אור ברסלב
ים של שלמה על ביצה פרק ה › סימן ו

ים של שלמה על ביצה· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

פרק ה · סימן ו

סימן ה

דין דאין עולין באילן ביום טוב לא בלח ולא ביבש כמ"שכ בעירובין ושרשי אילן וקלחי כרוב הגבוהין מן הארץ ג' טפחים הן כאילן ואין משתמשין בהם ולא בעליהן ולהשען בברי מותר בתש אסור וצדדין אסורין וצדי צדדין מותרים צדדים הם הקנים הנעוצים באילן וגדי צדדים הוא סולם המונח על אותן קנים ואין רוכבין ע"ג בהמה ובארנו דמותר למסור בהמות לרועה מתא אבל לשאר כותי אסור שמא יעשו בהם מלאכה ואין שטין ע"פ המים:

מתני' כל שחייבים עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין ע"פ המים ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין ואלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין ואלו משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות כל אלו ביום טוב אמרו ק"ו בשבת ואין ש יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ומשנה זו צריכה ביאור שמתחילה אמר כל שחייבים עליו כו' בשבת חייבים עליו ביום טוב וא"כ יליף יום טוב משבת ובסוף אמר איפכא כל אלו אמרו ביום טוב ק"ו בשבת ונ"ל שכך הצעת המשנה בתחילה תנא ר' שכל הדינים שהוסיפו חכמים וגזרו ביום טוב לא לקחו דינים אלו אלא משבת וכמו שקבלו שאסור בשבת כמו כן גזרו אותן גזירות ביום טוב ומונה והולך כולן ולבסוף המשנה אמר אע"פ שכל אותן הדינים לא נאמרו בשבת עצמו להדיא ועד לדבר שהרי במס' שבת לא נאמרו וע"ז משיב כל אלו ביום טוב אמרו וק"ו בשבת לכן לא הוצרכנו לשנות אותן דינין גבי שבת ומסיק לא עולין באילן גזירה שמא יתלוש וכ' הא"ז וזה לשונו שלא לעלות באילן לא לח ולא יבש ושרשי האילן וקלחי כרוב הגבוהין מן הארץ ג"ט ה"ה באילן ואין משתמשין בהם ולא בעליהן ולהשען בברי מותר בתש פי' חלש אסור אבל שימוש להשתמש באילן או בבהמה אפילו בברי אסור וצדדים אסורין דהיינו קנים הנעוצים באילן וצדדי צדדין מותרין דהיינו סולם המונח על אותן קנים וכל תשמישי אילן במחובר אסורין וכל המחובר לקרקע בפחות מג' כקרקע דמי ומותר להשתמש בו ע"כ והנה מ"ש בין לח בין יבש היינו בימות החמה אבל ביה"ג מותר ובסוף עירובין הוא מקומו ושם נאריך בזה אי"ה תו מסיק ולא רוכבין ע"ג בהמה שמא יחתוך זמורה להנהיגה וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו וזה לשונו ירושלמי משום שהוא (מלוה) על שביתת בהמתו עכ"ל וכ' מהר"י קאר"ו ויש לתמוה כיון דק"ל דחי נושא את עצמו א"כ אינו מצווה שלא לרכוב ע"ג בהמתו ושמא י"ל שאע"פ שאינו מצווה על רכיבתו ע"ג בהמתו מ"מ כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו ע"כ ויפה כ' דא"ל שהאיסור הוא משום האוכף שהוא מיוחד לרכיבת בהמה הלא כתב המרדכי במי שהחשיך לו בדרך שאף האוכף אין בו חיוב לפי שהוא טפל לגבי אדם הרוכב ולא הוי משאוי ומ"מ אפשר לחוש כשירד מן הסוס דאז הוי האוכף יה ועובר משום שביתת בהמתו אעא כתב וז"ל מי שיש לו נער כותי כוכב על הבהמה בשבת כשמוליכה להשקותה א"ל למונעו שהרי חי נושא את עצמו אבל צריך למנעו שלא יתן למה בגדיו ולא שופ דבר ומדברי הירושלמי משמע להדיא דהאדם מצווה על שביתת בהמתו אפילו ביום טוב ומהשתא תמה אני על דברי מהר"י קאר"ו שהביא דברי ש"ל בסי' ש"ו שכ' וז"ל כתב רב האי גאון נשאל מהו ליתן הסוס או ערד או חמור לכותי שירעה אותן ויניחם אצלו והכותי רוכב עליו ועושה בהן צרכיו והשיב דכיון דשלא בשכירות נתן לו מותר ואם עושה בהן הכותי צרכיו אין עליו כלום דשלא מדעתו הוא עושה ואם רואה אותו מוחה בידו ואם נתנו לו קודם לחג א"ל אפילו למחות בידו ובלבד שלא יקבל שכירות מן הכותי עכ"ל וכ' עליו וז"ל ומ"ש ואם נתנה לו קודם לחג א"צ אפילו למחות בידו נראה שטעמו משום דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא ביום טוב ע"כ וכבר הוכחנו מדברי הירושלמי דליתא גם לא מסתבר לחלק כלל לענין שביתת בהמתו שהוא דאורייתא בין יום טוב לשבת מאחר שאינו תלוי באוכל נפש גם עיקר הדין שכ' בש"ל בשם (ר"ה גאון ז"ל) להתיר בשבת מאחר שעושה הכותי מלאכה שלא מדעתו אין זה הטעם מספיק כאשר כתב' כבר בפ"ק דשבת סי' ע"ז שאין מועיל שום תנאי מה שמתנה עם הכות' שלא יעשה בה מלאכה כי אין סומכין על דבריו של כותי כלל אלא שיש לחלק ולומר מאחר שלא מסר לו הבהמה לידו בתורת שאלה או שכירה לעשות בה שום מלאכה כה"ג ליכא למיחש מידי שאם עושה בה הכותי מלאכה הוי שלא מדעתו ממש שהרי לא נמסרה הבהמה לידו לשום מלאכה אכן כ' בהגמ"ר דמ' קידושין שמותר למסור בהמה דקה לרועה אפילו בשבת עצמה ומשמע מדבריו דבהמה גסה אסור משום דחיישינן דילמא עביד בה מלאכה ע"כ ובספר הכלבו כ' נמי בשם כ"ה גאון ואסור ליה לבר ישראל למימסר חיותא לרועה כותי בשבת שמא יוציאנו חוץ לתחום דאמרי' אמרו עליו על ר"י הכהן שלא נמצא כתב ידו ביד כותי מעולם ע"כ ול"נ להכריע דרועה של מתא שהוא אומן לכך וזריז במלאכת לרעותו הבהמה ושלא לעשות בהן מלאכה אפילו בסוסים וחמורים כ"א ברכיבה בעלמא כדרך הרועים לתפוס שאר בהמות הצריכין להם למוסרן לבעלן או לפעמים שבורחין הבהמות וכדי להחזיר והחי נישא את עצמו ליכא למיחש שיעשה בה הרועה מלאכה ממש כי לא מרעי חזקתיה אבל ליתן לשאר כותי מן הסתם אסור אפילו לרעות אם הן בהמות שעושין בהן מלאכות והעולם נוהגין היתר בכל רועים היכא דליכא שאילה ושכירות כדברי כ"ה גאון דלעיל ויש להם על מי לסמוך ולא שטין ע"ע המים גזירה שמא יעשה הבית של שייטן פי' כלי של גומא שאורגים אותן ועושה כמין חבית ארוכה ולמדין בה לשוט והתו' כתב וז"ל וק' דהא תנן ואלו טהורין בכלי חרם טבלא שאין לה לבזבזן וחבית של שייטין אלמא דחרס הוא לכן נ"ל שהוא כלי חרס שאין לו פתח ומתוך כך אינו יכול להשתקע במים לפי שהמים אין יכולין לכנוס לתוכו ולכך צף ע"פ המים וזה לשון הא"ז ולא שטין ע"פ המים ואסור לאדם להשיט דבר ולהוליכו מאצלו ואסור לאדם להשיב דבר ולהביאו אצלו וקיסמא שע"פ המים להפצילו לכאן ולכאן כדי לנקות המים שיהיו יפין ביום טוב ע"כ ועיקר דין זה של שטו ורחיצה כתב' בע' כירה סי' י"א וסי' י"ד ולא מספקין כו' גזירה שמא יתקן כלי שיר פרש"י מספקין יד ע"י מטפחין כף על ירך וכ' עליו סהמ"ג וזה לשונו ובירושלמי לא משמע כן קאמר עליה לא מספקין סיפוק שהוא מחמתו כמה דאת אמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק כפיו ולא מטפחין טפוח שהוא לרצונו משמע דשניהם על יד אלא שזה מחמתו וזה מרצונו וכיון דעושין להשמעת קול גזרינן שמא יתקן כלי שיר ע"כ והרי"ף הביא עי' הירושלמי וכן הרא"ש אחריו ומה שאין הכרע בפי' יש לזהר בכולן ואין מרקדין איתא בירושלמי ר' זעירא ור' ירמי' בשם ר' הונא קיפוץ עוקר ב' רגליו כא' רוקד עוקר רגל א' ומניח א' תו גרסי' בירושלמי ר' יונה וחברים דחברים אמרי בין הכין בין הכין אסור ר' יונה אומר אחורי ידיהן שרי כדתניא דהוו סכין ביומיה דר' יונה והוי מטפחין אחורי ידיהן בשבת בהלולא דר"ש עבר ר"מ ושמע קליהון ואמר רבותינו הותרה השבת שמע ר' קליה אמר מי הוא שבא לרדותינו בתוך ביתינו שמע כ"מ קלא דר' וערק נפק בתריה מפרי עי' פוצעין אפרח רוחי' עי' כובעו מעל קדליה דר"מ אודק כ' מכוותי' וחמא קדליה דר"מ מאחוריה אמר לא זכיתי לתוכה אלא על דחמיתיה לקדליה דנ"מ מאחוריה ע"כ כן הביא הרי"ף והרא"ש וכ' ע"ז בסמ"ג משמע שמתיר כ' דבר זה ובמסכ' נידה משמע שיש לסמוך על דבריו משום דהוי שכיחי רבים גביה ומחדדין שמעתתי' ע"כ ונראה דהכא מאחר שקלסוה כ' לכ"מ כ"כ והי' כ"כ חשוב בעיניו עד שאמר שכל מה שהוא זכה למעלה ולחריפות יתר על חבירים לא היה אלא מחמת שראה כ"מ מאחוריו ואפ"ה לא חזר כ' מדבריו אלא ודאי קים ליה שכך הלכה שמותר וכ"כ הרמב"ם והאידנא מקילין הנשים בזה ואין כח בידינו למחות וכ"כ הריא"ז ז"ל ואע"פ שאמרו אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדים ואנו רואין היום שרבים פורצין בזה ע"ז אמרו חכמים הכח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין הואיל וא"א לבטל המנהג שלהם ואפילו תוספ' של י"כ שהוא מן התורה לא היה כח בידי חכמים למחות באותן דאכלי ושתו עד אורתא כדלעיל בריש המביא והרמב"ם פסק סתמא ולספק כלאחר יד מותר ולא ידענא למה אי למד מהאי עובדא דר' דיו שנתיר בשמחת נשואין וכמו שהוא התיר בהלולא דברי' ולא בע"א כי יש לחלק בינייהו כמו שנכתו' לקמן וכתב הא"ז וז"ל כל משמיעי קול אסורים בשבת ודוקא כשמכוין להשמיע קול עכב לשמחה ומשמיע קול שאין מתכוין לשמחה כגון שמש המקשקש על הדלת להקיץ הקהל לב"ה וכיוצא בזה מותר וכותי המנגן בכלי שיר בנישואין שרי אפילו אם ישראל אומר לו ע"כ וזה לשון הטור כתב אבי"ה שמותר לומר לכותי לנגן בכלי שיר בחופות דאמירה לכותי במקום מצוה שרי ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר וכ"ש היא דאפילו ישראל אין בו איסור אלא משום גזירה ואין לאסור לאמור לכותי ע"כ ע"ש שנתן טעם להתיר משום דאמירה לכותי שרי במקו' מצוה אני כתבתי למעלה שאין להתיר אמירה לכותי אלא בדבר שהו' בעצמו דוחה שבת ע"כ ואני אומר מאחר שמצינו שהתיר ר' הקדוש לספק בלאחר יד אף שהיה קשה בעיני כ"מ שהיה גדול ממנו עד שאמר וכי הותר שבת ואפ"ה לא נמנע לעשות בשמחת נישואין ואמירה לכותי לא עדיף מיניה להתיר בשמחת נישואין וכן ראיתי בתשובת אחרוני' שאפילו גדולי העולם הורו להתיר ומה שנהגו העולם היתר אף בלא שמחת נישואין גם ע"ז אני אומר הנח להם כו' ואע"פ שמתיר הרמב"ם לספק כלאחר יד היינו משום שהוא דרך שינוי אבל בע"א אסור שהכי כתב שאפי' להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררי' או לקשקש האגוז לתינוק או לשחק בו בזוג כדי שישחק כ"ז וכיוצא בו אסור גזירה שמא יתקן כלי שיר ובת"ה כתב מהרא"י להתיר בגודל (ובאמה) שבאצבעותיו מדתנן בפ"ק דיומא בקש להתנמנם פרחי כהונה מבין לפניו באצבע צרדה וא"ל דשאני מקדש דלא גזרו ביה משום שבות דא"כ ה"ל לגמ' לאסוקי עלה דשרי מה"ט כדפי' בפ' א"ל הממונה אצירוף גחלים עכ"ד וכתב עליו מהר"י קאר"ו ותמיהני האיך סמך על דיוק כזה להתיר מה שאסר הרמב"ם להכות א' כנגד א' כדרך המשוררים ומשמע דהיינו להקיש באגודל ובאמה שבאצבעותיו שזהו דרך המשוררים וכמ"ש הוא ז"ל בפי' המשנה בפ"ק דיומא מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם אצבע האמצע בכח והרבה עושין אותו ב"א בעת השמחה ויעשו בה תנועות עריבות ע"כ ויפה כתב ובודאי לא ראה דבריו שאין דרכו לחלוק על הקדמונים בלי ראיה גמורה וסיוע משאר מחברים והא דאין מרקדין כתב בסמ"ק דבחורים המתענגים במרוצתם ובקפיצתם מותר וכן לראות כל דבר שמתענגים בו שרי ע"כ (ומהררי"ק) כתב בשורש ט' בשם רבינו האי שביום ש"ת מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים לתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה משום שבות ע"כ ולפ"ז נמי שרי לרקד לנשואין משום כבוד חתן וכלה בעת הנשואין והוא כבוד המקום ונראה בעיני שנהגו להקל בכל אלה לפי מה שמסקינן בריש ע' המביא א"ל רבא ב"ר חנן לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דקא חזינא דקא עבדו הכי ולא אמרינן להו ולא מידי כו' ומסיק הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ולא יהא מזידין וכתב התו' וז"ל ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שירים שייך למיגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שירים ולא שייך למיגזר ע"כ ואע"פ שכל שאר המחברים לא חילקו בין האידנא לימים ראשוני' מ"מ בצירוף טעמי מצוה יש לחלק ומה שמרקדין הבתולות אפילו בלא חינגא דמצוה הנח להם לסמוך על דבכי התו' כי כדאי הם לסמוך בפרט בדבר שלא ישמעו:

תוכן העניינים

ים של שלמה על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה