ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
שאלות ותשובות · סימן א
החיים והשלום וכ"ט לככוד ידידי הרב החריף מהו' משה לעהרמאן נ"י מו"צ דק"ק ש"ב יע"א.
מכתבו היקר קבלתי לנכון וראיתי שמדקדק מעלתו הרמה נ"י בסוגיא דריחא מילתא פסחים דף ע"ו ע"ב דאמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי מהדדי ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מלתא היא ע"כ. ודקדק מעלתו נ"י אמאי לא אמר בדברי רב מ"ט מפטמי מהדדי וריחא מלתא היא הלא זה עיקר טעמא דרב וא"כ העיקר חסר מן הספר.
וחידוש בעיני שלא ראה מעלתו נ"י שכבר עמדתי ע"ז בספרי ילקה"ג על סדר א' ב' באות ריחא מילתא (ח"ג דף כ') וכתבתי שם דאולי זה כוונת הרי"ף בפ' גיד הנשה שכתב דכד דייקת למימרא דרב משכחת לי' דשאיך באידך מימרא דילי' דאמר מין במינו לא בטיל, ולשון כד דייקת צריך ביאור, ולהנ"ל א"ש דקשה במימרא דרב אמאי לא פירש דבריו משום דריחא מילתא היא. אבל לק"מ דאפילו אי ריחא לאו מילתא היא, מ"מ משהו מיהא איכא, דהרי מה"ט אפילו ללוי אסור לכתחלה וכדעת הרי"ף ורש"י ז"ל משים דאין מבטלין איסור לכתחל' וא"כ לרב אסור משום מב"מ במשהו, וז"ש הרי"ף כד דייקת למימרא דרב שלא הזכיר כלל הך דריחא מילתא היא. משכחת דשאיך באידך מימרא דילי' דמב"מ לא בטיל ואסור אפילו אי ריחא לאו מלתא וא"ש ודו"ק עכ"ל שם:
עוד הקשה מעלתו נ"י ע"ד רש"י בסוגיין שכתב דאביי במס' ע"ז דף ס"ו ע"ב גבי בת תיהא ס"ל כרב דריחא מילתא היא ורבא ס"ל כלוי ואביי ורבא הלכתא כרבא, א"כ אמאי לא פריך הש"ס בע"ז דס"ו הנ"ל על אביי מברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד וכו' כדפריך הש"ס כאן על רב וקאמר לימא תהוי תיובתי' דרב, ואין לומר דהש"ס בע"ז סמך על הש"ס בפסחים דמתרץ הברייתא אליבא דרב, זה לא ניתן ליאמר כלל דא"כ מאי קאמר בע"ז כתנאי הרודה פת חמה וכו' הא כבר קאמר הש"ס בכאן לאו איתמר עלה דההיא אמר רבב"ח אמר ר"ל כו' והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, הרי חזינן דהש"ס דע"ז לא סמך על הש"ס דפסחים וא"כ הדק"ל ע"כ – ידע מעלתו נ"י שבס' משיב נפש על מסי פסחים מביא קושיא זו בשם המפורשים, ואני תירצתיה בעזהי"ת בריוח עפ"י מה שנדפס כבר בשמי בקונטרס תל תלפיות (מחברת כ"ג משנת תרע"ה) אות קמ"ג ליישב מה שמקשים על רבינו תם וסיעתו דפסקו הלכתא כרב דריחא מלתא היא, הלא אחד מראיות הרי"ף ז"ל דאין הלכה כרב משום דברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד כלוי דייקא, ורב הא אצטריך לחסור' ולתרוצה לטעמי' ושינויא דחיקא היא, ומעתה צ"ב על הנך דפסקו כרב איך מתרצי הך קושיא, ותירצתי עפ"י הקושיא המפורסמת מהגאון מהו' משה פאללאק זצ"ל מבאניהאד מאי פריך לרב מברייתא הנ"ל דילמא טעמא דרב דריחא מלתא משום דגזרינן ריח אטו טעם וטע"כ דאיררתא ולכך בשני פסחים דהאיסור שלא למנוייו הוא לאו הבא מכלל עשה איש במכסת וגו' תכוסו וגו' הוי רק איסור עשה ובזה לכ"ע טע"כ לאו דאורייתא כמ"ש בתשו' נוב"י מהד"ת או"ח סי' ס"ו דרק בלאוין שיש בהם מלקות טע"כ דאורייתא עיי"ש, וממילא גם רב מודה דריחא לאו מלתא דהא כיון דבזה טע"כ לאו דאורייתא ליכא למגזר ריח אטו טעם משא"כ בשחוטה ונבילה ובגדי ודבר אחר דלאוין שי"ב מלקות נינהו והוא קושיא עצומה. ואמרתי ביה דהגמרא שפיר פריך לרב לשיטתו דס"ל בפסחים דף מ"ב ע"א כר' יהודה דכ"מ שנאמר בתחלת הפרשה לאמר לימד על כל הפרשה כולה שהיא בל"ת (עיין בתוד"ה לאמר) בי רב אמרי לאמר לאו אמור עיי"ש, הרי דרב ס"ל בזה כר' יהודה. וא"כ לרב לשיטתו לוקין על איסור שלא למנויו (ועיין בתשו' חת"ס ז"ל חלק או"ח סי' קכ"ד דיה ואשר וד"ה ואני אומר, שכתב ג"כ דלרב לוקין אשוחט שלא למנוייו עיי"ש, וממילא הה"ד אאוכל שלא למנוייו דכולהו מחד קרא נפקי) וא"כ כיון דלרב איסור שלא למנוייו הוי לאו שיש בו מלקות פשיטא ודאי דטעם כעיקר דאורייתא. וממילא דגזרינן ריח אטו טעם, ופריך שפיר לרב, והוצרך לשנויי בשינויא דחיקא, והתינח לרב אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דפליגי בתורת כהנים פ' אמור על ר' יהודה וס"ל דלאמר אין בו ל"ת (עיין במל"מ פ"ה מה' ערכין וחרמין הלכה ו') א"כ הדרא קושי' הגאון הנ"ל לדוכתה ולק"מ מברייתא דאין צולין, ושפיר מצי הנך רבוותא למפסק הלכה כרב וא"ש:
וממילא מיושב גם קושי' המפורשים הנ"ל דאמאי לא פריך הש"ס בע"ז על אביי מברייתא דאין צולין שני פסחים וכו' כדפריך כאן על רב, דז"א דהא כל עיקר פירכת הש"ס ס כאן הוא רק לרב לשיטתו דס"ל כר"י דכ"מ שנא' בתחלת הפרשה לאמר הוא בל"ת, וממילא האיסור שלא למנוייו הוא איסור שיש בו מלקות וטע"כ דאורייתא. אבל לאביי דס"ל כרבנן דפליגי בזה על ר"י, הקושיא מעיקרא ליתא, וא"ש ויותר אין לי להאריך
וה' שנותיו יאריך כעתירת ידידו דו"ש באהבה.
גרשון ה"ק שטערן הרב דק"ק מ' לודאש והגליל יע"א.