ים של שלמה על ביצה· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ה · סימן ח
דין לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ופיסוק צדקה מיתר ואין מפרישין תרומת ומעשרות וכלן שעשה בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשה עשוי ומי שעבר וקנה בשבת מקרקעי או מטלטלין אז הקנאתן הקנאה ומי שיקנה מידו קנין כשבת הקנין קיים וכותבי' אחר השבת ונותנים ומ"מ מי שקנה בשבת מכין אותו ומחמירין עליו הכל לפי הענין ודין להכריז על היין כשבת אסור ולהכריז על האבידה בשבת שרי:
תו מסקינן לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין גזירה משום מקח וממכר ותמה הר"ן בפ' שואל על פיסוק צדקה לענים בשבת דהא תנן אין מקדשין ומצאתי בשם ר"ח שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו (אלא) לחייב עצמו בדיבורו לגבוה ועדיין אין נוח לי דהא אין מעריכין לא כלי ידוע הוא ואפ"ה אסור ע"כ ואפשר לומר דערכי עלי דומה למו"מ לפי שצריך לחשוב שנותיו ופיסוק דמים הראוים כפי שקצבה התורה וז"ל הכל בו בשם גאון אח' דדוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצא מרשות הדיוט לרשות גבוה ודומה למו"מ אבל עכשיו שנודרין להקדש או ס"ת או עטרה אד שמן למאור וכיוצא בהן מותר לפי שעדיין אין מיחדים שום דבר שיוצא מרשותו ואין דומה למו"מ ע"כ ומ"מ אין טעם זה מספיק אלא לקצוץ דמים לנדרים ולנדבות וכאשר כתב בהגהות מרדכי דאפי' לקצוץ דמים מותר לדבר מצוה אבל הכרזת השמש בפיסוק דמים מי שיתן יותר יהיה המצוה שלו כגון הוצאות הס"ת מן ההיכל או עליית ס"ת או גלילה והדומה לו שהוא כעין מקח וממכר ממש וידוע שמו"מ אסור אפילו לדבר מצוה אם לא שיאמר דאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כי אם בחפץ הנקנה ובצירוף הטעם שכתוב הר"ן דאל"כ מ"ש מהא דאין מעריכין הוא כאלו פדה את נפשו וקנה את עצמו מן ההקדש וכ"ז אינו אלא ליישב המנהג בדוחק ודוקא קניית המצות אבל קניית מקומות בב"ה שהוא דבר שיש בו ממש וכן קניית האתרוגים אחר גמר מצותן מן הקהל אין לו היתר אבל המחוור בעיני כמו שנהגו חסידי האיסטריך מה שאדם מוצא בפיו אפי' לא גמר קנינו והשני שהוסיף בדמים נשארה המצוה בידו אפ"ה נותן לצדקה מה שכבר הוציא והיה בדעתו ליתן וא"כ הוי כקציצת דמים לצורך מצוה ולא דמי למו"מ כלל ובכה"ג שרי אפי' קניית מקומות ובתים מהצדקה וכל י"ש יזהר בזה כ' בדרשות מהרי"ל מה שנוהגין בקהילות להכריז כשיוצאין מב"ה ומודיע לעם שם האיש המוכר יין שידעו ביתו מי שירצה לקנות לא יעשה כן בליל שבת דנראה כמו"מ אלא יגיד שם האיש מבית לבית קודם שבת כשקורא לבא לב"ה ע"כ ואני מורה להכריז עליו קודם ברכו ואם שכח מלהכריז עליו עד אחר ברכו אז מכריז שיש לפלוני יין לקידוש מי שרוצה בו יבא ויקח ואל יזכיר סכום דמים ולהכריז על האבידה בשבת כתבתי בפ' אילו מציאות דשני ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפילו ליתנם לכהן בו ביום עי' דאיכא למימר לאו מוכח מילתא דלתקוני טבלא מכוין דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיראין ורואין שמוליך תרומה לכהן ומחזי דכולא מלתא משום שמחת י"ט דכהן שצריך לה אפ"ה אסור וה"מ דטבלא מאתמול אבל פירי דטביל' האידנא כגון העיסה לאפרושי מיכה חלה מפרישין ויהבינן לכהן והאידנא שאינן אלא נשרפין לא אלא מפרישין אותה ושורפין אותה בח"ה וכ' הרי"ף וז"ל יכו שלמי וכולן שעשו בין שוגגין בין אנוסין בין מזידין בין מוטעין מה שעשה עשוי בשבת וא"צל בי"ט וש"מ מאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי או ממטלטלי הקנאתו הקנאה וכ"כ הרמב"ם בסוף הלכות מכירה המוכר או הנותן בשבת ואצ"ל בי"ט ואעפ"י שמכין אותו מעשיו קיימין וכן כל מי שקנה מידו בשבת הקנין קיים וכותבים לאחר השבת ונותנין ע"כ והמרדכי כ' בפ"ק דשבת דפסק ר"ג באחד שקנה סוס בשבת דצריך ללקות מכת מרדות ואם יעלו דמי מכירת הסוס על ידי לקיחתו שקלינן ויהבינן לעניים שלא יהא חוטא נשכר ואם אותו מקום פרוץ לענין שבת לעי מה שיראו יחמירו בו יותר ע"כ ומה שיש להקשות על הא דמגביהין תרומה כו' הא אתקצאי לבה"ש כת' בפ' כירה סי' ל"ד ונהי שתרומתו תרומה מ"מ תנן בתרומות שדינו כמבשל בשבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל וכ"כ הר"ן ומיהו בסה"מ כ' היכא דקרא שם מבע"י שאני עתיד להפריש שרי לתקן אף בשבת מה שהוא לצורך שבת ולא מבעי' דמאי אפי' ודאי טבל כדאית' בירושלמי דע' בתרא דדמאי וכ"כ המרדכי בשמו ומ"כ בהגה"ה דסמ"ג וז"ל פסק הר"ז בר פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא ליתן דבר או למכור או ימחול לחובו או שאר דברים ועבר שבועתו ומכר ונתן אין במעשיו כלו' כדאי' בפ' האשה שנפלו כיון דאמר רבנן לא לתבן אי זבין לא הוי זביני ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין במעשיו כלום דע"י עצמו אבד כוחו וזכותו בנדר ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מלתא דאמור רבנן לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני ושם מייתי פירכא טובא בין לאביי בין לרבא ומשני כולהו ואמר הלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם ע"כ וצריך לחלק בין איסור שבת לשבועתו שאיבד כוחו וזכייתו ועוד שבת מצינו שהותרה ונדחה אצל חול משא"כ בשבועה: