אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק ג קונטרס אחרון למסכת אבות

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

קונטרס אחרון למסכת אבות

מסכת אבות

(א)

בפ"א יוסי בן יוחנן כו' יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה וכו' פי' בתפארת ישראל על המשניות, רבי מסדר המשנה מפרש הכי דברי יוסי בן יוחנן דלא נימא דבאשה עניי' מיירי, להכי קאמר רבי, דמדקאמר האשה בה"א הידיעה ש"מ דבאשתו אמרו של ירבה דברים עמה בעניין אורחים, שעיניה צרה באורחין (כב"מ פ"ז ע"א) וכ"ש באשה אחרת, שהריבוי דברים עמה בעצמן חטא עכ"ל – ואני שמעתי מאיש אחד, שאמר הפירוש, באשתו אמרו שלא ירבה עמה שיחה בענין אורחים לפי שעיניה צרה באורחין, הגם שהיא אשתו וכבר היתה יכולה ללמוד ממנו כל אותן השנים שהיא דרה עמו יחד להכניס אורחים ולקבלם בסבר פנים יפות ואעפי"כ אמר התנא שלא ירבה שיחה עמה בענין אורחי' לפי שעיניה צרה באורחין, קל וחומר באשת חבירו. כלומר קו"ח אם מתה אשתו והוא נשא אח"כ אשת חבירו שמת, בודאי שאל ירבה שיחה עמה בענין אורחים לפי שעיניה צרה באורחין – מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה וכו' נלע"ד ה"פ כל המרבה שיחה עם האשה בענין אורחים, גורם רעה לעצמו, לפי שבעון מניעת הכנסת אורחים יתמעט השפע וההצלחה להיפוך ממ"ש בתחלה, יהי ביתך פתוח לרוחה והצלחה, בתנאי שיהיו עניים בני ביתך כפי' המד"ש ז"ל שהבאתי בפנים, ובוטל מדברי תורה. שע"י מניעת הכנסת אורחים הולכים לאיבוד כמה דברי תורה שהיה שומע מפי אורחים הגונים אם היה מכניסם בביתו וסופו יורש גיהנם. כדאיתא בביצה דף ל"ב ע"ב אמר רב נתן בר אבא א"ר עתירי בבל יורדי גיהנם הם, ופרש"י שאינן מרחמים לעשות צדקה עכ"ל, וע"ש במהרש"א ח"א דצדקה מצלת מדינה של גיהנם וכדאיתא בפ"ק דב"ב ע"ש ודו"ק:

עוד שם אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי – פי' מרן חת"ס ז"ל בתורת משה ר"פ כי תצא, דהנה אמרו חז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, והנה יחשוב אדם כי לא יצא למלחמה עם היצה"ר ולכבוש יצרו אשר צריך לזה כח וגבורה כדאמרו איזהו גבור וכו' לא יעשה שום התפעלות לזה רק יבטח בה' כי יעזרהו וילחם מלחמתו הגדולה הלזו, אבל האמת לא כן הוא, כי מי שחושב כן. לעולם לא יהיה שונאו נכנע תחתיו, רק שצריך האדם ללחום תמיד ולכבוש יצרו בכחו ובאפשרו בטבעו והשאר משמים יסייעוהו, וכבר אמרו, הבא לטהר מסייעין אותו, ותחלה צריך האדם לבוא לטהר ואח"כ מסייעין אותו. וז"ש הילל, אם אין אני לי מי לי דהיינו אם אין האדם פועל פעולות לעצמו נגד היצה"ר מי הוא אשר יעזרהו, וכשאני לעצמי. דהיינו לאחר שפעלתי, מה אני, רק יצרפו שניהם יחד כמו שכתבתי "ואם לא עכשיו אימתי" דהיינו שי שוב אדם כי לא ילחום נגד היצה"ר רק ימתין עד שיזקין והגיעו ימים אשר אין בהם חפץ לתאות עוה"ז ואז ישוב אל ה' וירחמהו, אבל אמרו חז"ל אשרי איש ירא את ה', כשהוא איש בגבורתו ובכחו אז יפעל פעולה שלימה, והיינו אם לא עכשיו אימתי עכ"ל הטהור וע' בס' תקון משה ריש חנק ד' שזכה לכוין בזה לדעת החת"ס ז"ל ואך קצת בענין אחר ע"ש ותמצא:

(ב)

שמאי אומר עשה תורתך קבע וכו' פירש"י שלא תהא קובע עתים לתורה אלא כל היום תעשנה עליך קבע עכ"ל – וכ"כ בס' אזור אליהו מהגאון בעל שבט מוסר ז"ל שהכוונה לומר עשה תורתך קבע ללמוד יומם ולילה בכל עת שתוכל – "אמור מעט ועשה הרבה" לעולם אמור "מעט" למדתי עד הנה, ובזה תבא לעשות חיל ללמוד הרבה, ואל תתגאה בלימודך שלא לדבר עם שום אדם או לבזותם בעיניך בהיותך חכם גדול, אלא והוי מקבל לכל אדם בסבר פנים יפות, שאחד המרבה ואחד הממעיט כו', ומה גם דאיזה חכם הלומד מכל אדם, ובהיותך מקבל לכל אדם בסבר פנים יפות תבא ללמוד מהם עכ"ל ודפח"ח:

(ג)

בפ"ב רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם וכו' – עיין בפנים שהבאתי פי' ע"ז בשם ס' תקון משה, וכעת ראיתי שקדמו כבר בפי' תפארת ישראל על המשניות שכתב דמלת "שיבור" ר"ל לזקק, דכל מצוה שהיא תפארת בעיני הקב"ה וגם בעיני האדם, כטלית נאה ואתרוג נאה, צריך לזקק מחשבותיו שיהיו לשם שמים לבד, דבקל יטה אשוריו, עכ"ל ע"ש -- ועל מ"ש רבינו הקדוש, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, ותיבות "של מצות" לכאורה הם שפת יתר, דהא במצות איירי, ולא הול"ל אלא שאין אתה יודע מתן שכרן, כתב בס' תקון משה. הכוונה עפמ"ש רש"י ז"ל בפ' כי תצא במצות שלוח הקן (שהיא מצוה קלה) אם עשית זו תזכה לבית ולכרם ותקיים מעקה וכלאים שמצוה גוררת מצוה, ומעתה יש ב' מיני שכר על המצות. א' שכר כמשמעו ב' שכר מצות שע"י אחת מזכהו השי"ת להרבה ואין לך שכר גדול מזה, לכן מצוה קלה נחשבת כחמורי חמורות כי על ידה יזכה להם, וז"ש, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, כלומר כמה מצות יהיה לך לשכר עבור מצוה קלה זו ששכר מצוה מצוה עכ"ל ודפח"ח ש"י:

(ד)

עוד שם הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו פי' בס' תיקון משה, כי המאמר הזה נמשך למעלה על העוסקים עם הצבור, שיהיו נזהרים אל מי תהיו לראש, כי יש כמה בני אדם אשר ממנים עליהם מנהיג למען גאותם וגובה לבם לומר גם אנו יש לנו רב, וכל צרכי קהלה, אך אין כוונתם למען תוה"ק להגדילה ולהאדירה, ושיהיה להם חלק בתורתו להחזיקו ולהחיותו, ולא איכפת להם אף במותו ברעב ר"ל, ע"כ אמר התנא להעוסקים עם הצבור הוו זהירין ברשות כלומר הוו זהירין אל מי תהיו לראש ומנהיג, שכמה פעמים אין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן אנשי שחץ להראות גאונם" אבל אין עומדין לו לאדם בשעת דחקו, שיהיה לו כדי חייו ופרנסת ביתו ע"כ דפח"ח:

(ה)

אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים וכו' – פי' מרן חת"ס ז"ל בתורת משה פ' בשלח, כי קונן הילל כך כי בלתי ספק נתחייבת מיתה כי צדיק ה' בכל דרכיו וכמ"ש חז"ל אעפ"י שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו. אך אם היה מיתתך ע"י בית דין שהיו מקיימים בך המצוה ובערת הרע מקרבך לדין אותך כמו שראוי לך, היה לך זכות מזה שקיימו על ידך מצוה, אך עתה נהפוך הוא, לא די שאין לך זכות אלא מטיפיך יענשון על ידך, וכמו שאמר הקב"ה לדוד על ידך נטרד דואג ונהרג נוב עיר הכהנים (כסנהדרין צ"ה ע"ב) וחוב לך גם על זה שהמה נענשים על ידך, ונוסף לך עוד חוב תחת זכות הטוב עכ"ל הטהור:

(ו)

במשנה ט' אחד הלוה מן האדם כלוה מך המקום. כתב מרן חת"ס ז"ל בתורת משה ס"פ מצורע וז"ל:

נראה שהוא כמהופך הלוה מן המקום אכיל מדילי' ושתי מדילי' וכל חייו מן המקום ית"ש ואינו פורע חובו לעבדו, כלוה מן האדם ואינו פורע, שזה יותר פשוט לרוע בעיני הבריות, ומייתי לוה רשע ולא ישלם דקאי אלוה מן המקום עיין בקרא ותבין עכ"ל הטהור:

(ז)

ר' שמעון חומר הוי זהיר בק"ש ובתפלה וכו' (עיין בתפארת ישראל על המשניות מ"ש בזה) ובס' תיקון משה פי' כל המשנה כי ענין ק"ש היא קבלת כל מדה ומדה מה שמודד לו הקב"ה באהבה כמחז"ל בכל נפשך אפי' נוטל נפשך וכו' אבל עי"ז רבים עברו ונענשו בבוא עליהם צרה ח"ו יאמרו צדיק הוא ה' ולא חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, אבל לא ישימו לב להתפלל בכוונה ולשפוך דמעות כמים אולי ישוב וניחם, רק מתפללים כהרגלם בכל יום מצות אנשים מלומדה, וזהו סכלות ומעשה רשע וכי חפץ השי"ת בהסכמתך ובהצדקת דינו הלא כתיב כי לא אחפוץ וגו' כי אם בשובו מדרכיו וחיה, וזאת חפץ השי"ת לפשפש במעשים ולשוב בתשובה שלימה, ואז אם עשית את שלך תדע כי מאתו לא תצא הרעות וצדיק הוא ה' אבל בלא תשובה מה לו להשי"ת להצדקת דינך. ואדרבה ענוש תענש כי לא מלטת נפשך ונפש בניך, וז"ש התנא, הוי זהיר בק"ש לקבל כל מדה ומדה באהבה. אבל בזה לבד לא סגי כי אם בתפלה, ואל תעש התפלה קבע רק רחמים ותחנונים להוריד כנחל דמעה שנאמר כי חנון ורחום הוא וגו', אבל אל תהי רשע בפני עצמך לומר ה' הצדיק ואני הרשע וראוי לכך, רק לבקש לך ריוח והצלה ולשפוך שיח ממעמקי הלב ע"כ דפח"ח:

(ח)

בפ"ג כל שרוח הבריות נוחה הימנו וכו', כתב בס' תקון משה כי התנא איירי במצות שבין אדם לחבירו ואמר אם רוח הבריות נוחה הימנו דהיינו שמשאו ומתנו באמונה אז גם רו המקום נוחה הימנו, אבל אם אין רוח הבריות וכו' ומדברים עליו שאין נושא ונותן באמונה אז אין רוח המקום נוחה הימנו. כלומר אף המצות שעושה בינו לבין המקום אין להקב"ה נחת רוח מהם כי יותר שצדיק הוא בענינים ההם כן יותר ויותר מחלל השם וכו' עכ"ל, (ופלא שלא ראה שכן פי' רבינו יונה ז"ל ומובא במד"ש ע"ש, וכ"כ בס' יין לבנון ובפי' תפארת ישראל על המשניות ע"ש):

(ט)

חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה -- כתב בס' תקון משה, ראיתי בס' "נזר הקודש" מדודי זקני זצוקלה"ה ר"פ בראשית דבר נפלא, כי לכאורה הלא החזיר הקדוש ב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, ומה זה היחוס והחיבוב שבחר בנו ונתן לנו התורה בתמיה, אמנם התירוץ בזה כי כולם שאלו מה כתיב בה. אך ישראל לא חקרו ולא שאלו כלל ונתרצו מיד. ומה טעם לא שאלו, יען כי הקב"ה הטביע בהם טבע לאהבת התורה והמצות כמ"ש (יחזקאל ל"ו כ"ז) ועשיתי אשר בחקי תלכו וגו' ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה וכו' ועי"כ ידעו והכירו כי טוב סחרה מכל סחורה ולא שאלו כלום אבל לולא כן גם הם היו שואלים מה כתיב בה, וזה הוא החיבה הגדולה כי נודע להם מקדם שהתורה כלי חמדה ולכך זכו עליה, כי אילו שאלו אפשר גם הם היו מזניחים ודפח"ח וש"י עכ"ל:

בפ"ד מ"א איזהו חכם הלומד מכל אדם כתב מרן חת"ס ז"ל בפ' קרא (בס' תורת משה), הכוונה אפשר כמ"ש בס' חובת הלבבות במעשה שהיה, שמעוברי רצונו של מקום שלהוטים ומתאמצים לעשות הרע בעיני ה' יש לנו ללמוד קו"ח איך נתחזק לקיים תורה ומצות, וז"ש איזהו חכם הלומד מכל אדם, וגם דוד המע"ה אמר מאויבי תחכמני מצותיך עכ"ל ע"ש:

(יוד)

ר' לויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה הקושיא מפורסמת כי אע"פ שזה סוף כל האדם מ"מ אין אדם מקוה שיהיה רימה (וע' תוי"ט), אמנם י"ל עפי"מ דאיתא במ"ר קהלת תני בשם ר"מ כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כל העולם שלי הוא, וכשהוא נפטר ידיו פשוטות, ולא נחלתי מן העולם הזה כלום. שכן שלמה אמר כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת ע"כ. נמצא תקות האדם שהיה מקוה שתהיה לעולם הצלחתו ושהיה מדמה בנפשו שכל העולם כולו שלו הוא, הוא כמו תקות הרימה, שבעוד היותה בתוך פרי עץ התפוח, או שאר רי, מדמה בנפשה כי כילה שלה, ואוכלת לשבעה ממנו, דסבורה שלעולם תהיה הצלחתה. אבל בהגיע תור אכילתו לאדם הוא זורק הרמה ממנו, וכאשר יצאה מבטן אמה ערום תשוב ללכת, כן ממש הוא תקות האדם, וז"ש מאוד מאוד הוי שפל רוח, שתקות אנוש – היא תקות -- רימה, כזה כן זה, שוא ושקר גם שניהם, ובהיות כן איך יתגאה. (רעיון זה מצאתי בס' ברכת אברהם על פרקי אבות מהגאון האמיתי מהו' אברהם אביש ז"ל אבדק"ק פפד"מ יצ"ו ע"ש באופן אחר. אבל תמצית הרעיון הזה כתוב שם):

(יא)

ר' שמעון אומר שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן כתב החת"ס ז"ל בתורת משה ר"פ קרח, הכוונה נ"ל עפמ"ש בחובת הלבבות שכל שרוח הבריות נוחה הימנו סימן מובהק שרוח המקום נוחה הימנו שאין הקב"ה עושה זה להטות לב הבריות אליו אלא לעושי רצונו. ומי שמוכתר בשלשה כתרים עדיין אין ראיה שהוא מרוצה להקב"ה אלא ע"י כתר שם טוב ידעינן שרוח המקום נוחה הימנו עכ"ל הטהור:

(יב)

בספ"ה בן הא הא אומר לפום צערא אגרא עיין בס' זרוע ימין להחיד"א ז"ל שכ' ע"ז ז' פירושים, ובס' כבוד שבת על פ"א פ"ו מביא עוד פי' בשם החיד"א ז"ל דקיי"ל דאשה מעשה ידי' לבעלה והוא בשביל מזונותי' אולם קיי"ל והוא מגמ' (כתובות דף ע"ו) דאם ע"י טורח עושית עודף אזי הוא שלה, כן ישראל עם קדושו יש להם כדין אשה לבעלה ממילא מחוייבים לעשות תורה ומצות בשביל המזונות שנותן להם, אולם אם האדם עושה ביתר שאת ועוז ע"י טירחא יתירה מגיע לו שכר גם בהאי עלמא, וז"ש לפום צערא אגרא עכ"ל (וע' בתורת משה מבעל חת"ס ז"ל פ' בחקתי שפי' אם בחקתי תלכו פרש"י שתהיו עמלים בתורה, עבור הטורח והעמל ונתתי גשמיכם בעתם, אבל לא עבור גוף המצוה כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ע"ש):

ולע"ד נראה כוונת התנא כי "לפום צערא" שסובל האדם יותר מכל בעלי חיים אשר ע"פ האדמה, מוכח "אגרא" שיקבל האדם בעולם העליון, דלולא כן לשוא ברא אלקים את כל בני האדם שיחיו חיי צער כל ימי חייהם יותר מכל בעלי חיים המבלים ימיהם בטוב, עיין בספר אפריון עה"ת מהגאון ר' שלמה גאנצפריעד ז"ל בפרשת שמיני בהעתק אריכות שכתב בזה בס' תולדות אדם (הוא ספר קטן כולל תולדות אדם הגדול בענקים מהו' זלמן מווילנא זצ"ל) ע"ש ותבין, וע' גם בס' ילקוט אליעזר תהלים סי' קט"ז בפסוקים אתהלך לפני ה' בארצות החיים. האמנתי כי אדבר, אני עניתי מאוד. אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב, ע"ש שפי' פסוקים אלו עפ"י הרעיון הלז ודפח"ח:

בעזר אלקים המניף נשים נדבות, סיימתי הקונטרס אחרון למסכת אבות, והוא ברחמיו ילבישני רוח גבורה בלקוטי ברייתא של קנין תורה.

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה