ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
קנין תורה · (ח)
ר' שמעון בן מנסיא אומר משום רשב"י הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם עיין בפי' תפארת ישראל על המשניות דהצדיקים משתמשים בכל אלו השבע מדות לטובה לכלל העולם ולכך נאה להם ונאה לעולם. משא"כ הרשעים משתמשים בכל אלה להיפך, ביופי לזנות ובכח לעשות עול וכו' וכו' עיי"ש ר ולכך אנו מבקשים כשמברכין החודש תחלה על חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא, ועל חיים שאין בהם בושה וכלימה, ואח"כ על חיים של עושר וכבוד כי רק כשאנו צדיקים נאה לנו העושר והכבוד ונאה לעולם משא"כ בלא זה, כי רק הצדיקים שיודעים שהעושר והכבוד מלפניו ית' והוא הנותן להם כח לעשות חיל, הם נותנים צדקה לעניים כמאמר התנא ר"א איש ברתותא תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכו', משא"כ הרשעים שכופרים בהשגחה אלקית ואומרים בלבבם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, (כפי' מו"ח הגאון מהו' עמרם בלום זצ"ל בפ' עצביהם כסף וזהב מעשי ידי אדם עצביהם, זאת היא עצביהם ועבודה זרה שלהם, שחושבים כי כסף וזהב הוא מעשי ידי עצמו, ולא מעשה ידי יוצר ית"ש והבן). אינם מרחמים לעשות צדקה כי אומרים להעני עמוד ועשה מלאכתך בבית ובשדה כמוני ותתעשר גם אתה, וכופרים כי "מי יעני ומי יעשר מי ישפל ומי ירום הכל נגזר מן השמים מראשית השנה ועד אחרית שנה, ולכך העושר והכבוד רע להם, שעי"כ וישמן ישורון ויבעט. ורע לעולם. שאוצרים התבואה ומייקרים השער, וידכאו עני ואביון ואין עוזר:
ועוד י"ל כי העושר נאה לצדיקים דעי"כ יכולים לייסר את הרשעים ולהוכיחם, אשר דבר זה לא יוכלו עשות בהיותם עניים, כי חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים – ולכך העושר והכבוד נאה לצדיקים ונאה לעולם – ובס' אזור אליהו מהגאון בעל שבט מוסר ז"ל כתב, העושר נאה לצדיקים כדי שיווסרו כל האנשים העשירים החטאים בנפשותם, שבהיות הצדיקים צריכים להם, הם מחזיקים בטומאתם ואומרים שהאמת אתם משא"כ בהיות הצדיקים עשירים דאין צריכים להם שאז מכירים שפלותם ודכיתם, וכמו שפירשתי במדרש אליהו פסוק עטרת חכמים עשרם אולת כסילים אולת כלומר כשהחכמים מתעטרים בעושרם אז ניכר שאולת כסילים אולת – וכתב עוד, ע"ד שאחז"ל במס' יומא ר' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים ולכך העושר נאה לצדיקים שבראותם הצדיקים עשירים ועל כל זה עוסקים בתורה, רואין העולם שאינן יכולים לפטור עצמן בטענת העשירים שהרי יש צדיקים עוסקים בתורה אעפ"י שהם עשירים עכ"ל ע"ש:
והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים, יבואר עפימ"ש, מרן חת"ס ז"ל בס' תורת משה פ' כי תבוא פ' והותירך ה' לטובה בפרי בטנך, עפ"י דברי הרמב"ם שכתב לבנו. אשרי מי שחתמו ימיו במהרה, שלכל אדם יש קצבה מה שהוא צריך לתקן בתורה ובמצות ומי שגמר הקצבה ההיא השלים ימיו, אמנם היינו אם הוא לעצמו, אבל אם יש לו בנים או אחרים הפועל עליהם להדריכם בדרכי תורה ויראה ולהשלים את נפשותם, אז אין קצבה לזה וע"ז אמר, והותירך ה', שיתן לך מותרות חיים לטובה בפרי בטנך כדי שתוכל להשלים גם אותם עיי"ש (והאריך בזה בהקדמה לתשו' חת"ס על יו"ד עיי"ש) ולכאורה הזקנה והשיבה אין נאה לצדיקים כי אדרבה זה מורה שלא השלימו עצמם בהיותם בני ארבעים וחמשים שנה. וצריכים לחיות זמן רב כדי שישלימו עצמם אמנם אם יש להם בנים אז נאה להם הזקנה והשיבה, כי אעפ"י שכבר השלימו את עצמם בשנות נעוריהם, מ"מ עדיין צריכים לחיות על האדמה כדי שיוכלו להשלים גם את בניהם, וז"ש התנא רשב"י והזקנה והשיבה "והבנים" נאה לצדיקים וא"ש ודו"ק:
אמר ר' יוסי בן קסמא פ"א הייתי מהלך בדרך וכו' עד נאום ה' צבאות – עיין במדרש שמואל מ"ש בזה פירושים מתוקים שונים – ובס' דברי שאול על אגדות הש"ס כתב. בפשיטות י"ל דזה האדם אמר לו שאם אתה במקום שיש חכמים וסופרים הרבה אינך נחשב שם כל כך. אבל אם תדור עמנו במקומינו אתה תהיה חשוב וניכר, ולא עוד אלא שגם כסף וזהב ירביון לך, וא"כ תהיה נכבד ומפורסם מאוד בתורה וגדולה, וע"ז השיב שאינו חפץ רק לדור במקום תורה, אף דשם לא יהיה חשוב כל כך, לפי שבשעת פטירתו של אדם מה בצע לו בכל הכסף והזהב, והעיקר הוא תורה עכ"ל הטהור:
(ובחלק הראשון מזה החיבור הבאתי ששמעתי מפרשים בדרך הלצה דר' יוסי ב"ק היה נצרך פ"א לצאת לבקש לו משען ומשענה מנדיבי עם אשר במדינה, וע"ז אמר לו אותו אדם, רבי מאיזה מקום אתה כלומר מאיזה מקום אתה שאין מחזיקי' אותך ומניחין אותך לילך מעיר לעיר ומכפר לכפר בעד משען ומשענה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים וסופרים אני, כלומר מקהל יראים חכמים וסופרים הנקראים בשם (ארטהאדאקסען) אני, ובקהלות כאלה אין נותנים סיפוק גדול כל כך להרב אב"ד שלהם שיוכל לפרנס עצמו וב"ב בכבוד ובריוח, וע"כ אני מוכרח לשוט בארץ ולדפוק על פתחי נדיבים, וע"ז אמר לי, רבי רצונך שתדור עמנו במקומינו, שאנחנו מאותן הקהלות החדשים הנקראים בשם (נעאלאגען) ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב:
כי לא כקהלות האורטודוקסות הנעאלאגות שכולם מלאים חסדים ונותנים להרבנים שלהם פרנסה בריוח שלא יצטרך בשום פעם לבקש משענה מקהלות אחרות, אמרתי לו, אעפי"כ, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום תורה היינו בקהל ארטהאדאקסען לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף וכו' אלא תורה ומעש"ט בלבד וא"ש):
וכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מלך ישראל טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, ואומר לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות – נ"ל הכוונה עפימ"ש בס' כתב סופר עה"ת פ' בהר במשנה דלעיל סוף פ"ד ברוך הוא שאין לפניו כו' לא משוא פנים ולא מקח שוחד שהכל שלו, ופי' הרמב"ם ז"ל שאינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה, ומקשים עליו א"כ האיך שייך הנתינת טעם שהכל שלו ותירץ הכת"ס כי יש ויש שבוטחים על צדקת פזרונם שנותנים צדקה ומחזיקים עניים ויהיה זה מחפה על עבירתם בין אדם למקום כדכתיב וחטאך בצדקה פרוק אבל הם חוטאים בנפשותם כי אין מצוה מכבה עבירה, והנה כתיב כי ממך הכל ומידך נתנו לך והכל של הקב"ה ואין אדם נותן צדקה משלו, ורק בעושים רצונו של מקום שאז והארץ נתן לבני אדם אז נותן משלו כי אז הכל של האדם, אבל אם חוטא ועובר על מצות ה' ומדמה בנפשו שיפרוק בצדקה, הוא טעות דהא הממון של הקב"ה ולה' הארץ ומלואה, וזה כוונת המשנה, שאין לפניו לא מקח שוחד דהיינו שיתן צדקה לעניים יען שהכל שלו, כי באופן שה הכל שלו כנ"ל ע"כ דפח"ח, (וכבר הבאתי דה"ק לעיל ע"ש) והנה כבר כתב המדרש שמואל ז"ל דאותו אדם שפגע בו רצה לפתותו שיעזוב מקום תורה וילך לדור עמו במקומו והוא יתן לו אוצרות זהב וכסף שיוכל לקיים בו מצות צדקה לעניים ופדיון שבוים וכדומה, וע"ז א"ל ריב"ק אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם ויהיו כל העולם עניים ורק הוא לבדו יהי' עשיר ויוכל להחיות נפשות רבות לאין שיעור, אעפי"כ איני דר אלא במקום תורה, דתלמוד תורה כנגד כולם, וע"ז הביא ראיה מדוד המע"ה שאמר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף אעפ"י שהוא השתמש בזהב וכסף רק לצדקה לעניים כמ"ש ויהי דוד עושה משפט וצדקה, ועם כל זה. אמר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף וממילא מובן שפיר גם מ"ש, ואומר לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות – דרצונו של מקום הוא שידור במקום תורה, כמ"ש התנא ר' נהוראי הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך שחביריך יקיימוה בידיך ואל בינתך אל תשען – וז"ש לו ר' יוסי בן קסמא אתה אומר לי שאעזוב מקום תורה ואלך למקום שיש בו הרבה כסף וזהב ויהי' ביכולתי לקיים מצות צדקה, ע"ז אומר לך מה יועיל לי הצדקה אם אעזוב מקום תורה, הלא אז אהיה מעוברי רצונו של מקום, וממילא לא אתן צדקה משלי רק משל הקב"ה שהלא לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות, וזה הכוונה במה שמסיים, ואומר לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות דהיינו אם לא אעשה רצונו של מקום אז הממון הוא של הקב"ה ולה' הארץ ומלואה, וא"כ מה מהני הצדקה שלי, וא"ש ודו"ק:
ואעתיק לך בקיצור מ"ש בס' תולדות אדם להמגיד מהו' יחזקאל פייביל ז"ל מווילנא על מש וכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מלך ישראל טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף וז"ל:
הנה ר"י בן קסמא חכם וחסיד גדול היה ורצה לזרוע זרע אמת בלב איש הישראלי שהגיון התורה היא עולה על מחמדי תבל, ע"כ כשאמר לו האיש, רבי רצונך שתדור עמנו במקומינו ואני אתן אלף אלפים דינרי זהב שהוא הון יקר וגדול, השיב לו אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום תורה, והתשובה ההיא הנפלאה רב כחה באמת לנטוע בלב איש, שהחכמה מכהה כל חמדת עולם הזה. ויקרה היא בעיני החכמים וכל העושר כאין נגדה --- אך ירא היה ר"י בן קסמא אולי ידמה ויחשוב עליו האיש שהוא אינו בקי בטיב עניני העולם ותענוגיו, ומרוב הרגלו להגות בתורה חושב שאין טוב מזה, ע"כ הוא מואס ועוזב את כל ההון היקר ההוא בעבור חמדת מקום תורה, אבל אילו ידע בשעשועי חמדת תבל כאשר ידע זולתו, היה חובק בשתי זרועותיו את כל ההון הרב ההוא -- והיה אך שמח לעזוב את מקום התורה בעבורו – ולכן להרחיק מאתו מחשבות לבב כאלה, אמר לו, דע וראה כי לא אנכי לבד הריתי את כל הדברים האלה, אלא, כן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מלך ישראל, שהיה מלך אדיר והשיג בטיב עניני עולם הזה עד תכלית יכולת האדם להשיג כי לא היה חסר כלום מבית המלך, עם כל זאת אמר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף וא"כ איו איפוא תבקש לך ראיה היותר שלימה, שכל כסף וזהב כאפר וכסוגים נחשבו נגד סגולת התורה עכ"ל הנעים:
(שו"ר שכ"כ גם בס' מגן אבות להגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל עפ"י המדרש רבה בפסוק הבל הבלים אמר קהלת וגו' אלו אחר אמר הבלים הייתי אומר, זה שלא קנה ב' פרוטות מימיו הוא מגנה ממונו של עולם, אבל שלמה שכתוב בו אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה, לזה נאה לומר הבל הבלים ע"כ, וכן אמר כאן דמגוף הפסוק שאמר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף לא הוי מוכח כלל, דאפשר שלא ראה כלל לפניו אלפי זהב וכסף, לכך לפי דמיונו שלא נזדמן לו להחליף עמו התורה באלפי זהב אומר כן, אבל אם היה נזדמן לו כן היה יצרו תוקפו והיה מחליף, לכך אמר. וכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מלך ישראל שהוא היה יכול להשיג אלפי אלפים דינרי זהב ולאסוף סגולת מלכים ולהבטל מן התורה ואעפ"כ מאס ברבוי הכסף וסגולת מלכים ואמר טוב לי תורת פיך וגו' ובחר יותר לעסוק בתורה, ממנו יש ראיה שפיר עכ"ל הטהור):
שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף וכו' אלא תורה ומעש"ט בלבד – מלבד הפשט הפשוט י"ל עוד עפ"י מ"ש חז"ל איזהו עשיר כל שמכבדין אותו מחמת עשרו והנה הכבוד שעושים לאדם מחמת עשרו הוא רק כל זמן שהוא בחיים אבל כשמת פסק ממנו עשרו ואין לך דל גדול הימנו (וכ"כ רש"י ז"ל ברכות י"ח א' ואין לך דל מן המת ע"ש) ועל כן כשהולכים אנשים אחרי מטתו ללותו אין הכבוד הזה מחמת עשרו אלא מחמת תורה ומעש"ט שבו, כדאיתא בגמ' (שבת ק"ה ב' רשב"א אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לס"ת שנשרפה, ופירש"י הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע וכו' אף נשמת ישראל הניטלה דומה לו, שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות עכ"ל ע"ש, וז"ש, שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין האנשים לו לאדם, לא כסף ולא זהב, כלומר לא בשביל שהיה לו כסף וזהב. אלא תורה ומעש"ט בלבד. כלומר אלא בשביל שהיה בו תורה ומצות כנ"ל ודו"ק:
(ובס' קהלת יצחק עה"ת מביא פירוש, דהכסף והזהב היו צריכים ללות את האדם במותו, יען שהיה אוהב אותם מאוד וכל ימי חייו היה יגע ועמל מאוד בעבורם, א"כ הם היו צריכים ללות אותו ולבכות על אוהב נאמן כזה בדמעות שליש. אבל הם אין מלוים אותו ואין בוכים עליו כלל וכלל, לפי שאין להם הפסד במותו. יען שגם אחרי מותו ימצאו עוד אלף אוהבים אחרים כמוהו, שאוהבים את הכסף ואת הזהב בכל לבם ובכל נפשם ועובדים אותם במסירות הנפש ממש, ומאי איכפת להו אם מת להם אוהב נאמן אחד, אם ימצאו אלף אלפים אוהבים נאמנים אחרים תמורתו. אבל תורה ומעשים טובים בלבד המה ילווהו לבית עולמו והמה יבכו עליו בדמעות שליש, יען שבמות אדם כשר בעל תורה ומעש"ט יש להם הפסד שכל אדם מישראל עוסק בתורה ובמצות בבחינה אחרת ובכוונה אחרת נבדל מחבירו, ולא ראי זה כראי זה, וע"כ אך התורה והמעש"ט של האדם המה מלווים אותו ובוכים עליו ואומרים. מי יאהוב אותנו עוד כאשר אהב הוא אותנו, ואף אם ימצאו עוד אוהבים בעולם. אין אהבה של זה דומה לאהבה של זה, וכל אחד מישראל אוהב התורה והמצות בבחינה אחרת, באופן אחר ובענין אחר וכמ"ש חז"ל שכל צדיק נכווה מחופתו של חבירו, וכן איתא בגמ' (שבת קנ"ב א') כי הולך האדם אל בית עולמו איר יצחק מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו משל למלך בשר ודם עיי"ש. וז"ש שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב וכו' אלא תורה ומעש"ט בלבד ודו"ק):
ואדמו"ר הגאון האמתי בעל שו"ת מהר"ם שיק זצ"ל פי' דהנה אנחנו יכולים לשבח את האדם בב' אופנים. או בסור מרע או בעשה טוב, אמנם העיקר כאשר יחדיו יהיו תואמים ומשולבים, כי אם אמנם גם זה טוב אם לא פעל רע, ובפרט אם היה לו מקום והכנה להתקלקל ונמלט. כמו שאנו רואין בפרט בעשירות אשר עושר שמור לבעליו עפ"י רוב לרעתו כמאמר וישמן ישורון ויבעט, ואם אחד נמלט מזה ולא נתפתה על ידי כספו וזהבו לילך אחר שרירות לבו הרע, כבר יש לנו לשבחו, וכן אמרו חז"ל בסוף מכות. ישב ולא עבר עבירה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה שנאמר אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, ומפרש לה בקידושין ל"ט בבא דבר עבירה לידו, וכיון שמעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה, בודאי שראוי לשבחו ולהללו גם על סור מרע. אבל מ"מ נראה ששבח הזה אינו יכול ללות אותו לאחר מותו לעשות לו יקר וכבוד כאלו השלים תכלית בריאתו, זה א"א כי בודאי תעודת האדם על הארץ אינו נשלם במה שהוא סור מרע, כי באיש כזה הבריאה היתה לבטלה דגם אם לא היה נברא לא היה עושה רע, אמנם תכלית האדם על הארץ הוא בעשה טוב, ואך זה יכול ללות אותו לאחר מותו לעשות לו יקר וגדולה על שהשלים תעודתו עלי ארץ, וזה כוונת התנא שאף אם בא לידי כך לראות בעיניו ולהכיר שכל כסף וזהב כאין וכאפס נחשב, ולא נתפתה עי"ז לחטוא, כי אם גם בעשרו ובתקפו היה סור מרע מ"מ אין מלוה אותו זאת כי אין זה תכלית בריאתו, וז"ש אין מלוין לו לא כסף ולא זהב וכו' היינו מה שהכיר "לא" כסף "ולא" זהב "ולא" אבנים טובות ומרגליות, היינו שכל אלה כלא נחשבו ואך הבל המה ואין בהם ממש, ולא נתפתה ע"י כספו וזהבו לחטוא, זה אין מלוה אותו אלא תורה ומעשים טובים בלבד, כלומר דברים שעשה בקום ועשה כי זה תכלית הבריאה וכמ"ש ודו"ק: