ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
קנין תורה
(והוא ברייתא שמדברת כולה משבח התורה):
שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם הפשט האמיתי עיי' בס' מדרש שמואל ז"ל ובספר חוות יאיר חדש מהגאון בעל אור חדש על מס' פסחים וקידושין זצ"ל פי' בדרך הלצה, כי יש כמה וכמה אנשים שיקר בעיניהם התורה של התלמידי חכמים ומכבדים אותה עד מאוד, ובכל זאת אינם משיאים בנותיהם לתלמידי חכמים, באמרם כי הת"ח אינם חכמים ובקיאים במילי דעלמא ואינם יודעים בטיב משא ומתן – והאנשים האלה שחושבים כך. המה בוחרים בהמשנה של הת"ח, אבל אינם בוחרים בהת"ח עצמן – ע"כ לעומת מחשבת שוא הלזו אמר כאן "שנו חכמים בלשון המשנה" כלומר רבותינו מסדרי המשנה שנו בכל מקום בלשון המשנה מלת חכמים (להיפוך מן הברייתא שקורא אותם בכל מקום בשם רבנן) להורות לכל באי עולם כי הרבנן הם ג"כ חכמים מחוכמים וגם במילי דעלמא חכמת אדם להם ולא נופלים המה משאר אנשים, ועל כן. ברוך הגבר שבחר בהם עצמן להשיא בתו לת"ח "ובמשנתם' וגם בחר במשנתם ושותה בצמא את דבריהם וא"ש ודו"ק (ובס' תקון משה חלק ד' זכה לכוין לדעת הגאון הנ"ל כיעו"ש):
(א)
ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – בס' בנין יהושע על אבות דר"נ סוף פרק כ"ב כתב כי במעש"ט ותורה ומצות הדיבור נאה, כדאיתא בירושלמי סוף מס' ברכות, כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאורייתא טבין, כל שתיקותא יפה ושתיקותא דאורייתא בישא, ואפשר לרמז בפ"א פ"ו מ"א כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ר"ל שיכול לדבר מה שרוצה בתורה עכ"ל – ובס' דברי שאול על אגדות הש"ס כתב, דהנה מי שעוסק שלא לשם שמים אינו עוסק רק במקום שיש לפלפל ולהראות כחו בפלפול אבל במקום שצריך להבין הפשט ואין בו מקום לענות אינו עוסק, ולכך אמר שכל מי שעוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, שלומד בכל מקום ויקר הוא לו להבין פשט נפלא מכל הפלפולים עכ"ל – ולפע"ד נראה עפ"מ דאיתא לקמן בפרקין הלומד מחבירו פרק אחד וכו' והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו, הלומד מחבירו פרק א' וכו' או אפילו אות אחת עאכו"כ שחייב לנהוג בו כבוד, ומקשים העולם האיך למד התנא "משני דברים" שלמד דוד מאחיתופל על הלומד מחבירו אפילו אות אחת" והלא קיי"ל בכל קל וחומר, דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ועוד קשה מדוע אמר התנא, שני דברים בלבד' הול"ל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים. והלא מלת "בלבד" נראה כמיותר ? ותי' הרב הקדוש מהר"י בעל שם טוב זי"ע דמלבד הרבה הבדלים שיש בין העוסק בתורה לשמה להעוסק שלא לשמה, יש עוד הבדל, והוא כי החידושי תורה של העוסק בתורה לשמה המה פרים ורבים ומולידים עוד חידושי תורה אחרים כי הקב"ה מזכה איתם שבדבריהם יוכלו אחרים לחדש עוד חידושי תורה הרבה (כאשר עינינו רואים שעל הקדמה אחת מהרשב"א או הר"ן ז"ל או מבעל נוב"י וחת"ס ז"ל בונים ת"ח בנינים גדולים בפלפול עד להפליא) ומעתה יפה אמר התנא" ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד כי התורה של אחיתופל שלא למד שמה נשאר לעולם רק שני דברים בלבד ולא יותר, ואעפי"כ קראו רבו אלופו ומיודעו. הלומד מחבירו שעוסק בתורה לשמה פרק א' או אפילו אות אחת, אשר התורה ההיא מולידה ומצמיחה עוד חידושי תורה הרבה, עאכו"כ שצריך לנהוג בו כבוד דפח"ח ע"כ וש"י, וז"ש התנא ר"מ גם בכאן, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, מי שעוסק בתורה לשמה יש לו זכיה מדאורייתא, אשר כל דבר מדבריו מתרבה למאה דברים, וכל חידוש מחידושיו מוליד עוד מאה חידושים אחרים, ועל אופן זה הוא זיכה לדברים הרבה וא"ש ודו"ק:
או יאמר עפמ"ש המדרש שמואל ז"ל לעיל (פרק א' משנה ט"ו) על מ"ש שמאי אמור מעט ועשה הרבה, שבא להזהיר לאדם שמעולם לא יוציא מפיו הדבר טוב שבלבו לעשות, לא יאמר אעשה מצוה זו היום או אלמוד ה' פרקים משניות היום כי בסגולה הוא כשהאדם מוציאה בשפתיו אז אינו לומד מה שאמר, כי השטן מקטרג ומביא עליו כמה עכובים, דכיון שמוציאו בשפתיו מיד הדבר נשמע בין המקטרגי' ומעכבים בידו, ולכן אמר שמאי, אמיר מעט ובזה תעשה הרבה' שאם אתה אומר לעשות הרבה אפילו מעט לא תוכל עשות עכ"ל (ובזה פי' בס' בית שמואל אחרון פ' בחקתי המדרש בפ' וישב בפ' נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה נסעי מדת של תורה שכתוב בו מזה ומזה הם כתובים, כי שמעתי אומרים נלכה דותינה נלכה אחר דת של תורה, ושני דרשות אלו סותרים זא"ז, אבל עפ"ד המד"ש הנ"ל א"ש, נסעו מזה מדת של תורה, כי שמעתי "אומרים" נלכה דותינה נלך אחר דת של תורה, וכיון שאמרו כך השטן יבטל אותם מדת של תורה, ע"ש דפח"ח), אמנם כל זה הוא רק בעוסק בתורה שלא לשמה, אבל העוסק בתורה לשמה זה יוכל לדבר בפה מלא, אלמוד היום ה' פרקים או אעשה היום מצוה פלונית, כי הוא גדול כל כך, עד שאין כח לשום מקטרג בעולם לבטל דבריו, (עיין במד"ש כאן בשם הר"מ אלשקאר ז"ל על ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין. כנגד ג' עולמות כנגד עולם המלאכים וכנגד עולם הגלגלים וכנגד עולם השפל ע"ש, ולכך אמר התנא ר"מ, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה היפוך ממה שאמר שמאי אמור מעטי וא"ש ודו"ק:
(וע' בילקוט הגרשוני חלק ראשון על אגדות הש"ס בליקוטים לפרקי אבות שנדפסו בסוף מס' עירובין אות נ' מ"ש בזה בשם השל"ה הקדוש ז"ל ע"ש דפח"ח ש"י):
ועיין בפירש"י שכתב זוכה לדברים הרבה פי' למצות הרבה – וכוונתו י"ל כמ"ש השל"ה הקדוש הנ"ל, שע"י שלומד תורה לשמה נחשב לו כאלו קיים כל תרי"ג מצות לפי שבמחשבתו וברצונו לקיים הכל אם היה אפשר לו, ויש להמתיק הדברים יותר, עפ"מ שאמרו חז"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה והה"ד בכל המצות שאי אפשר לו לקיים בפועל, אם עוסק בדיני מצות אלו, כאלו עשאם בפועל, אמנם החילוק הוא כך, אם עושה בפועל אפי' אין מחשבתו זכה ובהירה כ"כ ג"כ המצוה עושה פעולתה בטבע, משא"כ אם מקיימה רק ע"י לימוד התורה אזי צריך שתהי' התורה לשמה במחשבה זכה וטהורה רק לש"ש לבד, כמ"ש בסה"ק ישמח משה פ' אמור ע"ד משל דכל מאכל המשביע הרעבון בטבע, א"צ שיהי' מאכל העולה על שלחן מלכים רק משביע אף במאכל פחות וגרוע, אבל אם ירצה להשביע רעבונו שלא ע"י מאכל, כגון בשמיעת קול זמר, אזי צריך שיהיה קול זמר נפלא מאוד מאוד, יען שזה אין טבעו להשביע, רק שמשמש במקום המאכל שיהי' כאילו אוכל, ולזה צריך שיהי' דבר נפלא דאל"כ אין בכחו לעשות פעולת המאכל, ופי' בזה לשון הפיוט (ביוצר לר"ה יום ב') יום זה אם יקרה בשבת קודש, זכרון תרועה מקרא קודש, טבעו אם בחול יבואכם, צוו לתקוע בכל גבולכם, יום תרועה יהי' לכם, ע"ש דפח"ח, וז"ש התנא ר"מ, כל העוסק בתורה לשמה במחשבה זכה וטהורה לש"ש בלבד, זוכה לדברים הרבה, כלומר למצות הרבה דע"י תורה נפלאה ונשגבה כזאת, נחשב לו כאלו קיים כל המצות יען דתורה כזאת משמשת במקום המצוה, שיהי' כאילו קיים המצוה, משא"כ בעוסק בתורה שלא לשמה, אין ביכולת התורה להשלים חסרון המצוה שעושה פעולתה בטבע, וא"ש ודו"ק היטב:
ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו (פירש"י, כלומר שנברא בשבילו וכה"א כי זה כל האדם) נקרא ריע אהוב, פי' במד"ש בשם הר"ר מתתי' היצהרי ז"ל נקרא ריע לפי שאינו מפריד רעיוניו ממנו יתברך והוא מלשון בנת לרעי, ולכן איש ואשתו נקראים רעים אהובים לפי שהאיש לא יחשוב רק באשתו והיא גם היא לא תחשוב רק בו ולא תתן עיניה באחר, ואין כן משמעות מלת חבר וכו' עכ"ל – והפירוש הזה עוררני לפרש דברי אנטיגנוס איש סוכו שאמר (לעיל פ"א משנה ג') אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' ויהי מורא שמים עליכם, ומקשים המפורשים איזה המשך יש זה לזה, הלא עבודה שלא ע"מ לקבל פרס היא עבודת ה' מאהבה, ואיך אמר אח"כ ויהי מורא שמים עליכם, דהיא עבודה מיראה וגרועה מעבודה מאהבה, אמנם עפי"ז ניחא דהנה איתא בפסחים כ"ב ע"ב, את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים ופירש"י ז"ל שיהא מורא רבך כמורא שמים, וכתב בגור אריה על רש"י ר"פ בראשית (בד"ה כל תולדות שמים וארץ) דה"ט שדרשו חז"ל כן, יען שת"ח הם דבוקים ומחוברים בהשם ית' ולפיכך את ה"א תירא לרבות ת"ח וכן אמרו במס' ב"ק מ"א ע"ב את בשרו את הטפל לבשרו והיינו עורו, (וכן אמרו בברכות ל"ו ע"ב וערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו ומאי ניהו שומר לפרי) עיי"ש – וכ"ז בת"ח העוסקים בתורה לשמה ועובדים את ה' שלא ע"מ לקבל פרס, א"כ כל רעיוניהם ומחשבותיהם דבוקים רק בו ית' ע"כ יען שה דבוקים ומחוברים בהש"י יש לרבות מאת ה' אלקיך תירא שהיא מוראם כמורא שמים, אבל העובדים את השי"ת ע"מ לקבל פרס:
אותם אי אפשר לרבות מאת ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח שיהא מוראם עלינו כמורא שמים לפי שהם אין דבוקים ומחוברים בכל רעיוניהם ומחשבותיהם בהשי"ת, רק אל קבלת הפרס כל מגמת פניהם וזה כל פרי מעשיהם ועשתנותיהם, וע"כ אמר אנטיגנוס איש סוכו, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס, ויהי' רעיוניכם ומחשבותיכם דבוקים וחבוקים רק בהשי"ת, בתורתו ועבודתו ואהבתו ית', ואם כן תעשו. אז, ויהי מורא שמים שאנו יראים מהשי"ת גם עליכם. כי רק אז יתקיים בכם מ"ש התנא ומורא רבך כמורא שמים וא"ש ודו"ק:
(ב)
אמר ריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב (כתב המד"ש בשם המפרשים שאמר מהר חורב ולא אמר מהר סיני לפי שכאשר ישראל אינם עוסקים בתורה נעשה הר סיני חורב מלשון חורבה ושממה ולכן נקרא הר חורב ע"ש] ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה – עיין במד"ש שכתב פירושים שונים בזה, ובס' תיקון משה חלק ד' ג"כ האריך בזה, ויעש גם הוא מטעמים לפרש את דברי התנא בזה, (וע' בתוי"ט סוף מס' עוקצין שכתב דריב"ל לא הי' תנא ע"ש, ובאמת כאן משמע שהיה תנא, דבכל הברייתא לא מביא כי אם תנאים ולא אמוראים וצ"ע) – והנני להעתיק מש"ש תוכן הדברים בקיצור (א) אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנא' נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. עלבון התורה היינו מה שמלמדים את בניהם חכמות חיצוניות ואין איש שם על לב שעכ"פ יהי' חלקם גם בתורה, וכל זה הוא רק מחמת שבושים להיות יהודים ודבר ה' לחרפה, ובוחרים רק במה שלומדים הגוים (ואילו הגוים היו לומדים תורה גם הם היו לומדים) וחושבים עי"כ למצוא חן בעיני עשו, ועל זה נאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומה' יסור את לבו, וז"ש אוי להם לבריות ע"י עלבון התורה כי נקרא נזוף והוא בכלל ארור הגבר אשר שם בשר זרועו, כי ע"י שבטוחים באהבת האומות, משליכים התורה אחרי גיוום, והם ממש כחזיר שלובש נזם זהב ועי"כ חושב למצוא חן. כל השומע יצחק לו הלא בכל זאת נתעב ונאלח הוא, כן להבדיל אם בני ישראל אם יעשו כל התחבולות למצוא חן בעיני הגוים אך לשוא תתיפי, וידוע כי ישראל נקראו בשיר השירים היפה בנשים והיינו ע"י שנבחרו מכל עם ולשון ובמה נבחרו על ידי התוה"ק, וז"ש כמו נזם זהב באן חזיר כן אשה היפה וסרת טעם, ע"ד שאמרו חז"ל במס' ערובין דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא טעם ע"ש, וכל טעם וחן שלנו הוא ע"י התורה ובלא הטעם הזה כל התייפות ללא יועיל ה' ירחם וכו' (ב) האריך בדברים נעימים והוכיח שכל הצרות הבאות על שונאי ישראל הוא ע"י כך שיש בידם לרומם ולחזק התורה ואינם עושים כמ"ש הרמב"ן בפ' כי תבוא בפסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, וכמאמר חז"ל פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, לאו היינו שלא למד אלא ביטל דייקא שלא חיזק התורה וגרם ביטולה. וז"ש אוי להם לבריות מעלבונה ש תורה שיש להם מטמון יקר שנשאר להם בגלותם ואינם מחשיבים אותו אפילו כחשיבות איזה פרוטות, היש לך עלבון גדול מזה, וכל מי שאינו עוסק בתורה, כלומר שאינו עוסק עבור התורה לחזקה ולקיימה כמו שמברכים לעסוק בדברי תורה ובזה שוין חכם כסיל ובער כי הכל יכולים לעסוק לחזק התורה, נקרא נזוף מפי הגבורה כמה שכתוב ארור אשר לא יקים וגו', שנאמר נזם זהב באף חזיר, הכוונה כי עשו נקרא חזיר כפירש"י תהלים סי' פ' ע"פ יכרסמנה חזיר מיער. והוא עברתו שמורה נצח על יעקב ובניו כמ"ש בהגדה ש"פ שבכל דור ודור עומדים עלינו וכו' אך אם הקול קול יעקב נשמע בביהמ"ד אז אין הידים ידי עשו. אך אם האשה יפה היא התורה (כמ"ש חז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורשה ועיין רש"י סוף משלי ע"פ אשת חיל מי ימצא) אין לה טעם וחן בעיני העולם, אז הקב"ה מסייע ח"ו ע"י עשו ונותן נזם זהב באף חזיר וכו' עכ"ל הטהור:
בת קול יוצאת מהר חורב (כתב בפי' תפארת ישראל על המשניות:
אמרו הטבעיים בספרי געאגראפיע שגם עכשיו סביב להר סיני נשמע באויר שממעל לההר תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים ואין מבין הוזה דבר פלא – ולפע"ד לאלה רמז ריב"ל שהקולות הנשמעים שם יתנו רמז להאדם להזכירו מתן תורה וכי עכשיו ירעים על הדור על שאינן מכבדין אותה כראוי לשמור מצותיה כראוי. וזהו הקול הקטן החוזר מקול הגדול שנשמע אז ביום הקהל בעת מתן תורה. וזהו בת קול דקאמר הכא. ר"ל קול שנולד מקול אחר עכ"ל) ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאילו עוסק בתורה נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם ואומר והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכו' כתב בס' דברי שאול על אגדות הש"ס בליקוטים דף קל"ד ע"ג וז"ל פ"ו אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו' וכן הוא במדרש (שמות רבה פרשה מ"א). והכוונה לפענ"ד ע"ד מ"ש התוי"ט לעיל פ"ג מ"ב שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה ה"ז מושב לצים, דאין לצנות גדולה ממי שאומרים לו מנה זהובים שעה אחת וכל שתמנה יהיה שלך, והוא בטל, ודאי מתלולץ מן הזהובים ומבזה אותם, כן הבטל מדברי תורה אחר שיודע השכר הגדול הזה אינו כ"א לץ, וכן אמר החכם אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, הרי קרא המבטל מד"ת עולב, כך פי' במד"ש בשם החסיד ז"ל עכ"ל. ולזה כיוון כאן, שאוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכיון שכל מי שעוסק בתורה הרי זה בן חורין מכל הייסורין וממלאך המות, ואעפי"כ אינו רוצה ללמוד אין לך עלבון גדול מזה, והמעיין במדרש ימצא כי אמת נכון הכוונה עכ"ל הטהור:
[ובס' אוהל יעקב להמגיד מדובנא ז"ל סוף ספר דברים. במוסר קודם כל נדרי כותב בתוך הדברים, את מי נשלח אנחנו או מי ילך לנו לפייס קוב"ה ושכינתי' אין לנו שיור רק התורה הזאת שתעמיד היא בבקשה לחלות פני עליון נורא הוד, ותהי עלינו מליצה ישרה לעורר עלינו רחמים וחסד, אכן גם על זאת אפחד ואדאג כי כבר אמר ריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. והביאור בחכמי אמת ז"ל מעלבונה של תורה. מהעלבון אשר יגיע לנו מהתורה עצמה, כי היא מקטרגת על האדם הבלתי מתעמל בה לשמור מזוזות פתחי', הה מי יעמוד בדין באשר התורה תתבע עלבונה מן האדם אם על ביטול מצותיה ואם על בטול תלמוד תורה שהיא כנגד כולם וכו' לכן האספו עמי ואחי ונבקש תחלה את התוה"ק נלכה נא תחלה לפייס אותה על אשר מעלנו בה ביקר תפארתה וכו' עכ"ל הטהור]:
ובספר דורש לפרקים על פ"ח מביא בשם ס' כפות המנעול, הנה תרי מיני עלבון של תורה הם. אחד מי שהוא ת"ח ופורש מן התורה או שאינו נוהג עצמו כדין ת"ח שבזה שלא למד מעולם, והשני מי מחלל את השם יותר ממי שהוא ע"ה ואינו מחזיק ידי לומדי תורה, וז"ש ריב"ל אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה בעצמו כשהוא ת"ח. או שאינו מחזיק ידי לומדי תורה (שזה נקרא ג"כ עוסק בתורה), נקרא נזוף על ת"ח שפירש רומז רישא דקרא נזם זהב באף חזיר, ועל ע"ה שאינו מחזיק ידי לומדי תורה מורה סיפא דקרא אשה יפה וסרת טעם, כמי שיש לו אשה יפה ומונע ממנה שארה כסותה ועונתה יוסר טעמה והדרה ממנה מחמת רעבון נפשה, כמו כן יוסר טעם והדר מן הת"ח מחמת דחקו שחכמת המסכן בזויה עכ"ד בשינוי לשון קצת כדי שיתאים עם הפשט וכן דרכי בכל המסכתא לכתוב רק מה שהוא קרוב אל הפשט ולא יותר:
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה שנא' וממתנה נחליאל ומנחליאל במות. אפשר הכוונה עפמ"ש חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וז"ש, וכל מי שעוסק בת"ת, וכל לרבות אפילו מי שעוסק בתורה שלא לשמה, הסוף הוא שהרי זה מתעלה למדריגת לשמה. שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שנאמר וממתנה נחליאל, אם לומד בתחילה תורה על מנת שיתנו לו מתנות, הסוף הוא שלומד תורה בעבור שהיא נחלת אל ית"ש, ומנחליאל במות, אם לומד תורה בעבור שהיא נחלת אל ית"ש. עולה על במתי הגדולה, וכמ"ש התנא ר"מ בריש פרקין בעוסק בתורה לשמה, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, וא"ש ודו"ק:
(ג)
הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או דבור אחד (אפשר הכוונה שלומד ממנו האיך ידבר מלת "אחד" בקריאת שמע בפסוק הראשון שהאיך יוציאה בשפתיו דלא לישתמע אחדע הדל"ת בניקוד סגול כמבואר בשו"ע או"ח) או אפילו אות אחת (פי' בתפארת ישראל כגון וי"ו מוסיף על ענין ראשון בתולה בתולות הבתולות. כתובות כ"ט ב', וכדומה), צריך לנהוג כבוד וכו' והלא דברים ק"ו ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו וכו' הלומד מחבירו פרק אחד וכו' או אפילו אות אחת עאכו"כ שצריך לנהוג בו כבוד – הקושיא מפורסמת איך סיים בקו"ח אפילו אות אחת הרי בזה ליכא קו"ח דהרי דוד למד מאחיתופל שני דברים (ועי' מ"ש בזה לעיל מ"א בשם מהר"י בעש"ט זי"ע דבר נחמד בזה) – וראיתי בס' אזור אליהו מהגאון בעל שבט מוסר ז"ל אות פ"ד דענין הקו"ח כך הוא ומה דוד שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד ועם כל זה לא היה ראוי שינהוג בו כבוד שהיה רשע גמור ועם כל זה קראו רבו אלופו ומיודעו, קו"ח הלומד מחבירו שהוא צדיק כמותו שלמד ממנו אפי' אות אחת שצריך לנהוג בו כבוד עכ"ל – ופלא גדול בעיני שלא ראה שכן פירש"י בכאן וז"ל, ומה דוד שהיה מלך ישראל עשאו לאחיתופל שהיה רשע ולא היה ראוי לכך, רב ואלוף בשביל שני דברים, אדם הדיוט הלומד מחבירו שאינו רשע עאכו"כ עכ"ל:
(ועיין בספר מדרש שמואל מ"ש בזה באריכות ואני לקצר אני צריך):
ואין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב – כתב בס' תקון משה חלק ד', וא"צ לפרש הקושיות והפליאות בלשון זה שכולו מוקשה, (ולפי' הפשוט ואין כבוד אלא תורה שאין ראוי לכבוד אלא התורה, הול"ל ואין לכבד אלא תורה. ועוד כמה תמיהות), ונ"ל כי כבר אחז"ל (סנהדרין דף ז' ע"ב) כי הוי חזי רב אמבוהא אבתרי' אמר, אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע כגללו לנצח יאבד, ומה יתרון לאדם בכבוד המדומה אשר לא יועיל ולא יצליח בעוה"ז מכ"ש לעוה"ב, אך תכלית הכבוד שעי"ז דבריו נשמעים בראות ההמון עם שהאנשים מביני מדע מכבדים אותו ביתר שאת:
ממילא יכרעו המוני עם ברך לעומתו ויקבלו תורתו ומוסרו באימה וביראה כידוע. וז"ש התנא, הלומד וכו' צריך לנהוג בו כבוד, ואין כבוד כלומר הכבוד בפני עצמו אין בו ממש ואינו כדאי לו כלל, אלא תורה, כלומר במה שהוא הכנה וסיוע להרבצת תורה, שנאמר כבוד חכמים ינחלו, ע"י שהחכמים ינחלו כבוד מאת המביני מדע, ע"י כן "ותמימים" ההמון עם שהוא תם ובער ואינו מבין, ינחלו טוב זה התורה (כמו שמסיים ואין טוב אלא תורה) יבואו וישמעו לתורתו ומוסרו, כפי' הרב ר' גרשון קיטעווער זצ"ל ע"פ החרשים שמעו וכו' עכ"ל הטהור, ודפח"ח וש"י:
בזרוע ימין להגאון חיד"א ז"ל כתב:
שכן מצינו בדוד וכו' שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וכו' הקשה בס' עץ אבות והא גמר תו מיניה למכתב שם אחספא וכו' ותירץ דההיא שעתא אכתי לא אגמריה טפי וכו' ע"ש. ונעלמו ממנו דברי רש"י בסוכה דף נ"ג סוף ע"א דמשמע מדבריו דכבר דוד המע"ה יודע היה הדין הזה אלא שלא רצה להורות בפני אחיתופל וכמ"ש בפתח עינים מס' סוכה וכו' עכ"ל – ובהגהות וחדושי הרש"ש ז"ל כתב בכאן וז"ל, והנה מצינו בסוכה נ"ג דלמד ממנו דמותר לכתוב שם אחספא כו' וזה י"ל עפ"י מש"כ במכות י"א בס"ד ע"ש, אבל מצינו במדרש (במדבר רבה פרשה ד') שלמד ממנו דהלוים. נושאים את הארון ואין הכהנים נושאים את הארון, בכתף הם נושאים את הארון ולא על עגלה, עכ"ל – ואולי י"ל כיון דבזה לא חידש לו אחיתופל כלום. אלא אמר לו מקרא מפורש בתירה ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, זה לא חשיב לימוד ולא שייך לומר על זה שלמד מאחיתופל, אבל בהני שני דברים שהביא רש"י ז"ל חידש לו אחיתופל הפירוש של חרב על הבדים ונואלו, וכן הפירוש של בבית אלקים נהלך ברגש. זה הוי שפיר לימוד ושייך לומר עליו שלמד מאחיתופל כנלע"ד בזה:
(ועי' בפי' המיוחס להרמב"ם בכאן ונדפס בגמ' דפוס וויען ע"ש):
(ד')
כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וכו' – כתב במהר"ם שיף ז"ל, קשה אדרבה אז אין טוב לו בעוה"ז, רק יאמר ע"ד כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכו' זהו אם למדת תורה בלחץ ודחק אז יהיה אשריך בעולם הזה וכו' (לדעתי זה ג"כ כוונת רש"י ז"ל בפירושו לכאן במ"ש דסופו ללמוד אותה מעושר עיי"ש), או יאמר כי לפעמים ילמוד אדם תורה על ידי הדחק כי באמת אין לו מה לאכול אכן אם היה לו לא היה לומד בדוחק, ויש שהוא עשיר מופלג ועל כל זה הוא לומד ומסתפק בלחם צר ומים לחץ וכו' וזהו אם אתה עושה כן, אתה הוא העושה,. לאפוקי אם אין לך אז הקב"ה הוא העושה ומצידו לא יבצר כלל וק"ל ונכון עכ"ל הטהור – ועיין בס' מגן אבות להגאון מהו' שלמה קלוגר ז"ל לקמן במשנה ו' שכתב דכל אלו הדברים שמנה התנא כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' היינו דוקא בחוץ לארץ בהיותינו בגלות אי אפשר לזכות בתורה רק ע"י דברים הללו בקושי, אבל בארץ ישראל אין צורך לדברים הללו רק אפשר לזכות בתורה בלעדי זה, וז"ש בפ' עקב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. דהנה התורה נקראת בלשון לחם כמ"ש במשלי, לכו לחמו בלחמי, לכך אמר בהיותינו בחו"ל אי אפשר לזכות בתורה רק ע"י הנהגה בעניות לאכול פת במלת וכו' אבל בא"י היא ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא ע"י עניות תצטרך ללמוד תורה רק תוכל ללמוד מתוך הרחבה עכ"ל ע"ש.–
ומ"ש התנא פת במלח תאכל. אמר לי הרבני המופלג מהו' שלמה יודא בראך נ"י מפה, דכוונת התנא שיאכל פת קיבר הצריכה מלח ולא יהדר אחר פת נקיה שא"צ מלח כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ז ס"ה ע"ש, וז"ש פת במלח תאכל וק"ל ונכון – ובס' מנחת ישראל על פ"א להרה"ג מהו' ישראל חיים ברוין נ"י כתב, הכוונה של משנתינו ע"ד פשוט, עפמ"ש המדרש שמואל בפ"א מ"ה יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך, שהכוונה שיסתפקו בני ביתו רק בהכרחי כדי שיוכל לקיים זאת, וז"ש יהי ביתך פתוח לרוחה, וזה אפשר לקיים אם ויהיו עניים בני ביתך להסתפק במיעוט כעניים ודלים וזהו ג"כ כוונת משנתינו, אם אינו מהנה ת"ח מנכסיו ואינו עושה פרקמטיא לת"ח תורה מה תהא עלה כדאיתא בגמ' חולין אלמלא עליא לא מתקיימא אתכליא, וז"ש כך היא דרכה של תורה שהתורה מתקיימת בישראל פת במלח תאכל וכו' ולא קאי דוקא על הת"ח והלומדים רק גם על בעלי בתים, אם אתה עושה צדקה עם עניי בני תורה חציו לך וחציו קודש לה' לת"ח ובני עניים שמהם תצא תורה אז אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב ע"כ דפח"ח:
(ולפענ"ד נראה לפרש המשנה עפימ"ש בסה"ק דכמו דאמרו חז"ל בעירובין י"ג ע"ב דכל הרודף אחר הגדולה, הגדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה, הגדולה רודפת אחריו, כן הוא בכל תענוגי העוה"ז ג"כ כל הרודף אחריהם הם בורחים ממנו, וכל הבורח מהם הם רודפים אחריו, וז"ש התנא כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן ותברח באמת מכל תענוגי העוה"ז, אז הם ירדפו אחריך, ויהיה אשריך בעוה"ז וגם טוב לך לעוה"ב וא"ש, ויתר הפירושים הלא הם כתובים בספר מדרש שמואל המאסף לכל מחנות הפירושים כדרכו בקודש, וגם אני הבאתי כבר עוד כמה פירושים בזה בילקוט הגרשוני על פרקי אבות דפוס פאקש תרס"ו ע"ש ותמצא, ויותר אין להאריך),
(ה)
אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד, יותר מלמודך עשה -- כתב בס' תקון משה חלק ד', נ"ל כי באמת אמרו חז"ל בעירובין, לא מעבר לים היא. לא תמצא התורה לא בתגרנין ולא בסחרנין, א"כ לכאורה הרבנות טוב לבעליו, שיש לו פנאי לעסוק תמיד בתורה אמנם גם זה אינו. כי גם העוסק במשא ומתן לשם שמים שיוכל לעבוד ה' ולקבוע עתים לתורה יותר מעולה מהעוסק בתורה לשם שמים. ואכתי א"צ לרבנות עבור זה, אך מעלה אחת גדולה יש לרבנות אם חננו ה' לזכות רבים ולהרביץ תורה בישראל אז טוב לו הרבנות ואשרי חלקו כי דבר זה לא יוכל עשוהו בהיותו טרוד במשא ומתן, והנה אמרו חז"ל ואת הנפש אשר עשו בחר אברהם מגייר האנשים ושרה הנשים, הרי דזיכוי רבים מכונה בשם עשייה וז"ש אל תבקש גדולה לעצמך ר"ל הגדולה אל תבקש לך לעצמך שתוכל ללמוד בהרחבה, רק עיקר בקשת הגדולה תהא למען יותר מלימודך של עצמך עשה נפשות אחרות בקיבוץ וריבוץ תורה ויראת שמים כמ"ש ואת הנפש אשר עשו, ונכון בס"ד עכ"ל ודפח"ח ש"י:
ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך – נלע"ד הכוונה עפ"י המדרש ילקוט (תהלים סי' ד') בפסוק נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו, אמרו ישראל ומה אומות העולם ע"י שעשו ז' מצות השפעת להם שלוה בעוה"ז אנו שנצטוינו תרי"ג מצות עאכו"כ שתשפיע לנו טובה וכו'. ריב"ל אמר משל למלך שעשה סעודה והכניס את האורחין והושיבן על פתח פלטין עד שעה שיכנסו והיו רואין כלבים יוצאין ובפיהם פסיונים וראשי פוטומין וראשי עגלים התחילו לומר ומה כלבים אוכלים כל טוב סעודה עצמה מה היא כך האפיקורסי' נמשלו לכלבים שנא' והכלבים עזי נפש והרי הן בשלוה זו. ישראל עאכו"כ. למה היה דוד דומה, לפועל שעשה כל ימיו עם המלך ולא נתן לו שכרו, והיה הפועל מיצר שמא אין בידו כלום משכר המלך, ופועל אחד לא עשה עמו אלא יום אחד, האכילו השקהו נתן לו תבואה וקטנית ומעות וא"ל הרי שכרך, אמר הפועל שעשה עמו כל ימיו. ומה זה שלא עשה עמך אלא יום אחד כך אני שעשיתי עמך כל ימי עאכו"כ, התחיל הפועל לשמוח בלבו, כך אמר דוד נתתי שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו עכ"ל המדרש, והוא מתוק לחיך כל מבין מנופת צוף וכל טעם וז"ש התנא, ואל תתאוה לשלחנם של מלכים כלומר אל תחשוב כי אך הם עומדים ברום עולם וטוב הארץ יאכלו, ולך לא יהיה מאומה, כי הלא תוכל לידע, ששלחנך גדול, משלחנם, כלומר מן שלחנם המלא כל טוב, תוכל לידע ששלחנך זה הקטן גדול יהיה. וכתרך גדול מכתרם, כלומר מן כתרם המשובץ זהב וכל אבן יקרה, תוכל לידע שכתרך יהיה גדול מהם – ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך – אחרי ראותך כי לאומות העולם ומלכיהם ושריהם שלא עשו עמו אלא מלאכה מועטת, השפיע להם כל כך גדולה בעוה"ז, א"כ כבר נודע ונתברר לך כי נאמן הוא בעל מלאכתך ואינו מקפח שכר כל בריה, ועאכו"כ שישלם לך שכר פעולתך שפעלת ועשית עמו מלאכה גדולה במדה טובה מרובה וגדושה למרבה המשרה ולשלום אין קץ וא"ש ודו"ק:
(ו)
והאומר דבר בשם אומרו הא למדת כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם וכו' נלע"ד הכוונה עפ"י מה דאיתא בגמ' (חגיגה ה' ע"ב) ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה' א"ר אלעזר שלש דמעות הללו למה, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומן, ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה, בשלמא למ"ד על ישראל שגלו היינו דכתיב כי נשבה עדר ה' אלא למ"ד על ביטול תורה מאי כי נשבה עדר ה' כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה עכ"ל הגמ', וכן דרשו חז"ל בפסוק היא ישבה בגוים אין תורה, וע"כ מנה התנא את האומר דבר בשם אומרו בין המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. כיון דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ויהיה סוף וקץ להגלות ממילא יהיה סוף וקץ גם להביטול תורה, דכל זמן שישראל הם בגלות אין לך ביטול תורה גדול מזה כמש"ל בשם הגמרא, וז"ש התנא. והאומר דבר בשם אומרו הוא שייך אל המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ואיך ובמה ? לזה אמר הא למדת, מכאן אתה לומד. כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ויהי' סוף וקץ להגלות וגם להביטול תורה, וכיון שיעסקו בתורה ממילא ימלא כל הארץ דברי תורה ויוכל כל אחד בקל לקנות התורה וא"ש ודו"ק:
והטעם שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם נלע"ד עפי"מ דאיתא במדרש (ויקרא רבה פרשה ז' רב הונא אמר אין כל הגליות הללו מתכנסות אלא בזכות המשניות שנאמר (הושע ח') גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, וכתב במדרש דפוס ווארשא בפי' אמרי יושר, אין כל הגליות הללו מתכנסות כו' שהרי אין קרבנות אלא בזכות משניות שאנו שונים סדר עשייתם עכ"ל ע"ש, והוא כמ"ש חז"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, וכבר כתבתי לעיל בפרקין משנה א' דזה דוקא בעוסק בתורה לשמה משא"כ בעוסק שלא לשמה עיי"ש מילתא בטעמא, א"כ כיון דכל הגאולה וקיבוץ גליות הוא בזכות המשניות שאנו שונים הלכות קרבנות, ונחשב לנו כאלו הקרבנום בפועל, וזה דוקא ע"י העסק בתורה לשמה, א"כ מובן היטב דכל מי שאינו אומר דבר בשם אמרו ומתעטף בטלית שאינו שלו וזה סימן מובהק שאינו לומד תורה לשמה. הרי זה מעכב את הגאולה, כיון דלו אינו נחשב העסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה כמש"ל, אמנם כל האומר דבר בשם אומרו. וזה סימן שאינו עושה התורה עטרה להתגדל בה כי אם כאשר צוני ה' אלקי, ממילא שפיר מביא בעסק תורתו בהלכות קרבנות, גאולה לעולם כיון דלו שפיר נחשב העסק בתורת עולה וחטאת כאל הקריב חטאת וכן כל הקרבנות כולם, כי בזכות זה במשנה כך היא דרכה של תורה וכו עיין בס' בינה לעתים דרוש ס"ח פי' נאה ע"ש וינעם לך:
הגליות הללו מתכנסות ויבוא גאולה לעולם כמבואר במדרש הנ"ל וא"ש ודו"ק:
ובענין זה ראיתי בס' כבוד שבת על פ"א שכתב רמז נאה בפסוק פ' שופטים, והוגד לך ושמעת ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל כלומר "והוגד לך" שדבר זה הוגד לך "ושמעת" ואתה שמעת דבר זה "ודרשת" ועכ"ז אתה דורש זאת מעצמך ולא בשם אומרו. אף "היטב" שהדבר ההוא טוב "והנה אמת נכון הדבר' שהדבר נכון ואמת, אעפי"כ נעשתה התועבה הזאת בישראל וכן לא יעשה ע"כ דפח"ח:
(ז)
גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעולם הבא וכו' – עיין בס' מנחת שבת על פ"א שפירש גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה, היינו להעושה שיתעסקו אחרים בתורה דהיינו העשיר בממונו. או בזולת מההשתדלות אשר ימציא לעסק התורה, אף שהוא בעצמו נעדר הלימוד, הנה עשייה זו נותנת לו חיים בעוה"ז ובעוה"ב, עיי"ש באריכות דבריו כי נעמו – ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר נלע"ד פי' הפסוק, הן אמת דהתוה"ק היא עץ חיים למחזיקים בה, כלומר למחזיקי התורה, אבל רק בתנאי ובאופן אם לא יחזיקו הת"ח בנדבותיהם בדרך בזיון ח"ו, אלא "ותומכיה מאושר", כל אחד ואחד מתומכי התורה צריך שיחשוב את עצמו "מאושר" (ובל"א גליקליך) שיש יכולת בידו להחזיק ולתמוך את הת"ח, וצריך שתהיה ההחזקה בדרך כבוד, ע"ד שאמרו חז"ל בר' זירא, אתייקורי הוא דמתייקר בו, ודו"ק:
(ח)
ר' שמעון בן מנסיא אומר משום רשב"י הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם עיין בפי' תפארת ישראל על המשניות דהצדיקים משתמשים בכל אלו השבע מדות לטובה לכלל העולם ולכך נאה להם ונאה לעולם. משא"כ הרשעים משתמשים בכל אלה להיפך, ביופי לזנות ובכח לעשות עול וכו' וכו' עיי"ש ר ולכך אנו מבקשים כשמברכין החודש תחלה על חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא, ועל חיים שאין בהם בושה וכלימה, ואח"כ על חיים של עושר וכבוד כי רק כשאנו צדיקים נאה לנו העושר והכבוד ונאה לעולם משא"כ בלא זה, כי רק הצדיקים שיודעים שהעושר והכבוד מלפניו ית' והוא הנותן להם כח לעשות חיל, הם נותנים צדקה לעניים כמאמר התנא ר"א איש ברתותא תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכו', משא"כ הרשעים שכופרים בהשגחה אלקית ואומרים בלבבם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, (כפי' מו"ח הגאון מהו' עמרם בלום זצ"ל בפ' עצביהם כסף וזהב מעשי ידי אדם עצביהם, זאת היא עצביהם ועבודה זרה שלהם, שחושבים כי כסף וזהב הוא מעשי ידי עצמו, ולא מעשה ידי יוצר ית"ש והבן). אינם מרחמים לעשות צדקה כי אומרים להעני עמוד ועשה מלאכתך בבית ובשדה כמוני ותתעשר גם אתה, וכופרים כי "מי יעני ומי יעשר מי ישפל ומי ירום הכל נגזר מן השמים מראשית השנה ועד אחרית שנה, ולכך העושר והכבוד רע להם, שעי"כ וישמן ישורון ויבעט. ורע לעולם. שאוצרים התבואה ומייקרים השער, וידכאו עני ואביון ואין עוזר:
ועוד י"ל כי העושר נאה לצדיקים דעי"כ יכולים לייסר את הרשעים ולהוכיחם, אשר דבר זה לא יוכלו עשות בהיותם עניים, כי חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים – ולכך העושר והכבוד נאה לצדיקים ונאה לעולם – ובס' אזור אליהו מהגאון בעל שבט מוסר ז"ל כתב, העושר נאה לצדיקים כדי שיווסרו כל האנשים העשירים החטאים בנפשותם, שבהיות הצדיקים צריכים להם, הם מחזיקים בטומאתם ואומרים שהאמת אתם משא"כ בהיות הצדיקים עשירים דאין צריכים להם שאז מכירים שפלותם ודכיתם, וכמו שפירשתי במדרש אליהו פסוק עטרת חכמים עשרם אולת כסילים אולת כלומר כשהחכמים מתעטרים בעושרם אז ניכר שאולת כסילים אולת – וכתב עוד, ע"ד שאחז"ל במס' יומא ר' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים ולכך העושר נאה לצדיקים שבראותם הצדיקים עשירים ועל כל זה עוסקים בתורה, רואין העולם שאינן יכולים לפטור עצמן בטענת העשירים שהרי יש צדיקים עוסקים בתורה אעפ"י שהם עשירים עכ"ל ע"ש:
והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים, יבואר עפימ"ש, מרן חת"ס ז"ל בס' תורת משה פ' כי תבוא פ' והותירך ה' לטובה בפרי בטנך, עפ"י דברי הרמב"ם שכתב לבנו. אשרי מי שחתמו ימיו במהרה, שלכל אדם יש קצבה מה שהוא צריך לתקן בתורה ובמצות ומי שגמר הקצבה ההיא השלים ימיו, אמנם היינו אם הוא לעצמו, אבל אם יש לו בנים או אחרים הפועל עליהם להדריכם בדרכי תורה ויראה ולהשלים את נפשותם, אז אין קצבה לזה וע"ז אמר, והותירך ה', שיתן לך מותרות חיים לטובה בפרי בטנך כדי שתוכל להשלים גם אותם עיי"ש (והאריך בזה בהקדמה לתשו' חת"ס על יו"ד עיי"ש) ולכאורה הזקנה והשיבה אין נאה לצדיקים כי אדרבה זה מורה שלא השלימו עצמם בהיותם בני ארבעים וחמשים שנה. וצריכים לחיות זמן רב כדי שישלימו עצמם אמנם אם יש להם בנים אז נאה להם הזקנה והשיבה, כי אעפ"י שכבר השלימו את עצמם בשנות נעוריהם, מ"מ עדיין צריכים לחיות על האדמה כדי שיוכלו להשלים גם את בניהם, וז"ש התנא רשב"י והזקנה והשיבה "והבנים" נאה לצדיקים וא"ש ודו"ק:
אמר ר' יוסי בן קסמא פ"א הייתי מהלך בדרך וכו' עד נאום ה' צבאות – עיין במדרש שמואל מ"ש בזה פירושים מתוקים שונים – ובס' דברי שאול על אגדות הש"ס כתב. בפשיטות י"ל דזה האדם אמר לו שאם אתה במקום שיש חכמים וסופרים הרבה אינך נחשב שם כל כך. אבל אם תדור עמנו במקומינו אתה תהיה חשוב וניכר, ולא עוד אלא שגם כסף וזהב ירביון לך, וא"כ תהיה נכבד ומפורסם מאוד בתורה וגדולה, וע"ז השיב שאינו חפץ רק לדור במקום תורה, אף דשם לא יהיה חשוב כל כך, לפי שבשעת פטירתו של אדם מה בצע לו בכל הכסף והזהב, והעיקר הוא תורה עכ"ל הטהור:
(ובחלק הראשון מזה החיבור הבאתי ששמעתי מפרשים בדרך הלצה דר' יוסי ב"ק היה נצרך פ"א לצאת לבקש לו משען ומשענה מנדיבי עם אשר במדינה, וע"ז אמר לו אותו אדם, רבי מאיזה מקום אתה כלומר מאיזה מקום אתה שאין מחזיקי' אותך ומניחין אותך לילך מעיר לעיר ומכפר לכפר בעד משען ומשענה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים וסופרים אני, כלומר מקהל יראים חכמים וסופרים הנקראים בשם (ארטהאדאקסען) אני, ובקהלות כאלה אין נותנים סיפוק גדול כל כך להרב אב"ד שלהם שיוכל לפרנס עצמו וב"ב בכבוד ובריוח, וע"כ אני מוכרח לשוט בארץ ולדפוק על פתחי נדיבים, וע"ז אמר לי, רבי רצונך שתדור עמנו במקומינו, שאנחנו מאותן הקהלות החדשים הנקראים בשם (נעאלאגען) ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב:
כי לא כקהלות האורטודוקסות הנעאלאגות שכולם מלאים חסדים ונותנים להרבנים שלהם פרנסה בריוח שלא יצטרך בשום פעם לבקש משענה מקהלות אחרות, אמרתי לו, אעפי"כ, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום תורה היינו בקהל ארטהאדאקסען לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף וכו' אלא תורה ומעש"ט בלבד וא"ש):
וכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מלך ישראל טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, ואומר לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות – נ"ל הכוונה עפימ"ש בס' כתב סופר עה"ת פ' בהר במשנה דלעיל סוף פ"ד ברוך הוא שאין לפניו כו' לא משוא פנים ולא מקח שוחד שהכל שלו, ופי' הרמב"ם ז"ל שאינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה, ומקשים עליו א"כ האיך שייך הנתינת טעם שהכל שלו ותירץ הכת"ס כי יש ויש שבוטחים על צדקת פזרונם שנותנים צדקה ומחזיקים עניים ויהיה זה מחפה על עבירתם בין אדם למקום כדכתיב וחטאך בצדקה פרוק אבל הם חוטאים בנפשותם כי אין מצוה מכבה עבירה, והנה כתיב כי ממך הכל ומידך נתנו לך והכל של הקב"ה ואין אדם נותן צדקה משלו, ורק בעושים רצונו של מקום שאז והארץ נתן לבני אדם אז נותן משלו כי אז הכל של האדם, אבל אם חוטא ועובר על מצות ה' ומדמה בנפשו שיפרוק בצדקה, הוא טעות דהא הממון של הקב"ה ולה' הארץ ומלואה, וזה כוונת המשנה, שאין לפניו לא מקח שוחד דהיינו שיתן צדקה לעניים יען שהכל שלו, כי באופן שה הכל שלו כנ"ל ע"כ דפח"ח, (וכבר הבאתי דה"ק לעיל ע"ש) והנה כבר כתב המדרש שמואל ז"ל דאותו אדם שפגע בו רצה לפתותו שיעזוב מקום תורה וילך לדור עמו במקומו והוא יתן לו אוצרות זהב וכסף שיוכל לקיים בו מצות צדקה לעניים ופדיון שבוים וכדומה, וע"ז א"ל ריב"ק אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם ויהיו כל העולם עניים ורק הוא לבדו יהי' עשיר ויוכל להחיות נפשות רבות לאין שיעור, אעפי"כ איני דר אלא במקום תורה, דתלמוד תורה כנגד כולם, וע"ז הביא ראיה מדוד המע"ה שאמר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף אעפ"י שהוא השתמש בזהב וכסף רק לצדקה לעניים כמ"ש ויהי דוד עושה משפט וצדקה, ועם כל זה. אמר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף וממילא מובן שפיר גם מ"ש, ואומר לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות – דרצונו של מקום הוא שידור במקום תורה, כמ"ש התנא ר' נהוראי הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך שחביריך יקיימוה בידיך ואל בינתך אל תשען – וז"ש לו ר' יוסי בן קסמא אתה אומר לי שאעזוב מקום תורה ואלך למקום שיש בו הרבה כסף וזהב ויהי' ביכולתי לקיים מצות צדקה, ע"ז אומר לך מה יועיל לי הצדקה אם אעזוב מקום תורה, הלא אז אהיה מעוברי רצונו של מקום, וממילא לא אתן צדקה משלי רק משל הקב"ה שהלא לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות, וזה הכוונה במה שמסיים, ואומר לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות דהיינו אם לא אעשה רצונו של מקום אז הממון הוא של הקב"ה ולה' הארץ ומלואה, וא"כ מה מהני הצדקה שלי, וא"ש ודו"ק:
ואעתיק לך בקיצור מ"ש בס' תולדות אדם להמגיד מהו' יחזקאל פייביל ז"ל מווילנא על מש וכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מלך ישראל טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף וז"ל:
הנה ר"י בן קסמא חכם וחסיד גדול היה ורצה לזרוע זרע אמת בלב איש הישראלי שהגיון התורה היא עולה על מחמדי תבל, ע"כ כשאמר לו האיש, רבי רצונך שתדור עמנו במקומינו ואני אתן אלף אלפים דינרי זהב שהוא הון יקר וגדול, השיב לו אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום תורה, והתשובה ההיא הנפלאה רב כחה באמת לנטוע בלב איש, שהחכמה מכהה כל חמדת עולם הזה. ויקרה היא בעיני החכמים וכל העושר כאין נגדה --- אך ירא היה ר"י בן קסמא אולי ידמה ויחשוב עליו האיש שהוא אינו בקי בטיב עניני העולם ותענוגיו, ומרוב הרגלו להגות בתורה חושב שאין טוב מזה, ע"כ הוא מואס ועוזב את כל ההון היקר ההוא בעבור חמדת מקום תורה, אבל אילו ידע בשעשועי חמדת תבל כאשר ידע זולתו, היה חובק בשתי זרועותיו את כל ההון הרב ההוא -- והיה אך שמח לעזוב את מקום התורה בעבורו – ולכן להרחיק מאתו מחשבות לבב כאלה, אמר לו, דע וראה כי לא אנכי לבד הריתי את כל הדברים האלה, אלא, כן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מלך ישראל, שהיה מלך אדיר והשיג בטיב עניני עולם הזה עד תכלית יכולת האדם להשיג כי לא היה חסר כלום מבית המלך, עם כל זאת אמר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף וא"כ איו איפוא תבקש לך ראיה היותר שלימה, שכל כסף וזהב כאפר וכסוגים נחשבו נגד סגולת התורה עכ"ל הנעים:
(שו"ר שכ"כ גם בס' מגן אבות להגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל עפ"י המדרש רבה בפסוק הבל הבלים אמר קהלת וגו' אלו אחר אמר הבלים הייתי אומר, זה שלא קנה ב' פרוטות מימיו הוא מגנה ממונו של עולם, אבל שלמה שכתוב בו אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה, לזה נאה לומר הבל הבלים ע"כ, וכן אמר כאן דמגוף הפסוק שאמר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף לא הוי מוכח כלל, דאפשר שלא ראה כלל לפניו אלפי זהב וכסף, לכך לפי דמיונו שלא נזדמן לו להחליף עמו התורה באלפי זהב אומר כן, אבל אם היה נזדמן לו כן היה יצרו תוקפו והיה מחליף, לכך אמר. וכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מלך ישראל שהוא היה יכול להשיג אלפי אלפים דינרי זהב ולאסוף סגולת מלכים ולהבטל מן התורה ואעפ"כ מאס ברבוי הכסף וסגולת מלכים ואמר טוב לי תורת פיך וגו' ובחר יותר לעסוק בתורה, ממנו יש ראיה שפיר עכ"ל הטהור):
שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף וכו' אלא תורה ומעש"ט בלבד – מלבד הפשט הפשוט י"ל עוד עפ"י מ"ש חז"ל איזהו עשיר כל שמכבדין אותו מחמת עשרו והנה הכבוד שעושים לאדם מחמת עשרו הוא רק כל זמן שהוא בחיים אבל כשמת פסק ממנו עשרו ואין לך דל גדול הימנו (וכ"כ רש"י ז"ל ברכות י"ח א' ואין לך דל מן המת ע"ש) ועל כן כשהולכים אנשים אחרי מטתו ללותו אין הכבוד הזה מחמת עשרו אלא מחמת תורה ומעש"ט שבו, כדאיתא בגמ' (שבת ק"ה ב' רשב"א אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לס"ת שנשרפה, ופירש"י הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע וכו' אף נשמת ישראל הניטלה דומה לו, שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות עכ"ל ע"ש, וז"ש, שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין האנשים לו לאדם, לא כסף ולא זהב, כלומר לא בשביל שהיה לו כסף וזהב. אלא תורה ומעש"ט בלבד. כלומר אלא בשביל שהיה בו תורה ומצות כנ"ל ודו"ק:
(ובס' קהלת יצחק עה"ת מביא פירוש, דהכסף והזהב היו צריכים ללות את האדם במותו, יען שהיה אוהב אותם מאוד וכל ימי חייו היה יגע ועמל מאוד בעבורם, א"כ הם היו צריכים ללות אותו ולבכות על אוהב נאמן כזה בדמעות שליש. אבל הם אין מלוים אותו ואין בוכים עליו כלל וכלל, לפי שאין להם הפסד במותו. יען שגם אחרי מותו ימצאו עוד אלף אוהבים אחרים כמוהו, שאוהבים את הכסף ואת הזהב בכל לבם ובכל נפשם ועובדים אותם במסירות הנפש ממש, ומאי איכפת להו אם מת להם אוהב נאמן אחד, אם ימצאו אלף אלפים אוהבים נאמנים אחרים תמורתו. אבל תורה ומעשים טובים בלבד המה ילווהו לבית עולמו והמה יבכו עליו בדמעות שליש, יען שבמות אדם כשר בעל תורה ומעש"ט יש להם הפסד שכל אדם מישראל עוסק בתורה ובמצות בבחינה אחרת ובכוונה אחרת נבדל מחבירו, ולא ראי זה כראי זה, וע"כ אך התורה והמעש"ט של האדם המה מלווים אותו ובוכים עליו ואומרים. מי יאהוב אותנו עוד כאשר אהב הוא אותנו, ואף אם ימצאו עוד אוהבים בעולם. אין אהבה של זה דומה לאהבה של זה, וכל אחד מישראל אוהב התורה והמצות בבחינה אחרת, באופן אחר ובענין אחר וכמ"ש חז"ל שכל צדיק נכווה מחופתו של חבירו, וכן איתא בגמ' (שבת קנ"ב א') כי הולך האדם אל בית עולמו איר יצחק מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו משל למלך בשר ודם עיי"ש. וז"ש שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב וכו' אלא תורה ומעש"ט בלבד ודו"ק):
ואדמו"ר הגאון האמתי בעל שו"ת מהר"ם שיק זצ"ל פי' דהנה אנחנו יכולים לשבח את האדם בב' אופנים. או בסור מרע או בעשה טוב, אמנם העיקר כאשר יחדיו יהיו תואמים ומשולבים, כי אם אמנם גם זה טוב אם לא פעל רע, ובפרט אם היה לו מקום והכנה להתקלקל ונמלט. כמו שאנו רואין בפרט בעשירות אשר עושר שמור לבעליו עפ"י רוב לרעתו כמאמר וישמן ישורון ויבעט, ואם אחד נמלט מזה ולא נתפתה על ידי כספו וזהבו לילך אחר שרירות לבו הרע, כבר יש לנו לשבחו, וכן אמרו חז"ל בסוף מכות. ישב ולא עבר עבירה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה שנאמר אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, ומפרש לה בקידושין ל"ט בבא דבר עבירה לידו, וכיון שמעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה, בודאי שראוי לשבחו ולהללו גם על סור מרע. אבל מ"מ נראה ששבח הזה אינו יכול ללות אותו לאחר מותו לעשות לו יקר וכבוד כאלו השלים תכלית בריאתו, זה א"א כי בודאי תעודת האדם על הארץ אינו נשלם במה שהוא סור מרע, כי באיש כזה הבריאה היתה לבטלה דגם אם לא היה נברא לא היה עושה רע, אמנם תכלית האדם על הארץ הוא בעשה טוב, ואך זה יכול ללות אותו לאחר מותו לעשות לו יקר וגדולה על שהשלים תעודתו עלי ארץ, וזה כוונת התנא שאף אם בא לידי כך לראות בעיניו ולהכיר שכל כסף וזהב כאין וכאפס נחשב, ולא נתפתה עי"ז לחטוא, כי אם גם בעשרו ובתקפו היה סור מרע מ"מ אין מלוה אותו זאת כי אין זה תכלית בריאתו, וז"ש אין מלוין לו לא כסף ולא זהב וכו' היינו מה שהכיר "לא" כסף "ולא" זהב "ולא" אבנים טובות ומרגליות, היינו שכל אלה כלא נחשבו ואך הבל המה ואין בהם ממש, ולא נתפתה ע"י כספו וזהבו לחטוא, זה אין מלוה אותו אלא תורה ומעשים טובים בלבד, כלומר דברים שעשה בקום ועשה כי זה תכלית הבריאה וכמ"ש ודו"ק:
(יוד)
חמשה קנינים קנה לו הקב"ה בעולמו וכו' -- ביאור דברים אלו כתב בעל העקידה ז"ל בשער י"ח (ותוכן כוונתו ביאר הגאון מ' חיים יוסף פאללאק ז"ל אבדק"ק טרעביטש יע"א) שאף שהשי"ת לא היה צריך לברוא העולם וכל העולם כולו לצורך ותועלת עצמותו כי הוא שלם לבלי תכלית לא יחסר לו כל, ולא יצטרך לכל, בכל זאת רצה רק מחסדו וטובו שיהיו בעולם השפל הזה נמצאים בעלי שכל יחידי סגולה המכירים כפי יכולתם את הבורא, ומקנים בזה לעצמם שלימות נפשית ואמיתית בהכרתם אותו וכאשר פרסמו שמו ותאריו הנשגבים בכל העולם לשאר יושבי תבל. ולהשגת תכלית זה הנרצה בעיני השי"ת. בחר לו חמשה אמצעים, והם, אברהם אשר היה הראשון להכיר אמיתתו יתברך. וישראל עם בחירו יוצאי חלצי השלם ההוא, שמים וארץ, אשר כל רואה ובוחן אותם בהשקפה שכלית מכיר ומבין כי יש אלוק ממציאם ומנהיגם, והם ילמדו האמיתיות הנצחיות ממציאות השי"ת חסדו וטובו והשגחתו התמידית. לכל באי עולם. וכן התורה המלמדת בדבריה באר היטב את האמיתיות האלה על פי הקבלה, ובית המקדש מקום משכן שמו, ואשר שם יעבדו את ה' כל הבאים להשתחוות שמה לו, שם ישפך רוח דעת ויראת ה' עליהם ונשרשה האמונה האמיתית וההשפעה האלקית בקרבם, ועל חמשה אמצעים אלה שבחר השי"ת לו להשיג על ידם תכליתו הנרצה שהוא פרסום שמו ואמונתו בעולם, אמרו חז"ל בפ"ו ממס' אבות חמשה קנינים קנה לד הקב"ה וכו', כי שם קנין זה הנאמר פה מושאל מקנין האדם, ר"ל עושר ונכסים שיש לו שהם אמצעי להשגת תכליתו, שהוא להמציא לו כל מחסוריו ולהנעים חייתו עלי ארץ עכ"ל הטהור ע"ש:
כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ואומר ה' ימלוך לעולם ועד -- והקושיא מפורסמת מאי ואומר ל ואיזה המשך וקישור לפסוק זה עם האמור למעלה ? ועיין במדרש שמואל ובס' מגן אבות להגאון ר' שלמה קלוגר זצ"ל מיש בזה -- ולענ"ד נראה כי באמת כל מי שיש בו דעת לשאול שואל אם אמת שכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו וכל עיקר תכלית הבריאה הוא שימלא כבוד ה' את כל הארץ איך הוא ית' רואה ושומע עכו"ם מחללים כבודו באמרם אלינו כל היום איה אלקיכם ויושיעכם, ושותק?, איך הוא רואה עכו"ם רוצחים וטורפים כזאבי ערב יונק עם איש שיבה (בפרט בארץ אוקראינא שהוא המדינה של גיהנם להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ר"ל) ומחללים כבודו ית' באמרם אי אלקימו צור חסיו בו עד מות, יבא ויושיע ויחזיר נשמות, ושותק ? --- אכן התשובה על שאלות אלה וכאלה, כבר נתונה במקרא קודש פרשת האזינו – כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם ופירש"י ז"ל כי אשא אל שמים ידי מקום שכינתי והיה בידי להפרע מכם אבל אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרוע לפי שיש לי שהות בדבר, כי אני חי לעולם ובדורות אחרונים אני נפרע מהם והיכולת בידי ליפרע מן המתים ומן החיים, מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר נקמתו ליפרע בחייו כי שמא ימות הוא או אויבו ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו אבל אני חי לעולם ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם אפרע במותן עכ"ל. (ועיין בתשו' חת"ס ז"ל חיו"ד סי' רנ"ח דפח"ח ש"י), נמצא כי באחרית הימים הוא ית' נקם ישיב לצריו אך אינו ממהר נקמתו לפי שחי הוא לעולם ובכן יאירו לנו דברי התנא, כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, ואם תאמר איה מקום כבודו בראותו עכו"ם מחללים כבוד שם קדשו, ושותק? לזה משיב. ואומר ה' ימלוך לעולם ועד. היינו שמלכותו ית' לעד קיימת, ואינו כמלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר ולכן ממהר נקמתו ליפרע בחייו, אבל הוא ית' חי לעד וקים לנצח ויש לו:
שהות ליפרע, וא"ש ודו"ק:
בספר כבוד שבת על פ"א כתב קישור משנה דכל מה שברא הקב"ה בעולמו וכו' עם ריש הפרק הראשון, משה קבל תורה מסיני עיי"ש, ובמחכ"ת שכח כי מס' אבות מסיימת במשנה דבן הא הא אומר לפום צערא אגרא, (כפי הגירסא במשניות וכן בגמרא). וזה סיום מס' אבות, ומשנה דכל מה שברא הקב"ה בעולמו וכו' הוא סיום הברייתא של קנין תורה, ואינו מקושר כלל עם מס' אבות ולא שייך לדרוש בו סמוכין ע"ד נעוץ סופה בתחלתה, עם משה קיבל תורה מסיני, שהוא ריש מס' אבות וזה פשוט – אמנם לקשר סוף מס' אבות:
דהיינו משנת בן הא הא, שאמר לפום צערא אגרא. עם ריש המס' המתחלת משה קבל תורה מסיני, נלע"ד עפמ"ש בהגדה ש"פ אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, ופי' בס' "תקון משה" חלק ד' בח"ת לשבועות, כי ישראל בעמדם לפני הר סיני השפיע עליהם הקב"ה רוח חכמה ובינה עד שהבינו משכלם כל התורה עד שלא ניתנה כאברהם אבינו ע"ה, וז"ש אילו קרבנו לפני הר סיני א"כ לא היה צורך לתת לנו התורה כי בלא"ה היינו מקיימים אותו מכח השכל, אך הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו רצה לזכות ישראל ולהרבות להם שכר על ידי שיהיו מצווים ועושים. עיי"ש באריכות דבריו כי נעמו והנה כבר כתב הגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בספר מגן אבות על מ"ש בן הא הא לפום צערא אגרא, יען שהוא היה גר צדק כמ"ש במד"ש בשם הרשב"ם וכ"כ התוספות בחגיגה ט' ע"ב ע"ש, ולכך בא ליתן טעם למה נתגייר הלא היה יכול לקיים התורה בלא הגירות, רק הא קיי"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, וכתבו התוס' הטעם משום דהמצווה יצרו תקפו יותר ואעפי"כ עושה, ולכך אמר שאם לא יתגייר ויקיים התורה בתורת אינו מצווה ועושה, אין לו צער כל כך שאין יצרו תקפו וכיון דלפום צערא אגרא, לכך יותר טוב להתגייר להיות מצווה ועושה ויקבל שכר יותר, וגר מותר להתגייר ע"מ לקבל שכר כמ"ש המהרש"א במס' סוטה עיי"ש דפח"ח – ולפי"ז א"ש מאד קישור סוף המסכתא עם תחלתה, דלכאורה קשה מדוע קיבל משה התורה מסיני, הלא כשעמדו ישראל לפני הר סיני כבר היו יכולים לקיים כל התורה משכלם כמו אברהם אבינו ע"ה. אבל כיון דלפום צערא אגרא היה מוכרח לקבל התורה לישראל, דעי"כ יהיו מצווים ועושים וגדול המצווה ועושה דיש לו צער ע"י דיצרו תוקפו ולפי גודל הצער כן ירבה ויגדל השכר ונעוץ שפיר סופה בתחלתה, דע"י שמסיים לפום צערא אגרא, אתי שפיר משה קבל תורה מסיני, ולא קשה מידי כנלע"ד נכון בעזהי"ת:
וכאשר סיימתי הפרק הששי, אמרתי ב"ה גם להבין קישור סוף הפרק לתחלתו, דמסיים כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, א"כ גם התורה נבראת לכבודו ית', וקשה איה כבודו של הקב"ה בהתורה, הלא בני תורה רובם ככולם עניים מדוכאים ועיניהם נשואות למתנת בשר ודם, והן רבים עתה עמי הארץ שמחללים כבודו ית' באמרם זו תורה וזו שכרה ר אמנם התירוץ על קושיא זו, מה שאמר התנא ר"מ בתחלת הפרק, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ופי' בתפארת ישראל על המשניות, דהני דברים הרבה היינו אריכות ימים וברכות והצלחות, עושר וכבוד, המוזכרים כולם בהבטחות שבתוה"ק עיי"ש, וא"כ שפיר ברא הקב"ה גם את התורה לכבודו, דהא לכך ניתנה התורה שיעסקו בה ישראל לשמה ועי"כ יזכו לדברים הרבה הנ"ל, וממילא יתרבה כבוד התורה וכבוד שמים, ולא יהיה פתחון פה לעמי הארצים לומר זו תורה וזו שכרה, וא"ש קישור סוף הפרק לתחלתו ודו"ק:
או יאמר עפימ"ש במדרש שמואל דשאר העולמות, אצילות בריאה ויצירה, שפיר לא בראם הקב"ה אלא לכבורו, אמנם עולם העשיה אשר ראה ראינו כי גברה יד סט"א ויצר לב האדם רע מנעוריו להכעיס את בוראו א"כ אין בריאת העולם הזה לכבודו יתברך וטוב לו שלא נברא. ואיך אמר התנא כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו – אמנם התירוץ על קושיא זו הוא מה שאמר ר"מ בתחלת הפרק כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, ופירש"י ז"ל כדאי הוא לו כלומר ועפ"י שנברא בשבילו וכה"א כי זה כל האדם עכ"ל. וא"כ שפיר ברא הקב"ה גם את עולם העשיה בשביל העוסק בתורה לשמה דכל העולם כולו נברא בשבילו, ולא קשה מידי, וזה הקישור של סוף הפרק לתחלתו וא"ש ודו"ק:
טרם סיימתי ילקוטי זה. בא לידי ספר "יין הרקח" על אגדות הש"ס מהגאון הקדוש מ' משה טייטעל-- בוים בעל ישמח משה עה"ת זצ"ל, וראיתי בו שפירש מאמר נתאי הארבלי – בפרק א' – הרחק משכן רע, כלומר הרחק משכן שלך את הרע שעושה, והשתדל שייטיב מעשיו, ואז תדור בשכונותו, ואל תתחבר לרשע, כלומר אל תתחבר עמו להיות שכינך בעודו ברשעתו, ואל תתיאש מן הפרעניות שיבוא עליו כמאמר חז"ל אוי לרשע אוי לשכינו (ב) פירש מ"ש התנא שמאי, עשה "תורתך" קבע הכוונה תורתך ממש דהיינו שיש לחזור חידושיו שיזכרם וכן אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כו' דאם אינו זוכר חידושיו אינו יכול לדרוש אחר מותו (ג) פירש המשנה – בפרק ה' כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, כי אלו שאין מזכים את הרבים ואין עליהם עול הצבור ואימתא דציבורא. הם יכולין להשתדל בתורת עצמן. כי אין להם טרדא וביטול הזמן ומונע ומעכב מחמת פחד ואימה, משא"כ אלו שעול הצבור עליהם עפ"י רוב מחמת צרת הלב מפחד הציבור אין יכולין לעשות שום דבר נמצא יש להם היזק רב וחסרון וגרעון בהשתדלות חובות עצמם, אך ית"ש ברוב רחמיו ממלא להם החסרון שלא יהי' להם היזק ע"י שזיכו את הרבים וידוע דחטא הוא לשון חסרון [כמ"ש והייתי אני ובני שלמה חטאים ופירש"י חסרים מן המלוכה]. והיינו כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ר"ל אין גרעון וחסרון בא עי"ז שמזכה את הרבים והוא נכון בס"ד עכ"ל הטהור עיי"ש:
ועפ"י הפירוש הזה במשנה הנ"ל מיושב ג"כ היטב קושיית הגאון בעל כפות תמרים ז"ל בקונטרס תוס' יוהכ"פ ליומא דף פ"ז" על דברי התוס' יבמות דף ק"ט ע"ב בד"ה מהו דתימא אית ליה אגרא. תימה דאמרינן בפ' בתרא דיומא (פ"ז א') כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו ומפרש טעמא התם שלא יאמרו הרב בגיהנם ותלמידו בג"ע. ועוד קשה לר"י הרי אחר דרבי מאיר למד לפניו ואפ"ה יצא לתרבות רעה עכ"ל, והקשה הכפות תמרים ז"ל למה להו להתוס' להקשות מכח ההוא דיומא דף פ"ז הו"ל להקשות ממשנה שלימה דמס' אבות פ"ה דתנן כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, אמנם לפי"ז ניחא דבמתניתין הייתי יכול לפרש כפי' הגאון מהר"ם טייטעלבוים הנ"ל וא"כ לא קשה מידי, לכך הקשו התוס' מכח ההיא דיומא דף פ"ז דמפרש טעמא התם שלא יאמרו הרב בגיהנם ותלמידו בג"ע, וא"כ מפורש דכל המזכה את הרבים אין חטא ממש בא על ידו, ודלא כפירוש הגאון הנ"ל דאין חסרון וגרעון בא על ידו א"כ שפיר מקשו התוס' וא"ש ודו"ק:
בעזר מלך עליון נאזר בגבורה, סיימתי ברייתא של קנין תורה ובזה תמו ונשלמו הלקוטים שלי על כל פרקי אבות יהי שם ה' מבורך על כל החסד אשר עשה עמי הצעיר באלפי רבבות