ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק א · סימן כח
דין יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך והקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבת גדולה וקטנה לרבו והעבד ניזון מן הצדקה וכן אם אמדוהו לרפא' בה' ימים ועשו לו סמא חריפא ונתרפא בג' ימים הוי המותר לרבו. ודוקא כשעשו לו סמא חריפתא שלא בכיון או שעבד רצה בפמא חריפתא אבל האדון אין לו כח לרפאתו בסמא חריפתא אפילו חבל בו בעצמו. וק"ו צער ובושת לרבו:
פסקינן שאם ירצה שלא לזון את העבד כשאי ש"מ הרב י"ל לעבד עשה עמי ואיני זנך. ואף דדחי תלמודא ומוקי מתני' דא"ל צאי מעשה ידיך למזונותיך וכן סבר רב. מ"מ הלכה כר' יוחנן לגבי רב דפסק הכי דאמר הקוטע יד עבדו של חבירו נותן לו שבתו פי' שבת גדולה שהוא נזק ושבת קטנה שהוא כאלו שומר קישואים לרבו, וכן רפואתו היכא דאמדוהו לחמשה יומי ועבידי ליה סמא חריפתא ואתסי בג' יומי דהוי המותר לרבו. וק"ו שצער ובושת לרבו והעבד ניזון מן הצדקה. ונראה בעיני דוקא היכא דעבדי ליה סמא חריפתא שלא בכוונה או שהעבד ביקש שיעשה לו כן כדי שיתרפ' מהר אבל לא שיכול האדון לאסויי' לו בג' ימים ולצעורי. דהא אחיו הוא במצות ופשיטא שצער בעלי חיים כהאי אסור. וכמו שהמכה לא יכול לפחות מרפואתה ולאסויי' בג' ימים ולשנות בו שלא כדרך הרופאים ה"נ האדון. ולא זו שחבלו בו אחרים אלא אפילו חבל הוא בעצמו דפטר מכולן. כדתנן בהחובל רק שחייב לרפאותו כדמשמע הכא בסוגיא רק שהמותר שלו ה"נ דוקא שאמדוהו לו' ימים ואיתסי בג' ימים אבל לא שיכול לרפאותו בכך. והא דתני' רשב"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשנת בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות. וחכמים אומרים הרשות ביד רבו היינו דוקא משום בשני בצורת הוא. ומ"ה אף שבשאר השנים יכול לומר עשה ושאול על הפתחים לפי שימצא הרבה מרחמים שנותנים. בשני בצורת לא יכול לומר לכ"ע. ואיירי דא"ל צאי מעשה ידיך למזונותיך ובשני בצורת לא ספק ליה. ובהכי פליגי רשב"ג סבר או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכא דחזי לי אנש' ומרחמי עלי'. ורבנן סברי מאן דמרחם אבני חרי מרחם נמי אעבד שהוא חייב במצות כאשה. והלכ' כחכמי ובפ' החובל פי' כו' הבאתי הירושלמי באיזהו ענין מצוה לפרנס את העבדים. ומאחר דהלכה כר' יוחנן א"כ המקדיש ידי עבדו אסור נמי לעשות ולאכול שלו או ללות עליו אלא כל מעשי ידיו הקדש והוא ניזון מן הצדקה מאחר דא"א בע"א: