ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק א · סימן לו
דין אם אחר שהיו עומדין במעמד שלשתן מודה נותן לנפקד שטעה בחשכון אינו נאמן כדאיתא בסימן ל"ה אין הנפקד חוזר על הנותן:
פסק מה שכתב הטור לעיל חוזר וגוב' מן הנותן לפי שבגרמותו נתחייב כו' מלתא דתמו' קא חזינא בו וכי עדיף מגרמא בניזקי' דפטור ואין בו חיוב דיני דגרמא אלא כגון המזיק בידים כגון שורף שטרות של חבירו ודומה לו ונהי דחייבינן מוסר ומראה ממון של חבירו דבדיבורא קלייהו היינו נמי מזיק בידי' שבדיבורו נעשה ההיזק מיד כי כבר ידוע שמיד כשנפל ממון של ישראל בידיהם ששוב אין מרחמי' עליו כתוא מכמר וה"ה זיכה את החייב כו'. אפי' לא נטל ונתן ביד וכן מוכר שטר לחבירו וחזר ומוחלו וכל כה"ג שבדיבורו מיד נעשה ההיזק מש"כ בנידון זה שאם לא היה הנפקד מקבל עליו ליתן לא היה מתחייב כלום בדיבורו ועוד הנותן לא כיון להזיק אלא טעה וסבר שיש ממונו בידו ונהי דאדם מועד לעולם היינו היכא שמזיק ממש אבל לחייבו בדיבורו היכא דלא כיון כלל להיזק לא מצינו בתלמוד לחייבו ואין זה דומה לדיין שטעה שחייב בדיבורו אף שלא כיון להזיק שאני התם דחשבינן ליה כמזיד לפי ששגגו' תלמיד עולה זדון וגדולה מזו כתב ר' אליעזר מטולא אפי' מוסר היכא שלא כיון להזיק אלא להציל את שלו דפטור ונהי שכתבתי בפ' הגוזל בתו' סי' מ"ח דלא ק"ל כוותי' לענין תשלומי ממון היינו משום שהוא מוסר ממון חבירו בידי עכו"ם אבל בנידון זה בודאי כ"ע מודה דפטור. ועוד איך יעלה על דעת אדם שהוא חייב הנותן מצד דיבורו הלא איהו גופו נמי טעה . ואמר יש לי וקיבל עליו ליתן א"כ איהו דאפסיד אנפשיה: