ים של שלמה על ביצה· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק א
סימן א
דין ביצה שנולדה בי"ט אפי' בי"ט דעלמא שאינו אחר השבת וכן בשבת דעלמא שאינו אחר י"ט בכל ענין הביצה אסורה אפי' בתרנגולת העומדת לאכילה אבל השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אפי' בי"ט שאחר השבת מותרות. וחלב שנחלב בי"ט ע"י כותי שרי ובשבת אסור אף בי"ט שלאחריו עד יום ב' ואז שרי אפי' הוא י"ט שני:
ביצה שנולדה בי"ט בש"א תאכל ובה"א לא תאכל בש"א שאור בכזית וחמץ בכותבת ובה"א זה וזה בכזית ומסיק בסוגיא דלא מבעיא תרנגולת העומדת לגדל ביצים דאסורה משום נולד ואפשר דאף ב"ש מודים שאסור אלא אפי' בתרנגולת העומדת לאכילה ואפ"ה אסור לב"ה כדאוקמא רבה דבי"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן ומשום הכנה וקסבר רבה כל בילה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ואזיל רבה לטעמיה. דאמר רבה והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין לי"ט ואין י"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה לי"ט א"ל אביי אלא מעתה י"ט דעלמא תשתרי גזירה י"ט דעלמא אטו י"ט דלאחר שבת. שבת דעלמא תשתרי גזירה משום שבת אחר י"ט ומי גזרינן והתניא השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בי"ט פי' אפי' בי"ט אחר השבת ואם איתא נגזור משום הנך דמתילדין ביומייהו א"ל ביצים גמורות במעי אמן מילת' דלא שכיח ומיל' דלא שכי' לא גזרו ביה רבנן וכן הלכה דביצה שנולדה בשבת או בי"ט אסורה בכל ענין אפי' בי"ט או שבת דעלמא אבל הבצים שמצא בתוך התרנגולת שרי בכל ענין אפי' בי"ט אחר השבת וכן דעת כל המחברים ודלא כר' אפרים שאוסר כי לא שייך הכנה אלא בלידה ורבים מקשים בשבת אמאי צריכין לגזירה תיפוק לי' דאסורה משום מוקצה ול"ת ס"ל אפילו למאן דשרי במוקצה אסור בנולד ואפי' לדעת הר"יף וסיעתו דלא מחלקין בין נולד למוקצה וס"ל מאחר דק"ל כר"ש דשרי במוקצה בשבת אפי' בנולד ק"ל דשרי מ"מ הוא מוקצה דס"ל להרי"ף דהוא אסור בשבת אפי' היכא דלא דחיי' בידים א"כ הנולד ממנה לא עדיף והייתי מוכרח לתרץ בימי חורפי דאיירי שיש חולה בין השמשות דאינו מוקצה לאכילה וא"כ מן הדין הביצה נמי שרי דאוכלא דאיפרת הוא ולא אסרו אלא משום גזירה. שוב ראיתי בדברי הר"ן שכתב וז"ל תרנגולת העומדת לגדל ביצים יצתה מתורת אוכל לגמרי וביצה שלה אעפ"י שהוא אוכל גמור ואפי' חישב לאוכלה מע"ש מ"מ נולד הוא ומיתסר אבל תרנגולת העומדת לאכילה משום איסור שבת לא יצתה מתורת אוכל דאיסורא הוא דרביע עליה כאריה בעלמא הילכך לא מיתסרא משום מוקצה אלא היא דאסירא אבל ביצתה דלא נאסרה מעולם שריא והיינו נמי ההיא דחולב אדם עז לתוך הקדרה דבעז העומדת לאכילה עסקינן ומ"ה נהי דעז מיתסרא לה מחמת איסורו של שבת חלבה לא נאסר לעולם ע"כ וכ"כ בפ' חבית בשם הרמ"בן אכן הרי"ף כתב דדווקא בי"ט הוא דשרינן לחלוב עז בתוך הקדרה אבל לא בשבת דדוקא אשכול דשרי באכילה הוא דשרינן לסחוט אותה לתוך הקדרה אבל לא עז ושם נאריך בזה אי"ה ואפי' בי"ט דשרי דוקא עז העומדת לאכילה אבל העומדת לחלבה או לגדל ולדות לא מבעיא החלב שנחלב ע"י ישראל דאסור אלא אפי' נחלב ע"י כותי שלא לדעתו ואינו מכירו אפ"ה אסור בין נחלב לתוך הקערה בין לתוך הקדירה בין נחלב בשבת בין נחלב בי"ט אסורה משום נולד והא"ז אוסר החלב שנחלב בשבת אפי' בי"ט הבא אחר השבת (משום הכנה) אבל בי"ט שני שרי אכן דעת מהר"יל להתיר והא לך התשובה שכתבתי בשכבר והשבתי לשואלי וז"ל חלב שחלבה הכותית בשבת או בי"ט אי שרי לעשות ממנה פלא"דין בחג השבועות או לא תשובה יראה הדבר צריך דקדוק כי מלשון סתמא דגמרא משמע שאין איסור בדבר ולא אמרו בפ' חבית שמותר לחלוב דוקא בתוך קדרה שיש בה מאכל אלא שהחולב הוא ישראל ואסור למיעבד משקה בי"ט ואי לא הי' בה לאוכל הוה כעביד משקה אבל בגוף החלב משמע שאין בה שום צד איסור דסתמא קשרי אבל יש מן המפרשי' שכתבו דלא שרינן האי חלבא אלא בעז העומדת לאכילה אבל עז העומדת לחלבה אסורה כמ"ש הס"ת והסמ"ג ואומר מני לא מבעי' לאותן דס"ל דאין הלכה כר"ש במוקצה אלא בשבת אבל בי"ט ק"ל כר"י א"כ אסורה חלב אגב אמה משום מוקצה כדאמר ר"כ עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורא לרדיא ותמרי דעיסקא באנו למחלוקת ר"י ור"ש אלא אפי' לפי דעת ר"ת דפסק כר"ש אף בי"ט מ"מ חלבה אסורה משום נולד אם לא היתה הבהמה עומדת לאכילה אף שדעת הרא"ש והטור בנו דבין מוקצה בין נולד שרו אף בי"ט אכן בה"ג פסק לאיסור וכן הוכיח ר"ת בראי' ברורה מהני גרעיני דפרסייתא דאסירי וכן דעת הסמ"ק וכן פסק בא"ז דאפי' החלב היוצא ע"י כותי או ממילא אסורה על בי"ט כשאינו עומדת לאכילה אלא שהאש"רי והטור לא חלקו בזה וכתבו סתמא דמותר לחלוב בתוך הקדירה שיש בו אוכלין והכלבו כתב י"א אפי' עז העומדת לחלבה אין חלבה מוקצה אם אינה עומדת לגבן ולייבש הגבינות לסחורה דומיא דתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולגדל האפרוחים וכן דעת הר"ז ע"כ ואין זה אלא נביאות דמנין לנו להקל מסברת הכרס כי משמע בגמ' דתלוי בעומדות לחלבה לחוד וראיתי בדברי הר"ן בפ' חבית שכ' בשם הרמב"ן דשרי לחלוב לתוך הקדירה אפי' בשבת אפי' למאן דאית ליה מוקצה ונולד שרי שאין מוקצה מחמת איסור הבא מחמת עצמו כגון זה דלא דחיי' בידים כגון נר אינו אוסר אלא בעוד האיסור עליו אבל האי חלב שנחלב בהיתר ונסתלק ממנה האיסור לגמרי אפילו תאמר שהעז אסורה משום מוקצה חלבה אין בה איסור ולפ"ז שרי האי חלב שחלבה הכותית אף בשבת שהני לא איתעביד בה איסורא שהכי שרי לומר לכותי לחלוב הבהמה בשבת משום צער ב"ח אכן ראייתו שהביא הרמ"בן מהא דאמרינן בפ"ק דביצה שבת דעלמא תשתרי ומשני גזירה משום שבת אחר י"ט אלמא אעפ"י דבשבת אסורה התרנגולת משום איסור שחיטה אפ"ה הביצה שיצתה ממנה נסתלק ממנה איסור מוקצה וראי' זו דחוי' היא דהתם איירי להדיא בתרנגולת העומדת לאכילה דלא שין ביה איסור נולד כלל דאוכלא דאיפרת הוא ואף שאסורא בשבת איכא לאוקמא שהיה חולה בין השמשות א"נ כמר שתירץ הר"ן בריש ביצה דלא שייך איסור נולד אלא בתרנגולת העומד' לגדל ביצים דנסתלק ממנה תורת אוכל לגמרי אבל בתרנגולת העומדת לאכילה דאית בה תורת אוכל א"כ הביצה הבא ממנה אוכלא דאיפרת הוא ואע"פ שאסורה התרנגולת בשבת איסורא הוא דרביע עליה ואינה אסורה משום מוקצה אלא היא לחוד אבל הבא ממנה לא נאסר כי לא נפקא מתורת אוכל ולא שייך איסור נולד בביצה וכן בחלב של עז העומדת לאכילה דשריא החלב אף בשבת ע"כ א"כ לע"ז אין לנו היתר בחלב שחלבה הכותי' דהא פרות שלנו אינן עומדת לאכילה אלא לחלבן. אבל בדרשות מהרי"ל כתבו ז"ל מהר"י סג"ל הוכה (היתר) בחלב שנחלבה בי"ט ראשון של עצרת או בשבת שלפניו ה' בסיון ע"י כותים לאוכלה בשני בשבת שהוא י"ט שני ואומר מהרי"ל דאית' בהג"ה באשר"י מא"ז דאין לדמותו לביצה והטעם משום דיש היתר ע"י אמירה לכותי משום צער ב"ח דבהמה לא אסח דעתי' מיני' כמו ביצה ע"כ אכן בהג"ה אשר"י בריש ביצה כתב לאיסור בשם א"ז ועיינתי בא"ז הגדול שהאריך לאיסור ואולי ט"ס הוא ובספר אחר מצא להיתר סוף דבר פסק מהרי"ל להיתר משום טעם זה ויפה כתב ועוד אסייע לדבריו דאינו דומה לביצה שאינה עומדת בכל יום להוליד ביצה משא"כ בעז ופרה שעומדת בכל יום לחלוב אותן ומשום צער ב"ח שרי נמי לומר לכותי לחלוב הבהמה בשבת א"כ אין שום שם נולד עלי' כלל לא בשבת ולא בי"ט וע"מ החלב שנחלב בשבת אסור לכ"ע משום משקים שזבו כמ"ש הטור (בסי' ש"ך) וכן המנהג אכן בי"ט אין להחמיר מאחר דשני ביה אוכל נפש ובה"ג דר"י גאון התיר אפי' לכתחילה סחיטה בי"ט וכל מידי דמשתי באפיי' ובישול ונהי שהאחרוני' אסרו ולא התירו לחלוב אלא לתוך הקדירה ואשכול של ענבים לתוך הקערה מ"מ במידי דאתי ממילא אין להחמיר בי"ט כמו בשבת וא"כ האי' חלב שחלבה כותית בי"ט שרי אכן החלב שנחלב בשבת אסורה בי"ט שלאחריו משום הכנה וכאשר פסק באז"ג ובזה לית ביה ספיקא ומש"ה לא התיר מהרי"ל החלב שנחלב בשבת אלא ביום שני של י"ט ולא ביום א' אבל החלב שנחלב ביום א' של שבועות התיר באותו יום גופיה דא"ל אף החלב שנחלב ביום א' לא התיר אלא ביום ב' דא"כ הלא ביצה גופה שנולדה בראשון שרי בשני ולמאי כתב שאינו דומה לביצה אלא כדפרישית עכ"ל התשובה:
סימן ב
דין חלב של בהמה העומדת לאכילה ונחלב לתוך הכלי בי"ט ולא לתוך הקדירה אסורה ועוד בארנו דתלישה מן המחובר אסור בי"ט ולא התירו בי"ט רק מלישה ואילך:
פסק כתב הרא"ש וז"ל ויראה מה שתפס הרי"ף ז"ל שינויא דרבה עיקר אע"ג דר' יוחנן אית לי' נמי טעמא דמשקין שזבו משום דנראה לו גזירה רחוקה לדמות ביצה למשקין שזבו אד לפירות הנושרים כדמפרש בגמרא משום דביצה בלועי ופירות מיגלו וקיימי וביצה אוכלא ומשקין לאו אוכלא הילכך נ"ל לפרש משום הכנה כיון דק"ל הלכה כרבה דאית לי' הכנה ע"כ ומהא שמעינן כל היכא דמיגלו אית לן למיגזר משום פירות הנושרין או משקין שזבו אפי' היכא דלא שייך טעמא דהכנה כגון חלב של בהמה העומדת לאכילה ונחלב לתוך הכלי ולא לתוך הקדירה דאסורה החלב גדרה משום משקין שזבו דחלב כמי משקין הוא ולזה כיון הרא"ש במ"ש שהרי"ף לא כתב טעמא דמשקין שזבו משום שגזירה רחוקה והיא) אבל היכא שגזירה קרובה ראוי לחוש לדברי ר' יוחנן דהילכתא כוותי' ברוב דוכתי' ואהא דמסקינן בסוגיא גזירה שמא יעלה ויתלוש כתבו התו' תימא דלקמן גבי כותי שהביא דורון לישראל אמרינן אם יש במינו במחובר אסור ופיר"שי משום דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולא יומא והשתא תיפוק לי' משום טעמא דהכא וי"ל דלקמן מיירי דבעי מרא וחצינא דלא שייך טעמא שמא יעלה ויתלוש דאדכורי מדכר הואיל ואינו יכול בקל לתלוש וראיי' מדאמרינן במס' שבת כותי שהדליק את הנר משתמש ישראל לאורו ואם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו ואמאי לא חיישינן שמא ידליקנו ישראל בעצמו אלא אדכורי מדכר ומה"ט אכל הכ"א ממי"ץ דג שצלאו שפחתו בשבילה דלמאי ניחוש דהא לא צלאתו בשבילו וכ"ת (שמא) יצלנו בעצמו הואיל ואיכא טירחא אדכורי מדכר ולא נהירא דהא בהדיא בתו' אמרו אם מכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה. עי' לבשל בשבת אך תימא אמאי חיישינן שמא יעלה ויתלוש והא תלישה דאוכל נפש שרי לכתחילה וכן קשה מלקמן דאמרינן דאין צדין דגים וכו' והא אוכל נפש הוא ותירץ ר' נתנאל מקינ"ון דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש וגי' וסמיך לי' ושמרתם את המצות אותן מלאכות שמשימור ואילך מותרת (דהיינו מלישה ואילך) אבל שאר מלאכות דמקודם לכן אסורות ועוד אומר מורי דבירושלמי יש מיעוט אחר אך שלא לקצור ע"כ ומש"ה אסרו הרקדה הראשונה בי"ט אפי' ע"י שינוי כמו שנפרש לקמן אי"ה בפ' אין צדין (סי' כ"ז):
סימן ג
דין ביצה שנולדה ביום ראשון של ר"ה אסורה גם בשני וכן משבת לי"ט שלאחריו אפי' הוא יום ב' של י"ט אסורה וכן מי"ט לשבת שלאחריו אכל אם נולדה בי"ט ראשון של גליות מותרת בשני ופירות הנושרין בשבת מותרין בי"ט שאחריו מדינא ולא למעשה וכן איפכא ודין דשיורי פתילה או שיורי שמן וכן הלפידים שכבו בי"ט ראשון של ר"ה אסור להדליק ולהסיקן ביוש שני וכן הדין בי"ט שאחר שכת אבל כשאר י"ט של גליות מותר להדליק ביום ב' אותן שכבו בי"ט ראשון:
איתמר שבת וי"ט כב אמר נולדה בזה אסוכה בזה וכ' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ומפרש בגמ' דמפלגי בהכנה דרבה דרב אית לי' הכנה דרבה ור"י לית לי' הכנה דרבה וכבר כתבנו דק"ל הכנה דרבה ואין חילוק בין שבת וי"ט אחריו או י"ט ושבת אחריו וז"ל הר"ן שבת או י"ט הסמוכין וה"ה לי"ט ושבת ול"ש שבת וי"ט ראשון ול"ש שבת וי"ט שני כגון שחל להיות י"ט ראשון בשבת וחומרא דשבת וי"ט טפי משני י"ט של גליות היינו משום דשני י"ט ש"ג תרווייהו ספק נינהו ואכל חד וחד איכא למימר שמא האי חול הוא אבל י"ט ושבת שבת ודאי קדוש הוא וי"ט הסמוך לה כמי שמא י"ט גמור הוא ע"כ. וכתב עוד וז"ל דרב אית ליה הכנה דרבה פי' לאו דמתסרא מדאוריית' דהא כי נולדה בראשון שריא בי' מדאורייתא ולא מתסרא אלא משים גזירה כדאמרינן לעיל והאיך תאסר בשני אלא הכי קא אמרינן כיון דמתסרא בראשון מדרבנן אסורה בשני משום הכנה שאם אתה מתירה בשני נמצא שהראשון הכין לשני ולא לעצמו כיון שהיא אסורה בו וה"ל כביצה שנגמרה בראשון ונולדה בשני שלא הכינה לעצמה כלום אלא לשני אבל אם היינו יכולין לומר שלעצמו הכינה הדבר ברור שאף בשני מותרת ע"כ וכתב עוד וז"ל הילכך לדידן דאית לן הכנה דרבה ביצה שנולדה בזה אסורה בזה פי' לעניין שבת וי"ט ופירות נמי שנשנו בזה אסורה בזה דאע"ג דא"א שיהיו אסורין מן התורה כביצה אפ"ה כיון דביומן אסור אף הוא אינו מכין לחבירו וה"ה לאפרוח שנולד בי"ט לרב דאסור משום מוקצה כדאית' לקמן (סי' י"ז) דאף בשבת שלאחריו אסור דכל שאינו מכין לעצמו אינו מכין לשבת ע"כ והנה מ"ש שכל כה"ג שאינו מכין לעצמו אפי' באיסור דרבנן נקרא הכנה הוא קצת מדברי התו' שלפנינו לחד שינויא וז"ל התו' על הא דאמרינן רב אית ליה הכנה דרבה ותימא דהא אמרינן כל דאיתילדא האידנא מאתמול גמרה לה וא"כ כשחל י"ט לאחר שבת והביצה נולדה בשבת היא נגמרת ביום שהוא חול וא"כ מאי הכנה איכא וי"ל דמ"מ כשנולדה בשבת ה"ז הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה ועי"ל דכיון דאם נולדה בי"ט ה"ז אסירה אם נאמר כשנולדה בשבת הכי היא מותרת בשביל אותה לידה דשבת א"כ הוי שבת מכין לי"ט ע"כ אבל לפי דעתי דשינויא קומא עיקר ושינויא בתרא אינו מתו' שסידר ר"א מטו"ך דאזלינן בתריה והא ראיי' שהר"אש כתב לקמן (סי' י"ח) גבי עגל ולא שייך ביה הכנה כמו גבי ביצה דע"י לידה הוכנה לגדל ולדות כו' אלמא דביצה בלידתה חשיב הכנה ממש והוי הכנה דאורייתא ולא משום שלא הכינה לעצמה וביום שני הוי אסור א"כ השבת שלפניו מתירו דאל"כ לא הוי קשה מעגל מידי שהכי מותר העגל אם נולד בי"ט וא"כ מאחר שהר"אש תפס האי שינויא עיקר אזלינן בתריה כי סברא רעועה היא לומר שתהא נקרא הכנה בעבור שלא הכינה לעצמה או בעבור שאסור בשני וסתמא דגמרא קאמר דרב אית ליה הכנה דרבה מסתמא הכנה ממש קאמר כמו בביצה שנולדה בי"ט הבא אחר השבת אלא כדפרישית ומש"ה עירות הנושרין בשבת מותרין בי"ט הבא אחריו וכן איפכא כמו שנכתוב לקמן (סי' ז' ע"ש):
תו מסקינן אמר רבא הילכתא כוותי' דרב בהנהו תלת בין לקולא בין לחומרא חדא הא דאמרן ואידך דאיתמר שני י"ט של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה ואידך דאיתמר י"ט שני של ר"ה דרב ושמואל דאמרי תרווייהו נולדה בזה אסורה בזה ולאפוקי מנהרדעי דשרי וכתב הר"אש וז"ל וא"ת הא דאמרינן בירושלמי שיורי פתילה שכבו בשבת מהו להדליק בי"ט רב ור' חנינא אוסרים וכ' יוחנן מתיר ומ"ט אין אנו נוהגין באיסור מאחר דפסקינן הילכת' כרב וי"ל משום דבירושלמי לא אסור ליה מטעם הכנה דלא שייך הכנה בכה"ג אלא מטעם קדושה אחת אסריה לי' דמסיק עליה בירושלמי כב הונא בשם רב הלכה כארבע זקינים רב חסדא שאיל מחלפה שיטתיה דרב תמן הוא דעביד ליה שתי קדושות והכא עביד לה קדושה אחת אלמא בהדיא דמטעם קדושה אחת אסר ליה ולא מטעם הכנה והא דעסקינן ככב היינו באיסורי הכנה ומה"ט כי מקלע ש"ת בא' בשבת שרי אתרוג באכילה אע"ג דבשבת אסור דשתי קדושות הן והכנה אין כאן והר"ר בכוך ב"ה ז"ל כתב דרב חסדא לטעמיה דלית ליה הכנה בפ' בכל מערבין הילכך מפרש טעמא דרב משום קדושה אחת פי' משום איסור נולד אבל לדידן דאית לן הכנה אין מחלפין שיטתי' דרב וטעמא משום הכנה שיותר טובות תן להדליק כשהודלקו כבר וכבה הילכך בשבת וי"ט ושני י"ט של ר"ה אסור להדליק בלילי י"ט שני שיורי הפתילה שכבו בראשון אם לא שנדלקו וכבו בחוב דהשתא הוכנו מעי"ט וכן הלפידים שכבו בראשון אם לא שירבה עליהם עצים אחרים ויבטלם ברוב כדרב מתנא ובלבד שלא יגע בהן אבל יכול להפוך בהן אחר שנתבטלו ברוב ע"כ והרא"ש לא הכריע לאיסור או להתיר ואדרבא משמע מדבריו שהמנהג הוא להיתירא שהרי כתב בתחילת דבריו ומה"ט אין אנו נוהגין איסור אכן הטור (בסי' תק"א) כתב סתמא לאיסור וכ"כ הסמ"ג (בלאוין סי' מ"ה דף כ' ע"ג) ז"ל אמנם כ"ש איש ירושלים כתב בתו' דביצה שאין שייך כלל טעם הכנה בירושלמי שהוזכרו לעיל ולא ירד לטעם זה כלל מדנקט שיורי שמן והלכה ככ' יוחנן ומורי ר' יודא כתב שלבו נוקפו להחמיר ע"כ ותמה אני על הרא"ש שלא הביא כמי הא דפליגי בשיו' שמן כמו בשיורי פתילה והטור נמי לא הזכיר אלא שיורי פתילה וא"ל דס"ל סברת ר"ש דבשמן לא שייך כלל הכנה א"כ בשיורי פתילה נמי לא ק"ל כרב דהא בע"כ טעמא דרב משום דס"ל קדושה אחת (היא) ומיחלפא שיטתי' דהא ס"ל דשתי קדושות הן וא"כ הלכה כר"י דהשתא ליכא למימר דרב חסדא דווקא לטעמי' אזיל דהא משיורי שמן קשה אליב' דכ"ע אלא בע"כ צ"ל לדעת הס"ת דס"ל דשיורי פתילה אסר רב משום הכנה ה"ה שיורי שמן שג"כ נוח הוא לדלוק בטוב מבתחילה ומש"ה ראוי לאסור בין שיורי פתילה ולפידים בין שיורי שמן שכבו בשבת להדליקן בי"ט או ביום ראשון של ר"ה להדליקן ביום שני של ר"ה. אמנם בשני י"ט של גליות של פסח ועצרת וסוכות אין חוששין בכל אלה שיום א' חול ואיסור הכנה לא שייך מי"ט לחול דביצה שנולדה בשבת או בי"ט מותר' בחול וכן פירות שנשרו מאיליהן בשבת או בי"ט מותרין למחר בחול כדאית' בס"ת להדיא וכן בסמ"ג ודוקא במידי דאית ביה הכנה הוא דאסרינן מי"ט לשבת כמו בשני י"ט של ר"ה אכן בדבר הנתלש מאיליו או הובא בשביל גוים דאסור משום מוקצה דמחובר אין אסור מי"ט לשבת כ"א בשני י"ט של ר"ה דקי"ל כד' זקנים דב' קדושות הם ולקמן (בסי' ז') נכתוב עוד מזה ואין להקשות מה הכנה שייך בב' ימים של כ"ה גבי שיורי שמן ופתילה מאחר דקדושה א' היא ויומא אריכתא הוא א"כ לישרי בשני כמו ביום הראשון ולק"מ דלהחמיר אמרינן שתי קדוש' הן ולא להקל אלא אמרינן שתי קדושות הן כמו שבת וי"ט ולא דמי לשני י"ט של גליות דא' קודש וא' חול ושרי ממ"נ בשני אבל הכא כולן קדושים הם ולעניין הכנה אמרינן שתי קדושות ולעניין איסור מוקצה כגון בדבר הניצוד מאיליו אמרינן קדושה א' ואסור ג"כ בכל שני ימים ולפי מה שפרשתי דבשיורי שמן לית ביה אלא איסור הכנה א"כ אינן אסורין אלא ביום ב' של כ"ה אבל ביום א' שרי דמה הכנה שייך ביומי' בדבר המותר ואינו דומה לביצה דאסירה מיד משום הכנה והיינו דגזרינן משום י"ט אחר שבת אבל הכא לא שייך למיגזר שהרי הוא דבר ההיתר ואיך יאסר ביומו ומהר"י קאר"ו לא ידע דבר זה ע"כ תמה בדבר. ומהשתא יתישב מ"ש הסמ"ג בשם הס"ת וז"ל ודין זה נוהג אליבא דרב ללשון דהכנה בשני י"ט של כ"ה או י"ט הסמוך לשבת לפניה או לאחריה וכן הלפידים שהובערו קצת בי"ט הראשון וכבו אסור לחזור ולהדליקו בי"ט שני של כ"ה אא"כ הובערו בחול מעי"ט וכבו אותן ע"כ והשתא מה צריך גבי כ"ה לטעם דהכנה תיפוק לי' אפי' אם הוא אסור משום נולד אסור בכל שני הימים דהא קדושה א' הוא וצ"ל היכא שהוא אסור משום הכנה אינו אסור אלא ביום שני ולא ביום א' אבל לרב חסדא דדחיק לאשכוחי טעמא משום איסור דהיינו נולד א"כ ביום א' גופ' נמי אסור מש"ה כתב דלא ק"ל כרב חסדא אלא עיקר טעמא משום הכנה ושרי ביום א' ובשני אסור וזהו דלא כדברי הר"ן דלעיל שכתב דבר ברור מה שמותר בראשון אין שייך בו הכנה ושרי אף בשני ומ"מ כראה דלדידן דאסור אפי' ביום ראשון נהי דק"ל להחמיר כדעת הס"ת שכתב עיקר הטעם משום הכנה ואסור אפי' אחר השבת אבל להקל ולהתיר ביום ראשון של י"ט בין כ"ה בין שאר י"ט אין לו הכרע כל כך וכמ"ש ר"ש איש ירושלים ואף הסמ"ג כתב בשם ר' יודא שלבו נוקפו להחמיר כדעת סה"ת ולא להקל. שוב מצאתי בדרשות מהרי"ל שכתב שם וז"ל אמר מהר"י סג"ל דיש מרבותינו אומרים שיורי עצי אש מי"ט ראשון אסורים להבעיר בשני כמו ביצה שנולדה בזה אסוכה בזה והקשה מה"רי סג"ל מאחר דבי"ט של גליות הנשאר מהבערת שחרית מותר בצהרים באותו יום א"כ ה"נ ממ"נ יהא מותר בשני אם הן קדושה א' ואם שתי קדושות מכ"ש יהא מותר עכ"ל והנה יראה מדעתו שהטעם הוא בודאי משום הכנה לחוד ומש"ה מותר בצהרים דלא שייך איסור הכנה ביומיה אבל לא נהירא להקל דשמא הטעם הוא משום נולד ואסור אף ביומיה כדפרי' ואף לפי דבריו שהטעם הוא משום הכנה לא שייך להתיר ביום ב' משום יומא אריכתא להקל כדפרשי' שהרי הס"ת והסמ"ג כתבו להדיא לאיסור ביום ב' דר"ה משום הכנה אף שקדושה א' היא אכן נראה בעיני מ"ש דיש מרבותינו אוסרי' היינו סה"ת וסמ"ג ומ"ש ממ"נ יהא מותר משום דס"ל דלא שייך הכנה בדבר שהוא מותר ביום ראשון וא"כ הכינה לעצמה וכסברת הר"ן שכתב לעיל דדבר ברור הוא וכן נראה עיקר אלא שמכל מקום הכא גבי שיורי פתילה ושמן אין להתיר דשמא אסור משום נולד:
סימן ד
דין פתילה שכבתה בשבת ועדיין היא ארוכה אסור להדליקה בי"ט שאחר השבת אף בצד השני ואשור אפי' לטלטל ואם מונחת, כפי הגר מותר ליטלה משם משום דצורך מקומו מותר והלפידים שכבו בי"ט ראשון של ר"ה מותר להרבות עליהם עצים אחרים ויבטלם אבל לא משבת לי"ט ראשון:
פסק כתב מהרא"י בת"ה (בסי' פ"א) פתילה שכבתה בשבת ועדיין היא ארוכה שאפשר להדליקה בצידה השני אי שרי בי"ט אחר השבת כתב דצריך לדקדק יפה בדבר דמרדכי בריש ביצה כתב דפתילה כה"ג אסור להדליק בי"ט מטעם הכנה שבמקום שכבתה כוחה היא וטובה יותר להדליק משהיתה כבר וא"כ הי' שבת מכין לי"ט וכ"כ שם אשיר"י בשם סה"ת מטעם הכנה וכתב עוד במרדכי בשם ראבי"ה דאפילו לטלטל אסור כמו ביצה והשתא משמע בהדיא מן המרדכי דלעיל דדוקא במקום שהודלקה ונכבית שם טובה יותר להדליק אבל באידך גיסא לא הוכנה והא דאסר ליה ראבי"ה לטלטל אע"ג דחזי להדליק בה באידך גיסא צ"ל דאיירי כגון שהיא קצרה שאינה ראוי' להדליק בה באידך גיסא. אמנם נראה דאע"ג דלא חשיבי הכנה באידך גיסא מ"מ אסור להדליק בה שם דכיון דהכנה דאורייתא היא כדאית' להדיא בגמ' א"כ גזרינן דילמא אתי למיעבד באידך גיסא ודמי להא דאמרינן ע"ק דחולין (בסי' ל"ד) דמגל יד לא ישחוט לכתחילה משום דילמא אתי למיעבד באידך גיסא כיון דאיסור הכנה דאוריית' היא שייך למיגזר בה כמו בשחיטה. אפס לכאורה יש להוכיח דהכנה זו דפתילה לאו דאורייתא היא והא דמייתי ראי' במרדכי מן הירושלמי, דחכמי הדור דימו אותה להכנה צ"ל דלאו לגמרי דתהוי דאורייתא אלא דמעין הכנה היא ומדרבנן דאין זה דוחק לומר הכי שהרי כתב במרדכי בשם כ"י תלמוד דידן לא חשיב לי' הכנה כל עיקר הואיל וגוף הפתילה איכא בעולם וא"כ סברא לומר דירושלמי נמי לא חשיב הכנה מדאוריית' וכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזרינן דילמא אתי למיעבד באידך גיסא כדמוכח בפ' המביא כדי יין גבי קרדום שיש לו זכרות ונקבות ע"ש (בסי' ז"ז וכן מוכח באש"רי שם שכ' וז"ל הלכך בשבת וי"ט ושני י"ט של ר"ה אסור להדליק בליל י"ט שני הפתילות שכבו בראשון אם לא שנדלקו ונכבו בחול דהשתא הוכנו מעי"ט וכן הלפידים שכבו בראשון אם לא שירבה עליהם עצים אחרים ויבטלם ע"כ מדכתב דמצי לבטלו בעצים אחרים ע"כ סבר דלא אסירי הלפידים מדאורייתא דאיסור שהוא מן התורה לא שרי לבטל כדאיתא התם בהדיא בגמ' ואשי"רי נמי מייתי לה ולפידים (ופתילות) הכל חדא הוא וי"ל דאשי"רי לא קאי אמאי דכתב אם לא שירבה אלא אשני י"ט של כ"ה דהתם ודאי לאו דאורייתא היא דמן התירה אין י"ט אלא יום א' א"נ קאי אי"ט ושבת ואיירי בי"ט שני של אחר השבת והלשון משמע קצת הכי שכתב להדליק בי"ט שני ואילו שבת וי"ט לא הזכיר התם כי דלא ליהוו עלה שריותא דביטול וצ"ע בס' אשיר"י ולפי ומה שבארנו שאסור להדליק באידך גיסא א"כ אסור לטלטל כדכתב אבי"ה והיה נראה אפילו היא מונחת בפי הנר דצריך הוא למוקומה להניח אחרת תחתיה ואע"ג דק"ל כל כלי אע"פ שהוא מוקצה לטלטל מ"מ לצורך גופו ומקומו מותר גבי פתילה לא שרי דלאו כלי הוא כדמשמע לשון הספר דפרק במה מדליקין דקאמר כ"ע הקיפול מועיל וכי קא מדליק בעץ בעלמא קא מדליק אלמא דחשיב כעץ בעלמא ולא בתורת כלי כדמוכח התם אמנם בתו' פרק כירה דקאמר הנח לכר ופתילה איתא להדיא דפתילה שלימה חשיב כלי ודוקא שברי פתילה מיקרי צכורות ולא כלי וכן משמע בכמה דוכתי בגמ' דיש בפתילות משום תיקון מנא משמע קצת דכלי הוא ומ"מ י"ל דהך פתילה חשיב כדחייה בידים מי"ט שלאחר השבת מטעם הכנה וכיון דלא ק"ל כר"ש בדחייה בידים ע"כ אפילו לצורך גופו ומקומו אסור דאי מחמה לצל אפילו ר"ש מודה בכלי שמלאכתו לאיסור דאסור מחמה לצל כדאיתא שלהי פרק במה מדליקין ובה"גה באשי"רי פרק כירה ע"כ ודבר תמוה הוא בעיני דסתם הירושלמי שאוסר שיורי פתילה איירי דוקא במקום שדלקה כבר אבל בצד השני שרי הא נקט שיורי שמן ופתילה ובשיורי שמן ליכא לחלוקי ה"ה בשיורי פתילה דאל"כ ה"ל לפרש גם תימה בעיני מ"ש דראבי"ה איירי בפתילה קצרה מה בכך כל היכא שראויה שוב להדליק במקום הראשון שכבה ה"ה שראויה להפך אותה ולהדליקה גם מי הוא שהגיד לו שדוקא במקום שכבה הוא נוחה להדליק מסתמ' כל הפתילה מאחר שאחז בה האור פעם א' טובה היא להדליק יותר מפתילה חדשה דלשון המרדכי שכתב במקום שנכבית הפתילה היא נוחה להדליק ונדלקת בטוב לאו דוקא קאמר אלא שכך הוא הדרך לחזור ולדלוק במקום הראשון ולא להפוך אותה ומ"ה נראה נמי מ"ש דלא גזרינן שידלקה במקום הראשון מאחר דאין בו אלא איסורא דרבנן לא נהירא דאין זו גזירה אלא קרוב לודאי שידלוק במקום הראשון מאחר שכך הדרך ואינו מצוי כלל אפי' בחול להפוך הפתילה ולדולקה ואינו דומה לקרדום שלא גזרו זכרות אטו נקבות משום שדרך הוא לעשות מלאכה לפעמים בזכרות כמו בנקבות דהוא עשוי לכך משא"כ בפתילה שעשוי להדליק במקום השני וכ"ש לפי מה שפי' לעיל דטעם דהכנה אינה עיקר אלא חומרא בעלמא ואנו חוששים לטעם איסור מוקצה ונולד וא"כ נאסרה כבר משום נולד וא"כ אם נאמר שראוי לידלק בצד השני למה נאסרה שיורי פתילה משום איסור מוקצה מאחר שראוי' למלאכתה הראשון ודוחק לומר דאף הירושלמי איירי דווקא בפתילה קצרה כמ"ש לעיל אבל מ"מ מה שאוסרה לטלטלה וליטול אותה מפי הנר לא נהירא כלל מאחר שהפתילה שם כלי עלי' כאשר כתבתי בפ' כירה ואין זו דומה לדחיי' בידים אלא לענין שבת שאסור לטלטל הנר הדולק וא"כ באותו יום נאסר משום איסור מוקצה אבל להיות קרוי דחוי בידים משבת לי"ט במקום שמותר להדליק סברא זו לא מצאנו ואין לה יסוד כלל:
סימן ה
דין ביצה שנולדה בשבת או בי"ש אסור אפי' בטילטול ואפי' בתרננולת העומדת לאכילה:
פסק כתב הרי"ף והרא"ש אחריו וביצה דאתילדא בשבת או בי"ט לא מבעי' למיכלה הוא דאסור אלא אפי' לטלטלה נמי אסור דתניא א' בילה שנולדה בי"ט וא' ביצה שנולדה בשבת אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עלי' את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקה אסורה נתערבה באלף כולן אסורות והך בריית' אתי אליבא דכ"ע כדמסקינן בסוגיא אושפזיכנא דרב אדא בר אהבה ה"ל הנך ביצים מי"ט לשבת אתא לקמי' א"ל מהו לאטווינהו האידנא פי' לצלותן האידנא כדי למיכלינהו למחר א"ל מאי דעתך רב ור' יוחנן הלכה כר"י ושריין למחר ע"כ לא קשרי לכ"י אלא לגומעה למחר חי אבל לטלטלן ביומיה לא כדתניא א' ביצה כו' ומ"ש רב אדא דרב ור"י הלכה כר"י לא ק"ל הכי אלא כרבא דפסק כרב בהני תלת ואף הגמר' מייתי עובדא דהכי עסק רב פפא כדברי רבא ומ"ש אבל כופה עלי' כלי בשביל שלא תשבר ושמעינן מיני' דכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל ור' יצחק מוקי לה בצריך למקומה כתבתי באריכות בע' כירה (סי' כ"ו) והר"אש כתב בשם הירושלמי ובלבד שלא יגע בה הכלי וכ"כ הראב"ד והארכתי בזה בפ' כירה וסי' ל"ה) ומ"ש הרי"ף בסתמא שהביצה אסורה לטלטל בכל ענין אין לו הכרע מן הבריית' דשמא איירי בתרנגולת העומדת לגדל ולדות דאסורה הביצה משום מוקצה דהיינו נולד אבל בעומדת לאכילה שאסורה משום הכנה מאן לימא לן דאסורה לטלטל ואף לר"י דס"ל דאסורה משום משקין שזבו דאסרינן שמא יסחוט והיינו באכילה אלא שהוא אזיל לשיטתי' שכתב בפ' אין צדין לקמן כל דבר שאסור באכילה משום איסור היום היינו מוקצה גמור ואסור אף בטלטול אבל אין דעת שאר המחברים כן ומ"מ גבי ביצה נראה שאין להקל ולחלק בין ביצה הבאה מתרנגולת העומדת לאכילה או מתרנגולת העומדת לגדל ביצים מאחר ששתיהן אסורים באכילה א"כ נמי תרווייהו אסורין בטלטול:
סימן ו
דין אם קנו ביצים מן הכותי בי"ט שאחר השבת והכותי מסל"ת שנולדו קודש ב' או ג' ימים יש לסמוך על דבריו ולהתיר הביצים מאחר דיש עוד טיבותא דרוב ביצי' אינן בני יומן אכל במידי אחרינא שהם דאורייתא לא סמכינן אכותי מסל"ת א"ל בעדות אשה ובשבויה:
פסק כתב מהרא"י בת"ה (סי' ע"ט) אם קנו ביצים מן הכותי בי"ט שחל להיות אחר השבת והכותי הי' מס"לת שנולדו קודם ב' או ג' ימים יש לסמוך על דבריו ולהתיר הביצים או לא. תשובה יראה דלא שרינן להו ולא סמכינן אדבריו של כותי בכה"ג אפי' במסל"ת דחיישינן דילמא נולדו בי"ט והוי אסורים דאורייתא הואיל ואחר השבת הוא מטעם הכנה והכי עסק הרי"ף בריש ביצה דק"ל כרבה דסבר ביצה אסורה מדאורייתא בי"ט אחר השבת משום הכנה ובאיסור דאוריית' לא סמכינן אכותי מסל"ת כדאמר כב אשי להדיא בפ' הגוזל (דאין מסל"ת כשר אלא בעדות אשה ובשבויה דאקילו בה רבנן ובשאר מילי דרבנן ולא באיסורי דאורייתא) ובסמ"ק בה' גירושין מייתי דברי כב אשי לפסק הלכה והא דכתב המרדכי בריש ביצה דכותי מסל"ת נאמן על ביצים שנולדו קודם י"ט שהרי אין משביח מקחו דיותר טובים אותך שנולדו היום משנולדו אמש י"ל דהאי איירי בי"ט דעלמא שאינו אחר השבת דבדידי' ביצה שנולדה אינה אסורה אלא גזירה דרבנן כדאית' בהדיא בגמרא ולכך סומכין אדברי כותי מסל"ת אבל לעולם בי"ט אחר השבת דאיכא חששא דאוריית' לא סמכינן עליה והאריך וכתב עוד שמשם נראה אם חל י"ט הראשון בשבת וביום א' דהשתא הוי י"ט שני י"ט שלאחר השבת (אפ"ה) סמכינן שפיר אכותי ומסל"ת משום דלדידן דבקיאינן בקביעא דירחא (אינו אלא מדרבנן) אעפ"י שלענין כותי שהביא דורון לישראל דבר שיש בו חשש צידה או מחובר דאסרינן לה עד מי"ט בכדי שיעשו הואיל ונעשה בו איסור דאוריית' משא"כ בדבר הבא מחוץ לתחום ולהאי אסור אע"ג דבצד דאוריית' תליא מילת' מ"מ אסרינן לה בי"ט שני כמו בראשון אפי' לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא י"ל שאני התם דאותו גזירה לא שייכא אלא לעניין איסור י"ט ומש"ה לא מפלגינן בין ראשון לשני כמו שלא חלקו חכמים בשום איסור אלא אסרו בשני כמו בראשון בר מלגבי מת אבל איסור דלא נסמוך אכותי מסל"ת לא לגבי י"ט איתמר אלא כללא הוא בכל התורה היכא דהאיסור מן התורה לא סמכינן עליה ולפיכך בראשון דהוי דאוריית' אסור ובשני דלדידן אינו אלא מדרבנן שרי ונראה נמי דכ"ש שני ימים של כ"ה דק"ל נמי נולדה בזה אסורה בזה אם הכותי מסל"ת סמכינן עלויה דהכא ליכא הכנה מן התורה כל עיקר (ע"כ) ומהר"יו פסק דמותרין אפי' בי"ט שלאחר שבת אפי' לרבה וטעמא רבה איכא כיון שאין משביח את מקחו ומגרע אותו וגדול מזה כתב האשר"י פ"ק דע"ז והמרדכי בפ"ב דע"ז דמי שיש לו קדירה של בשר אצל האש יכול להניח כותי בביתו וילך לבה"כ או לשוק ולא חיישינן שמא ישים הכותי בשר נבילה לתוך הקדירה כיון שאינו מרויח בכך וכ"ש הכא דמפסיד בכך דביצה שנולדה היום עדיפא מביצה שנולדה אתמול ע"כ ואף שיש לפקפק בדבריו דאין זו ראי' דשאני התם דלא חיישינן שיעשה מעשה מאסר שאינו מרויח אבל לעולם לא מאמינים לי' במה שהוא ספק איסור דאורייתא מ"מ נראין דבריו עיקר כי המרדכי שכתב להתיר הביצים בכותי מסל"ת סתמא כתב ואיירי בין בי"ט דעלמא בין בי"ט הבא אחר השבת דומיא דמתניתן דקתני ביצה שנולדה בי"ט דאיירי בכל גווני ומ"ש דאין לסמוך אכותי מסל"ת במילי דאוריית' הכא שאני דרוב ביצים הן שנולדו כבר מכמה ימים וכן (הוא) הדרך למכור אותן שנולדה כבר והן כובא דעלמא ונהי דלא שרינן משום כובא כה"ג מאחר דמחמרינן בספיקא שהרי אפי' נתעכב באלף כולן אסורות וכ"ש היכא דאיכא ספיקא במילי דאוריית' והטעם דלא אזלינן בתר רובא בדשי"למ מ"מ הא דבאלף לא בטיל אין זה אלא מדרבנן מש"ה סמכינן אמסל"ת כדברי המרדכי ועיי' לקמן סימן כ':
סימן ז
דין עצים שנשרו מן הדקל בי"ט אסור להסיקן בפני עצמן ואם נשרו תוך התנור אפי' לא היו בתוך התנור עצים של היתר מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ואם נפלו בתוך התנור בשבת אסור להסיקן בי"ט שאחריו ובארנו דהיכא שמרבה עצים מוכנים כגון בנשרו בי"ט מ"מ אם מכירן אסורין ליגע בהן ולזוז אותן אלא מסיקן כאחת אפי' מכיר עצי האיסור:
אמר רב מתנא עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקין ואע"פי שקא מהפך באיסורא כשמזיזן ממקומן בתנור מזוית לזוית משום דאמרינן כי קא מהפך בהיתירא קא מהפך פיר"שי שהאיסור בטל ברוב וכן לשון הר"יף וז"ל ואע"ג דקא מהפך בהו כיון דרובא דהיתירא נינהו הנך בטלי ברובא ובהיתירא קא מהפך משמע קצת מעי' שיכול להפך אפי' בעצים האסורים אשר הוא מכיר ולא נהירא דסוף סוף מהפך באיסורא שהוא בעיני' ונהי שנתבטל האיסור אפי' היכא שמכירו היינו לענין זה שיכול להסיקן כאחת אבל לא לטלטלן ולזיז אותן ממקומן גם הגמ' לא הו"ל לשנויי כי קא מהפך כו' אלא משים דהתירא הוא דהא בטיל ברוב אלא בודאי הגמרא לא קא שרי אלא מן הסתם שמזין אותן כא' ואנו תולין לומר מה שנתהפך ומזיז דהתירא הוא שהרי הוא הרוב ואזלינן בתרי' ונאמר שלא הזיז האיסור כלל והיכא שבטלן ברוב עד שלא ניכר האיסור כלל פשיטא שזהו ביטול מן המובחר והר"ן כתב וז"ל ומסתברא דוקא כשאינו מכיר עצי האיסור לאחר שנתערבו אבל אם מכירן אין ביטול מועיל להן שאין ביטול מועיל לדבר הניכר ע"כ וכל שאר המחברים לא חלקו בזה וכן כראה דאין זה דומה לשאר ביטולים דהכא מיקלי קלי איסורא כדלקמן וכך הוכחתי לעיל דלישנא כי קא מהפך בהתירא כו' משמע דאיירי אפי' היכא שמכיר האיסור בתוכן ואפ"ה שרי לזוז בהן מן הסתם והיינו דאקילן בביטול העצים משום דמקלי קלי דאל"כ ה"ל לשנויי דהיתירא הוא שהרי בטילי כבר ברוב גם המקשן לא ה"ל לאקשויי והא כי קא מהפך באיסורא שהרי כבר נתבטל עד שאינו ניכר כלל עוד כתב הר"ן איכא מ"ד דוקא בשיש בתנור עצים של היתר האל"ה לא והכי מוכחי מקצת נוסחאי דגרסי מוסיף ומרבה עליהם עצים מוכנים כו' ע"כ וגירסא זו לא מצינו והמחברים לא הזכירוה ולמה לנו להחמיר במילי דרבנן ובאיסורא דקלישא שהרי התירו בו לבטל אפי' לכתחילה וכתב הר"יף והרא"ש אחריו וז"ל עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן בי"ט משים הכנה דרבה ואי נשרו מן הדקל בי"ט אסיר להסיקן בי"ט בפ"ע משום דה"ל נולד כו' פי' אם נשרו בשבת שאין ראוין להסקה כלל הוי הכנה ליום שלאחריו וא"כ אי י"ט הבא אחר השבת שייך ביה הכנה אבל בי"ט שעומדים להסקה לית בהו אלא איסור נולד ומש"ה פירות שנשרו בשבת או שנתלשו בשביל כותי (בשבת) לא שייך בהו הכנה שהרי ראוין אף היום לאכילה אלא משום איסור נולד וגזירה כמי שמא יעלה ויתלוש וא"כ בי"ט שלאחר שבת שריין דהא ק"ל שבת וי"ט ב' קדושות הן וכן שני י"ט של גליות אם לא בשני ימים של כ"ה וכמ"של (בסי' ג') ומ"ש בא"ז וז"ל שבת וי"ט ונלקט בהן דבר הנגמר אם נלקט בזה אסור בזה דחשיב שפיר הכנה כביצה ע"כ ליתא דהכא ביצה לא הי' בעולם כלל אבל הפירות הי' בעולם וראוין היום אלא שהאיסור היום גורם ושריין במ"ש דשבת ר"ט ב' קדושות הן אם לא פירות שאינן ראוים כלל לאכול חיין כ"א במבושל או דגים שנצודו בשבת דהני דמיין לעצים שנשרו מן הדקל ושייך בהו הכנה ובפ' אין צדין סי' ו' אי"ה נאריך בזה אם לסמוך ע"ז הלכה למעשה וכתב העור (בסי' תק"ן) וז"ל אחי הכ' יחיאל ז"ל כתב שאם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן בי"ט שלאחריו אפי' ע"י ביטול ברוב ולא דמי לנשרו בי"ט דבההי' ליכא אלא איסור דרבנן שמא יעלה ויתלוש אבל הנך שנשרו בשבת אסורין מדאורייתא בי"ט משום הכנה ובאיסור דאוריית' אין מבטלין איסור ע"כ ויפה כתב דלא סמכינן אשנויא דמקלי קלי לאיסורא כ"א באיסור דרבנן ומסיק והא קמבטל איסור לכתחילה ותנן אין באי איסור לכתחילה ואפי' בדיעבד אינו מבוטל ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ולרב אשי דאמר כל דבר שי"למ אפי' בדרבנן לא בטיל מא"ל ה"מ היכא דאיסורא בעיניה הכא מקלי קלי איסורא וכתב הרא"ש וז"ל והא דקאמרינן נמי דמבטלין איסור דרבנן לכתחילה היינו דוקא היכא דמקלי קלי איסורא אבל בעלמא אין מבטלין לכתחילה ואפי' באיסור דרבנן ואפי' דבר שא"למ ע"כ וזהו נגד כל המחברים דס"ל דלעולם מבטלין איסור לכתחילה וכן סוגיא דגמ' משמע דלעולם מבטלין איסור לכתחילה בדרבנן והיינו דשא"למ אבל יל"מ לא זו שאין מבטלין לכתחילה אלא אפי' בטלו בשוגג אינו בטל אם לא במקלי קלי לאיסורא וכן עיקר ועיי' בסיף פ' גיד הנשה סי' נ"ט והא דמבטלין מדרבנן היינו דוקא דבר שעיקרו מדרבנן כגון מוקצה אבל תרומות פירות אף שהוא מדרבנן מ"מ עיקרו מן התורה וכן חצי זית חלב כאשר כתבו התו' וכל האחרונים וק"ו בבשר עוף בחלב אפי' מאן דס"ל שהוא מדרבנן כדי שלא יקילו בדאוריית' וכן מצאתי וכבר כתבתי בריש כ"ה (סי' ה') דק"ל בשר עוף בחלב דאורייתא (ותרומות ח"ל שאין בה שום צד חיוב דאורייתא) וקילא טפי שאינו נוהג בכ"מ בח"ל מותר לערב חד בתרי ולבטלה כדאי' בבכורות וכ"ד כל הצרפתים וכן פי' הר"ן ועיקר דיני דבר שיל"מ דלא בטל כתבתי ע' כל הבשר סי' פ"ו פ"ז פ"ח:
סימן ח
דין דבני א"י צריכין ג"כ לעשות ש' ימים ר"ה ובי"ט עול גליות אין עושין אלא יום א' והבא מא"י ממקום שאין עושין אלא יום א' בי"ש של גליות אין לו להקל בפנינו לעשות בו מלאכה אפי' דעתו לחזור:
איתמר ב' ימים של כ"ה רב ושמוא' דאמרי תרווייהו נולדה בזה אסורה בזה דתנן בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום כולו פעם אחת נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלוים בשיר שאמרו שיר של חול על תמיד של בין הערבים התקינו שלא יהו מקבלין את העדים אלא עד המנחה דהיינו קודם הקרבת התמיד ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין לסיים אותו יום ולהיותו קודש ולמחר קודש אמר רבה מתקנת ריב"ז ואילך ביצה מותרת דתנן משחרב בה"מ התקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות החודש כל היום א"ל אביי והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה אסורה א"ל אנא אמינא לך רי"בז ואת אמרת לי כב ושמואל ולרב ושמואל קשיא מתניתין ל"ק הא לן והא להו פי' לבני א"י שעושין יום א' מותרת ביום ב' אפי' לאותן שעושין ב' ימים כגון הרחוקים דהא מכח ספיקא הם עושין אבל לדידן בני גולה אסורה שהרי עדיין אנו עושין ב' ימים ועודנו כבתחילה מפני אותה תקנה הראשונה ולא מפני ספק הלכך הואיל ולא פסקה מאצלינו משהתחלנו אין להקל ולומר אין ממנהגינו זה מפני תקנה ראשונה אלא מפני ספק וביצה מותרת הא לא אמרינן דכיון דלא פסקה אותה תקנה מאצלינו שנה אחת לעשות יום אחד עדיין באיסורינו הראשון עמדנו להיותם כיום ארוך ומסיק רבא אמר אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה מי לא מודה ריב"ז שאם באו העדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו יום קודש ולמחר קודש פי' רש"י אע"ג דתקן לקבל עדות החודש כל היום להיות מונין למועדות מן הראשון ואפילו אם באו עדים לאחר מנחה אבל מלעשות י"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה ומפי' יראה דצריך לעשות שני ימים כ"ה בא"י דלא נתבטלה תקנה ראשונה וז"ל הרי"ף ממי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שאותו יום קודש ולמחר קודש אלמא קדושה אחת היא וביצה אסורה וש"מ דבני א"י צריכין למיעבד שני י"ט של ר"ה ורבינו אפרים תלמידו נחלק עליו וכתב דה"מ בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה אבל עכשיו שאנו סומכין על סוד העיבור חזר כל א"י להיות בית הוועד שאין להם ספק בקדושת היום ואין להן לשמור אלא יום אחד וכתב בעל המאור ז"ל כדברי רבינו אפרים ז"ל ועוד כתב שכן נהגו בא"י כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינ"צא והנהיגום לעשות ב' י"ט בר"ה ע"פ הלכות רי"ף ז"ל והאריך וכתב הרא"ש ונ"ל כדברי הר"יף ז"ל דמדביצה אסורה צריכין ג"כ לעשות ב' י"ט בכ"ה דחד טעמא לתרווייהו דכלום אסר רבא ביצה אלא משום דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה סמוך לחשיכה שלא היה שהות ביום לקבל עדות משלימין אותו יום קודש ולמחר קודש ולמחר מקבלין עדותן ועושין אותו יום קודש והוי קידושא אריכתא ואם באו עדים קודם המנחה אין עושין אלא יום א' ומטעם זה נמי אנו צריכין לעשות ב' ימים וא"ת כיון דבקיאין בסוד העיבור לעולם לא יארע לנו דבר זה שנצטרך לעשות ב' ימים כ"ה כי אנן בקיאינן בסוד העיבור וקובעין כ"ה ע"פ חשבון ביום שהעדים ראויים לבא א"כ מהאי טעמא תהא ביצה מותרת אלא ודאי מדאסר רבא ביצה לבני דורו שהיו בקיאין בסוד העיבור אלמא טעמא דידיה מדביצה אסורה בזמן שמקדשין ע"ע הראייה מטעמא דקאמר גם בזמן שאין מקדשין נמי אסורה כדאמרינן בשני י"ט של גליות הזהרו במנהג אבותינו דלמא גזרי ח"ו ואתי לקלקולי וזה הטעם עצמו שייך לומר בשני י"ט של כ"ה בא"י ע"כ דבריו והוא מתמצית דבכי הרמ"בן וכך כראה בעיני דדוקא במקום שהיו מקדשין ע"פ הראייה בא"י אפילו היו בקיאין בקביעא דירחא לא היו סומכין עליו כלל אלא על קבלת העדים א"כ ראוי היה לעשות ב' ימים ר"ה אם באו עדים מן המנחה ולמעלה והיו מונין מיום ראשון ונוהגין קודש אף למחר משום תקנה ראשונה שלא נתבטלה אלא שלפי תקנה ראשונה היו מונין מיום ב' ומתקנת ריב"ז היו מונין מראשון כך הוא לשיטת רש"י ואף שהתו' פקפקו בדבר מ"מ דברים של טעם הן גם דברי המשנה משמע שאין חילוק בין תקנה ראשונה לשנייה אלא לעניין קבלת העדות ומ"מ הביצה אסורה במקום שעושין ב' ימים כ"ה אפילו בקיאין בקביעא דירחא שהני קדושה אחת היא ולא מחמת ספק אבל בזמנים הללו שסומכין על סוד העיבור לחוד א"כ למה לא יעשו ג"כ ב' ימים כמו שאנו עושין מכח מנהג אבותינו ומשום חשש דגזירה ח"ו שלא ישתכח סוד העיבור ומ"מ קדושה אחת היא שהרי מקודם היו עושין ב' ימים מכח תקנה ואז היה קדושה א' אף עתה עומד בקדושתה אבל שאר י"ט שאף בימי הקדמונים לא היו נוהגין כלל בא"י אלא במקומות הרחוקים א"כ עכשיו שאנו בקיאין בקביעא דירחא עושין כמו שעשו הקדמונים ואין עושין אלא יום א' והבא מא"י שאין עושין אלא יום א' בי"ט של גליות לארצינו שנוהגין בו ב' ימים אין לו להקל בפנינו ולעשות אותו חול אפילו דעתו לחזור ועיין בפרק כ"ה סימן נ"ג:
סימן ט
דין כל דבר שנגזר במנין חכמים ואירע דבר שהוא ידוע שהגזרה בטילה כגון שידוע מאיזה טעם נגזרה הגזרה ואותו הטעם בטל לו וא"כ ראוי היה שתתבטל גם הגזירה אפ"ה אינה בטילה עד שימנו עליהם חכמים להתירה ודוקא כשננזרה הגזירה בלא זמן אכל אש הטילו זמן לגזרה ועבר הזמן בטלה הגזירה ואינה היתר כמנין:
מסקינן בסוגיא אמר רב יוסף כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו פי' למצוא חשובים כמותם וא"כ בהערכת גדולים הראשונים (מה) שאסרו הראשונים לא ישתכח בדור הבא אחריו להיות בערכם ולהתיר מה שאסרו הראשונים דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם פי' הרא"ש מדברי התוס' דבר שנגזרה במנין חכמים ואירע דבר שהוא ידוע שהגזירה בטילה כגון שידוע מאיזה טעם נגזרה הגזיר' ואותו הטעם בטל לו וא"כ ראוי היה שתתבטל גם הגזירה ממילא אפ"ה אינו בטילה עד שנמנו עליה חכמים והתירוה ודוקא שנגזרה גזירה בלא זמן אלא שהיו ראוי שתתבטל כיון שבטל הטעם שבשבילו נגזרה הגזיר' אבל אם הטילו זמן לגזיר' ועבר הזמן בטלה הגזירה ואינה צריכה היתר במנין והא דכתיב היו נכונים לשלשת ימים לא קאי אמה דכתיב בתריה אל תגשו אל אשה אלא הכי פי' דקרא היו נכונים לשלשת ימים לקבל התורה ואל תגשו אל אשה ולפרישה זו לא הוקבע לה זמן ולכך הוצרך לכתוב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ע"כ ומ"ה נמי יש מפקפקים בענין חרם דר"ג שלא לישא ב' נשים ותולין במ"ש הרש"בא ששמע שר"ג לא גזר אלא עד סוף אלף החמישי ומהרר"יק הביאו בשורש כ"א מ"מ האי מילתא לית לה עיקר גבן כאשר כתבתי בפ' הבא על יבמתו בסימן מ"א:
סימן י
דין מת בי"ט ראשון נכון שלא לקוברו כלל כיום ראשון אפי' ע"י עממין והיינו כדלא אישתהי אכל בדאישתהי משבת שלפניו או שיש שכת אחריו קוברין אותו כיום א' ע"י עממין ואי ליכא עממין אין עושין ע"י ישראל ואין עריך סדין אלא מטהרין בידים וע"י קש ועל גבי עור וכן הלבישה וההוצאה הכל ערי ע"י ישראל ודוקא בי"ש הוא דשרינן ע"י עממין אכל לא ששבת וי"כ ואפי' להוציאו לבה"ק ולהניחו בכוך העשוי מאתמול אסור ואפי' ע"י עממין ולא שרינן שי"ט ראשון בדאישתהי אלא לקבור מת גדול אכל קטן בן שלשים לא לפי שאין דרכו להסריח ובי"ט שני יתעסקו בו ישראל אפי' היכא דאיכא עממין ומדינא מותר לחפור ולחצוב ולחתוך תכריכין ואפילו למיגז ליה גלימא שאינה צורך כ"כ רק לכבוד המת או למיגז ליה אסא הכל מותר אלא שנהנו לחפור ע"י עממין ועושה ארון ותכריכין וכי דבר שהוא איסור דאורייתא אכל מטהרין אותו ע"י ישראל ומ"מ אי לא אפשר ע"י עממין עושין הכל ע"י ישראל וכל זה מיירי בלא אישתהי וכל זה נוהג אף בי"ט ב' של ר"ה ותינוק בן ל' דינו כשאר מת לענין י"ט שני אבל תוך ל' הוא כאבן ואין דוחין י"ט כלל ואסור להעביר ערלתו והיכא שקוברין המת בי"ט קוברין אותו קודם אכילה והיכא שמת בליל י"ש אם יכולין להקדים בהשכמה קודש תפילה טוב הדבר ואי לא קוברין בעת שאומר הש"ץ פיוטים:
אמר רבא מת המוטל לקבור אם י"ט ראשון הוא יתעסקו בו עממין ואם י"ט שני יתעסקו בו ישראל ואפי' בשני י"ט של ר"ה מש"כ בביצה אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאישתהי אבל לא אישתהי משהינן ליה ורב אשי אמר אע"ג דלא אישתהי לא משהינן ליה מ"ט י"ט שני לגבי מת כחו' שויוהו רבנן לעסקי המת ואפי' למיגז לי' גלימא ולמיגז ליה אסא פי' הדס היו מניחין על מיטת המת לכבודו ופי' רש"י האי גלימא דאמרינן אינו צורך המת שהרי יש לו תכריכין אחרים כל צרכו שאם צורך לו מאי אפי' דקאמר הא אמרינן בי"ט שני יתעסקו בו ישראל ועסק זה חציבת קברו וחתיכת תכריכין הלכך ע"כ בגלימא שא"צ לו מיירי דומיא דאסא דשני למגזייה וקמ"ל דאע"ג דטירחא דלאו צורך הוא אלא משום כבודו עושין לו יותר מדאי מותר לעשות לו כיון דלגבי מת כחול שויוהו רבנן ע"כ וכן עיקר ומ"מ כתב הטור (בסי' תקכ"ו) וז"ל ונראה שהכיפה שבונין על הקבר שאין לבנותה בי"ט דכיון שנקבר בקבר למה יחלל י"ט שלא לצורך אלא יכסו הקבר בנסרים ועפר עד אחר המועד וטוב למעט באיסור דאורייתא בכל מה שיוכלו ע"כ והא דתנן בפ"ק דמ"ק אין חופרין כוכין וקברו' במועד פי' הר"ן מפרש"י וז"ל אין חופרין כוכין וכו' פי' לצורך מתים שימותו במועד שדרכם היה לחפור כוכין וקברות להיות מזומנים לווי שמת לו מת שיקנה לו וקמ"ל שאע"פ שיצטרכו אל זה במועד כגון בעיר ירושלים שהיו בה ס' לבוא וא"א לעם כב כמוהו שלא ימותו ממנו רבים בכל יום גדולים וקטנים אף כי בארבעה ימים של ח"ה א"ה כיון שאינו יודע בשעה שחפרו לאיזה מת הוא עושה אסיר דאילו למי שמתו מוטל לפניו אף בי"ט שרי דמת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל וכ"ש בח"ה והר"יף פי' בהלכותיו דההיא בחופר במועד לצורך מתים שימותו אחר המועד עסקינן שכך היה דרכם וכך פירש ר"ח והר"יץ גיאות וכן פסקו הרמ"בם והר"אש אחריהם וכתב הר"ן וז"ל והא דאמ' י"ט שני לגבי מות כחול שויוהו רבנן מסתברא דכיון דכחול שויוהו רבנן אפילו אפשר בעממין יתעסקו בו ישראל וכן הסכים הרמ"בן ז"ל שלא כדברי רב אחא משבחא ז"ל שכתב דדוקא היכא דליכא עממין אבל בדוכתא דשכיחא עממין לא שרינן אלא בעממין וכן עיקר דהא קאמר ביום ראשון יתעסקו בו עממין ביום שני יתעסקו בו ישראל משמע אפי' היכא דאיכא עממין וכן דעת רוב המחברים ורי"בא נמי התיר לתלמידיו אפי' החפירה והתחיל בעצמו לחפור אלא מצד המנהג נהגו לאיסור כמ"ש הרא"ש ונהגו באשכנז שהכותי חופר הקבר ועושה ארון ותכריכין וכל דבר שהוא איסור דאורייתא אבל טלטול והוצאת המת עושה ישראל דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והוא דאיכא קצת מצוה וכתב ע"ז מהרא"י ז"ל בת"ה בסי' פ"ב ונראה דהיינו בדאיתא עממין אבל אם לא אפשר ע"י עממין כגון ביום חגם וכה"ג עושין הכל ע"י ישראל (ע"כ) וזהו החילוק שבין י"ט ראשון לשני לפי מנהג אשכנז שנוהגין לעשות כל מלאכות שהן דאורייתא ע"י עממין אפי' בי"ט שני אלא שבי"ט שני אי ליכא עממין עבדינן ע"י ישראל ובי"ט ראשון אפי' ליכא עממין כלל אין עושין ע"י ישראל שום מלאכה דאורייתא אפי' באישתהי כתב מהר"י בתשו' הדבר ברור שלעולם לעשות בי"ט ע"י ישראל א"א אפי' בי"ט הסמוך לשבת כדאמרינן בפ' תולין ובפ"ק דכ"ה ומה שאמרינן מת בי"ט ראשון שחל להיות בע"ש וא"א בעממין כגון שאין במקומם בה"ק ולהמתין עד יום א' לא ירצה העממין להוליכו לפי שהוא יום חגם ולהמתין עד יום ב' הרי המת מסריח תמה על עצמך דוד מלך ישראל מוטל בחמה לא התירו לטלטל רק ע"י ככר ותינוק ולכן אין לזה תקנה אלא שיקברנו בביתו בו ביום ע"י עממין ויפנהו משם אחר השבת ויקברנו עם אבותיו או שיעשה לו סדין בו ביום ע"י עממין וארון וישימוהו בו ויחמריהו בחומר ובזפת כדי שלא יהא כיחו נודף ולמ"ש יקברנו ע"כ וכתב עוד מהרא"י וז"ל (שם) ונראה דאפי' בי"ט של ר"ה יש לעשות כן כדפסק רב אשי בי"ט שני כחול שויוהו רבנן לענין מת וקאי אמילתא דרבא דלעיל דאפי' בי"ט שני של ר"ה שרי גבי מת משא"כ בביצה ואע"ג דנמצא כתוב על שם א' מהגדולים דלא נהגו כן בי"ט שני של כ"ה אין נראה דכיון דבכמה מילי חלוק י"ט שני של ר"ה מי"ט שני של גליות וכן לגבי ומת פסק הגמ' להדיא דאין חילוק וכתב על מה שא"כ בביצה כ"ל כל דדמי לביצה ואין לנו לעשות עשרה ומנהג לסתור דברי הגמ' ואי שרינן י"ט שני ש"ג שרינן נמי בי"ט שני של כ"ה ע"כ וכתב עוד הר"ן וז"ל איכא מ"ד דמר זוטרא אכולא מילתא דרבא קאי דלא אמרינן בי"ט ראשון ע"י עממין ובי"ט שני ע"י ישראל אלא בדאישתהי אבל בדלא אישתהי לא ופי' אשתהי בין שנשתהו כבר בין שעתיד להשהות כגון שיש שבת אחריו ורב אשי נמי דאמר אע"ג דלא אשתהי נמי לא משהינן ליה לא פליג אלא במת בי"ט שני משום דכחול שוי' רבנן אבל מת בי"ט הראשון דהוי מדאורייתא מודה רב אשי למר זוטרא דדוקא בדאשתהי אבל בדלא אשתהי לא והזקיקום לומר כן מדאמרינן בפ' תולין עובדא הוי בבי כנישתא דמעון בי"ט הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה ושלחו לקמי' דר' יוחנן ואמר יתעסקו בו עממין אלמא דוקא משום י"ט הסמוך לשבת דאישתהי אבל בי"ט דעלמא לא ולא נהירא דא"כ לא ה"ל לרב אשי למימר סתמא אע"ג דלא אשתהי כמי לא משהינן ליה אלא הכי הל"ל כב אשי אמר מת בי"ט שני אע"ג דלא אישתהי לא משהינן ליה אלא ודאי משמע דמר זוטרא לא קאי אלא אמת בי"ט שני משום דשרינן לאתעסוקי ביה ישראל אבל מת בי"ט הראשין דלא שרי אלא בעממין אפי' למר זוטרא שרי ואע"ג דלא אשתהי וההיא דפ' תולין ל"ק דמאן דחזי ר' יוחנן דשרא מספקא ליה אי בעי ר"י אשתהי או לא ולפי' הביא המעשה כמו שהוא אבל אה"נ דר"י אפי' בלא"ה שרי ואפילו את"ל דלר"י דוקא היכא דאישתהי אנן לא נקטינן הכי משום דסוגיא מוכחא דלא בעינן אשתהי כלל וכדכתיבנא ע"כ והן דברי הרא"ש ואיני יודע מה הביאו ראי' מדברי רב אשי דפליג דוקא אי"ט שני אם מר זוטרא קאי נמי אי"ט ראשון רב אשי נמי קאי אף אי"ט ראשון וה"ק לעולם לא משהינן ליה אלא אף המת של י"ט ראשון קוברין אותו בשני ע"י ישראל די"ט שני כחול שוי' רבנן וכן הוות של י"ט שני ולאפוקי מר זוטרא דס"ל דמשהינן ליה עד ימות החול היכא דאפשר שלא יסריח כגון שמת קצת סמוך לערב ומונח במקום קר ובעת הקור ומ"ש נמי הרא"ש וז"ל וגם לא מסתבר כלל שלא יהא כבוד הבריות דוחה אמירה לגוי (שהיא) שבות דרבנן ואע"ג דלא סריח כבוד המת הוא שלא להולינו והמדחה מטתו ה"ז משובח ועוד איכא תוספות צער לאונן בי"ט ע"כ א"כ מה יעשה מר זוטרא דאמר אף בי"ט שני משהינן ליה ולישנא דמשהינן משמע עד ימות החול ואין קוברין אותו כלל בי"ט ודוחק לומר דאיירי היכא דליכא עממין דא"כ לא הל"ל משהינן אלא אין קוברין אותו ע"י ישראל אלא משהינן ודוחין הקבורה עד למחר בחול ומש"ה נראה דאפי' מר זוטרא לא קאי אלא אי"ט שני ומ"מ מדבריו שמעינן דאף בי"ט ראשון לא יקבור כלל אפי' ע"י עממין נילף מיום שני דס"ל דמשהין ואף רב אשי לח פליג אלא אי"ט שני דכחול שוי' לגבי מת דמת בי"ט ראשון קוברין בשני ע"י ישראל דלא גרע ממת בי"ט שני אפי' בלא אשתהי אם לא שיש לחלק ולומר דוקא בי"ט שני דקיל ס"ל למר זוטרא דמשהינן דלא אתי לזלזולי ביה א"נ י"ט שני דרבנן לא קפדינן אי מנעי משמחת י"ט באנינ' אבל בי"ט ראשון ששמחת י"ט דאורייתא קפדינן אאנינות דידהו וקוברין אותו ע"י עממין וכל זאת אינו אלא לישב מנהג המקומות שנהגו לקוברו אף בי"ט הראשון אבל היכא שאין מנהג קבוע נראה שלא לקוברו בי"ט ראשון כלל כדעת השאלתות והגאונים ורא"בן ור' יואל א"ל דאשתהי משבת שלפניו אי שהיה צריך לשהות בשביל שבת שלאחריו או דאשתהי משום אונס או טורח צבור ואפי' לא אשתהי אלא שרואין בו שלא יכול לשהות מחממת חום ונפוח וכה"ג חשיב כמו אשתהי כאשר כתב מהרא"י בשם א"ז. ובענין הטהרה כתב מהרא"י מ"ש במרדכי דעושין ע"י עממין מצאתי תשובה נכרית דכתב בה דישראל מטהרין אותו כן נמצא כתוב על שם א' מהגדולים וכן הדעת נוטה דמ"ש המרדכי דצריך סדין מפני כבוד אדרבה יש לחוש טפי לכבוד זה לטהרו ע"י ישראל בידים או בקש וע"ג עור דליכא למיחש לסחיטה וכיבוס משנעשה ע"י כותים בסדין והמרדכי גופיה כתב שם בפ' תולין בתשו' ר"ב דאפי' הוצאה מבית לכרמלית למת ע"י ישראל ולא ע"י עכו"ם כ"ש לטהרתו אם יגעו בו עכו"ם שעשאום כזבים לכל דבריהן ע"כ וכ"ז איירי בי"ט ראשון כדמשמע להדיא בתוך התשו' אבל בי"ט שני מטהרין ע"י סדין ואף שהונהג שכל מלאכה שהיא דאוריית' אין לעשות ע"י ישראל הכי ליכא מלאכה ודאי אלא גזירה משום חשש סחיטה ומש"ה שרי ע"י ישראל רק שצריך להזהירם שלא יעשו סחיטה בידים. ובענין טלטול והוצאה כתב הר"ן וז"ל ודאמרינן יתעסקו בו עממין איכא מ"ד דדוקא בקבורתו אבל טלטולו מותרת ע"י ככר או תינוק והוצאתו נמי מותרת כב"ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואיכא מאן דאסר ולישנא דיתעסקו בו עממין הכי משמע דמדלא אמרינן יקברו אותו עממין משמע דכל עסקיו ע"י עממין דוקא שאין כאן כבודו של מות שנתיר בו משום כבודו כלל כיון שסופו להתעסק בו עממין:
ועוד כתב הרמב"ן ז"ל דהוצאות המת לקבורה כהוצאות המת והאבן צ"ל) לבנין שאין לומר בו מתוך שאין בו צורך היום כלל וכ"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה הא לית' דהא שריפת קדשים מ"ע ואפ"ה אינו דוחה י"ט ועוד דהא אמרינן בפ"ק דכתובות דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש והרי אין כאן נפש ע"כ ותימא הא הוצאה בי"ט אינו אלא דרבנן ואם התירו אמירה לכותי שהוא שבות לווה לא נתיר ג"כ הוצאה בפרט מאחר דא"ל מתוך וכ"כ מוהרא"י שהלבישה וההוצאה שרי אפי' ע"י ישראל ואע"ג שכתב הא"ח בשם הרמב"ן שאסור סמכינן ארבינו יואל והרא"ש דשרו ולפי מה שכתבתי דאין לקבור בי"ט הראשון לא משכחת האי דינא אלא באישתהי ולפי המנהג אף בדלא אשתהי ודוקא בי"ט הוא דשרינן ע"י עממין אבל לא בשבת וי"כ כדמוכח בסיף ע"ק דר"ה דאמר א"ב י"ט הסמוך לשבת מ"ד מעברינן משום ירקא אית' ומ"ד משום מתיא ליתא שאיפשר ולעיל מיניה גבי א"ב י"כ שחל להיות אחר שבת מ"ד משום מתיא מעברינן וכו' כ"כ הר"ן. וכתב הרמב"ן בספר ת"א דל"מ חפירת קבר וכוך דאית בהו מלאכה גמורה דאסור בעממין בשבת אלא אפי' הוציאוהו בבה"ק להניחו בכוך העשוי' מאתמול דהוא ע"י ישראל שבות וע"י עממין שבות דשבות אפ"ה אסור ונתן טעם לדבר בפני כבוד הוות שלא יאמרו נתחלל עליו שבת במיתתו ע"כ והא דשרינן בי"ט ראשון ע"י עממין ובי"ט שני ע"י ישראל אין חילוק בין מת גדול למת קטן אפי' ילד קטן בן ל' שיצא מכלל נפל ודוקא לפי המנהג שנהגו לקבור בי"ט ראשין ע"י עממין אפי' לא אשתהי אבל לפי מ"ש שאין נכון לקבור מת בי"ט ראשין אפי' ע"י עממין אלא באשתהי א"כ ילד קטן אפי' באשתהי אסור שאין דרכו להסריח גם יכולין להשימו במרתף ולהצניעו משא"כ במת גדול וגם אין שייך לומר עליו שנמצא מתבזה בין החיים כמו במת גדול אלא קוברין אותו ביום ב'. וכתב הטור (בסי' תקכ"ו) וז"ל מעשה שמת תינוק בן ל' בי"ט שני ואמר ריב"ם כיון שלא הי' ודאי ידוע שכלו לו חדשיו אין דינו כשאר מת לחלל עליו (י"ט) והר"ר יעקב בן הרר"י הלבן אמר כיון דרוב נשים יולדות ולד של קיימא דינו כשאר מת ע"כ ונראה שבודאי ל"פ אלא בי"ט שני דלגבי מת כחול שוי' רבנן ומש"ה ראוי נמי להקל בזה אבל בי"ט ראשון דלא שוינהו כחול אפילו אמירה לכותי לא עבדינן אם לא שכבר עברו ל' עוד נראה בעיני דל"פ אלא מת ביום ל' דחשיב מקצת היום ככולו ואף דלענין שאר מילי לא חשבינן ככולו שהרי מת ביום ל' אין מתאבלין עליו אבל מאחר דבמילי דמת שוי' רבנן כחול אף בזה אזלינן להקל וחשבינן כמת ודאי מאחר שמת ביום ל' אבל בתוך ל' הרי הוא כאבן ואין דוחין הי"ט לצורך קבורתו. ובהג"המ מפ"א דה' מילה נמי כתב וז"ל נפלים אשר נהגו להסיר ערלתם בצרור או (באבן) אסור אפי' בי"ט של גליות דהא אמרינן דגבי י"ט שני לגבי מת כחול שוי' רבנן ה"מ מת שהוא בר קיימא שעובר המלינו בלאו ויש בזיון בשהייתו אבל נפל דאין מצוה לקברו כדמוכח בכמה מקומות בגמ' שמטילין אותו לבור אין י"ט נדחה על צרכי קבורתו ועוד דמה שנהגו להסיר ערלתו אין זה מנהג של תוכה אך שמנהג להסירו מפני תקנת הפושעים דאמרינן בב"ר שהקב"ה מעביר ערלה מן הקטנים שמתו ולא מלו ונותנין על פושעי ישראל ע"כ והיכא שקוברין המת נ"ל לקוברו קודם אכילה וכן ראיתי נוהגין אבל הכלבו כתב (בסי' קי"ד דף ק"ל ע"ד) כשמת בליל י"ט שני משכימין וקוברין אותו למחר קודם התפילה וכשמת ביום קוברין אותו אחר אכילה ע"כ והנה ממ"ש שאם מת בליל י"ט קוברין אותו קודם התפילה יפה (כתב) היכא שאיפשר להקדים שלא כעבור זמן ק"ש וכדי לבטל אנינות שיוכלו האבילים להתפלל עם הקהל אבל במדינתינו א"א להקדים כ"כ ומ"ש שקוברין אחר אכילה לא נהירא כלל אי משום שמחת י"ט קאמר אם מת מצוה קודם למגילה כ"ש לשמחת י"ט והאידנא בימינו הכל מת מצוה נקרא ועוד וכי זה הוא שמחת י"ט לאכול ולילך אח"כ לבה"ק אין זו שמחה אלא תוגה ועוד מאחר דאי' במדרש לא תאכלו על הדם שאין לאכול סעודות קבע קודם שנקבר המת א"כ למה כעבור על המדרש אלא קוברין אותו מיד אחר יציאת בה"כ אם הוא אדם חשוב ואם לאו מתקבצין מני' וקוברין אותו בעת שאומר הש"ץ הפיוטים ושאר דברים כדומה לזה וחוזרין לבה"כ וכן עיקר.
סימן יא
דין היכא שאין יכולין לקבור המת בי"ט שני אסור לעשות שום עסק למת לצורך מחר כין גזיזה ואפילו כיבוס והוצאה וטלטול אסור א"ל מחמה לעל שמניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו ואם המת מוטל רחוק מן העיר שאין יכולין להשיגו ולקושרו בי"ט שני אין לצאת כלל בי"ט שני למחר שס אפי' ממהר כדי שלא יאכלוהו שם הכלבים מאחר שסוף סוף לא יקברוהו בו ביום ומ"מ הצלת ודאי מפני הכלבים מותר לעשות בי"ט שני:
פסק כתב הרא"ש בפ"ק דמ"ק וז"ל אין חופרין כוכין וקברות במועד פי' לקבור בהן אחר המועד וכן פירש"י שהיה דרכן לחפור כוכין להיות מוכנים לצורך מתים שימותו דטירחא יתירא הוא והא דאמרינן בעלמא דאפי' בי"ט שני יתעסקו בו ישראל ה"מ לטלטל או שאר דברים שאין בהן טורח כגון לרחצו או ליגזז שערו אבל חפירה לא ודבריו תמוהין שהרי פי' תחילה אין חופרין כוכין וקברות שיהו מוכנים לצורך מתים שימותו ומה שייך להביא ע"ז מת בי"ט שני יתעסקו בי ישראל היינו לקוברו בו ביום ועוד מ"ש אבל חפירה לא משמע שאין לחפור קבר בי"ט שני והא לית' די"ט שני לגבי מת כחול שוי' רבנן ואפי' למיגז לי' גלימא ולמיגז לי' אסא וכ"ש לחפור לו קבר ונ"ל ליישב דבריו שהיה ק"ל מ"ש מי"ט שני שאם מת בי"ט סמוך לערב שאין שהות לקברו ביום ואפ"ה יתעסקו בו ישראל בו ביום לצורך קבורת חול וכן במועד הי' ראוי שהיה מותר לחפור קברים לצורך קברות חול ותירץ דבכה"ג לא התירו אלא טלטול דברים שאין בו טורח אבל חפירה כיון דאין שהות ביום לקוברו גם לא יעשה הקבר ביום וגם אסור למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא (בו) ביום וכן במועד נמי אין לחפור קברים לצורך חול ומדבריו למדנו אם מת בי"ט שני ואין רוצים לקברו בו שאין עושין שום דבר איסור מלאכה בו ביום ויראה דאפי' ע"י כותי אסור ע"כ ומזה עסק מהרא"י וז"ל היכא דאין רוצין לקוברו בו ביום אלא שרוצין להוציא מך הבית לבה"ק כדי לקוברו למחר ומוציאין אותו היום בשביל עגמת נפש או משים כהנים אין נראה דשרי וכ"כ להדיא באשיר"י פ"ק דמ"ק מפיר"שי דאפי' בי"ט שני אם אין רוצין לקוברו בו ביום לא שרו לעשות בו שום איס' מלאכה רק טלטול בעלמא ודבר שאין בו טורח ואפי' ע"י כותי אסור מדלא מסיק רק טלטול הא הוצאה אסורא אפילו לכרמלית כמי מלאכה דרבנן נקראת ואע"ג דמשמע דלרחצו למת וליגזז שערו נמי שרי מ"מ הוצאה היא מלאכה טעי דגזיזת שער של מת אינו מלאכה כלל ובס' אשי"רי כתב בסתמא דכל מלאכה אסירא בר מטלטול ע"ש באשי"רי וא"ת לישתרי אפי' הוצאה בכה"ג מכח מתוך י"ל דכיון דלא מצינו לקוברו בי"ט לא חשיב אפי' קצת צורך היום ואנו בעינן צורך היום קצת לטעמא דמתוך ע"כ דבריו בתשו' ותמה אני על דבריו במ"ש להתיר גזיזת שערו ולאסור הוצאה הלא גיזת שער אפי' באדם אב מלאכה היא דע"כ לא פליגי ר"א וחכמים בתולש שערו אלא ביד אבל בכלי לכ"ע חייב וא"כ ה"ה במת כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' שבת) להדיא דגוזז חייב בין מן החי בין מן המת וכן אית' בירושלמי דפ' כלל גדול התולש מן הבהמה מתה (חייב) דתלישתה זו היא גזיזתה (ע"ל סי' כ"ד) ונהי דבאדם תלישה לא הוי מלאכה אבל לענין גיזה מ"ש אדם מבהמה ואם התירו גיזה כ"ש הוצאה גם על הרא"ש יש לדקדק שכתב שאין עושין שום דבר איסור מלאכה הא רש"י כתב דשרי לגוז שערו אלא בע"כ דרש"י לא אסר אלא מלאכה כבידה וטירחא יתירה שאין לעשות בי"ט ואף במועד שלא לצורך היום אבל הוצאה כ"ש דשרי כך הוא לפי דברי הרא"ש ופי' אבל אין דעתי מסכמת כלל וכלל לפי' דמנ"ל לרש"י הא דקאמר מת בי"ט שני איירי אפי' מת סמוך לערב ואין שהות לקוברו ועוד דבע"כ הא דרב אשי דאמר י"ט ב' כחול שוי' רבנן כו' לא איירי אפי' סמוך לערב דהא למיגז ליה גלימא ואסא קאמר שאסור אם אין קוברין בו ביום כאשר כתב הוא גופא א"כ הא דרבא נמי לא איירי אלא במת שקוברין בו ביום ועוד אפי' לפי פירושו מה הקשה רש"י מהא דהכא שרי אפי' סמוך לערב היינו משום שכבר המת מונח לפניו ומוטל עליו לקוברו אלא שאין שהות ביום מש"ה כל מה שנוכל לעשות כדי להקדים הקבורה למחר שלא ישהה המת עבדינן אבל אין חופרין כוכין לצורך מתים שעדיין לא מתו גם דוחק שרש"י מפרש לשם דהכא איירי דוקא בדבר שאין בו טורח הוא דשרי והכא פי' להדיא דיתעסקו בו ישראל דקאמר הוא עסק חציבת קברו וחתוך תכריכין אלא נראה בעיני דט"ס הוא וצריך להגי"ה א"נ איירי במתים שמתי כבר והא דאמרינן בעלמא כו' וא"כ ממה שפירש"י הכא דשרי אפי' חפירה היינו לפי' הראשון והאמת שברש"י שלנו לא כתוב כלל האי שינויא בתרא לחלק דהכא לא איירי בחפירה אלא בטלטול ושאר דברים שאין בהם טורח וכ"מ בתו' שלנו שלא הזכירו בשם רש"י רק פי' הראשון וכן הר"ן שהעתיק לשון רש"י לא הזכירו משום שהוא פי' שני כאשר הגהתי ומהשתא מה שפיר"שי הכא דעסק המת הוא החפירה וחתוך תכריכין הוא העיקר וכפי' הראשון של רש"י וא"כ לפ"ז לא שמעינן כלל דשרי שום עסק למות לצורך מחר לא מבעי' גזיזה דאסור אלא אפי' (רחיצה נ"ל) כיבוס והוצאה אסור א"ל שהוא מוטל בחמה וחושש שלא יסריח כדאית' בפ' כירה שמניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו וכן אם הסריח ונמצא נתבזה בין החיים דשרי להוציאו לכרמלית כדאי' בפ' המצניע הלאיה אפי' טלטול אסור מאחר שאין המת עומד ליקבר היום ולפי דברינו לא נהירא מה שהשיב ריב"א לשואלים על יהודי שמת רחוק מן היישוב ישראל ועכו"ם שמוהו במערה במלבושיו וסגרו פי המערה ולא ניתן לקבורה ונודע הדבר לקרוביו בי"ט אם מותר לצאת לדרך בי"ט ב' ללכת למקום שהוא שם כדי לקוברו והשיב שאין ללכת חוץ לתחום בעד קבורות מת שאינו לפניהן ולא יוכלו להגיע אליו עד לאחר המועד והביא ראיה לדבר אבל הרש"בץ כתב בתשו' דהא ודאי מת זה מוטל עלינו לקוברו אעפ"י שהוא כחוק ממנו הרבה כיון שאין שם יותר קרובים ואדרבה הוי מת מצוה וכיון שבחול מוטל עלינו לקוברו מחללין עליו י"ט שני שהרי אמרו י"ט שני לגבי מת כחול שוי' רבנן ואעפ"י שמת זה רחוק ד' או ה' ימים כיון די"ט לגבי מת כחול הוא לא מפלגי בין נקבר בו ביום בין נקבר למחרתו כל מעשה י"ט ממהר קבורתו שכל זמן שמשתהה הוא מרבה להתבז' וכ"ש אם יחושו לאכילת כלבים והממהר לעשות צרכיו למהר קבורתו עושה מצוה ע"כ וכבר כתבתי שאין לחלל י"ט בשום דבר היכא שאין קוברין בו ביום ומה שרוצה להקל משום חשש שלא יאכלו הכלבים וכי מפני חששא כזו ראוי להקל בפרט מאחר שהחשש הוא עדין במקומו שמא יאכלו הכלבים קודם הגיעו לשם אבל מ"מ נראה שמותר לעשות מלאכה בי"ט שני לצורך המות שלא יאכלו הכלבים בהצלה ודאי אפי' אין ראוי לקבורת היום מ"מ מאחר שעושין היום כדי שיבא לקבורה כחול שוי' דלא גרע מלקוברו היום אעפ"י שאפשר לשהותו עד למחר וכן ביום ראשון ע"י עממין:
סימן יב
דין דמותר ללוות המת בי"ט בתוך התחום ובי"ט שני אפילו חוץ לתחום ומותר אף לחזור לאחר קבורת המת וכן כלי הקבורה שהוליכו עמהם חוץ לתחום מותרין כמו כן להחזירם למקומן ואפילו היה בית סמוך לחומה המשתמר להם מותר להחזירם למקום שירצו ולרכוב על סוסים בי"ט שני עד בית הקבורה אסור אפילו אבילים שחייבים לקוברו ומיהו קברים שצריכין לקוברו במקום שא"א זולתן מתירין להם אפילו לרכוב ע"ג בהמה:
פסק כתב הרמב"ן בספר תה"א וז"ל. כתוב בה"ג מותר ללוות המת בי"ט ראשון בתוך התחום ובי"ט שני אפילו חוץ לתחום. וכ"כ הרי"ץ גיאות אלא שאני חוכך בחזרה לאחר קבורת המת שי"ל שאין להם אלא אלפים (אמה) ואין לנו בכל היוצאים חוץ לתחום אפילו ברשות ב"ד לדבר מצוה אלא שיש להם אלפים אמה להתיר להם חזרה בהבלעת תחומין אבל לחזור יותר מד' אלפים לא אבל כיון די"ט של דבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא כדאיתמר ביה"כ וצריך תלמוד ע"כ משמע קצת מדבריו שהיה מסופק בדין זה וכ"כ הטור (בסי' תק"כו) בשמו שהוא מסופק. אכן בתשובה כתב להתיר וכ"כ רבי' ירוחם וז"ל קוברי המת בי"ט שני והוליכו אותו חוץ לתחום י"א שאין יכולין לחזור בו ביום (למקומן) אבל הרמב"ן כתב בתשובה שחוזרין למקומן בו ביום כדאמרינן שאתה מכשילן לע"ל. וכ"ש דכחול שויוהו רבנן לגבי מת. ועוד כתב בתשובה שכלי הקבורה שהוליכו עמהם חוץ לתחום שמותרין כמו כן להחזיר אותן למקומן מאחר שמלאכתן להיתר ושמא יצטרך להם למת אחר בו ביום וכן כמי שמא יגנובו ואפילו היה בית סמוך לחומה המשתמר להם מותר להחזירם בבית שירצו דגבי דבר שמלאכתו להיתר כל מחמה לצל שרי ולא אמרינן א"א להצילן מן החמה בטלטול מועט לא יטלטלם יותר אלא כיון שהוא נוטלן משם כדי להניחם בצל מטלטלן ומניחן באיזה מקום שיזדמן לו לדעת ולרנינו ה"נ מחזירן לאיזה מקום שירצה ע"כ וכ"כ עיקר להקל בי"ט שני שהוא מדרבנן מאחר שאמר בגמ' דשוינהו כחול לגבי עסקי המת וזהו עסקי המת יותר מלמיגז ליה אסא עוד כתב הרמב"ן בספר ת"ה וז"ל ראיתי בתוס' שמעשה היה בצרפת בי"ט שני והלכו אחרי המת רוכבי סוסי' עד מקום קבורה וכמדומה מדבריהם שלא מיחו בידם חכמים שבאותו הדור וח"ו שלא התירו רבותינו כן אלא במקום דלא אפשר כעין ששנינו גבי עדות החודש שראה את החודש ואינו יכול לילך מוליכין אותו על החמור ואפילו במטה השתא בעדות החודש שהוא צורך כל ישראל דבר שמחללין עליו את השבת חששו לשבות זה ולא התירוהו אלא במקום דלא אפשר כ"ש דבר קל שהרי אינו דוחה שבת אפי' בעממין הלכך לא מיבעי' הבאים משום כבוד שאסור אלא אפילו (אותן) שחייבין לקוברו אסור ומיהו קברים שצריכין לקוברו במקום שא"א זולתן מתירין להם אפילו לרכוב ע"ג בהווה די"ט שני לגבי צרכיו בכל דלא אפשר כחול שויוהו רבנן ע"כ.
סימן יג
דין מי שמצאוהו מת בחוץ לעיר ברחוק פרסה וחצי מותר להשיאו לעיר לקוברו בקברי ישראל וכ"ש אם יש בעיר מקום קברי אבותיו ומותר להוליך המת מעיר שאין בה קבורת ישראל לעיר שיש שם בה"ק בי"ט שני והיכא דיש קברות במקום שמת ועשה צוואה שיוליכו אותו לעיר אחרת לבה"ק אין שומעין לו:
פסק כתב הרשב"א בתשובה על א' שבאו גוים ואמרו שהכוהו ליסטים בדרך רחוק מן העיר כפרסה וחצי ונסתפק השואל אם ימצאוהו מת אם מותר להביאו לעיר לקוברו או אם יקברוהו במקומו והשיב דמותר להביאו לקוברו בקברי ישראל וכ"ש אם יש בעיר מקום קבר לאבותיו די"ט שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן אפילו למיגז ליה אסא כ"ש ליקבור בקברי ישראל וכ"ש בקברי אבותיו וזו הקפדת האבות היתה וכל גדולי ישראל ומעשים בכל יום ואין אנו משגיחין בתחומין כלל במת בי"ט שני וכן מעשים ומביאין אותו מן עיר שאין שם קברות לישראל לעיר שיש שם שכונת קברות ע"כ. ובהגה"ת הרא"ש כתב בפרק אלו מגלחין בשם א"ז מעשה היה בצרפת שהוליכו מות בי"ט שני לקוברו אל עיר אחרת וכעס עליהם ר"ת אע"ג שבאותה העיר לא היה בה"ק שאמר שהיה להן לקוברו באותה העיר ולאחר י"ט להוציאו ולהוליך אל עיר אחרת ורבי' שמחה כתב דאם צווהו צריך כפרה ע"כ ואפשר לומר דלא פליגי דדוקא לקוברו בשדה שאפשר שאינו נשאר לשם שיוציאוהו כותים משם אז מוליכין לבה"ק אפילו בי"ט אבל היכא שאפשר לקוברו בעיר במקום שהוא שמור אין לנו לחלל י"ט בכדי ומ"מ כראה עיקר דלא גרע מלמיגז ליה אסא שהוא כבודו של מת כ"ש כה"ג שהוא כבודו שלא לקוברו במקום שאין שם קבר ודוקא היכא דליכא קבר במקומו אבל היכא דאיכא קבר במקום שנפטר אלא שעשה צוואה לקוברו חוץ לתחום במקום אבותיו נהי דמצוה לקיים דברי המת בפרט כה"ג שהוא כבודו שיוקבר במקום אבותיו כדאשכחן בקראי מ"מ אין זה כבודו של מת לחלל הי"ט על פיו בכדי שהרי אם לא ציוה אסור להוציאו מקבר לקבר כמ"ש הא"ז בפרק אלו מגלחין א"כ מעשיו גרמו לו והוא פגמו של מת ומ"מ היכא דאיכא למיחש שמא יסריח קוברין במקומו ולא חשין לצוואתו ואי ליכא למיחש שמא יסריח מלינין אותו וקוברין אותו אחר י"ט במקום אבותיו:
סימן יד
דין דמותר לשכור ספינה בי"ט שני להוליך המת ממקום למקום אע"ג דלא אישתהי והחופר קבר למת בי"ט שני אסור ליקח שכר ואם אינו רוצה בענין אחר מטעינן ליה:
פסק כתב הרוקח בסי' ש"א שמותר לשכור ספינה בי"ט שני להוליך המת ממקום למקום דקי"ל בי"ט שני יתעסקו בו ישראל אע"ג דלא אשתהי וכ"ש הכא אם לא ישכור ישתהא ויסריח ע"כ. וכתב רבי' ירוחם החופר קבר למת בי"ט שני מותר ליטול שכר ממנו כיון שהתירו לו חז"ל דשמא לא ימצא בחנם אע"ג דאסור ליטול שכר בשבת אפילו במלאכה המותרת בשבת ע"כ ודבר תימא הוא נהי דמותר לשכור אם לא ימצא בחנם אבל לאותו ישראל אסור ליטול שכר י"ט מאחר שאין כאן הבלעה ונהי דשוינהו י"ט שני כחול לצורך המת שהכי יכול לעסוק בחנם אין מתירין לו כלל י"ט ואם היה בא מעשה לידי שישראל אחד לא היה רוצה לעסוק בחנם אלא בשכר הייתי מצוה להטעותו כמו שמטעין בחליצה:
סימן טו
דין דכל דבר שנהנו משום חששא ועברה החששא א"צ מנין להתירו ובארנו דגם האידנא מותר לקבור מת בי"ט שני ע"י ישראל ולעשות כל צרכי המת אם אין עממין אבל אם יש עממין יניח לעשות עממין כל המלאכות שהם דאורייתא כפי מה שביארנו למעלה:
נחזור לסוגיא אמר רבינא והאידנא דאיכא חברייא חיישינן פירש"י לו שכופין לישראל לעשות מלאכה וכשהוא י"ט מניחין אותן ואם היו רואין שיקברו מתיהם יכופו אותם לעשות מלאכה וכתבו התו' שהשתא בזמן הזה שאין חברייא מותר ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דהטעם משום חששא ועברה החששא שהרי אין חברייא מצויים האידנא עבר נמי הטעם והכי אמרינן גבי מים מגולין דאסורין שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין הנחשים מצויין בינינו אנו שותין מהם אפילו לכתחילה אע"פ שהוא דבר שבמנין ומ"מ כ"ת היה אוסר ומעשה היה במולא"ן שמת אדם אחד בי"ט שני ורצו להתעסק בו לקוברו וגער בהן ר"ת ושלח להם בני בשכר אינן בני תורה ואתם בני תורה כדאי' בשבת שלא לקבור מת בי"ט שני משום דלאו בני תוכה נינהו ואתי לזלזולי ביה. אבל הר"י אומר דאין זה דמיון דהא לענין הרבה דברים אשכחן דאנן בני תורה כדאי' ביבמות חזינהו דקא אכלי תורמוס דשלקי עממין ואסר להם ופרכינן והא נאכל כמו שהוא חי וכל הנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי עממין ומשני שלא היו בני תורה ואנו אין חוששין בדבר זה דק"ל דכל שנאכל כמו שהוא חי משום בישולי עממין. והר"ר יחיאל אומר דלא דמי דשאני הכא דבצינעא הוא אוכל בביתו ולא אוושא מילתא אבל לקבור מתים בפרהסיא אוושא מילתא ואין נכון להתיר ועוד אומר ר"ת דבזמן הזה נמי יש יהודים שהן משועבדים למלכות לעשות מלאכה כגון לקבל המס ולהתעסק בצרכיהם הלכך אם יראו שיתעסקו לעשות מלאכה למת יכופו אותן לעשות מלאכה למלכות ע"כ בתוס' וכן דעת כ"ח לאיסור והס"ת והסמ"ג כתבו להקל והוא דעת הרי"ף והרמב"ם וכאן לא הכריע הרא"ש אבל בתשובה כתב שלא נהגו העולם כר"ת אלא כר"י להקל לעשות ע"י ישראל אכן באשכנז שנהגו להחמיר שלא לעשות כל מלאכה דאורייתא ע"י ישראל היינו שחשו לדברי ר"ת להחמיר לכתחילה מאחר שאפשר לעשות ע"י עממין אבל היכא דליכא עממין עושין ע"י ישראל כמ"ש לעיל בסי' י' ובפרט האידנא דליכא למיחש לחשש השרים שאף הם נזהרים בכבוד המת ויודעין שראוי לעשות מלאכה טפי בשביל המת ממה שעושין מלאכה בשביל אוכל נפש:
סימן טז
דין מי שלא הניח עירוב תבשילין בעי"ט יכול להניח בי"ט ראשון ומתנה כו' ודוקא בי"ט של גליות אבל בר"ה אינו יכול להניח:
רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי בי"ט שני של ר"ה חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציב מר א"ל דלא אותובי ע"ת א"ל ולותיב מר האידנא מילא אמר רבא מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה א"ל אימר דאמר כבא בשני י"ט של גליות בשני י"ט של ר"ה מי אמר. וכתב בסמ"ג וז"ל (בה' י"ט דף כ"ז ע"ג) כתב רבי' משה שכל הדברים הללו שאמרנו היו בזמן שב"ה היה קיים שהב"ד של א"י היו מקדשין החודש ע"פ הראייה והיו בני גולה עושין ב' ימים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעים יום שקדשו בו בא"י אבל היום שבני א"י סומכין על חשבון ומקדשין עליו אין י"ט שני כדי להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד וכך שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם אעפ"י דבקיאי בקביעי דירחא עי' שמא יגזרו ח"ו ויבא לשכח העיבור ולפיכך נ"ל שאין מערב אדם ומתנה בזמון הזה לא עירוב חצירות ולא ע"ת ולא שיתופי מבואות ע"כ ודבריו תמוהים מאוד דהא רבא גופא דקאמר מניח אדם ע"ת ומתנה הוא דקאמר בסוגיא ואע"ג דבקיאין אנו בקביעא דירחא אפ"ה עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם כו' אלמא דהקילו בעירובין בין בע"ת בין בע"ח להיות ומתנה בי"ט ראשון על חבירו אעפ"י שהוא מנהג אבותינו מ"מ אחד חול ואחד קודש וכן השיגו הראב"ד והרשב"א והר"ן וגם מהרא"י כתב בכתביו שיש לנהוג כדברי הרא"ש שהביא הא דרבא לעסק הלכה בלי חילוק: