ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק א · סימן כט
דין האומר תנו גט זה כו' וכל דיני מצוה לקיים ד"ה באריכות קצת:
מתני' האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ואוקי רב פפא מתניתי' בש"מ ומ"ה יתנו לאחר מיתה דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי ול"ש אמר תנו מנה זה או תנו מנה מנכסי או תנו מנה סתם נותני' לאחר מית' ולא חיישינן למנה קבור. וה"ה דאיירי מתני' בברי' ובמעמד שלשתן דקנה מיד אע"פי שלא משך מחיים. וכתבו התוספת בשם ר"ת והא דלא אוקמי בבריא ובמצוה לקיים דברי המת. משום דלא אמרינן הכי אלא בדבר המושלש מתחילה לכך דומי' דהמשליש מעות לבתו ותנו שקל לבני. וכן הוליך מנה לפלוני דסוף פרקינן אבל כשאינו משליש ומוציא מרשותו להניחו ביד אחרים לא ומ"ה מתנת ש"מ במקצת בעי קנין ובלא קנין לא מהני משום מצוה לקיים דברי המת. וא"ל דמ"ה בעי קנין כדי לכוף היורשי' הא משום מצוה נמי כייפינן ליורשים כדאית' בפ' השולח לקמן שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין היורשים ועושין לה קורת רוח משום מצוה לקיים דברי המת ואי תקש' שפחה גופא היכא הוציאה מרשותו דאמרי' בה מצות לקיים דברי המת. י"ל דשאני היא דזכו בה משמי' וזכתה היא בעצמה. ועדיפא ממוציא דבר מרשותו אבל מתני' דאמר תנו מנה לפלוני לא משמע לי דאיירי במעות שהושלש מדלא אמר תנו אותו מנה או מנה זה. וכתב עליו הרמב"ן שאינו מוחוור דבתו' דב"ב תניא תנתן שדה פלוני לפלוני ר"מ אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופין את היורשים לקיים דברי המת,, וא"כ הדרן קשיא לדוכתא דאפי' מתנת ש"מ במקצת בעי קנין והכא לא שייך הוצאת רשות ומ"ה תירץ הרמב"ן דכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת דוקא בממנה שליח או מצוה ליורשיו עשו אתם לי כך וכך מנכסי דבכה"ג כי מת אמרי' מצו' לקיים דברי המת והשתא אמרינן שפיר בהולך מנה לפלוני ומשליש מעות כו' ויתנו שקל לבני דמצוה לקיים שהוא דרך צואה או לשליח או לשליש או מצוה ליורשיו. אבל המוסר דבריו בפני עדי' הריני נותן מתנה זו לפלוני ולא קנה מניה אפי' מת לא אמרינן בה מצו' לקיים דברי המת וא"כ היכא דאמר סתם תנו מנה לפלוני יש בלשון הזה מתנה ויש בלשון הזה צוואה וכל מתנה שאין בו צוואה לבנים לא אמרינן בה מצוה לד"ה. ומתני' ע"כ לא איירי דאמר בלשון צוואה לבני' דא"כ גבי שטר שחרור למה לא יתנו לאחר מיתה ויכפו היורשים לד"ה, אלא דאיירי במוסר דבריו לפני עדי' ואומר אני דדברי שניה' טובי' כאחת היכא דמצוה לבניו אמרינן מצוה לקיים ד"ה כפי אשר צוה להם. וכן בלא צוואה היכא שמצוה לשליח להוליך ומוסר לידו כדברי ר"ת אבל מצו' לשליח להוליך ולא מסר לידו בזו לא מצינו לומר מצוה לד"ה. וכן מסתבר' מאחר שמחוסר עדיין מסירה לידו. אבל היכא שמצוה לשליש ליתן נראה כדברי הרמב"ן דאפי' לא הושלש מתחיל' לכך מאחר שלא מחוסר בשליחתו מידי שפיר הוי צוואה לגבי'. ולא קשה מעובדא דאיסור גיור' כו' דלא מהני גבי' רבא מצוה לקיים ד"ה אצ"ל דאמרינן משום דלא הוי מושלש מתחילה לכך די"ל כמו שכתב ר"ת גופא דגבי גר לא אמרינן מצוה לד"ה דכל דאית בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כחו מאותו ממון אבל גר דלית' בירושה ופסק כחו ממנו אין מצוה לקיים דבריו דכה"ג אמרינן התם כל היכא דאיתא בירושה איתא במש"מ: