ים של שלמה על ביצה· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ב
סימן א
דין עירוב תבשילין שהניחן בי"ט א' לא יסמוך עליו לי"ט אחרון ואפי' אש התנה כפירוש לסמוך עליו אינו מועיל וגם בארנו דאסיר לעשות כ"ת לפני עי"ט רק עריך להניח בע"יט גס בארנו אפי' אם הניח ע"ת ט"מ לא יבשל ביום א' שחל ביום ה' דאבה ואם עשר וביטל אסור לאכול:
מתני' י"ט שחל להיות בע"ש לא יבשל בתחילה פי' להיות תחילת בישולו ועיקרו לשם שבת אבל מבשל הוא לשם י"ט ואם הותיר הותיר לשבת ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת בס"א שני תבשילין ובה"א תבשיל א' ולקמן אפרש ושוין בדג וביצה שעליו שהם ב' תבשילין אכלו או שאבד קודם שבשל כל צרכו לא יבשל עליו בתחילה ואם שייר ממנו כ"ש סומך עליו עי' לבשל (בשבילו) ופריך בגמ' מה"מ פי' אהיכא סמכו רבנן אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו עי' כשבא י"ט מע"ש קרוב שבת להשתכח מחמת י"ט שמרבה בסעודות היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו הזהירך הכתוב לזוכרו וכשמערב ע"ת נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת ואמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט ורב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת אא"כ התחיל מבע"י דאינו אלא כגומר והולך ק"ו דמי"ט לחול לגמרי לא וכתב הרא"ש וז"ל יראה דנ"מ בין אלו ב' טעמים דלרבה צריך לערב דוקא בעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט וי"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערב עי"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה ע"כ ואמת שכ"כ המרדכי בשם הירושלמי וכ"כ הגה"מ וז"ל בדין יהא שרא לן לבשולי ולאפויי מי"ט לחבירו מי"ט לשבת (ולמי) שסומכין על עירוב זה עד מי"ט האחרון ובלבד שיהא עירובו שמור עד מוצאי י"ט האחרון אכלו או שנאבד צריך לעכב בי"ט אחרון עכ"ל הירושלמי (והשתא) שמעינן מהירושלמי די"ט דסוכת העירוב שהניח בעי"ט ראשין מועיל גם לי"ט האחרון ובלבד שיאמר בפי' עד מי"ט האחרון והא דקאמר בירושלמי מי"ט לחבירו פי' רבינו אבי העזרי כגון אם חל י"ט ע"ש ושבת אז צ"ל מי"ט לחבירו דהיינו נמי מי"ט לשבת ע"כ ולא נהגו כן אלא לעולם אומרים מי"ט לשבת וכתב עוד אבל להניח בי"ט א' שיועיל בכל י"ט שבאותה שנה לא ול"ד לע"ח שמניח בפעם א' לכל שבתות השנה משום דהכא הוי טעמא כדמפרש רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט ואי מקדים לערב כולי האי אין לך שכחה גדולה מזו ע"כ וכ"ז לא שוה לי כי אפי' לר"א שאמר הטעם משום אם יאמרו אין אופין כו' א"כ צריך לכל י"ט וי"ט דהוי בע"ש לתקן ע"ת מעי"ט ולא לסמוך על ע"ת הראשונה דשמא אתא חד דלא הוי בעת שהניח ע"ת הראשונה ועוד כשם שלא מהני ע"ת לכל השנה אם הניח לעני י"ט א' שיועיל לשאר י"ט שבאותה שנה ה"נ גבי סוכות דהא ג"כ שני י"ט הן וש"ע רגל בפ"ע הוא לענין פז"ר קש"ב ומה בכך שהוא סומך על ע"ת די"ט הראשון ס"ס לא יצא ידי חובות חכמים שתיקנו ע"ת לכל י"ט שחל להיות בע"ש ואדרבא אמינא דאפי' אם נאמר שכך הדין שיכול לעכב ע"ת בסוכות על כל המועד מסתבר לומר דדוקא לרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה א"כ אפשר לומר כשזוכר בימים ראשונים ובורר לו מנה יפה לשבת ה"ה בימים האחרונים יברור מנה יפה כי כבר הורגל מהימים ראשונים בכך אבל לר"א דאמר כדי שיאמרו אין אופין כו' והטעם משום כשהניח ע"ת בעי"ט נראה כאילו התחיל מבע"י ואח"כ היי כגומר והולך כמו שפרש"י וא"כ איך הוי כגומר והילך מה שנעשה כבר מח' ימים ע"כ נראה בעיני שאין לסמוך כלל בי"ט אחרון על עירוב הראשון וכן עמא דבר גם מ"ש הרא"ש דלרבא צריך להניח ע"ת מעי"ט ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט לא נהירא מן הטעם שכתבתי גם למה נוציא המשנה מידי משמעותה שאמרה ועושה תבשיל מעי"ט ולא אמרה ועושה תבשיל קודם י"ט דהוי משמע בכל ענין. שוב מצאתי שכ"כ בס' כלב"ו (בהלכות יו"ט) וז"ל ויש לעיין אם יניח ע"ת קודם י"ט ב' ימים או יותר אם יועילו וע"ז כתב הר"ר נתנאל לחומרא דאין לשנות מנהג (לערב) קדם עי"ט בלא ראייה ברורה ואין לנו אלא לשון משנתינו עושה אדם ע"ת מעי"ט וסומך עליו לשבת וגם הברייתות והגמ' כך הוא וגם אין כבוד י"ט בתבשיל שכבר עברה צורתו ואיך בתבשיל זה שייך זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכן טעמא דכולהו אמוראי לא שייכי אלא עי"ט ועוד האריך וכ"נ בעיני עיקר ועוד כתב הרא"ש בתשו' (כלל ס') שאפי' מי שהניח ע"ת לא יכול לבשל מי"ט הראשון שחל ביום ה' לשבת וכ"כ העיטור וכ"כ הר"ן בשם ר' אפרים והטעם אית' בירושלמי דשבות קרובה התירו ע"י עירוב ולא שבות רחוקה ועוד מאחר שהראשון הוא דאורייתא והשני דרבנן ל"ל לעשות מלאכה בכדי לצורך שבת מאחר דאפשר למחר וגם הוא יותר כבוד שבת שהרי אינו מפיג טועמו ול"נ שאפי' אם עבר ובישל בראשון שאסור לאכול בשבת ו דלקמן הוה המסקנא דלא אפשטי' הבעיא דעבר ואפה ואזלינן לקולא ה"מ התם משום דאין לו מה לאכול התירו לו בדיעבד אבל הכא דאפשר לו לבשל למחר לצורך שבת אסור ליהנות ממנו עד לאחר השבת מאחר דעבר אמילת' דרבנן דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן בפרט בכה"ג שיש בידו עוד לתקן:
סימן ב
דין דמדינא סני בתבשיל א' לאפיי' ולבישול אבל אין לשנות המנהג לכתחילה וצריך פת ותבשיל לע"ת:
מסקינן בסוגיא ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אר"א אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מכאן סמכו חכמים לע"ת מדאורייתא ותו מסיק בסוגיא דלקמן מתני' דלא כהאי תנא דתניא ארשב"א מודים ב"ש וב"ה על ב' תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבש"א ב' תבשילין צריך וזה כתבשיל א' שמחובר בו ובטיל לגביה ובה"א דיו בתבשיל א' כזה ושוין שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג או שרסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהם ב' תבשילין ומסיק אמר רבא הלכה כתנא דידן ואליבא דב"ה דשרו בתבשיל א' וכתבו התו' שפסק ר"ת דלאפיי' צריך לערב גם בעת ואינו יכול לאפות על עירוב תבשיל א' דהא ק"ל כר"א דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מדקא מייתי סתמא דגמ' כוותי' לעיל בריש פירקין דקאמר ותנא מייתי לה מהכא והא דקאמרי ב"ה בברייתא דחנניא מניח אדם עירוב תבשיל א' ועושה בו כל צרכו קאי אמה דקאמר (לעיל מיני') ב"שא אין טומנין את החמין אא"כ היו לו חמין טמונים מבע"י וסברי דאפי' בג' תבשילין צריך שיהא לכל א' וא' כנגדו וע"ז קא מיירי ב"ה ואמרו דעל תבשיל א' עושה כל צרכו כלומר כל מיני תבשילין כגון חמין וכיוצא בו והא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל א' אבל פת לא היינו דוקא היכא דאין רוצה לאפות אבל אם היה רוצה לאפות היה צריך עת (ואין להקשות לפי דבריו שצריך פת לאפייה ותבשיל לבישול הוצאה והדלקה מאן שריא לן די"ל דלא אצריכוה רבנן אלא בעיקר סעודה) ולא נהירא לר"י חדא דמכל הני משמע דל"צ אלא תבשיל א' לכל דבר בין לאפות בין לבשל ומה שמביא הגמ' לעיל דר"א לאו משום דהילכת' כותיה אלא אסמכת' בעלמא מייתי על ע"ת אלא אדרבה ק"ל כריב"ל לגבי דר"א משום דר"א שמותי הוה ו' יהושע פליג עליה בירושלמי ואמר אופין ומבשלין על המבושל מ"מ אר"י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וצריך ב' תבשילי פת ותבשיל וכן עמא דבר ע"כ ואף שבה"ג כתב נמי דבעי עת הפול וכן הורה כ"ש הזקן מ"מ נראה עיקר דברי החולקין כגון כ"י והרמב"ן והרשב"א והר"ן וכ"ד הרי"ף והרמב"ם וכן איתא בתוספתא להדיא ועוד אומר (אני) שאם הלכה כהאי תנא דברייתא דמייתי לה מהכא כו' ומביא דברי ר"א לפסק הלכה לא הוי קמבעי' מה"מ ולאתויי הא דשמואל אלא הוי ניחא לאתויי ברייתא דעדיפא מדשמואל וגם הוה ש"מ דבעי פת ותבשיל אלא משום דק"ל דלא בעי אלא תבשיל לחוד מש"ה בעי לאשכוחי אסמכת' מקרא אחרינא דלא כי האי בריית' אבל מ"מ אין לשנות המנהג לכתחילה ונוסח הברכה נכתוב לקמן בסי' כ"ז:
סימן ג
בזה השי' הוכיח הרב המחבר ז"ל ה"ה מסוגי' גמ' וממשמעות דברי הפוסקים דאע"ג דהכנה מן התורה במידי דאפיי' ובישולי אפיה מועיל ע"ת דאמרינן הואיל ואי מקלעי אורחים כו' ובהעתק לא הי' כתוב להיות שאין נפקותא לענין הדין מ"ט כתבתיו למען לא יחסר כל בו:
פסק כתב הסמ"ג וז"ל י"ט שחל להיות בע"ש אין אופין ומבשלין בי"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מד"ס הוא כדי שלא יבאו לבשל מי"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל לחול לכ"ש לפיכך אם עשה תבשיל מעי"ט שהוא סומך עליו ואופה מי"ט לשבת ה"ז מותר ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא ע"ת זו דברי ר' משה אבל כל רבותינו שבצרפת שוין דאע"ג דהכנה מן התורה לרבה אפי' מי"ט לשבת וכוותי' ק"ל ואעפ"כ מועיל ע"ת דרבה לטעמיה בפ' אילו עוברין גבי אופה מי"ט לחול דליכא איסורא דאורייתא הואיל ואי מקלעי אורחים חזי ליה ומיתוקמא שם מילתיה דרבה כר"א שפוסק שם כמותו ואיסור הכנה דאורייתא משכחת לה כגון סמוך לחשיכה שאין שהות לאורחים לאוכלו מבע"י. עוד לשון אחר פי' ריב"א כי בזה תלוי איסור הכנה כשהוא מכין דבר שאינו ראוי היום ליהנות בו כגון קניית שביתה שהוא צורך מחר וכגון ביצה שנגמרה היום שלידתה למחר ומ"ש רב אשי הטעם כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול על טעם העירוב עומד שלכך ניתקן שיאמרו שאופין מי"ט לשבת אין אופין אא"כ התחיל קודם י"ט שאינו אלא כגומר והולך בי"ט ק"ו שאין אופין מי"ט לחול וכן ערש"י שם ע"כ ונראה בעיני לפרש שדעת הרמב"ם שאין הכנה מדאוריית' במידי דלית ביה רק תיקון אוכל נפש דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאין מחוסר רק תיקון בעלמא משום דמעיקרא הוי חזי רק גבי ביצה שהוא דבר חידוש ולא היה ראוי כלל מעיקרא אבל לאפות ולבשל תקוני מילתא בעלמא הוא וכן הוא לשון תו' בשינויא בתרא במסכת בילה שכתבו ואי הכנה דאורייתא האיך הפקיעו חכמים בתקנתם דבר שהוא איסור דאורייתא ונ"ל שדעתו כשינוי בתרא לכך אמר אין אופין ומבשלין גזירה משום י"ט לחול דאי הוי דאוריית' האיך הפקיעו כו' ע"כ מסיק הסמ"ג אבל כל רבותינו שבצרפת שוין שסברו דאע"ג דהכנה מן התורה לרבה אפי' מידי דאפיי' ובישול אעפ"כ מועיל כו' דליכא לאיסור הכנה דאוריית' אלא כגון סמוך לחשיכה שאין שהות כו' וא"כ אין אופין דמתני' הוי דאורייתא וכגון בענין זה שאין ראוי להנות ממנו היום ולאפוקי הרמב"ם שמפרש אין אופין דמתני' אד"ס ויש מקשים דילמא הרמב"ם בכל ענין איירי ומוקי מתני' בכל ענין בין דאיכא שהות דמקלעי אורחים ובין ליכא שהות כו' וכל היכא דאיכא שהות כו' אמר שאיסור זה מד"ס כו' נראה דלק"מ מאחר שמע' מתני' דאיסור זה משום גירה שמא יבשל מי"ט לחול כו' וא"כ אי הוה ס"ל דאיכא הכנה דאוריית' תיפוק לי' דהוא אסור מדרבנן אע"ג דיכולין למקלעי אורחים מ"מ גזרינן מיניה וביה היכא דאיכא שהות אטו ליכא שהות דהוי איסור דאוריית' ממש ולא הי' צריך לי' לדחוק ולפרש טעם אחר אלא ודאי דלא ס"ל שום איסור דאורייתא כו' אבל הסמ"ג סבר דאותו ק"ו שהוזכר בגמ' משום גזירה כו' לא קאי רק על ע"ת דלפ"ז תקנו ע"ת כלומר ס"ס כשבאו חכמים להתיר הדבר מי"ט לשבת למה תקנו ע"ת ולא התירו כפשוטו אלא משום ק"ו כו' אבל אין אופין איירי שפיר באיסור דאורייתא כגון שאין שהות כו' ואפי' יש שהות כו' ראוי לאסור אטו אין שהות שהוא דאוריית' כו' וא"ל דלמא בעבור זה עשו ע"ת כדי שלא יבא לבשל אפי' אין שהות כו' דא"כ מה מועיל העירוב שסומך עליו א"כ יהיו סבורין אפילו כשאין שהות מותר בע"ת מאחר שהוא סומך עליו וזה ליתא כדפי' ע"כ כמ"ש בביאור הסמ"ג אבל מהר"י קארו כתב וז"ל באמת שדעת הרמב"ם מבואר בגמ' בע' אלו עוברין דאמרינן התם מדאורייתא צרכי שבת נעשו בי"ט ורבנן הוא דגזרי ביה גזירה שמא יאמרו אופין מי"ט כו' וכיון דאצרכוהו רבנן ע"ת אית ליה היכירא דאע"ג דלמאן דלית ליה הואיל אמרינן התם הכי מ"מ משמע דמאן דאית ליה הואיל נמי סבר הכי דבהא ל"פ והתו' צ"ל שסוברים שאע"פ שאינו מפורש בגמ' שחולקים בכך מ"מ לרבה לא שני ליה בין מי"ט לשבת בין מי"ט לחול ע"כ ולא דיבר נכונה דאדרבה בהא פליגי וכך הסוגי' בגמ' איתמר האופה מי"ט לחול רב חסדא אמר לוקה משום לא תעשה כל מלאכה רבה אמר אינו לוקה כ"ח אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי אורחים חזי ליה רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל וכו' א"ל כבה לר"ח לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל האיך אופין מי"ט לשבת א"ל משום ע"ת ומשום ע"ת שרינן איסור דאוריית' א"ל מדאוריית' צרכי שבת נעשין בי"ט ורבנן הוא דגזרי ביה גזירה שמא יאמרו אופין מי"ט לחול וכיון דאצרכינהו רבנן ע"ת אית ליה היכירא ע"כ הסוגי' אלמא דמוכח להדיא דדוקא כ"ח הוא דאית ליה האי סברא אבל לא כבה דדוחק לומר דקביל מיניה דהא עדיין במחלוקתם עומדים ועוד כ"ח לטעמי' דס"ל להדיא דלית לי' הכנה דרבה כדאית' בעירובין בפ' בכל מערבין והיינו דס"ל דמדאוריית' צרכי שבת נעשין בי"ט אבל כבה בע"כ לא ס"ל דצרכי שבת נעשין בי"ט דאי ס"ל כ"ש לדביצה דבר הבא מאיליו שאין בו משום הכנה אלא ס"ל הכנה דאורייתא חוץ מאפיי' ובישול האיך דצ"ל הואיל ועוד אפי' המבשל מי"ט לחול כתב הרמב"ם להדי' דאינו לוקה כרבה איסורא דרבנן הוא והיינו דס"ב דאמרינן הואיל אפי' גבי י"ט לחול וכ"פ כמי הרי"ף להדיא וכ"ד כל המחברים אלמא דליתא לדברי הרמב"ם כל עיקר שוב מצאתי שכתב הר"ן בפ' אילו עוברין דמש"ה ק"ל כרבה לגבי כ"ח משום דלר"ח דס"ל צרכי שבת נעשין בי"ט א"כ אין הביצה נאסרה משום הכנה ואנו ק"ל כרב נולדה בשבת אסורה בי"ט וכן איפכא ולאו משום דס"ל שבת ויום טוב קדושה א' היא דהא רב ס"ל דשבת ויום טוב שני קדושות הן וכן ק"ל אלא משום הכנה הוא ואי כר"ח דס"ל דצרכי שבת נעשין בי"ט לא תאסר משום הכנה דק"ל דאסור משום הכנה אפי' בהכנה דממילא וכ"ש בהכנה דידים והיינו ממש כדברי הצרפתים וכדפי':
סימן ד
דין דבי"ט ושבת אין להאריך התפילה בבה"כ יותר מחצי היום כדי שיהיה חציו לה' וחציו לכם ומיהו בר"ה יכול להאריך יותר מחצי היום אם לא שחל בשבת:
ת"ר מעשה בר"א שהיה יושב ודורש בי"ט כל היום כלו בהלכות י"ט יצתה כת ראשונה עי' לסעוד סעודת י"ט והניחוהו דורש אמר הללו בעלי פטסין פי' חבית גדולות הכינו להם כלומר בעלי נפש הן ואינן יגיעין לשמוע ד"ת לפיכך מהרו לצאת יצתה כת שניה אמר הללו בעלי חביות כלומר חביות קטנות יצתה כת שלישית אמר הללו בעלי בדים כת רביעית אמר הללו בעלי לגינין כת חמישית אמר הללו בעלי כוסות התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מאירה לעי שהיו בה"מ מתרוקן מאוד וגנאי הדבר והיה קשה בעיניו ונתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנות כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאחרו לצאת וכ"ש עלינו א"ל בני לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה בשעת פטירתן דהיינו לאחר סיום הדרשה א"ל לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם אמר מר שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והא שמחת י"ט מצוה היא ומשני כ"א לטעמיה דאמר שמחת י"ט רשות היא דתני' כ"א אומר אין לו לאדם בי"ט אלא אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם א"ר יוחנן ושניהם מקרא א' דרשו כתוב א' אומר עצרת לה' אלהיך וכ"א אומר עצרת תהיה לכם הא כיצד ר"א סבר או כולו לה' או כלו לכם וכ"י סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו וז"ל גרסי' בפסחים פ' אלו דברים אר"א הכל מודים בעצרת נמי בעינן לכם לפי שהוא יום שניתן בו תורה לישראל אמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג רב יוסף אמר הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם דמעיקרא להאי איתקן דימי משתה ושמחה כתיב מר בריה דרב אשי הוי יתיב כולה שתא בתעניתא לבר מיומא דעצרתא ופורים ומעלי יומא דכיפורי דתני כ' חייא מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכי בט' מתענין והלא בי' מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בט' מעלה עליו הכתוב כאלו התענה ט' וי' ע"כ ואין לדקדק מדקאמר הכל מודים ש"מ דהלכה כר"א כמ"ש ראב"יה שהכי הסמ"ג הביא נמי האי סוגיא וכתב שאין הלכה כר"א אלא כך שיטת התלמוד לומר הכל מודים בזה ומש"ה צריך לזהר ביה טפי וכבר הארכתי בזה בפ' כל כתבי סי' ע"ג ומש"ה נראה שאין לאחר התפילה יותר מחצות דהיינו י"ח שעות על היום וראוי לגעור בש"ץ בימי הסוכות שהלילות קצת ארוכים אם בא להאריך בניגונים כ"כ וכן בכל שבתות השנה. וא"ל מאחר שהתחילו אין מפסיקים דא"כ אמאי פריך לעיל הא שמחת י"ט מצוה היא ומשני ר"א לטעמיה דילמא שהתחילו בד"ת אין להפסיק עד סיום הדרשה אלא ש"מ דלר' יהושע דהלכתא כוותי' צריך להפסיק שלא יהא יותר מחצי היום ומ"מ בכ"ה שאימת יום הדין עלינו וספרי חיים וספרי מתים לפניו נפתחים יכולין להאריך בתפילה ובד"ת יותר מחצי היום ואע"ג דהאי קרא דעזרא לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים אר"ה קאי כדמוכח להדיא בקראי דכתיב לעיל מיני' ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמוע ביום א' לחדש השביעי וגו' ואח"כ כתוב ויאמר להם לכו אכלו משמנים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואפ"ה אמר ר"א לטעמיה דמשמע הא לר"י אסור זה אינו נהי דקרא איירי בכ"ה מ"מ האי עובדא דכ"א שהי' דורש כל היום בהלכות י"ט דהיינו יותר מחצי היום לא הי' בר"ה אלא בשאר י"ט אלא שהביא האי קרא דעזרא לאסמכת' בעלמא דהא בגמ' דריש כמי שלחו מנות לאין נכון לו בענין ע"ת ובודאי עזרא לאו לע"ת קא מכוין אלא כפשוטו לשלוח מנות לאביונים שאין נכון להם בי"ט כמו לעשיר ותדע דהא עריך לעיל והא שמחת י"ט מצוה היא וזה אינו אלא בשאר י"ט דכתיב ושמחת בחגיך אבל בר"ה נהי דק"ל אסיר להתענות וראוי לפנק עצמו ג"כ בתענוגים קצת להראות שהוא בטוח בממ"ה שיצדיקנו בדין ויכריעו לכף זכות מ"מ לא מצינו להדיא שמצוה היא לשמוח שישאול סתמא דתלמודא והא שמחת י"ט מצוה היא ואם נאמר דדייק מקרא דכתי' לכו אכלו משמנים וגו' הא ר"א גופי' קאמר להו האי קרא אלא וההיא קרא ליכא למידק דשמא אחר חצי היום היה וכמו שהוא עשה אחר סיום הדרשה וכמ"ש תו' אלא ודאי אין ספק לתלמוד שלא איירי כלל בר"ה כ"א בשאר י"ט דסתם י"ט הם ג' רגלים אבל מ"מ כ"ה שחל בשבת לא גרע משאר שבתות שהכל מודים שחציו לה' ולא יותר והארכתי בזה בפ' כ"כ סי' מ"ה:
שמחת י"ט דאתא לידן נימא בה מילתא:
סימן ה
דין שמצוה לכבד י"ט ושבת ולא יאכל מעי"ט מן המנחה ולמעלה וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו וכל הנלוים אליו כל א' במה שראוי לו כגון אנשים ישמחו בבשר וביין והקטנים בקליות ואגוזים והנשים בבגדים נאים ותכשיטין ובארנו דבגדי י"ט ותכשיטין להאכיל לגר וליתום ולאלמנה עם שאר עניים ולא ימשוך ביותר ביין ובקלות ראש רק ישמח שמחה של מצוה ויתן שבח להקב"ה בשמחתו ובארנו דאפי' שהוי קצת יכול להתפלל תפלת מנחה בי"ט וסעודה שלישית בי"ט א"צ רק יוצא במה שאוכל בשחרית תבשיל א' יותר ממה שאוכל בשבת:
פסק כתב הרמב"ם והסמ"ג אחריו וז"ל כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל י"ט שנא' ולקדוש ה' מכובד וכל י"ט נאמר בהן מקרא קודש וכן ראוי לאדם שלא יסעוד מעי"ט מן המנחה ולמעלה כע"ש שדבר זה בכלל הכיבוד וכל המבזה את המועדות כאלו נטפל לע"ז ז' ימי הפסח וח' ימי החג עם שאר י"ט כולן אסורות בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים אליו שנאמר ושמחת בחגיך וגו' אעפ"י שהשמחה האמורה כאן הי' קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהל' חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל א' בראוי לו כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות והנשים קונה להן בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו ואנשים אוכלים בשר ושותים יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין ע"כ והוא מן הברייתא דפרק ע"פ דתני שם חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל במה משמחן ביין כ' יהודא אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם אנשים ביין ונשים בראוי להם תני ר' יוסף בבבל בבגדי צבעונין בא"י בבגדי פשתן המגוהצין תניא כ"י בן בתירא אומר בזמן שב"ה קיים אין שמחה אלא בבשר שנ' וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ועכשיו שאין ב"ה קיים אין שמחה אלא ביין שנא' ויין ישמח לבב אנוש וכתב מהר"י קארו ויש לתמוה על הרמב"ם למה הוצרך שיאכלו בשר וישתה יין דהא בברייתא קתני בזמן הזה אין שמחה אלא ביין ומשמע דביין סגי בלא בשר ע"כ ואני אומר דר"י בן בתירא לא בא למעט אכילת בשר פשיטא שאין שמחה אלא בבשר דהא שמחת י"ט היא הסעודה ולא נקרא הסעודה להיות בו לב טוב ושמחה בלא אכילת בשר אלא שבזמן שב"ה הי' קיים היה אוכלין בשר שלמים והי' עומדים על קרבנותיהם והי' מספיק להם שמחה זו אפילו הי' שותין מים בתוך הסעודה אם לא לכוס של ברכה א"נ היה שותין בצמצום כפי צורך אכילה או מזוג הרבה ולא היה שותין לרוות גופו כדי לשמוח בי"ט אבל עכשיו שאין לנו שמחת שלמים והמקדש חרב וערבה כל שמחה אין שמחה אלא ביין וזולתה אינו יוצא י"ח בשמחת י"ט ואדרבא במה ישמח את עצמו אם לא שישתה וישכח כיש' לשמח ולבטוח בה' שיחזור אלינו ואף בימי גליותינו בהיותינו בארץ אויבינו לא מאס ולא געל אותנו להפיר בריתו תורה ומצות מאתנו כי תמיד הוא ה' אלהינו. עוד כתב הקאר"ו וז"ל מ"ש הקטני' נותן להם קליות ואגוזים לא מצאתיו מפורש ואע"ג דתניא בפ' ע"פ על כ"ע שהי' מחלק קליות ואגוזים לתינוקת בע"פ הא מפ' התם טעמא כדי שלא ישנו וישאלו וא"כ היכא דלא שייך ה"ט מנ"ל ע"כ ואני אומר אולי סמך על התו' דע"פ דקאמר שם מצוה על האדם לשמח בניו וב"ב עד כ"י אומר נשים בראוי להן וקטנים בראוי להן ומה ראוי לקטנים כ"א קליות ואגוזים ומצינו כמי לשם בע"פ ת"ר הכל חייבים בד' כוסות א' אנשים וא' נשים וא' תינוקות אר"י וכי מה תועלת לתינוקות ביין אלא מחלק להם קליות ואגוזים כדי שישאלו וא"כ בודאי מ"ש ר"י וקטנים בראוי להם היינו קליות ואגוזים ועו' אומר אני שמסברת עצמו כתב מאחר שצוה הקב"ה לשמח כל בני ביתו במה ישמח הקטנים אשר הם הגיעו לחינוך מצוה קליות ואגוזים הן שמחת י"ט כאשר מצא בענין ע"פ ומ"ש והנשים קונה להם בגדים ותכשיטי' משמע שבגדי י"ט ותכשיטי' יהי' יפין משל שבת ובהגמ"י כמי כתב מהא דירושלמי דפ"ק דקידושין גבי האחין שחלקו שעל נשותיהן ובנותיהן אין שמין כו' ומסיק כלי הרגל חולקין כלי שבת מבעיא משמע שיותר טובים יהיו בגדים של רגל מבגדי שבת ע"כ עוד כתב הרמב"ם וז"ל כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים האומללים אבל מי שנועל דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו ועל אילו נאמר, זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנא' וזכיתי פרש על פניכם פרש חגיכם ע"כ ואמת שכך דרשו רז"ל ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובכך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך אמר הקב"ה ד' שלי לוי גר יתום ואלמנה כנגד ד' שלך בנך ובתך עבדך ואמתך אם אתה משמח את שלי אני משמת את שלך עו' כת' הרמב"ם וז"ל אע"פ שאכילה ושתיי' במועדות בכלל מ"ע לא יהי' אוכל ושותה כל היום כלו אלא כך הוא הדת בבוקר משכימין כל העם לבה"כ ולבה"מ ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין והולכין לבה"מ וקורין ושונין עד חצי היום ואחר חצות מתפללין תפלת מנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה וכשאדם אוכל ושותה ושמה ברגל לא ימשוך ביין ובשחוק ובקלות כאש ויאמר שכל מי שיוסף בה ירבה במצות שמחה שהשכרות ושחוק הרבה והקלות כאש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על הוללות וסכלות אלא על השמחה שיש בהן עבודת יוצר הכל שנא' תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל הא למדת שהעבודה בשמחה וא"א לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות ע"כ וכדברים האלו כתב הטור וכתב עוד וז"ל מידת חסידים אשר השם לנגדם תמיד ובכל דרכיהם ידעוהו בעת שמחתם אז יותר ויותר מברכי' ומשבחי' להקב"ה אשר שמחם ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו אם כך היא שמחת עה"ז אשר הוא הבל כי יש אחרי' תוגה וצער א"כ מה תהי' שמחת עה"ב התמידים שאין אחריה תוגה ויתפלל להקב"ה שיטה לבו לעבדו ולעשות רצונו בלב שלם ושישמחנו בשמחת (עולם) ויזכנו לחיי עה"ב לאור באור פני מלך חיים ע"כ וכל דבריהם הן דברי טעם אלא יא בסדר הנהגה שאחר סעודת שחרית שהיא העיקר שאח"כ ילכו לבה"מ לא משמע כן מעובדא דר"א שהי' יושב ודורש כל היום כולו ואח"כ א"ל אכלו משמנים כו' אלמא שהתפלה והדרשה תהי' קודם סעודת שחרית ובלבד שלא ישהא יותר מחצי היום כמ"ש לעיל בסי' הקודם לזה וכך הוא דרך הנכונה בסעודת שחרית יאכל וישתה וישמח וכדמשמע לעיל בע"ק דמסקינן אושפזיכנה דר"פ אתא לקמי' דר"פ א"ל הנך ביצים משבת לי"ט מהו למכלינהו למחר א"ל זיל האידנא ותא למחר דרב לא מוקי אמורא עליה מי"ט לחברי' פי' כלומר שעשה היום י"ט דהיינו לאחר סעודה עד למחר משום שכרות דרב אורויי הוה מורה בדרשא שלו כדאמרינן בכריתות ושכור אסור להורות דכתיב יין ושכר אל תשת וכתי' להורות לבני ישראל כי אתא למחר א"ל איכו השתא עי' אם הוריתי לך אתמל בשכרותי אשתלאי פי' שכחתי ושגגתי והוריתי בו היתר ואינו כן ע"כ אלמא דמזמן סעודת שחרית התחיל השכרות ומנחה הי' מתפלל בזמנו אפילו הוא שתוי קצת אע"פ ששתוי לא יתפלל לכתחילה ושתוי הוא שיכול לדבר בעני' המלך א"כ אף בשתיי' שלנו לב"ה שתוי הוא אפשר לומר דלא אסרו חכמים לכתחילה אלא בחול משום דאפשר לו להמתין עד שיפוג יינו אבל היום של י"ט שמצוה לשמוח וחצי' לכם אוקמי' אדיניה שתפלתו תפלה והקב"ה מקבל תפלתו מאחר שהוא שמח וטוב לב בשמחתו של מקום והיינו ע"פ המד' שדרשו בקרא ואני תפלתי לך ה' עת רצון וז"ל כתיב ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר וכתי' בתרי' ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגומר אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אין אומה זו כשאר א"ה א"ה כששותין ומשתכרין הולכין ופוחזין ואנו לא כן אלא אע"פ ששתינו ואני תפלתי לך ה' ע"כ אלמא שבשבת וה"ה בי"נ יש להתפלל אחר ששתו רק (שלא יגיע) לשיעור שכרות וכן אתה מוכרח לומר אף לדברי הרמב"ם אף בתפלת ערבית שהרי כתב שאוכלין ושותין עד הלילה וכ"ש האידנא שבלא"ה אין מדקדקין ומכווני' בתפלה כ"כ שאין להקפיד בשתוי כאשר כתבו הגה"מי ומ"מ יזהר שתהא השתיי' מעורבת בשמחה של תורה ולשמוע כ"א דברי חבירו ולא להאריך בהוויית דאביי וכבא אלא יהיו נוחין זה לזה לקבל מדרש חכמי' וטעמיהם וכל המוסיף ה"ז משובח ולענין סעודות י"ט כתב הטור (בסי' תק"כט) וז"ל וי"א שצריך לעשות בו ג' סעודות וכ"כ הרמ"בם ז"ל וא"א הר"אש לא נהג כן ע"כ וכ"כ הכלבו שיש שכתבו שסעודה ג' בי"ט הוא כשאוכל תבשיל א' לבד הראשון ואע"פ שאינו מפסיק בה בב"המז ולא החמירו לעשותן רק בשבת ע"כ ומזה נתפשט המנהג לאכול בסעודת י"ט תבשיל א' יותר משל שבת כגון אם הורגל בשבת בג' מיני תבשילן יעשה בי"ט ד' ומ"מ בעיקר הסעודה אין ספק שצריך סעודה בפת ולא סגי בבשר ויין כמו ר"ח וח"ה מפני שצריך סעודה שיש בה שמחה וקביעות וזהו מ"ש גבי י"ט לא סגי דלא אכיל היינו פת משום חלקהו חציו לה' וחציו לכם כאשר כתבו תו' והר"אש בפ' ג' שאכלו:
סימן ו
דין דלכתחילה אין לו לשום ארם לסמוך על ע"ת של גדול העיר אלא כל אדם עריך להניח עירוב בבית וכל מי ששכח מחמת עצלותו שלא הי' הרד בדבריה' בין צורבא מרבנן בין ע"ה אין יכול לסמוך על אחרים אכל מי שהי' טרוד שלא היה יכול להניח יכול לסמוך על אחרים ואם הוא ע"ה ולא ידע שמחויב כ"א להניח וסמך על גדול העיר חשיב כאונס אכל אש הוא בר בי רב חשיב כפושע ואין יכול לסמוך:
נחזור לסוגיא ושלחו מנות לאין נכון לו מאי לאין נכון לו אמר כ' חסדא למי שלא הי' לו להניח ע"ת כגון שהיה טרוד בעי"ט ולא הי' לו פנאי להניח אבל אם ה"ל פנאי להניח ולא הניח פושע הוא וכתב הר"אש וז"ל דכל אדם חייב להניח ע"ת ואין לו לסמוך על גדול העיר שמניח על כל בני העיר כדאמרינן לקמן שמואל מערב אכולה נהרדעא ר' אמי ור' אסי מערבי אכולא טבריא דודאי גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו נ"מ למי שהי' טרוד ולא הי' יכול לערב או ששכח ולא עירב אבל לכתחילה אין לו לאדם לסמוך על עירוב של גדול העיר אלא צריך כ"א להניח בביתו עירוב ואם נזכר ולא הניח עירוב ולכתחילה סומך על גדול העיר פושע הוא ואינו יוצא בעירובו כדאמרינ' לקמן ההוא סמיא דהוה מסדר מתני' קמי' דשמואל יומא חד חזיא דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אנחת ע"ת א"ל סמוך אדידי לשתא אחרינא חזייא דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אנחת ע"ת א"ל פושע את לכולי עלמא שרי ולדידך אסור ע"כ פי' אפי' האי סמיא שלא הי' בא לסמוך על אחר אלא ששכח מלהניח ע"ת נקרא פושע בפעם ב' משום שה"ל ליזהר מכ"ש מי שלכתחילה אינו רוצה להניח ובא לסמוך על אחרים אבל לפי עי' הר"ן אין כאן ראי' שכתב מש"ה א"ל פושע את דכיון דעציבת (גלית) אדעתיך שאינך רוצה לסמוך בשל אחרים ואף אני אין דעתי לסמוך על הפושעי' שאינן רוצין לסמוך עלי ע"כ ולפ"ז צ"ל דודאי מצות חכמים שיעשה אדם ע"ת לעצמו ולא יסמוך על אחרים אבל מ"מ אי לא עביד וסמך על אדם גדול שיניח עליו יכול לבשל ולסמוך עליו כ"ש אם שכח אפי' כמה פעמים שיכול לסמוך על אדם גדול וה"ה חבירו שלא הניח עליו אבל אם לא הי' דעתו לסמוך על אחר מיד כשנודע לו שלא הניח ע"ת ובעי לאתשולי עלה והוא פעם ב' שלא הניח ע"ת מחמת שכחתו חשבינן לי' כפשיעה ואסור לו לבשל מי"ט לשבת אבל דוחק הוא לפרש כך ס"ס מאחר שעציב בדעתו ואינו יודע מה לעשות למה לא יסמוך על אחר ומה בכך שלא הי' דעתו מתחילה לכך אולי הי' סבור למצוא לו תרופה אחרת אבל מאחר שאין לו היתר אחר מוכרח הוא לסמוך עליו ועוד הלא משנה של אשתקד הי' ג"כ סומך על שמואל ולמה לא ה"ל לסמוך ג"כ עליו ומה שהי' עציב היינו שלא הי' יודע אם הניח שמואל ג"כ עליו שלא יחשיבנו לפושע והעיקר נראה בעיני לפרש מצות חכמי' להניח כל אדם בע"ע ולא לסמוך עליו והיכ' שאין מניח ובא לסמוך על אחר והוא א' מן היודעים בה' י"ט שצריכין לערב ע"ת בכל עי"ט ועבר (אדבריהם) ולא הניח אין לך פושע גדול (ממנו) אכן א' מבע"הב אשר אין בקיאים בה' י"ט והי' בדעתו לסמוך על גדול העיר או על אחר לית בי' חשש ויכול לסמוך על אחר המניח עליו אבל השוכח לעולם פושע הוא ופשיעה קרוב למזיד ואם שוכח נקרא פושע לתשלומין אפי' גבי שט"ח כ"ש שהוא פושע בדת אלהינו שה"ל להיות חרד בדבר אלהינו וע"כ אין לו לסמוך על אחר מש"ה האי סמיא נמי זימנא קמיית' הוי שמואל סבר אולי מקרה הוא ואיזה טרדא גרמה לו שלא הי' יכול להניח או שמרוב טרדא שכח להניח והוי כמו אונס אבל כשראה שאף בזימנא ב' שכח ראה בו שעצל הי' בדת אלהינו ונקרא פושע שוב אין לו לסמוך על אחרים ויש שרצו לדקדק מדברי רש"י שפי' לדידך אסור שאין דעתי על המזידין והפושעי' שאינן חרדין לדברי חכמים משמע שאם הי' דעתו אף על המזידין שיכולין לסמוך עליו ודבר תימה דע"ת תקנת חכמים היא וכי תקנו חכמים לחטאים ולפושעים ועוד מאחר ששמואל לא הי' דעתו על הפושעי' ולא רצה לתקן אותה אנו נתקן אותה. כלל הדבר כל מי ששכח מחמת עצלותו שלא הי' חרד בדבר ה' בין צורבא מרבנן בין ע"ה אין לו לסמוך על אחרים שהניחו אבל מי שהי' טרוד שלא הי' יכול להניח או ששכח מחמת אונס יכול לסמוך על אחרים שהניחו ולכתחילה אין לסמוך על אחרים ואם סמך ולא ידע שמחויב כ"א להניח כסתם בע"הב חשיב כאונס אבל אם הוא בר בי רב חשוב בפושע שה"ל לדקדק במצות ולא להתרשל בהן אפי' אם לא ידע מ"מ פושע הוא ששגגת תלמוד עולה זדון:
סימן ז
דין שלא ידאג האדם בהוצאות שבת וי"ט המוסיף מוסיפין והפוחת פוחתין לו:
מאי כי חדות ה' מעוזכם א"כ יוחנן משום כ"א בר"ש א"ל הקב"ה לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע וכתב הטור (בסי' רמ"ב) וכיון שהוא כן אל ידאג כי נאמן הוא ב"ח לפרוע חובו ותני ר' תחליפא בר אבוה דרבנן חוזאה וא"ל אחוה דרבנן חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד כ"ה חוץ מהוצאות שבת והוצאו' י"ט והוצאות בניו לת"ת שאם פוחת פוחתין לו פי' ממציאין לו שכר מועט ואם הוסיף מוסיפין לו וכתבו התו' וא"ת הא אמרינן עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וי"ל דהתם מיירי שאין לו לפרוע אא"כ יטול מן הצדקה אבל הכא מיירי שיש לו משכנות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך קאמר לוו עלי ואני פורע בפ' כ"כ סי' צ"ב ביארתי זה הענין ככל הצורך וכ"כ שם פלוגת' שמאי שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת והלל אומר ברוך ה' יום יום:
סימן ח
דין תבשיל דע"ת אינו רשאי לעשות בפת לחוד ולא בדייסא ועדשים שבשולי קדרה וכן שמנונית שע"ג הסכין שיש בהן כזית סומך עליהן משום ע"ת והוא שמתנה מעי"ט ואם עשה תבשיל מיוחד לע"ת אע"פ שלא בירך ברכת ע"ת סומך עליו בדיעבד:
פיסקא ועושה תבשיל וסומך עליו כו' אמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא מ"ט מידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא וכן דייסא נמי לא מלפתא דא"ר זירא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא תני ר' חייא עדשים שבשולי קדרה פי' שנשארו בלא מתכוין סומך עליהן משום ע"ת פר"שי מעי"ט ולא אמרינן לא חשיבי ובטלין וה"מ דאית ביה כזית א"ר יצחק ברי' דכ"י שמנונית שע"ג הסכין גוררו פי' מעי"ט וסומך עליו משום ע"ת והוא דאית בי' כזית וכתב המרדכי וז"ל פר"שי סומך עליהם מעי"ט ולא בי"ט עצמו וכ"פ כ"י דצריך להתנות מעי"ט ולומר אם אשכח מלעשות ע"ת אסמוך ע"ז התבשיל או על השמנונית זה הנגרר מן הסכין ואשמעינן ר' חייא דהא דתנן עושין תבשיל ה"מ לכתחילה אבל היכא דשכח עבדינן כדפי' ובירושלמי איכא פלוגת' אם צריך להתנות מעי"ט ואיכא מ"ד שא"צ להתנות מעי"ט גם ע"ז סמך הר"ש מבונבורק והתיר לסמוך עליהן בי"ט עצמו בלא תנאי משום דבשל סופרי' הלך אחר המיקל ע"כ וכתב עליו מהר"י קארו וז"ל ומ"ש דאשמועינן כ' חייא דהא דתנן עושה תבשיל מעי"ט ה"מ לכתחילה כו' שנראה מדבריו שאין סומכין על עדשים שבשולי קדרה אלא בדיעבד דוקא לא משמע לי הכי מפשיטי דמילת' אלא לכתחילה נמי סומכין על עדשים שבשולי קדרה או על שמנונית שנדבק בסכין שאם אין לו בעי"ט שום תבשיל אלא עדשים שנשארו בשולי קדרה או אותו שמנונית שנדבק בסכין יכול לערב עליהם לכתחילה ע"כ. ואני אומר מדלא קאמר מערבין על עדשים שבשולי קדרה אלא סומך עליהם קאמר דהיינו בשעת הדחק שלא עשה תבשיל לשם ע"ת וגם אין לו תבשיל ברווח שיכול להניח לשם עירוב ולשומרו עד שבת סומך עליו בשעת הדחק אבל לכתחילה ביזוי מצוה הוא וצריך לעשות תבשיל כלישני' דמתני' ועושה תבשיל כו' שהוא לכתחילה ומ"ש המרדכי שהר"ש מבונבורק סומך על הירושלמי ולסמוך עליו אפי' לא התנה מעי"ט לא נהירא כי אין בו מחלוקת בירושלמי אלא דבעי לדיוקי דלא בעי תנאי ודחה דבעי תנאי וכך אסקינן בירושלמי חייא רבה עלה לביתו אמרון לי' אנשינן מערבה א"ל אית הכא טלפוחין מן אתמול א"ל אין הדא אמרה א"צ להתנות א"ר חסדא תנאי ה"ל לר' חייא הגדול אלמא דדחי ר' חסדא וא"ל דהדא אמרה הוא כמו עסק הלכה דסתמא דתלמודא דפליג עליה דר"ח וז"א דהא איכא נמי התם הדא אמרה אע"פ שאין בה כזית ודחה אית הוי בה שיעור והך דחיי' היא פסק הלכא וקושטא דמילת' ה"נ דברי ר"ח ומו"מ כראה דלא בעי להתנות מעי"ט אלא תבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדרה והדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע"ת או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו אח"כ להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו סומך עליו בדיעבד כלישנא דמתני' ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו והברכה שצריך לברך עליו לכתחילה ולהתנות עליו להדיא אינו מעכבת כי הברכות אינו מעכבות:
סימן ט
דין דנים מלוחים אין בהן משום בשולי כותים אם צלאן או בישלם הכותי' ואם צלאן כותי' סומך עליהן משום ע"ת ואפי' אם מלחן כותי' וצלאן אין בהם משום ב"כ ואם עושים כותים כסא דהרסנא מטוגין בשומן קרבי דגים וקמח אסור ושל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין כו משום ב"כ ויוצאין בו משום ע"ת ותבשיל של ע"ת בין הוא עלוי בין כבוש בחומץ או בחרדל בין שהוא מבושל מאד יוצאין בו משום ע"ת אכל במליחה בלא בישול אע"פ שנאכל מחמת מלחו אין עושין ממגו ע"ת ושיעור ע"ת צריכין כזית בין בתחילה בין כסוף בין לא' בין לק':
אמר כ' אידי אמר כב דגים מלוחים אין בהם משום בישול כותי אם צלאן או בשלן הכותי משום דנאכל כמות שהוא חי וכל הנאכל כ"ש"ח אין בו משום ב"כ אמר ר' אשי אם צלאן כותי סומך עליהן משום ע"ת וכתב הר"אש אפי' מלחן כותי וצלאן דמליחת כותי לא אסרה אע"פ שנאכלין מחמת מלחן חיין לא אסרה כיון דנאכלין חיין ומסיק דאי עבדינהו כותי כסא דהרסנא פי' מטוגן בשומן קרבי דגים וקמח אסור דקמחא עיקר וקמח אינו נאכל כ"ש"ח ומ"ש התו' מקוטנויי"ש ומאובליי"ש כתבתי בפ' א"ט סי' קי"ח. גרסי' בירו' בההיא פירקא כל אוכל שהוא נאכל כ"ש"ח אין בו משום ב"כ ויוצאין בו משום ע"ת וכ"כ הר"ן בסוף תענית ומרדכי בה' ע"ב והסמ"ג כ' בפ"ה מה' תענית יוצאין בתפוחין מבושלין משום ע"ת כדמוכח בירושלמי דנדרים ע"כ תו מסיק תניא תבשיל זה של ע"ת בין הוא צלוי בין הוא כבוש בחומץ או בחרדל בין הוא שלוק הרבה בין הוא מבושל כהלכתו אבל במליחה בלא בישול אע"פ שנאכל מחמת מלחן אין עושין ממנו ע"ת ובקולייס האספנין שנתן עליו חמין מעי"ט פי' דג מלוח הוא ורך ונאכל כ"ש"ח אלא שנותנין עליו חמין וזהו בישולו כדתנן במס' שבת שהדחתו זהו גמר מלאכתו. ותחילתו פי' כשעשה התבשיל וסופו עי' אכלו או שנאבד ושייר ממנו קצת אין לו שיעור ומפ' בגמ' אין לו שיעור למעלה פי' לומר שלא יוסיף בו על כך וכך אלא יכול להוסיף כל כמה שירצה אבל יש לו שיעור למטה פי' שלא יפחות מכזית וכדא' ר' אבא אמר רב ע"ת צריכין כזית בין בתחילה בין בסוף בין לא' בין לק' וכן הלכה:
סימן י
דין המניח ע"ת גם על אחר צריך שיהא בדעתו על אותו שרוצה להניח עליו אכל אותו שהניח עליו א"צ לידע אלא כשיודיעו אותו בי"ט דהיינו בע"ש שעירב עליו מאתמול הולך וסומך עליו ומבשל ואופה לשבת ובארנו דמי שדרכו לערב על כל בני העיר בכל שנה א"ע להכריז וסומכין עליו מן הסתם ועוד בארנו דדוקא על אותן שהן בתוך התחום יכול לערב אכל אותן שחוץ לתחום אינם בכלל אפי' אם עירבו עת"ח ויכולין לבא אליו אפיה מן הסתם אין דעתו על אותן שחוץ לתחום ומ"מ אש פירש להדיא שדעתו ג"כ על אותן שחוץ לתחום אם יכולין לבא אליו כגון שעירבו עת"ח סומכין עליו בעית:
אמר כב הונא אמר רב ע"ת צריכין דעת ומסיק פשיטא דעת מניח בעינן שיהא בדעתו על מי שרוצה להניח דעת מי שהניחו עליו בעינן או לא בעינן ת"ש דשמואל מערב אכולה נהרדעי וכ' אמי ור' אסי מערבין אכולי טבריא מכריז ר' יעקב בר אידי מי שלא הניח ע"ת יבא ויסמוך על שלי ועד כמה א"ר נחומי בר זכריה משמי' דאביי עד תחום שבת וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו שמעינן מהני כולהו דלא בעינן דעת מי שהניחו לו אלא כשמודיעו בי"ט עצמו שהוא ע"ש שעיכב עליו מאתמול הולך וסומך עליו ומבשל לכתחילה לשבת והסמ"ג כתב וז"ל א"צ להודיעו לאלו שזכה להם מעי"ט דהא שמואל מעכב אכולה נהרדעא אבל הן צריכין בי"ט לידע שכבר זיכה להן אחר ועירב להן ואח"כ יסמכו ל ויאפו ויבשלו עליו אע"פ שלא ידעו אלא בי"ט הרי אלו מותרין דמכריז ר' יעקב בר אידי מי שלא הניח ע"ת יבא ויסמוך על שלי עד תחום שבת ע"כ. ויש מקשי' על דבכי הסמ"ג פשיטא שצריכין לידע אם לא ידעו איך יבשלו או יאפו ונראה בעיני דבא לומר שאם לא ידעו בבירור ואמרו סמכנו על החכם שבודאי יערב עלינו ועליו כסמוך לאפות ולבשל שאפילו נמצא אח"כ שהניח עליהן דאסור אם לא שיודעין להדי' שעירב עליהן ומ"מ כראה בעיני האידנא שנוסח העיכוב הכתוב בסידורי' שכ"א וא' יעכב על כולם שאמר יהא שרא לי ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת שא"צ לידע ולשאול למחר אם ערבו עליו דהא כל בני העיר מערב כ"א על חבירו ודומה לזה כתב הר"ן וז"ל שמואל ור' אמי וכ' אסי דהוו מעכבי אכולא מתא ולא הוו מכרזי משמע מתוך שהיו רגילין בכך וכבר הי' הדבר נודע לכל אנשי המקום וסומכין עליהן ומש"ה אשמועינן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל ור' אמי ור"א א"צ להכריז אלא סומכין עליו מן הסתם אבל מי שאין דרכו להניח כנ"י בר אידי צריך להכריז ע"כ והא דקאמר לעיל עד תחום שבת פיר"שי דלעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מנים עליהם ונראה מדבריו שאם עי' שהוא מערב אף על אותן העומדים חוץ לתחום מהני אבל הר"ן כתב עד תחום שבת דמסתמא דעתי' על כל הנמצאים בתחומו אבל טפי מהני אפשר דאפי' כשפירש ומתנה לא מהני שאינו בדין שיערב א' על כל העולם וכתב הרב המגיד בשם הרש"בא אפי' עירוב ע"תח ויכול לבא אינו סומך עליו שלא נתן דעתו מן הסתם אלא על אותן שהן תוך תחומו ולפיכך אם פי' אפילו על מי שיכול לבא אצלו ע"י עת"ח אף הם סומכין עליו ע"כ וז"ד התו' ואין לדברים אלו ראי' ע"כ ואני אומר דבריהם א"צ חיזוק (דמילת' דפשיטא) מי שלא יכול לבא בתחומו אפי' ע"י עירוב דלא יכול לזכות לו שיבא ויסמוך עליו מאחר שלא יכול לבא אל התבשיל א"כ לא יכול לבא ולסמוך עליו ולומר דלא הוי אלא כגומר והולך ולא הוי צ"ל עד תחום שבת ויי אי לאו דבא למעוטי מי שהיא חוץ לתחום ואע"פ שיכול לבא בתחומו ע"י עירוב והיינו טעמא דמסתמא לא הי' דעת המניח עליו א"כ היכא דפי' להדיא אפי' על מי שהוא חוץ לתחומו ויכול לבא ג"כ בתחומו בודאי מצי מזכה וכן עיקר וכתב עוד הרא"ש וז"ל מאן שמערב אבני מתא או חברי' צריך לזכות להם דגרסי' בעירובין בפ' חלון בעי ר"כ ע"ת צריך לזכות או לא א"ר יוסף ומאי תיבעי ליה הא אמר שמואל צריך לזכות וכשהוא מזכה להן אינו מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים אלא ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העבריים וע"י אשתו ע"כ ברי"ף מדויק בס"י וכתב עליו הרא"ש מדברי התו' דעירובין ול"נ דאין מזכה ע"י אשתו דהא דאמרינן גבי ע"ח דמזכה ע"י אשתו מוקי לה בשילהי נדרים בשיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכי לנפשה זכי נמי לאחרינא אבל אין לה בית באותו חצר פי' ודרה עם הבעל לא דיד אשה כיד בעלה ובע"ת אין אדם צריך לזכות לאשתו ולבני ביתו אלא כשהוא עיכוב כולן מותרין וכיון דא"צ לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוי אע"ח כשאין לה בית וחצר ע"כ וכ"כ בפ' חלון וכ"ד בה"ע אבל הר"ן כתב וז"ל דכי אוקמית' התם הכי ה"מ אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאי' בפ"ק דקידושין אבל לרבנן דפליגי על כ"מ התם ל"צ בע"ח שתהא לה בית באותה מבוי הילכך מצי מחכה ע"י אשתו ע"כ ואין זו השגה אלא לאותן דפסקו התם כשמואל דס"ל כרבנן כדעת הרמב"ם וכ' שמואל הנגיד אבל לדעת התו' דפסקו בפ"ק דקידושין כרב אליבא דר"מ וכ"כ הרא"ש א"כ יפה כתב אבל תמה אני על הר"ן דמה תלוי זה בפלוגת' דר"מ ורבנן הלא לשם בנדרים מוקי למתני' דעירובין דקתני ע"י אשתו דאיירי כשיש לה בית באותו חצר משום מתני' אחרית' דאקשי עלה שהוא להיפך הוא דאוקי הכי ואינו תלוי כלל בפלוגת' דרב ושמואל במאי דאוקי כב מתני' כר"מ וכ"פ תו' להדיא בנדרים וכן הרא"ש ואף הר"ן גופא כתב שם בפי' דנדרים דאין תלוי האי אוקימת' כלל במילתא דרב דבלא"ה קשי' מתני' אהדדי וא"כ ראוי לומר על דבריו שכתב כאן ולית' ודברי הר"אש איתא וכן עיקר ומ"מ כתב הרא"ש בפ' חלין דלא אמרינן שא"צ לערב בפ"ע לענין ע"ח אלא באוכל עמו או במקבלת פרס שאפי' אוכלת לבדה ס"ס מאחר שאוכלת מתבשיליו ותיקוניו הוי כאלו אוכלת עונו וא"צ עירוב בפ"ע אבל היכא שנתן לה בשר וקמח והיא מבשלת את שלה בע"ע וכ"ש אם נותן לה מעות שצריכה לערב בפ"ע וכה"ג יכול לערב ע"י אשתו דאמרינן מגו דזכי לנפשי' כו' ה"נ לענין ע"ת שהרי הרא"ש מדמה ע"ת לע"ח כדמשמע מדבריו א"כ יכול שפיר לזכות ע"י בטעם מגו דזכי לנפשי' כו' וכגון שעדין לא הניחה היא ע"ת לעצמה ואפי' לפי מה דקי"ל במסקנא דהתם כנ"י בן בבא שאוסר בנשים אם יש לה בית אפי' במקבלי פרס וא"כ תו ל"צ לחלק בין היכא שאוכלת מתבשילו או נתן לה הוצאה אלא הכל קרוי מקבלי פרס וא"כ נימא דא"צ לערב ע"ת בפ"ע וכן יראה מדעת הרא"ש ממ"ש כאן וכן לשם דכשהוא מערב ע"ת אין מזכה לאשתו ולבניו אלא כשהוא עירוב כולן מותרין בו ובע"כ לא איירי שהם אוכלי שולחנו או אוכלין מה שנותן להם מתבשילו דפשיט' שא"צ לע"ת מאחר שהוא עיכוב על התבשיל אלא ר"ל כדפי' שהן מבשלין מאכלן בפ"ע והוא נתן להם פרס דהיינו בשר וקמח או שנתן להם הוצאה מ"מ כתבתי בפ' הדר במתני' דהאחין שאוכלים על שלחן אביהם כו' ומוקי לה התם במקבלי פרס דלא נקרא הכי אלא שאוכלין ממאכלו ותבשילו וא"כ ה"נ בעינן כה"ג וכל היכא דלא"ה לא נקרא מקבלי פרס וצריכין ע"ת בפ"ע ועוד נראה בעיני לחלק ולומר דאפילו לפרש"י דהתם גבי האחין דס"ל הכל נקראו מקבלי פרס ואפי' לר"י בן בתירא דאמר בפ' הדר היכא דמקבלת פרס שהאשה אינה אוסרת עליו אפי' יש לה בית בחצר היינו משים דטפלה האשה לגבי בעה"ב ומש"ה אינה אוסרת אבל ע"ת שתקנו חכמי' משום דלא יבשל מי"ט לחבירו עתה שהניח ע"ת חשבינן כגומר וכל זמן שהיא אינה אוכלת מתבשילו לא שייך למימר עלה שאינה אלא כגומר והילך שהרי אין לה עסק באותו תבשיל והיכא שאינה מקבלת פרס נראה בעיני אפי' הרא"ש מודה בזה שהרי כתב בע' חלון היכא דאין לה מזונות כלל משל בעלה דמציאתה שלה לא אמרינן שוב ידה כידו וא"י לזכות על ידה כה"ג אפילו במקום שא"צ לזכות לנפשה כגון שאוכלת עם אדם אחר או שהיא כבר הניחה לעצמה ע"ת אפ"ה יכול הבעל לזכות על ידה לאחרים משום דלא חשבינן ידה כידו היכא שאין נותן לה מזונות ומ"ש לעיל בסי' ח' שאם עשה תבשיל מיוחד כדי לסמוך עליו משום ע"ת או שהפרישו הוא לשם כך מבע"י אפי' לא התנו להדי' לומר בדין יהא שרא כו' ולא בירך עליו דשרי לסמוך אין חילוק בין דוקא שעשה (הוא) בין שעשתה היא או הפרישה אפי' שלא מדעתו שהרי אשתו של אדם מערבת עליו אפי' שלא מדעתו אפילו גבי תחומין ובהא ודאי ניחא ליה וליכא מאן דפליג ושרי בכל ענין ומה שמזכה ע"י בנו ובתו הגדולים כתב הרא"ש ז"ל הי' אור"ת דלר"י דאמר גבי מציאה בפ"ק דב"מ לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ואינו סומך על שלחן אביו הוי גדול וגדול הסומך על שלחן אביו זהו קטן ה"ה ה"נ ואין לזכות העירוב ע"י גדול הסומך על שלחן אביו דידו כיד אביו ועבדו ושפחתו העבריי' אע"פ דסומכין על שלחנו לא הוי ידם כידו דדוקא בנו גדול הוא דאמר כ"י דידו כיד אביו לפי שרגיל להיות תמיד על שלחנו אבל נכרי הסמוך על שלחן בעה"ב אין מציאתו של בעה"ב ואפי' אוכל אצלו בחינם וכ"ש עבדו ושפחתו העבריי' (דבשכר) קא אכלו ע"כ הן דברי התו' וכ"כ הסמ"ג והמרדכי ואני כבר הכרעתי בפ' נערה דהלכת' כר"י דגדול לאו גדול ממש הוא כו' אך בכאן צ"ע לעי שהא"ז כת' וז"ל וכ"ש הזקן אמר דבבנו הגדול אמי' סמוך על שלחנו מזכה ע"י דלא אמר ר"י לא גדול גדול ממש אלא במציאה אבל בעירוב גדול גדול ממש דתלמוד שלנו וכן הירושלמי לא מייתי מילת' דכ"י אלא אמציאה בכ"מ ע"כ והנה הרי"ף והרמב"ם הביא המשנה כצורתה וכתבו המפרשי' משום דס"ל דדוקא גבי מציאה הוא דאמרינן אין האב זוכה אלא שלא תהא איבה כיון שהבן סומך על שלחנו אבל במה שהאב רוצה (לזכות) לאחרים ע"י בניו זוכין הם לאחרים כאינש דעלמא וכ"כ בתשו' הרמב"ן ע"כ נראה שאי' להקל כלל ולערב ע"י גדול האוכל על שלחנו וכן ע"י בנו הקטן אפילו אינו סומך על שלחן אביו ואף הטור בכאן לא נשא פנים לאביו וכתב וז"ל וטוב להחמיר כדברי שניהן שלא לזכות ע"י בנו הקטן אפי' אינו סומך על שלחנו ולא ע"י בנו הסומך על שלחנו אפי' הוא גדול ע"כ אבל ע"י אחר שאינו בנו אפי' הוא סופר שלו או מלמד שבביתו או שגדל יתום בביתו אפי' אוכלים על שלחנו תמיד מזכה ע"י:
סימן יא
דין י"ש שחל בע"ש אין מערבין בו לשבת לא ע"הת ולא ע"ח ואפי' אם הניח ע"ת:
ת"ר י"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא עת"ח פי' משום דמקני שבית' בי"ט הוא ולא ע"ח משום דנראה כמתקן לצורך מחר כ' אומר מערבין ע"ח אבל לא עת"ח מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו פרש"י כח יש בידך לאסור עליו מלעשות צורך מחר דבר שהוא אסור בו ביום והיינו תחומין שאף בי"ט אסור לצאת מן התחום ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו עי' אין כת בידך לאסור לו מלתקן לאחר דבר שהוא מותר בו ביום ואיסור טלטול חצרות ליתא בי"ט שלח ר"א לגולה לא כשאתם שונים ר' מתיר וחכ"א אלא ר' אוסר וחכ"מ א' רבא א"ר סחורה א"ר הונא הלכה כר' לאיסור' וכ' הר"ן וז"ל הא דאין מערבין עת"ח בי"ט שבע"ש דוקא כגון שלא עיכב בראשון אבל אם עירב בראשון מערב ברגליו בב' ע"כ ועיקר דבר זה בפ' בכ"מ ומ"ש הא"ז הא דאין מערבין איירי כגון שלא הניח ע"ת אבל הניח ע"ת מערבין ע"ח לא נהירא דסתמא קתני בבריית' דאין מערבין דמשמע בכל ענין אפי' הניח ע"ת דמסתמ' מניחין ע"ת דהא מצוה הוא להניח ע"ת וכ"כ נמי הר"ן להדיא דלא שרי ע"ת אלא דבר שהוא דומה לתיקון סעודה כגון אפיי' ובישול ע"כ:
סימן יב
דין י"ט שחל להיות בששת מתפלל שבע ונסחו ידוע ובחתימה יאמר מקדש השבת ישראל והזמנים:
ת"ר י"ט שחל להיות בשבת בש"א מתפלל ח' ואומר של שבת בפ"ע ושל י"ט בפ"ע ובה"א מתפלל ז' מתחיל בשל שבת ומסיים בש"ש פי' ותתן לנו את יום השבת הזה ואח"כ מזכיר החג ובנוס' אחרת ותתן לנו את יום המנוחה הזה כו' וכ"ה בנוס' של רש"י ובנוס' שלנו ותתן לנו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון וכו' ואומר קדושת היום באמצע פי' יעלה ויבא והשיאנו כ"נל עיקר וכ' אומר אף חותם מקדש השבת ישראל והזמני' תני תנא קמי' דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים א"ל רבינא אטו שבת ישראל מקדשי לי' שבת מיקדשא וקיימא פי' מו' ימי בראשית ואינו תלוי בקביע' דירחא אלא אימא מקדש השבת וישראל והזמנים אר"י הילכת' כר' וכדתריץ רבינא. ת"ר שבת שחל להיות בכ"ח או בח"ה ערבית שחרית ומנחה מתפלל של שבת ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו כ"א אומר בהודאה ואין הלכה כמותו ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואו' קדושת היום באמצע רשב"ג וכ"י בנו של ר"י בן ברוקא אומר כ"מ שזקוק לז' אפי' ערבית ושחרית ומנחה מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואו' קדושת היום באמצע א"ר הונא אין הלכה כאותו הזוג וכתב תו' הא דלק"א הלכה כת"ק משום דהוי משמע אכל דבריו אף (אמה) שאמר מסיים בשל שבת והא לית' דקי"ל דהל' כר' דחותם מקדש השבת ישראל והזמני' ע"כ כ' מהרא"ט שא"ל מקדש השבת וישראל אלא מקדש השבת ישראל בין בר"ח בין במועד והטעם משים דמוכח הכא בסוגי' דקדושת ישראל ושבת אינן תליין זה בזה לאפוקי קדושת ישראל והזמנים שתלוי קדושת זמנים בישראל שהם מקדשים החדש וקובעים הקביעות א"כ שייך לומר ישראל והזמנים כלומר שתלוי זה בזה משא"כ בשבת שקבוע וקיימא וכן קדושת ישראל הילכך כל חדא קדושה בפ"ע היא ואף שמהרי"ב חולק והבי' ראי' מסוגי' דהכא שאמר מקדש השבת וישראל והזמנים אפשר ספר מוטעה בא לפניו ובגמ' שלנו לית' ואף מספרים שלו אין ראי' כי הגמ' לא דקדק אלא שיאמר השבת וישראל זאח"ז ולא להיפך:
סימן יג
דין י"ט או ר"ח שחל להיות בשבת א"צ להזכיר שבת ביעלה ויבא:
פסק כתב הקאר"ו מצאתי כ' בתשו' אשכנזי' שי"א דכשחל י"ט בשבת אין להזכיר של שבת ביעלה ויבא דלא שייך הזכרת יעלה ויבא לענין שבת בשים מקום וי"א שיש להזכיר ומביאין ראי' מדכ' המרדכי בפ' ב"מ שאין להזכיר של שבת ביעלה ויבא שבעבודה בר"ח וח"ה דאלמלא ר"ח אין שבת בעבודה משמע דבקדושת היום יש לאומרו דליכא ה"ט גם באשר"י פי' הטעם שאין להזכיר של שבת בי"ו שבעבודה לפי שכבר חתם קדושת היום ולא מצינו הזכרה אחר חתימה ע"כ גם יש מרבותינו הפוסקי' שפסקו שאין להזכיר של שבת בי"ו שבבהמ"ז שכבר הזכיר רצה וחת' וב' טעמים אלו לא שייך לקדושת סיום וכן נהגו העולם להזכיר ש"ש בי"ו שבאמצע התפלה ומ"מ נראה שאם שכח ולא הזכיר בו של שבת שאין חוזר דכיון דפלוגת' דרבוותא היא בדיעבד סמכינן על האומרים שלא להזכיר ע"כ ותמה אני בזה שתלה הטועם שאין מחזירין אותו א"ל הזכיר משום פלוגת' דרבוות' הלא בוודאי אפי' למאן דנהג להזכיר איך יעלה על הדעת שיחזור א"ל הזכיר של שבת בי"ו הא כבר הזכיר של שבת ותתן לנו את יום השבת הזה וכו' ולענין פסק הלכה נוהגין אנו שלא להזכיר של שבת בי"ו וכ"כ בדרש' מהרי"ל וכ"נ עיקר חדא דאין י"ו נתקן לשבת ועו' בלישנא דגמ' משמע להתחיל בשל שבת דהיינו ותתן לנו וקדושת היום באמצע משמע דקדושת היום לחוד הוא באמצע ומה שמזכירין השבת בוהשיאנו בסופו משום דסמיך לחתימה מעין חתימה מאחר שחותמין מקדש השבת ישראל והזמני' ומש"ה אין ראי' מהני מחברי' שתלו הטעם שאין להזכיר של שבת בי"ו דעבודה משום שהוא אחר חתימה דמשמע הא בתוך קדושת (היום) אמרי' אדרבא אמרי' בתוך קדושת היום פשיט' שאינו מזכיר דצ"ל קדושות היום באמצע ובשל שבת הוא מתחיל אבל בי"ו דעבודה ה"א שצריך להזכיר דלעולם מתחיל בשל שבת ע"כ כתבו שאין להזכיר אחר חתימה:
סימן יד
דין אם שכח להניח ע"ת מעי"ט אם נזכר ביום א' כגון ביום ה' מתנה ומניח ע"ת ואומר אם היום חול כו' ואפי' אם לית לי' מידי דמבושל מעי"ט וכן יכול להתנות בע"ח אכל לא בע"תח ובי"ט שני דהיינו בע"ש א"א להניח ע"ת ולא ע"ח:
אמר ר' חייא בר אשי א"ר מניח אדם עת"ח מי"ט לחבירו ומתנה וכ"ש ע"ת ורבא אמר מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה אבל לא עת"ח דלמיקנא ביתא בי"ט לא וכתב הרי"ף והילכת' כרבא דהוא בתראי ומסתברא לן דה"מ בעת"ח דמיקני ביתא הוא אבל ע"ח דביטול רשות הוא מניח אדם עירובו בי"ט ראשין ומתנה ונימא הכי האידנא חולא בהאי עכובא לשתרי לן לטלטולי בשבת' מבית' לביתא ומדרת' לדרת' ואי האידנא י"ט אין בדברי כלום למחר במעלי שבת' דהוא י"ט ב' נימא הכי אי אידנא י"ט כבר עבידנא עירובא מאתמול והשת' ל"צ מידי ואי אידנא חולא בהאי ערובא תשתרי לן לטלטולי מבית' לבית' ומדרת' לדרת' והיכא מניח ע"ת ומתנה כגון דאתרמי לה ב' י"ט של גליות ה' בשבת ומעלי שבת' דמיבעי ליה לאנוחי ע"ת ממעלי י"ט דהוא ד' בשבת' ואי אשתלי ולא אנח במעלי י"ט מנח לי' לערובא בי"ט קמא דהוא ה' בשבת ונימא הכי אי האידנא י"ט למחר חולא הי' ול"צ ולא מידי ואי למחר י"ט האידנא חולא הוא ובהאי ערובא דקא מנחנא לשתרי לן לאפויי ולבשולי מי"ט לשבת' ודוקא בב' י"ט של גליות אבל בב' י"ט של כ"ה לא כדאמרי' בפ"ק ע"כ וכבר כתבתי בפ"ק סי' ט"ז שאי' נראה דברי רמב"ם שכ' שהאידנא אין להתנות כלל וכ' הר"ן בשם כ"א כי מתני דוקא דאי' לי' מידי דבשול מאתמול אבל לכתחילה אסור וכ"נ מן הירושלמי ר"ח רבה עלה לביתי' א"ל אנשינן מערבה א"ל איכא טלפחין מאתמול א"ל אין כו' ע"כ והטור כ' על דברי ר"א ונראה דל"צ וכ"כ בה"ע וכנ"ל עיקר דסתמא קאמר בריית' דמתנה ומירושלמי אין כאן ראי' דאיירי התם בהתנה כבר מעי"ט כמ"ש לעיל בסי' ט' ומה שלא הי' מתנה עתה אפשר דאיירי בב' י"ט של ר"ה או איירי בשבועות שחל יום א' בו' ובשבת וכ' המרדכי בפ"ב דביצה שהורה הר"ש מבונבור"ק לעשות ע"ת עכשיו בי"ט שני ופוסק בד"ס הלך אחר המקיל והילכתא כרבא דאמר כדי שיברור יונה יפה לשבת ופריך אפי' בי"ט ב' נמי ומשני שמא יפשע הלא"ה יכול להניח ע"ת אפי' בי"ט עצמו וכיון ששכח ואין כאן פשיעה יניח בי"ט עצמו ע"כ וחידוש הוא ולא ילפינן כי אין דעת שאר מחברי' כן אלא כולן כתבו סתמא לאיסור דאין היתר בדבר אלא ביום א' ולהתנות אבל לא ביום ב' כלל ועוד מסתמא חכמים לא חלקו דבריהם מאחר שאסרו להניח ביום ב' שמא יפשע לא חלקו בדבר לעולם להניח ביום ב' שהרי תקנת חכמים להניח ע"ת בעי"ט ועוד איכא למיחש לערמה שיאמרו שכחנו ויניחו ע"ת בי"ט שני והוא ביזוי י"ט להשוותו לחול לכן אל תסמוך עליו:
סימן טו
דין אין אופין מי"ט לשכת ק"ו מי"ט לחול וה"ה מי"ט לחבירו ואפי' בב' י"ט של ר"ה אבל ממלאה האשה קדרה אי אע"פ שא"ע אלא לחתיכה א' ויכול להוסיף בקדרה חתיכה אפי' אחר שהניח הקדרה על האש ודוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה אינו רשאי לבשל ולומר אוכל ממנו כזית כי זו היא הערמה ומ"מ אם אירע כן בדיעבד שהערים ובישל ע"מ לאכול כזית מותר המאכל בדיעבד וכן ממלא נחתום חביות של מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון א' ואופין תנור מלא פת אפי' א"צ אלא לככר א' כין בתנור גדול כין בתנור קטן אשל אסור להערים:
ת"ר אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול וה"ה מי"ט לחבירו באמת אמרו ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה א' ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון א' אבל לאפות לא יאפה אלא מה שצריך לו רשב"א אומר ממלאה אשה את התנור פת מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא אמר רבא הלכה כרשב"א וכ' הרא"ש וז"ל פרש"י שהתנורי' שלהם קטנים והיו מדביקין הפת בדפנותיו מתוך שהוא מלא אין מקום לחמימתו להתפשט והפת נאפת יפה אבל בתנור גדול אין לאפות יותר מכדי צרכו וכ"מ מדשבק רשב"א נחתום דאיירי ביה ת"ק ונקט אשה משמע דוקא אשה שאופה לביתה בתנור קטן אבל נחתום שאיפה בתנור גדול לא ע"כ וכ"כ בהג"א בשם התו' ואפשר לומר איפכא דגבי נחתום שאופה בתנור גדול והוצאות עצים מרובה פשיטא שהתירו לאפות הרבה שאם לא נתיר לו בודאי לא יסיק התנור בהוצאה משום עת א' ויבא להמנע משמחת י"ט אלא אפילו אשה שאופה בתנור שלה והוא קטן והוצאה מועטת אפ"ה שרי משום שהפת נאפת יפה וזהו דעת הרי"ף שכתב הא דרשב"א כצורת' וכן הרמב"ם פסק האי דין בסתמא דמשמע אפילו לדידן שיש לנו תנורי' גדולים שרי וכן יראה מדעת התו' אשר נמצאו לפנינו שהקשו מהא דפסקינן הלכה כרשב"א דמתיר בפת אהא דמסיק לקמן כ"ח דעיסה חצי' של גוי וחצי' של ישראל אסור ולא שרינן לומר מפני שהפת נאפת יפה והוכרחו לחלק בין ישראל לגוי ומאי ק' דלמא הא דכ"ח איירי בת"ג ובמקום שאין מדבקין הלחם בדפנות אלא ש"מ שאין לחלק בזה וכ"כ המרדכי וז"ל הלכה כרשב"א ל"ש תנור קטן ול"ש פורני כדגר' בפ' המביא ואופין בפורני ומשמע אפילו בהערמה והא דתני' לקמ' ואם הערים אסור מוקמינן לי' בגמ' דחנני' הוא ואליבא דב"ש ור"י היתר לאפות בי"ט לצורך ברית מילה שחל להיות ממחרת ולא הי' די להקל בתנור א' והתיר לאפות ב"פ מפני צריכות פת א' לכל תנור ע"כ אכן נראה בעיני נהי דשרי אפילו בת"ג ע"י צורך פת א' אבל להערים כדברי ר"י לא נהירא בעיני וכן נמצא בהג"מ ע בפר"ח כתב ובלבד שלא יערים כך קבלתי מרבותי והיינו דלא כר"י שהתיר ג' תנוי' מלאים לצורך בר"מ שלמחר בח"ה רק ע"י צריכות פת א' מכל תנור ע"כ וכ"ד הרשב"א שנשאל על א' שהתיר לטפל בי"ט ראשון בצק בגבינה לצורך ליל י"ט ב' ובלבד שיתן מעט מא' מהנה לתינוק א' והביא ראי' מר' אדא ב"א דמערים ומלח גרמא גרמא והוא ז"ל השיב שטעה שאם אתה אומר כן למה הוצרכו להתיר למלאת קדרה בשל מחמת שהתבשיל יפה בזמן שהקדרה מלאה בשר והא לדברי המתיר מותר לבשל כמה חתיכות בזא"ז ואפי' בקדרות מחולקות כיון שהוא רוצה לאכול א' מהחתיכות ועל מה שהביא ראי' מר' אדא ב"א דמלח גרמא גרמא כ' שטעות גמורה היא בידם דהתם היינו משום שמחת י"ט והתירו סופן משום תחילתן שאם אי אתה מתיר לו כן אף הוא לא ישחוט ואתי לאמנועי משמחת י"ט והערמא זו מותרת לפי שלא באה לו מחמת פשיעתו כאותו הערמה דאפי' מחמת שנאבד עירובו בפשיעתו וכ"ש עכשיו שלא רבים יחכמנו ולא עדיפי מבני בשכר ע"כ ומש"ה נראה עיקר דברי התו' שכתבו בשם הכ"ש שרגילין העולם שמערימין ואוכלין מעט מן התרנגולת ואוכלין הכבד היינו דוקא קודם אכילה אבל אחר אכילה לא ע"כ וכ"כ הטור בשם ב"הע קודם אכילה יכולין להרבות בבישול אבל לאחר אכילה אין יכול להרבות בבישול ולומר אוכל ממנו כזית דאין לך הערמה גדולה מזו ע"כ ומ"מ נראה שאם הערים באכילת כזית אפילו לאחר אכילה שרי בדיעבד דהערמת אכילת כזית אין לו דין מערים לאסור ע"ז התבשיל אלא לו דין מבשל במזיד או בשוגג דשרי וכ"כ ריב"ש בתשו' וכל מה שכת' אין חילוק מי"ט לחול או מי"ט לחבירו ואפי' בב' י"ט של כ"ה ואע"ג דקדושה א' היינו להחמיר ולא להקל ועוד דהאידנ' יום א' עיקר וכן בסמ"ק והא דממלא אשה הקדרה מבשר כו' כתב רש"י הטעם דבחד טרחא סגי ולפי דבריו אם נתנה חתיכה א' בקדרה אחר שהניחה הקדרה ע"ג האש אסור דהוי ב' טירחא וכ"ה בודאי לת"ק דלא שרי בעילוי כלל ואף רש"בא מודה לדבריו ול"פ אלא בפת מפני שיש עילוי בדבר שהפת נאפת יפה אכן המ"מ כת' בשם הרש"בא ממלאה אשה קדרה כו' כדי שיאכלו משמנים לפיכך יראה לי שאפי' ליתן בקדרה חתיכה אחר שהניח ע"ג האש מותר ע"כ וכ"ד הטור שכ' (בסי' תק"ג) וז"ל וי"א דאפי' אמרה בעי' שהיא רוצה אותה לצורך מחר שהוא מותר ויש אוסרין ונראה שהוא מותר כיון דהטעם דהיתר מפני שהתו' גרם טעם בתבשיל א"כ אפילו פירשה בעי' נמי מותר ע"כ ולענין פסק הלכה כתב הקאר"ו להקל כיון דהוא מדרבנן ויראה מדבריו שחולק הרש"בא על פר"שי ולא נהירא כי נראה סוגי' מיחוורא כדברי רש"י מקאמ' ת"ק סתמא ממלאה אשה קדרה מבשר ולא כתב טעם להיתר מפני כדי שיאכל משמנים אלמא דלא ס"ל הטעם דעילוי התבשיל או פת ומש"ה פליג שפיר נמי אאפיי' אבל אי הוי טעם למילוי בשר לת"ק מפני שמתבשל יפה א"כ למה אוסר בפת ודוחק לומר דהוא ס"ל דאין הפת נאפת יפה בשביל שהתנור מלא ורש"בא חולק עליו בזה ואמר מפני שהפת יפה אלא ודאי משום דחד טירחא הוא דשרי ת"ק ומ"ה אוסר בפת משום דכל ככר וככר צריכין אפיי' והערכה ורדיי' בפ"ע וכמו שפרש"י אלא שפליג עליה ר"ש וס"ל דאף משום עילוי התירו ומש"ה שרי בפת ואף בתבשיל אפילו אחר שהניחו הקדרה על הכירה נמי שרי ומאחר דק"ל כרשב"א לגבי ת"ק א"כ שרי גבי אפיי' וגבי תבשיל ומ"מ נ"ל דאף לפי מ"ש דשרי ליתן חתיכה א' או ב' בתוך הקדרה אפי' אחר שהניחה על האש משום עילוי קצת כדי שיאכל משמנים משום שלא דקדקו חכמי' כ"כ בדבריהם אבל מ"מ נראה שאסור לומר בעי' שהוא א"צ לאותו היום דלא התירו אלא במבשל סתם שנראה שאינו מבשל אלא לצורך י"ט בפרט מאחר דליכא שריות' לת"ק אלא שהוא חד טרחא אבל בב' טרחות (לא) אלא שר"ש מתיר בב' טרחות משום עילוי והרש"בא חשב זה נמי לעילוי כדי שיאכל משמנים א"כ כדאי הוא להתירו בסתם וכ"פ הרוקח וכ"ה עיקר אף שהטור הכריע להתיר:
סימן טז
דין אם מי שאפה או בישל לכתחילה מי"ט לחבירו המאכל מותר באכילה:
פסק כתב המרדכי מעשה הי' בקולונ"יא שאפו לכתחילה פשט"ידא מי"ט לחבירו והתירו רבני קולונ"יא בדיעבד באכילה כנ"י דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל למ"ש בין לו בין לאחרי' וכ"ש בי"ט דקיל ור"י אוסר דע"כ לא שני כ"י אלא גבי שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בי' אבל י"ט דקיל אי שרית לי' אתי לזלזולי בי' ואסור וכן אמ' הכ"א שראה שבא מעשה לפניו בטבח א' שתיקן ואפה קרעפ"ליש מי"ט לחבירו וצוה להשליך לאבוד ואפילו ליתן לשפחתו אסר לו ע"כ אכן בתשב"ץ כתב שמה"רם התיר (אפיי' של) אשה שאפתה מי"ט ראשון של ר"ה לחבירו מדתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל וקצתן כראה כן מדברי הרמ"בם שכתב המבשל בשבת או האופה בי"ט כדי לאכול בו ביום או שזמן אורחי' ולא באו ונשארה תבשיל והפת ה"ז מותר לאוכלה בין בחול בין בשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור ואפי' בשבת שאחר י"ט מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד משמע דאין איסור בדיעבד אלא במערים וכ"כ הרש"בא בתשו' וז"ל תבשיל שנתבשל בי"ט ראשון לצורך י"ט שני אם מותר תשובה זו בעיא בגמ' עבר ואפה מאי ואתינן למיפשטא מדתני' מי שלא הניח ע"ת כו' ודחי כ"כ והרי"ף לא פסק בה כלל ומיהו מסתברא דשרי חדא מדדחי לר"נ וכ' אשי ש"מ הכי ס"ל ועוד דה"ל משל דבריהם דאי מדאוריית' מישרא שרי דהא איכא הואיל וכ"נ מדברי הרמ"בם אע"פ שלא כ"כ מפורש וכ"פ ב"הע ולזה דעתי נוטה ויותר נ"ל הלכה שאפי' ה"ל מאכלים אחרים ה"ז מותר ואע"פ שהקשו שם מהא דתנן המעשר פירותיו בשבת כו' ואוקמינא בדאית לי' פירי אחרינא ותו מקש' מהטביל כליו בשבת וכו' ואוקמינא בדאית לי' כלי אחרינ' א"נ אפשר בשאלה אני אומר שלא עמדו דברים במסקנא שהני חזרו והקשו עוד שם מהמבשל בשבת בשוגג יאכל וכו' ופירק' איסורא דשבת שאני ומסתברא לי דהשתא דאתית להכי כולהו אינך נמי איסורא דשבת נינהו ובהנהו הוא דאסרי מזיד דידהו אבל בי"ט כלל לא דמעיקרא הוא דמהדרי למפרקינהו כדי שלא תחלוק בין שבת לי"ט אבל בסוף דלא קם ליה פריק פרוקא אחרינא דסגי לכולהו וכנ"ל ישובין של דברים ע"כ:
סימן יז
דין מי שלא הניח ע"ת ועבר ואפה מותר לאכלו אכל אם הערים אסור והכל לפי ראות עיני החכם יעשה כשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים אפילו קמח שלהם ואפילו בביתם וכן אחרים אסורים לבשל לו אם לא שמקנה קמחו לאחרים:
אבעי' להו מי שלא הניח ע"ת הוא נאסר וקמחו נאסר או דילמא הוא נאסר ואין קמחו נאסר למאי כ"מ לאקנוי קמחו לאחרים א"א הוא נאסר ואין קמחו נאסר מצי לאקנוי' קמחו לאחרים וא"א הוא נאסר וקמחו נאסר לא מצי לאקנויי' קמחו לאחרים דהא לא מועיל הקניי מאי ת"ש מי שלא הניח ע"ת ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואופין לו ומבשלן לו ש"מ הוא נאסר ואין קמחו נאסר ש"מ כ"ה גי' הספרים ועיקר והחזיקו אותו התו' וכ' הר"ן הא דאמרינן מצי לאקנוי' בלשון מתנה בלא סודר אלא כשאר מטלטלין הנקני' במשיכה והמרדכי כ' בעל ה"ג התיר להקנותו בי"ט משום מצוה וכן לולב ואתרוג יוצאי' בו כל העם ע"י מתנה ע"מ להחזיר ודכותי' קונין בש"מ ואפילו בשבת משמע דאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר כמו אתרוג ולולב דאסור בעלמא משום דמחזי כמ"ומ ובמקום מצוה התירו תו מסקינן איבעי' להו עבר ואפה מהו מי קנסי' רבנן או לא ואתינא למיפשטא מהא דתני' מי שהניח ע"ת ה"ז אופה ומבשל ומטמין ואם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו אכלו עד שלא אפה עד שלא בישל עד שלא הטמין ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרי' ולא אחרי' אופין ומבשלין לו אבל מבשל הוא לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור וא"כ ה"ה נמי אם עבר ואפה ודחה ליה ר"א שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד וכ' הריף ולא איפשט' בעיין עי' וספיקא דרבנן לקולא וכ"כ הר"ן וכ"ד הרמ"בם והסמ"ג שלא החמירו במזיד כמו גבי הערמה דאיכא למיחש שמא ילמדו ממנו או הוא גופא לעולם יעבור וכ"פ רש"י והר"אש כ' דברי הרי"ף ובעיין לא איפשטא והוסיף עליו וז"ל ויראה מר"א ומר"נ בר יצחק דקאמר הא מני חנני' הוא ואליבא דב"ש דאינון אמוראי בתראי דחו להך פשיט' דמסתבר להו משום כבוד שבת אין לקונסו ע"כ לכאורה יראה שתפס הר"אש כל הדחויי' האלו וא"כ תהא אף הערמה שרי דהא דאסרי הערמה בבריית' אוקימנ' כחנני' ואליבא דב"ש והיינו דלא כהלכתא אבל תימ' שהטור לא כ"כ אלא אוסר הערמה בסתם ולא הזכיר דעת אביו הרא"ש גם כל המחברים אסרו הערמה ע"כ נ"ל דקאי אדברי הרי"ף שכ' ובעיין לא איפשט' וא"כ יש כאן מקום לחלוק ולומר דאזלינן לחומרא משום דמצינו שקנסו אפי' במערים ולכאורה אם עבר ואפה יותר יש לקונסו וכמ"ש הא"ז וז"ל עבר ואפה במזיד לא איפשטי' אבל בשוגג פי' רי"בא דשרי ולא כדברי ר"י שאסר והמחמיר תע"ב ע"כ כ' הוא דאין כאן ספיקא בדבר דכל הני אמוראי דחו הך פשיטות' משום שמסתבר להו דמשום כבוד שבת אין לקונסו ואפילו במזיד ואף דהיכא דעבר ואפה מי"ט לחבירו דלעי' לא שרינן אלא שוגג הכא משום כבוד שבת שרי אפי' במזיד ומ"מ כראה דבשוגג דאיכא למיחש שיש הערמה בדבר שאומר שוגג הייתי והוא עבר ואפה במזיד שיש לקונסו משום שדמי להערמה ואיכא למיחש שהוא יעבור תדיר כדלעי' ומש"ה יפה כ' הא"ז הכל לפי ראות עיניו של החכם ששואלין אותו יעשה כ' הטור (בסי' תקכ"ז) וז"ל וכשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים אפי' בביתם שאין העולם יודעים שהוא לאחרים וגם אחרים אסורי' לבשל לו ואין לו תקנה אלא שמקנה קמחו ותבשיל לאחרי' והן אופין ומבשלין ונותנין לו דשלהם הן ומבשלי' ונותנין לו אח"כ ואפי' בביתו יכולין לבשל דאחר שנתן להם במתנה קנו אותו וב"הע כתב מסתברא אחרים שלא הניחו עיכוב אופין ומבשלין למי שהניחו דשלוחו ש"א כמותו ולא נהירא דבהדי' גרסי' אין אופה לאחרי' ע"כ והנה מ"ש שלא לבשל לאחרים אפי' בביתם משום שהעולם אינם יודעי' כו' א"כ לפ"ז אינו איסור אלא כשיודעי' העולם שלא הניח ע"ת אבל בסתמ' מאי איכא למיחש הרואה יאמר שהניח ע"ת וכן אי מוכח מילת' שפיר שהיא לאחרי' שרי ולא נהיר' דבכל ענין אסור לבשל אף לאחרי' מאחר שהוא לא הניח א"כ הוא נאסר מ"ל לו מ"ל לאחרים ומ"ש אח"כ על העיטור דל"נ משום דבהדי' גר' אין אופה לאחרים אין זו השגה כ"כ עליו דאפשר דמפרש הא דאמרי' אין אופה לאחרי' היינו לומר שהקמח שלו אין אופה אותו לא לו ולא לאחרי' דקמחו נאסר כ"ז שהוא של אבל קמח של אחרי' שהניחו עירוב מותר לו לאפותו לצרכם דשלוחו ש"א כמותו ובפרט שהרא"ש תפס ג"כ גי' רש"י ש"מ הוא נאסר וקמחו נאסר א"כ שפיר יש לחלק ומ"מ נראה דלית' לדבריו חדא דברייתא סתמא קתני ועו' הלא כבר כתבתי שגי' הנכונה היא הוא נאסר ואין קמחו נאסר דאי נאסר לא מצי להקנות לאחרי' וא"כ אין חילוק בין קמח שלהם לקמח שלו ולקמ' נכתוב היכי שלא מצי להקנות קמחו לאחרי' כגון שאחרים ג"כ לא הניחו ע"ת או שאין כאן אנשים אחרים מה יעשה:
סימן יח
דין אם אפה ולא בישל או בישל ולא אפה ונאבד העירוב או נאכל מה שנעשה בעוד העירוב קיים מותר לו שבת:
פיסקא אכלו או שנאבד לא יבשל עליו כו' אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאבד עירובו גומר וכ' הרא"ש איכא לאסתפוקי בפי' מילת' דאביי דאיכא למימר גומר עיסה זו כיון שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין וכן אם התחיל לבשל תבשיל א' יגמרנו בלבד או שמא מכיון שהתחיל להתעסק בא' מצרכי שבת בעוד העירב קיים יגמור כל צרכי שבת וה"ה אם התחיל בתבשיל והא דנקט עיסה שהיא הכנה א' שעושין מע"ש לשבת שכן תיקן עזרא שתהא אשה משכמת ואופה ולשון משמע כן דקאמר גומר דמשמע גומר כ"צ שבת דאי לעיסה לחודי' קאי הל"ל גומרה והדבר שקול עד שיבא מ"צ ע"כ וכן הר"ן הניחו בספק אכן מדברי הראב"ד כראה דלא שרי אלא דוקא מה שנעשה בהיתר שני ולא יותר שכ' וז"ל שאם אפה ולא בישל או בישל ולא אפה ונאכל העירוב או נאבד מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת ע"כ וכתב עליו המ"מ וסברא נכונה היא שמה שנעשה בהיתר אפי' נתכוין בו לצורך י"ט יכול הוא להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך לי"ט ע"כ וכן עיקר מ"כ במהרא"ק פעם א' הניחו ע"ת ובי"ט מצאו הפת לבד והבשר נאכל והיו מגידים לר"י בשעת הסעודה ואמר אלו לא אתא אלינו עד למחר לא הי' תקנה בדבר ועכשיו נוכל לתקן דאמר ר"י מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה ואומר אם היום חול ומחר קודש עירובי עיכוב ואם היום קודש ומחר חול א"צ בכך ואין בדברי כלום בדין יהא שני כו' ע"כ וא"ל דה"ה אם נאכל הפת ונשאר התבשיל דנהי דאין לשנות המנהג לכתחילה דבעי עת ותבשיל אבל בדיעבד פשיטא דשרי בתבשיל לחוד כמ"ש לעי' בסי' ב' וא"ל דהכא חשיב כלכתחילה מאחר שדעת הרמ"בם שלא להתנות האידנא כלל ונהי דלא ק"ל כוותי' כמ"ש בפ"ק סי' ט"ז מ"מ לכתחילה בלא צורך למה נעשה כנגדו ומאחר שצ"ל העירוב קיים אין ראוי לאוכלה עד ליל שבת ומ"מ הי' מנהג מהר"ם להניחה הככר תחת הל"מ בליל שבת ולמחרתו ובסעודה ג' הי' בוצע עליו מאחר דאיתעביד בי' מצוה א' ראוי לעשות עליו מצות אחרות וכ"כ בע"ח ומ"מ למי שנהג לבצוע בבוקר על שתיהן יניח פת העיכוב למעלה ויבצוע עליו כמ"ש בפ' בכ"מ סי' כ"ג ובפ' כ"כ:
סימן יט
דין דכלים טמאים אשור להטבילן בשבת וי"ט ואם נטמא בי"ט עצמו מותר להטבילו ושן אם נטמא אפי' בעי"ט בולד הטומאה מותר להטבילו וכלים חדשי' הנקחי' מן הכותי אשור להטבילן אפי' בי"ש ובארנו דאסור להשהות כלי טמא מלהטבילו מהרה ומי שיש לו מים יפין טמאים ממלא מהן בכלי אבן ונותנו במקוה מים מלוחי' שמשיק מים למי' ונטהרו אבל לא יתנם לכלי עץ טמא הצריך טבילה להשיקן כדי שתעלה טבילה אף לכלי אגב השקת המים:
מתני' חל להיות הי"ט אחר השבת בש"א מטבילין את הכל בין אדם בין כלים מלפני השבת ובה"א כלים מלפני השבת ואדם בשבת ופירש"י הא דנקט לב"ה בשבת רבות' אשמעינן דאפי' בשבת שרי ואני אומר דדוקא קתני שצריך לטבול בשבת כדי לטהר עצמו קודם כניסת הרגל ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין פי' שיש לו מים יפין לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי אבן ונותני' במקוה מים מלוחים עד שמשיק מים למים ונמצאו אלו זרועים ומחוברי' למי המקוה ובטלי לגבייהו וטהרי ואין עוד טהרה במקוה לכל אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה כדאמרי' בפסחים בפ' כ"ש אבל לא מטבילין פי' שאין נותנין אותו בכלי עץ טמא הצריך טבילה להשיקן בו כדי להעלות טבילה לכלי אגב השקת המים ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה דכ"ע מיהת כלים בשבת לא מ"ט ומפ' כבה גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה כ' יוסף אמ' גזירה משום סחיטה ואפילו כלי שטף דלא שייך בהו סחיטה גזרינן הני אטו הנך דשייך בהו סחיטה ר' ביבי אמר גזירה שמא ישהא ת"כ דר"ב כלי שנטמא מעי"ט אין מטבילין אותו בי"ט גזירה שמא ישהא ויבא לידי תקלה רבא א' מפני שנראה כמתקן כלי א"ה אדם נמי אדם נראה כמיקר והרי"ף לא הביא כל הני טעמי אלא טעמא דר"י דאמר משום סחיטא וטעמ' דר"ב דאמר גזירה שמא ישהא וכ' הרא"ש עליו וז"ל ושביק טעמ' דרבה דאמ' גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה וטעמ' דרבא דאמר מפני שנראה כמתקן ותמהני למה האריך לפי' משנה זו מה שייך טבילת כלים הטמאי' האידנא ועו' לפי הטעמי' שכת' מותר להטביל כלים חדשי' בי"ט פי' הנקחי' מן הכותי' הלכך נראה דטעמ' דרבה עיקר דהלכה כותי' לגבי כ"י וכן מצינו זה הטעם גבי שופר ולולב ומגילה וכן רבא דבתראי הוא ומאלו ב' טעמים אסור להטביל כלים חדשים בי"ט ע"כ וכ' הקא"רו וז"ל הרמ"בם כ' בע"ד מה' י"ט דר"ב וכו' והביא דעת הרש"בא שאוסר טבילת כלים חדשי' הנלקחין מן הגוים בי"ט ובסוף כ' כיון דלהרי"ף והרמב"ם משמע דשרי להטביל כלים חדשים בי"ט הכי נהגינן וטעה טעות גדולה דהא כת' הרמב"ם להדיא בפ' כ"ג דה' שבת דאין מטבילין כלים משום דמחזי כמתקן ולפ"ז אפי' כלים חדשים נמי אסורי' וכן יש לתמוה על המ"מ שנראה כמסופק בדברי הרמב"ם אם סובר טעם דמתקן ולא עיי' במ"ש בפ' כ"ג דה' שבת גם על דברי הרא"ש יש לתמוה לעי פי' דס"ל לכ"ב שרי להטביל כלים חדשים למה לנו לאסור משום טעמא דרבה ורבא מאחר דסתמא דגמ' פסק כר"ב ואמר ת"כ והעיקר נראה בעיני שאף לר"י ולר"ב אסור לטבול כלים חדשים וה"ט דלר"י נהי דבכלים שהן בני סחיטה לא שייך גבי כלים חדשים מ"מ מאחר דגזר הני אטו הני גזר בכל כלים הצריכין טבילה שלא יטבילם בי"ט גזירה אטו בגדים הטמאין שלא יטבילם בי"ט והן אסורים משום סחיטה ולר"ב נמי אסור אפי' כלים חדשים שבאו לידו מעי"ט שלא יטבילם בי"ט משום שמא ישהא ויבא לידי תקלה להשתמש בהן והרי"ף לא הביא אלא הא דר"י ודר"ב שהוא אחריו וכדי לומר עליו ת"כ דר"ב וכ"מ לכל שאר האמוראי' מותר להשהות טבילת כליו ולדעת ר"ב אסור להשהות שום כלי הצריך טבילה ואפי' כלים חדשים ומש"ה נ"ל שאפילו א"ת שלטעמ' דר"ב שרי להטביל כלים חדשי' מ"מ לא תנא כותי' לאפוקי טעמא אחרינ' אלא כדי שיהי' הלכה כותי' שאסור להשהות כלים הצריכין טבילה משום תקלה ומ"ה הביא נמי הרמב"ם דברי ר"ב לחוד בה' י"ט כדי להשמיע לנו שאסור להשהותן כדפי' ומה שהזכיר בשבת טעמא דרבא משום דמתקן משום שכת' אח"כ אבל אדם מותר לטבול מפני שנראה כמקיר אבל אין מזין עליו בשבת פי' משום דהוי כמתקן ועו' איכא תועלת אחרינא כטעמ' דרבא ותדע מה שפי' דמש"ה אמר ת"כ דר"ב כדי שאסור להשהות כלי הצריך טבילה אבל לא בא לומר לאפוקי כל הני שאר טעמ' דרב' וכבא וכמו שעלה על דעת הרא"ש שכ"ד הרי"ף שאין הלכה כרבה ורבא שהכי בגמ' פריך אטעמא דרבא דאמר משום מתקן ואדם דשני מפני שנראה כמקיר תינח מים יפים מים רעים מא"ל אר"נ ב"י פעמים שאדם בא בשרב ורוחץ אפי' במי משרה תינח בימות החמה בימות הגשמים מא"ל א"ר נחמן ב"י פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה ורוחץ אפילו בימות הגשמים תינח בשבת בי"כ מא"ל אמר כבא מי איכא מידי דבשבת שרי ובי"ה אסור אלא הואיל ובשבת שרי בי"כ כמי שרי ומי אית ליה לרבא הואיל והא תנן החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטביל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא ורמינן עלה לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע ואמר אביי כי תנן כמי מתני' מגמע ופולט תנן ורבא אמר אפילו תימא מגמע ובולע ול"ק כאן קודם טבול פי' קודם אכילה כאן לאחר טבול פי' לאחר שאכל וטבל פתו בחומץ ואם אית' נימא הואיל וקודם טבול שרי לאחר טבול נמי שרי דמי איכא מידי דבחצי יום יהא שרי ובחצי יום יהא אסור הדר ביה רבא מההי' וממאי דמהאי הדר ביה דלמא מהא הדר ביה לא ס"ד דתנן כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בנו"ב בין בי"כ ע"כ הסוגי' וכן בסוף ח' שרצים והשתא אי נאמר הלכה כר"ב ובטלו כל הני טעמ' אחרינא א"כ אפילו תאמר דרבא הדר בי' לשם אנו לא נהדר דל"צ לומר הכא טעמא דהואיל דשרי בשבת כו' ואינך אמוראי וא"כ בסוף ח' שרצים הבי' הרי"ף כדברי אביי לחוד כי תנא נמי מתני' מגמע ופולט אבל מגמע ובולע שרי ולא הביא דברי רבא דאפילו מגמע ובולע אסור לאחר טבול דהא אביי וכבא הלכה כרבא אם הוא הדר מטעמ' דהכא א"ו לא בעינן למיהדר אלא ש"מ דכולהו טעמא דאמוראי קושטא נינהו וא"כ אסור להטביל כלים חדשים אף לדברי הרי"ף ומ"מ שאם באו ליד ישראל בי"ט שרי להטביל דלא גרע מכלים שנטמאו בי"ט דשרי להטביל בי"ט אלא שאין ראוי לעשות כן בפני ההמון שלא יבאו להטביל כל שאר הכלים בי"ט שהן לא ידעו חילוק זה וגם לא ידעו שהיום באו ליד ישראל ע"כ טוב יותר לטבול שאר תיקונים והערמה כמ"ש בפ' כ"כ סי' י"ד תו מסקינן בבריית' דדוקא כלי שנטמא באב הטומאה הוא דאין מטבילין בי"ט אם לא נטמאה בי"ט אבל אם כטמא בולד הטומאה דהיינו במשקין טמאין שטומאתן מדרבנן מותר לטבול אף בי"ע דלא גזרו בהן כל הני גזירות דשמא יעבירנו או סחיטה או ישהא מאחר דטומאתן מדרבנן וכן משום טעמ' דמתקן נמי שרי דלא הוי כמתקן גבי טומאה וא"ל דרבנן לפ"ז טבילת כלים חדשים שנקחים מן הגוים יהי' מותר כבר הקדים המ"מ בזה על מ"ש הרמב"ם ומדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו והיא בריית' שהביא הגמ' בסוגי' וכתב הוא וז"ל ומדינים אלו למד הרשב"א ז"ל שאין מטבילין בי"ט כלי תשמיש הנקחין מן הגוים הצריכין טבילה אלא בעין טהרת הכלי כלומר שאם הוא כלי העשוי לדלות בו או למלאות בו מים מן המעיין ממלא בו והוא טהור ולדעת רבינו שכ' בפ' י"ז מה' מ"א שטבילת כלים מד"ס ונתבאר בו שמטבילין ולד הטומאה מפני שטמאתו מד"ס וכמ"ש י"ל שמטבילין את הכלים בי"ט ומ"מ עם כ"ז אני אומר שדין הרב קיים לפי שאפילו מאן דלית לי' טעמא דמחזי כמתקן כלי ח"מ גבי טבילת טומאה שאפילו קודם טבילה הי' הכלים ראוים להשתמש בו בטומאה לטמא ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה ומש"ה לא חשבי הטבילה תיקון וכולן שוין בטומאה של דבריהם שאין זה תיקון אבל כלים הנקחין מן הגוים דקודם טבילה לא חזו ודאי טבילתן מחזי כמתקן כלי ואסורא לכ"ע כנ"ל ע"כ: