה בחזקת גרושה להנשא כדלקמן סי' ל"א. ומ"מ היא שווי' נפשת חתיכא דאסורא וכל חומר גרושה אית לה. ועוד בעי רמי בר חמא היו מוחזקי' בטבלא שהיא שלה וכתב עליה הגט והרי היא יוצאה מתחת ידה מי אמרי' אקנוי' אקנית' לי' או דלמא אשה לא ידעה לאקנויי בדבר העתיד פי' דהכא לא שייך למימר הפקר ב"ד הפקר אלא מה שיוצא מתחת ידה ליד אחרים כגון שכר הסופר וה"ה הקלף שהי' שלה ונתנה לסופר שיכתוב עליו א"כ אין לה על הגט אלא דמי השכיר' וכשבא לידו הקנו לו הב"ד בתורת הפקר ב"ד הפקר רק שיקנה לו הסופר הקלף מקודם שיכתוב כדפי' לעיל סימן כ"ב, משא"כ בטבלא שלה דשמא מה שהיא נותנת לו הוא ע"י שאלה ולא ע"י הקנאה. לפי שאין דרך הטבלא ליתן לאיבוד ולכתוב עליו כמו שדרך ליתן הנייר והקלף להסופר שיכתוב עליו אלא רצונה שיהי' הטבלא קיים אף לאחר הגט להחזיר לידה ולא כיונה להקנות לו אלא בתורת שאלה בעלמא השאילה לו. ופשיט רב אשי ת"ש האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שברו כו'. אלא דידעה לאקנויי פי' דהכא בע"כ איירי שהיא הקנית' לו הקלף קודם הכתיבה. דהפקר ב"ד הפקר לא שייך לומר אלא שבא לידו קודם הכתיב' כדפי' וא"כ בע"כ איירי שהיא הקנתה לו מקודם הכתיבה אלמא דידעה שפיר לאקנויי לזה בקנין ממש. וזו המחוור בעיני יותר מכל מה שהעלו בה המפרשים: