ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
קונטרס מגדים חדשים
(א)
אחר שסיימתי ח"א דמס' ע"ז בא לידי גמרא דפוס ווילנא סדר טהרות ושם ראיתי בהגהות חשק שלמה שהביא בשם ביאור הגר"א לאו"ח סי' רל"א שכתב ע"ד רבינו יונה ז"ל שהובא שם בשו"ע דכל מי שמקיים בכל דרכיך דעהו ואף בעת האכילה ושתי' ושינה אינו מכוון להנאתו כלל רק לחזק גופו לעבודת השי"ת גם זה למצוה יחשב ונמצא שעובד את בוראו תמיד, וכתב הגר"א ז"ל דבזה יש ליישב קושי' התוס' בע"ז דף י"א על הא דאמר רבי קודם פטירתו דלא נהניתי אפילו באצבע קטנה והרי בע"ז אמרינן שלא פסק מעל שלחנו לא צנון ולא חזרת, והוצרך התוס' לדחוק דהוא לא היה אוכל רק בני ביתו, ואכן לפי"ד ר"י ז"ל הנ"ל, י"ל דשפיר היה אוכל גם בעצמו והיה מתנהג בסעודתו כדרך השרים, אך דבעת שהיה אוכל היה מתכוון לשם שמים ולא להנאתו, ושפיר אמר דלא נהניתי משום דלא היה נחשב להנאה כלל ואדרבא היה נחשב למצוה ועבודת השם עכדפח"ח (ושו"ר בס' כתב סופר עה"ת ר"פ קדושים שכ' ג"כ כזאת ולא ראה שכבר קדמו בביאור הגר"א ז"ל), אך עיין ברבינו בחיי פרשת תולדות בפסוק ויתרוצצו הבנים וגו' שכתב ג"כ כדברי התוס' כי רבי נצטער בעצמו בגופו ולא נהנה כלל מתאוות העולם כ"א במוכרחות ביותר, אבל סדר המאכלים והעדונים היו לאנשיו ואוכלי שולחנו עכ"ל, וע' במזרחי על רש"י פ' תולדות שכתב ג"כ תירוץ התוס' ע"ש, ובס' גור ארי' על רש"י שם יש לו דרך אחר לתרץ קושית התוס' הנ"ל ע"ש. וע' בעין יעקב החדש דפוס ווילנא תרס"ג בפי' עץ יוסף שכתב ג"כ כד' ביאור הגר"א הנ"ל, ע"ש במס' כתובות דף ק"ד, וג"כ לא ראה הביאור הגר"א ז"ל:
(ב)
בדף ד' ע"א ותעשה אדם כדגי הים וכו' ד"א מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו אף בני אדם וכו' – כתב בס' אפריון עה"ת פ' ויחי בפ' וידגו לרוב בקרב הארץ, פרש"י כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם. וכבר כתבתי במק"א כי לכאורה תיבה "לרוב" כמיותר. ונראה דהכוונה היא מאחר שמצאנו שיש גם חסרון להדגים כדאיתא במס' ע"ז (דף ד' ע"א) אהא דכתיב ותעשה אדם כדגי הים וכו' דבר אחר מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו אף בני אדם אילמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע את חבירו והיינו דתנן ר' חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאילמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו ע"כ. ולכן דייק ואמר "לרוב" כלומר לענין הריבוי יהיה להם טבע הדגים ולא לענין החסרון – ולא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש לי בעז"ה. כי לכאורה צ"ע אמאי המשיל בני אדם דוקא לדגי הים שכל הגדול מחבירו בולע את חבירו הלא יש גם שאר מיני חיות שכל הגדול מחבר טורף ואוכל את חבירו. גם בדברי ר"ח סגן הכהנים שאמר שאלמלא מוראה איש "את רעהו" חיים בלעו. יש להבין כי אומרו איש את רעהו משמע לכאורה כי שניהם שוים בגדולה וגבורה וא"כ מאי פסקות שיבלע זה את זה. ויותר ראוי היה לו לומר כמ"ש בגמרא הנ"ל שאלמלא מוראה כל הגדול מחבירו בולע את חבירו – ונראה לפע"ד כי בא לרמז בזה שלא יאמר המתעקש אדרבה אילמלא מוראה של מלכות ומשפטיו, היה כל אדם זהיר ושמור מכל אויב ואורב ולסטים מיראתו פן יפגעו בו, אבל עתה ע"י שיש שופטים בארץ האדם חושב לפעמים כי הולך בטח הוא ואין שטן ואין פגע רע מחמת מוראה של מלכות, ועכ"ז לפעמים הוא נרצח ונגזל מאנשי דמים שר שמו נפשם בכפם לגזול ולרצוח. לזה בא התנא במתק שפתיו לתרץ זאת. והוא עפמ"ש בס' אדרת אליהו להגאון ר"א מווילנא זצ"ל בפ' בראשית וז"ל ויאמר קין אל הבל וגו' לא פירש הכתוב מאמר קין, וסמך על מאמר רז"ל כל מקום שנאמר אמירה הוא לשון רכה. ביאורו הערים קין וטמן שנאתו בחובו שלא ישמור הבל א"ע ממנו וכל מאמריו היו בלשון רכה והיה קורא איתו תמיד הבל אחי בלשון חיבה וכו' ולזה ויהי בהיותם בשדה ולא שמר עצמו ממנו והיו רחוקים מאביהם ומאמם ויקם קין אל הבל אחיו כאחים בלי ראות ולא נזהר ממנו ויהרגהו עכ"ל. (ובזה נראה מדוייק תיבת "אל" שאמרו המדקדקים שהוא כאן במקום "על" ועפ"י האמור מדוייק היטב כי הוא לא קם כאשר יקום איש "על" רעהו ורצחו נפש, אלא כמי שהוא מתקרב "אל" אחיו). וז"ש התנא אף אם תאמר כי היית נשמר היטב מכל אויב ואורב. אבל היו נמצאים בני אדם המתחפשים ומתדמים לאוהבים ורעים ויטמנו שנאתם בחובם, אשר מאלו לא היית יכול להיות נשמר כאשר קרה להבל עם קין. וזהו איש את רעהו" דייקא חיים בלעו – והנה ידוע כי הדג הבולע את חבירו בולע איתו דרך ראשו ולא דרך זנב, כמו שאנו רואים שכאשר קורעין איזה דג ונמצא בו דג, הנבלע מונח כלפי ראש בולע וזנבו של דג הנבלע מונח כלפי ראש בולעו, ונדע מזה כי הדג הבולע את חבירו בולע אותו כאשר הוא בא לקראתו ולא כאשר הוא בורח ממנו, ושלא כמנהג שאר בע"ח אשר מסתמא הקטן בורח מפני הגדול אלא שהגדול רודפו ומשיגו וטרפו, והוא משל נפלא למ"ש כי גם בבני אדם כן היה הדבר, כי אם היה מכיר את הרוצח כי רוצח הוא ודאי כי היה בורח ונשמר ממנו, אבל היה יכול לטעות בו שהוא אוהבו ורעו והיה בא כנגדו ואז היה בולע אותו. וי"ל כי זהו הוראת תיבת "חיים". כלומר כאשר הוא בשקט ובטח בלי שום אימה ומורא. עכ"ל הטהור ודפח"ח:
(ג)
בדף יו"ד ע"ב מובא בגמרא דהוה ליה לאנטונינוס ברתא דשמה גירא, קעבדה איסורא פירש"י זינתה שדר לי' אנטונינוס לרבי גרגירא, שדר לי' רבי כוסברתא. פירש"י כוס ברתא שחוט הבת, שדר לי' אנטונינוס כרתי ופירש"י א"כ יכרת זרעי, שדר לי' רבי חסא ופירש"י חוס עלה – וקשה על רבי מעיקרא מאי קסבר דשדר לי' שיהרגנה ולבסוף מאי קסבר דשדר לי' שיחוס עליה וע"ש בתוס' מ"ש בזה. וראיתי בס' גבעת פינחס עה"ת להגאון מ' פינחס הלוי בילליטצער ז"ל אבד"ק שערענטש יע"א שכ' בפ' תולדות פי' חדש בעובדא זו והיינו דבת אנטונינוס היתה מתחילה אשת איש ואח"כ נתגרשה, ורבי לא ידע מזה וסבר שעדיין א"א היא אשר זינתה ע"כ שדר לי' כוסברתא שישחטנה כדין א"א שזינתה שחייבת מיתה, ושדר לי' אנטונינוס כרתי, והוא מלשון כריתות שכבר נתגרשה ופנויה היתה בשעת הזנות, ע"כ השיב לו רבי א"כ חוס עלה כיון שהיא פטורה עכ"ל ודפח"ח:
(ד)
בדף י"ט ע"א אשרי איש ירא את ה'. אשרי איש ולא אשרי אשה, א"ר עמרם אמר רב אשרי מי שהוא עושה תשובה כשהוא איש -- נ"ל לפרש עפי"מ שפירשתי מאמרם ז"ל (פ"ק דברכות) בשעה שבא הקב"ה לבהכנ"ס ולא מצא בה עשרה מיד כועס שנא' מדוע באתי ואין איש וגו' וקשה האיך נרמז בפסוק זה עשרה (וע' במהרש"ל שם שכ' איש נוטריקון א'מן י'הא ש'מי' דזה אומרים רק בעשרה), ול"נ בב' אופנים (א') עפ"י מאמרם ז"ל בקידושין עשרה קבין שיחה ירדו לעולם תשעה נטלו נשים. ובעוה"ר בביהכנ"ס יש לכולם ט' קבין שיחה שתמיד בלי הפסק משיחים זע"ז דברים בטלים, וא"כ כולם היו לנשים. וז"ש בשעה שבא הקב"ה לביהכנ"ס ולא מצא בה עשרה שמתפללים כהוגן, רק כולם משיחים זע"ז שיחת חולין של עמי הארצים. מיד כועס שנא' מדוע באתי ואין איש כלומר אין ביניהם גם אחד שיהי' איש רק כולם נשים שנטלו תשעה קבין שיחה (ב) דהנה מנהג העולם בעוה"ר שאין הולכים לבהכנ"ס למנין עשרה רק עניים שהם בבחינת נשים דהיינו מקבלים, ולא עשירים שהם בבחינת אנשים דהיינו משפיעים, כידוע דזכר הוא בחינת משפיע ונקבה הוא בחינת מקבל, ובקהלות גדולות שוכרים עשרה בטלנים שיבואו בכל יום למנין עשרה, ונמצא הקב"ה מוצא בבהכנ"ס עשרה שהם כולם מקבלים, ורק המה מתפללים ומהללים את שם ה' כמאמה"כ עני ואביון יהללו שמך, וז"ש בשעה שבא הקב"ה לבהכנ"ס ולא מצא בה עשרה נוטריקון עשירים שרי העם) מיד כועס שנא' מדוע באתי ואין איש כלומר לא מצאתי ביניהם גם אחד שיהי' איש דהיינו בחינת משפיע רק כולם מקבלים עניים ואביונים שהם כמו אשה בחינת מקבל וא"ש – והנה פירשתי המסורה ד"פ הלוך, הלוך וגדול, הלוך ונסוע, הלוך וחסור, הלוך ושוב. דפוק חזי מה עמא דבר, כל זמן שהולך וגדול בעשירות, הוא הולך ונוסע ומרחיק עצמו מן השי"ת, וז"ש הלוך וגדול הלוך ונסוע, ואך כשהוא הולך וחסור ויורד מטה מטה עד שתכלה פרוטה מן הכיס, אז הוא זוכר את השי"ת והולך ושב אליו ית' וז"ש הלוך וחסור הלוך ושוב וא"ש ודו"ק – והנה מי שעושה תשובה בשעה שהוא עני והוא כמו אשה בחינת מקבל, זה אינו חידוש ואינו נחשב כ"כ לעבודת השי"ת לפי שאינו נסיון כ"כ כמו כשהי' עשיר, נמצא זה הוא תשובה פחותה, אבל מי שעושה תשובה כשהוא איש ר"ל עשיר שהוא כמו איש בחינת משפיע, זה תשובה מעולה וגדולה מאד במעלה, וז"ש רב עמרם אמר רב אשרי מי שהוא עושה תשובה כשהוא איש דייקא וא"ש:
שייך למס' מגילה דף י"ג
(ה)
אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו – פי' בס' תקון משה ח"ב עפ"י פירוש הגאון מ' מנחם כ"ץ ז"ל אבדק"ק צעהלים בפ' ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו ופירש"י מלמד שהשנאה מקלקלת את השורה אמר הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם שנא' וישכם אברהם בבוקר. ויל"ד איך שייך בזה לשון קדמך וכו' אבל שנים ההולכים עבור ב' ענינים נפרדים איך שייך לשון קדמך. ופי' הגאון הנ"ל דידוע דאם נסתבב מן הרשע איזה דבר טוב או איזה לימוד והתעוררות מוסר לעבודת ה' אזי יש להרשע שכר על זה מהקב"ה. ומעתה הא לכאורה ניקח מוסר מבלעם הרשע לעבוד את ה' בזריזות כי אם הוא קם בבוקר ולא נתעצל וגם חבש בעצמו את אתונו לעשות עבירה, על אחת כו"כ איך ישתדל האדם לקום בבוקר לעבודת השי"ת בזריזות וגם לעשות המצות בעצמו ולא ע"י שליח, וא"כ עבור זה היה ראוי בלעם לשכר. אמנם הקב"ה אמר לו אתה אינך ראוי לשום שכר שבעולם כי כבר קדמך אברהם אביהם וממנו נקח לעבוד את ה' כמ"ש וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו וא"צ לבלעם ולמטלעתי' לקחת מוסר ממנו ע"כ דפח"ח – והנה לכאורה גם מהמן נקח מוסר לעבודת ה' במה שנוגע לממון כי הוא בזבז ברשעתו עשרת אלפים ככר כסף ומעתה איך ישתדל האדם לעבודת ה' של יהיה כסף נחשב בעיניו למאומה. אך באמת א"צ לקחת מוסר מהמן שכבר נוכל ללמוד זה ממה שנדבו ישראל למשכן בשמחה וזריזות כמ"ש ויבואו האנשים על הנשים כו', וז"ש גלוי וידוע כו' שעתיד. המן לשקול שקלים ופן ישאר לו ח"ו קצת זכות על ידי שיקחו עובדי ה' מוסר ממנו, לפיכך הקדים שקליהם שיתנדבו למלאכת המשכן ומהם נקח לעבוד את ה' בכל מאדך ולא נשאר להמן שום זכות וק"ל עכ"ל ודפח"ח:
(ו)
והגאון מהר"ם טייטעלבוים זצ"ל פי' בישמח משה פ' כי תשא עפי' המדרש (מובא בנחלת עזריאל פ' הנ"ל) אמר הקב"ה אתם מכרתם את אחיכם בעשרים כסף חייכם שאתם נמכרים וכו' בימי המן. א"כ הרי מבואר דנתגלגל ענין המן ע"י מכירת יוסף. ותמה שם בספר הנ"ל מה שייכות יש לזה עם זה. והנ"ל בזה:
עפימ"ש ביע"ד הטעם שאין עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל מפני שיש לעשו שכר כיבוד אב, אך אבדה תוחלתו מכח שרצה להרוג את יעקב ולא חש על צער אביו, אך אחי יוסף ג"כ פגמו בכעין זה, אבל בנים של רחל לא פגמו בזה עכ"ד. ועפי"ז יש שייכות למכירת יוסף עם:
ענין המן. והנה במדרש תנחומא מבואר דענין שקלים:
מכפר על מכירת יוסף שהגיע מעשרים כסף מחצית השקל לכל א' עיי"ש, ועפ"ז מבואר אמרם ז"ל גלוי וידוע כו' שעתיד המן לשקול שקלים כו' והכל מזכות כיבוד אב שקיים עשו, לפיכך הקדים שקליהן לכפר על מכירת יוסף וממילא דאבד זכותו והבן עכ"ל הטהור:
(ועיין בספר אפיקי יהודא דרוש "ברכות בחשבון" ותמצא עוד ביאור על מאמר הזה, אך לפי שבא לו באריכות נמנעתי מלהעתיקו):
(ז)
בפסוק מבן עשרים שנה כתב בעל הטורים מבן עשרים שנה ס"ת המן שבא להכריע שקלים של המן עכ"ל. וצריך להבין למה מרומז המן בג' תיבות אלו דוקא. וכ' הגאון ר' מרדכי בנעט זי"ע בספר מחשבת מרדכי משום דאיתא במ"ר שהשקלים היו באים לכפר על חטא עגל הם חטאו בחצי יום יביאו כל אחד מחצית השקל, אבל מדחזינן שצוה הקב"ה לתת מחצית השקל דוקא מבן עשרים שנה ומעלה, מוכח דטעם שקלים לכפר על שקלי המן, דאלו היו באים בשביל חטא עגל, קשה וכי לא היו עובדים לעגל גם הפחותים מכ' שנה ולמה יתנו דוקא מבן כ' שנה ומעלה, אלא ודאי השקלים באים לכפר על שקלי המן, לכך צוה הקב"ה מבן כ' שנה ואילך משום דשקלים היו מכוונין כנגד עשרת אלפים ככר כסף של המן כדאיתא במגילה ט"ז ע"א בתוס' ד"ה ודחי וכו' ע"כ דפח"ח:
(ח)
דבר פלא ראיתי בס' עין הבדולח להגאון מ' ישראל יונה הלוי לאנדא בעל. מעון הברכות ז"ל בחידושיו למס' מגילה דף י' ע"ב שמה כתב ששמע דבר נחמד בשם הגאון החסיד מווילנא זצ"ל ביאור מד"ר בכתוב (משלי כ"ח) נבהל להון איש רע עין זה המן ששקל עשרים אלפים ככר כסף. ולא ידע כי חסר יבואנו, יש קרי וכתיב, חסר, חסד. ואמר הגאון ז"ל עפ"י הכתוב ואת פרשת הכסף אשר שלח, ואמרו פירוש הכסף. ואמר הוא ז"ל עפ"י דברי הזוה"ק כסף "חסד" וזהב "דין" ואמרו חז"ל יש זהב מובחר נקרא כסף שמכסיף שאר הזהב לרוב זהירותו (א"ה עיין במדרש תלפיות ענף כסף וזהב), וא"כ מרדכי שהיה חכם גדול בעת ששמע כי המן שוקל כסף היה חושש פן נותן זהב שהוא דין ר"ל על ישראל, ומה שאמר כסף היינו זהב מובחר שמכסיף שאר הזהב והיה פועל רעתו ח"ו, ונתבשר לו כי המן היה חסר דעת ולפי סכלותו חשב ליתן כסף כדי להשביע עין אחשורוש בהון רב, והוא סבר כי בזה יפעול, וזה היה חסרונו שבא חסד לישראל. וז"ש ואת פרשת הכסף. שלח ואמרו פירוש הכסף היינו לבשר פירוש הכסף כי מחוסר דעתו נותן כסף ממש. ופירש החכם הגאון ז"ל דברי המדרש נבהל להון איש רע עין זה המן הרשע שהיה נבהל לתת הון רב עשרת אלפים ככר כסף, וסיים הכתוב ולא ידע כי חסר יבואנו שיבוא לו חסרון, והטעם כי חסד יבואנו, הכסף מביא חסד וזה חסר לפניו ודפח"ח ש"י עכ"ל – ולע"ד נ' ברור כי איזה תלמוד טועה תלה בוקי סרוקי בהגאון ר"א מווילנא זצ"ל וא"א להאמין שזה יצא מפי אותו צדיק, חדא דבכתוב נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו, אין שם קרי וכתיב חסר חסד, וכמ"ש בס' מנחת שי על פסוק הנ"ל וז"ל:
ולא ידע כי חסר, מלת חסר ברי"ש וזה ברור והוצרכתי לכותבו מפני שבוש הדפוסים שהוא בדל"ת וקורא אני תגר על המדפיסים שבדרך שהם הולכים לבם חסר ובשמות רבה פרשה ל"א דרשו פסוק זה על פנים רבים וכולם מענין חסרון וכו' עכ"ל – וע"ע בפירוש הגר"א ז"ל על משלי כ"ח פסוק נבהל להון וגו' שכתב ג"כ דהכתוב כי חסר יבואנו הוא מענין חסרון ע"ש, ולא זכר על דל שפתיו שיש בכתוב זה קרי וכתיב חסר חסד ועוד דבמדרש רבה פ' משפטים וכן במדרש תנחומא שם, לא נמצא דרש זה נבהל להון איש רע עין זה המן וכו' וגם בילקוט שמעוני על משלי כ"ח לא הביא הדרש הזה דנבהל להון איש רע עין קאי על המן הרשע יעו"ש, וגם בילקוט אליעזר ח"ב וח"ג ערך פורים) לא נמצא המדרש הזה, ע"כ לבי אומר לי כי המדרש הזה לא הי' ולא נברא רק איזה תלמיד טועה בדה אותו מלבו, ופלא גדול בעיני איך הגאון בעל עין הבדולח לא הרגיש בכל זה:
(ט)
במדרש תלפיות ענף בן זכר כתב על מאמר חז"ל הכל תלוי במזל אפילו ס"ת שבהיכל. כלומר הכל תלוי במזלו של אדם אפילו אם יש לאדם ספר תורה בהיכל, תלוי במזלו להוציאו לקרות בו, שיש מזל של אדם גורם להוציא ספרו הרבה פעמים, ויש מזל של אדם גורם שמתגלגל הדבר שאין מוציאין ספרו מן ההיכל לקרות בו כי אם פעם אחד ביובל עכ"ל ומפי חכם אחד שמעתי דלכאורה יש סתירה למאמר הכל תלוי במזל וכו' מגמ' נדה דף ט"ז ע"ב דהכל בידי שמים וכו' והקב"ה גוזר על האדם שיהי'. עשיר או עני עיי"ש, וא"כ איך אמר שהכל תלוי במזל ולא בגזרת המקום ב"ה, אך פתרון הדבר הוא כך, דיש ב' מיני עשירים ויש ב' מיני עניים. דרך משל מי שדר בכפר קטן ויש לו עשרת אלפים זהובים כבר נחשב במקומו לעשיר גדול, אבל אם ידור האיש הזה בעיר גדולה כפאריז ובערלין שם לא יהי' נחשב לעשיר רק אם יהי' לו אלף אלפים דינרי זהב אז בין עשירים יתחשב, נמצא יש ב' מיני עשירים, א' העשיר בכפר קטן וב' העשיר בעיר גדולה, וכמו כן יש ב' מיני עניים, א' העני בכפר קטן אינו נחשב לעני רק כשהוא בדיוטא התחתונה ואין בידו לפורטה אפילו שוה פרוטה. ב' העני בעיר גדולה כפאריז ובערלין זה עני אפילו אם יהי' לו עשרת אלפים זהובים בין עניים יתחשב, כי בפאריז ובערלין במה נחשב הון כזה – נמצא לפי"ז הכל אמת, עשיר או עני תלוי בגזירת השי"ת, אך באיזה מקום יהי' עשיר או עני, אם בכפר קטן או בעיר גדולה, זה תלוי במזל, מי שיש לו מזל הוא עשיר בפאריז ובערלין ויש לו מילליאן זהו"כ, ומי שאין לו מזל הוא עשיר בכפר קטן אשר שם מי שיש לו עשרת אפים זהו"כ כבר לעשיר יחשב, וכן מי שיש לו מזל קצת הוא עני בפאריז ובערלין אשר שם מי שיש לו עשרת אלפים זהו"כ, עוד לעני יחשב אבל מי שאין לו מזל כלל, הוא עני בכפר קטן אשר שם אין נחשב לעני בלתי אם פת במלח יאכל ועל הארץ יישן וחיי צער יחי' – וע"ז אמרו חז"ל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל – כי גם בס"ת הוא כן – יש ס"ת שמזלו גורם להיות בהיכל ביהכנ"ס דפאריז ובערלין ושם מלבישים אותו במעילים של משי ותולים עליו כלי קודש של כסף עם פעמוני זהב, ולעומת זה יש ס"ת שמזלו גורם להיות בהיכל ביהכנ"ס דכפר קטן ושם הוא שש ושמח אם יעשו לו מעיל מבלאי בגדים ומהמיינים ישנים וכסף וזהב מאן דכר שמי' נמצא מה שס"ת תלוי במזל היינו שתלוי במזל באיזה מקום יתנוהו אם בכפר קטן או בעיר גדולה, וכמו כן גם עשיר ועני תלוי במזל באיזה מקום יהי' עשיר ובאיזה מקום יהי' עני, כי העשירות וגם העניות משתנה לפי המקום באשר הוא שם כנ"ל וא"ש מאוד:
שייך לגמרא סוף מסכת סוטה.
(י)
בסה"ק ישמח משה מהגאוה"ק ר' משה טייטעלבוים זי"ע כתב בפרשת וישלח בשם רבו הצדיק וקדוש מלובלין זי"ע) על מאמר רב יוסף בסוף מס' סוטה על הא דתנן משמת רבי בטלה ענוה ואמר רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא. דלכאורה אם החשיב עצמו לעניו אין לך גאות גדולה מזו והבן, אך יובן עפ"י מה שפירש הפסוק כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני, דר"ל אפילו מי שהוא באמת עני בדעת, אם יודע ומכיר חסרונו ועי"ז מקטין עצמו, גם זה חשוב בעיניו ית' ויש לו תואר עניו, וז"ש כי לא בזה ולא שקץ ענות עני, ר"ל השפלות של העני אף אם הוא באמת עני בדעת כנ"ל וזה מאמר רב יוסף דאמר לא תיתני ענוה דאיכא אנא, ר"ל אף שבסיבת חסרונותי באה לי הענוה כי איך יתגאה איש כמוני מלא חסרונות, עכ"ז גם זה ענוה מקרי והבן ע"כ דפח"ח:
(יא)
בעל הטורים בפ' כי תשא בפ' ונתנו איש כופר נפשו כתב ונתנו. אם תקראנו למפרע יהיה ג"כ ונתנו. לומר לך כל מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו ולא יחסר לו בשביל זה כלום עכ"ל – ואני אמרתי דעל מלת ונתנו יש נגינה קדמא ואזלא. רמז למאי דאיתא בפדר"א פל"ד ג' אוהבים יש לאדם בחייו. בניו בני ביתו ממונו ומע"ט ובשעת פטירתו מעולם הוא מכניס בניו ואומר להם בבקשה מכם בואו והצילוני מדין המות הרע הזה והן משיבין אותו ואומרים לו הלא שמעת אין שלטון ביום המות ולא כך כתיב אח לא פדה יפדה איש וכשהוא רואה כן מכניס את ממונו וא"ל הרבה טרחתי עליך לילה ויום בבקשה ממך פדני מן המות הזה והצילני והוא משיבו והלא שמעת לא יועיל הון ביום עברה אח"כ מכניס מע"ט וא"ל בואו והצילוני מן המות וכו' והן אומרים לו לך לשלום עד שלא תלך לשם אנו מקדימים אותך שנאמר והלך לפניך צדקך עכ"ל. וזה שמרמז הנגינה קדמא ואזלא על תיבת ונתנו דהצדקה שנותן האדם היא קדמא ואזלא לפניו בעת פטירתו מעולם, ועד שלא ילך לשם היא מקדמת אותו כמ"ש והלך לפניך צדקך וק"ל:
(יב)
ברש"י פ' חיי שרה כ' בפסוק ואבוא היום אל העין ואבוא היום. היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ. א"ר אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים וכו' עכ"ל, ודקדקו המפורשים מאי שייכות יש לשני מאמרים אלו זה אל זה. וכבר הבאתי בילקה"ג עה"ת ס"פ האזינו בשם ס' גבול בנימין קישור דברי רש"י הנ"ל בדרך דרוש עיי"ש, ויש לפקפק עליו ממ"ש בס' זכרון אפרים פ' חיי שרה בפסוק לא אוכל עד אם דברתי וגו' מכתב יד ישן יי"ש ותבין וכעת ראיתי בילקוט סופר, בשם ברכי יוסף ז"ל, דלכאורה היאך מוכח ממה שסיפר ואבוא היום שקפצה לו הארץ דלמא סיפר כדרך בני אדם שהיום באתי לכאן אבל זה אינו דא"כ למה לא סיפר גם משאר תלאות ומאורעות הדרך מאתמול ומתמול שלשום, ואין לומר שסיפר רק התורה לא גילה לנו זה אינו דהלא יפה שיחתן של עבדי אבות וכו' אלא ודאי מוכח שלא היה לו תלאות הדרך שהיום יצא והיום בא וקפצה לו הארץ ע"כ דפח"ח -- ולפע"ד נראה בדרך הפשוט דהנה הדרש היום יצאתי והיום באתי יצא לחז"ל מדאמר אליעזר ואבוא היום וגו' ותיבת היום הוא מיותר והול"ל בקיצור ואבוא אל העין אלא מדאמר היום עכ"ח הכוונה היום יצאתי והיום באתי (וכ"כ מזרחי וגור ארי' דאל"כ היום למה לי עיי"ש), ולכאורה קשה דלמא באמת אמר אליעזר שפת יתר ומה בכך דתיבת היום מיותר הלא כמה פעמים אומר האדם תיבה אחת מיותרת ואין מזה שום הוכחה דהיום יצא והיום בא, אמנם באמת זה אינו דהא בתורתן של בנים ליכא שום תיבה מיותר וכל תיבה הוא מדוד וספור ושקול, וכיון דיפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים א"כ בשיחתן של עבדי אבות ודאי דאין בו שום, תיבה מיותר, וא"כ שפיר מוכח דהיום יצא והיום בא מדאמר היום, ומקושרים יפה דברי רש"י ז"ל וא"ש ודו"ק:
שייך למס' פסחים דף ס"ח ע"ב.
(יג)
רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא. אמר אי לאו האי יומא דקא גרים. כמה יוסף איכא בשוקא ע"כ. והדקדוקים ידועים וכבר כתבתי בזה בח"ר מזה החיבור בכמה דוכתין וכעת ראיתי בפרחי ניסן (שבגליון קהלת יצחק פרשת נשא) שמביא בשם הגאון מ' בצלאל הכהן ז"ל מווילנא. דהנה זאת ידוע שהלוחות הראשונות שנתנו בשבועות נשתברו כדכתיב בפ' כי תשא. ואח"כ אמר ה' אל משה פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו וגו' אשר שברת. וניתנו לוחות שניות ביוהכ"פ. כדפירש"י ז"ל בפסוק ויהי ברדת משה מהר סיני (שמות ל"ד כ"ט) והלוחות האלו נתקיימו. וא"כ קשה למה אנו עושים זכר למתן תורה בחג השבועות הלא יותר טוב היה לנו לכאורה לעשות זכר למתן תורה ביוה"כ שבו ניתנו לוחות האחרונות ונתקיימו. ולא בשבועות שהלוחות שלו נשתברו ומדלא אנו עושים כן. רק כל שמחתינו על מתן תורה אנו עושים בשבועות. מוכח מזה דגם שברי ליחות יקרות הן מאד ויש להם חשיבות גדול. והנה רב יוסף חלה ושכח תלמודו כדאיתא (בנדרים מ"א מ"א) והצטער מאוד על זה. אך כשהתבונן על יומא דעצרתא דגם שברי לוחות יש להם חשיבות כנ"ל. התנחם מעט מיגונו הנורא ומחמת שמחה אמר עבדי לי עגלא תלתא. משום דגם זקן ששכח תלמודו נדמה לשברי לוחות כדאיתא (בברכות ח' ע"ב) הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו שהרי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון וזה שאמר אי לאו האי יומא. ר"ל דמיניה מוכח דגם זקן ששכח תלמודו יש לו חשיבות מחמת שלמד תחילה. כמה יוסף איכא בשוקא שנדמיתי להם עתה בהיותי ריק מתורה כמוהם ע"כ דפח"ח:
(יד)
ואגב אעורר דמ"ש בקהלת יצחק הנ"ל פרשת בא בפ' רק צאנכם ובקרכם יוצג וגו' ששמע מרב אחד דבר נאות בזה עיי"ש -- הנה אינו דומה שמיעה לראי' הוא שמע ואני רואה הדברים כתובים בספר בנין אריאל עה"ת להגאון מ' שאול ז"ל מאמסטרדם שכ' בפרשת בא וז"ל:
ויאמר פרעה למשה וגו' רק צאנכם ובקרכם יצג גם טפכם ילך עמכם. ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וגו' וגם מקנינו ילך עמנו וגו' יש להתעורר פרעה שפקח הי' מה ראה לשטות זה, הלא מתחלה מיאן לשלח הטף שאין דרך הטף לזבוח, אבל הצאן והבקר הי' מניח להם כדי לזבוח ועתה נתחלפה השיטה ותהי להפך שישלח הטף רק הצאן והבקר יצג ומי ישמע לו לדבר הזה וכבר הרגישו המפורשים בזה – ונראה דאחר מכת חושך נהפך לבו לחשוב שאין כוונתם ללכת כדי לזבוח, שהרי לעיל פרשת וארא כתיב:
ויאמר לכו זבחו לאקיכם בארץ ויאמר משה לא נכון לעשות כן וגו' הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, לפי"ז באותן הימים שהי' חושך למצרים ולבני ישראל אור היו יכולין לזבוח בארץ. ולא עשו כן. מזה שפט פרעה שלא לשם זבח הם רוצים לצאת לכן אמר צאנכם ובקרכם יצג ר ובזה נתיישב לשון המ"ר ויאמר משה גם אתה תתן בידינו לא תהא סבור שאנו נקריב משלנו כלום אלא גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות – והדברים צריכים ביאור מי הזקיקם לפרש כן ומה תקנו בזה – אד עם האמור למעלה יבא על נכון שרצו לפרש תשובתו של משה על דברי פרעה באמרו צאנכם ובקרכם יצג מכח ההכרח שאם היתה דעתם לזבוח הי' יכולים לעשות כן בימי החשך במצרים. ועל זה השיב לו משה כדי להטעותו. ואמר לו ודאי דעתינו לזבוח ומה שלא עשינו כן בימי החושך. היינו טעמא לפי שאין לנו רשות להקריב משלנו כלום עד שתתן אתה תחלה בידינו זבחים ועולות. והרי בימי החושך לא יכולני לשאול ממך. את הדבר הזה. בהיותך יושב במחשכים כמתי עולם. לכן לא הקרבנו כלום כל ימי החשך ועתה כי נפקחו עיניכם אין אנו יכולים לזבוח בארץ פן יסקלונו המצרים וזה נכון מאוד בס"ד עכ"ל בנין אריאל ודפח"ח ש"י:
(טו)
בסנהדרין דף ז' הקשו התוס' אהא דא"ר המנונא אין תחלת דינו של אדם אלא על ד"ת שנא' פוטר מים ראשית מדון הא אמרינן בשבת דשואלין אותו תחילה נשאת ונתת באמונה ואח"כ קבעת עתים לתורה ע"ש (ועמ"ש בח"ב מזה החיבור בקידושין דף מ' ע"ב וגם בקונטרס אחרון שם אות ט' תירוצים לזה) וכעת ראיתי בילקוט סופר על ספר בראשית דף קס"א שהביא תירוץ על קישי' התוס' בשם ספרי מיסר ואנכי לא ידעתי מדוע לא הביאו בשם בעל עיון יעקב (שנדפס בעין יעקב החדש דפוס ווילנא תרס"ג) שכתב לתרץ כן קושי' התוס' הנ"ל עיי"ש בקידושין דף מ' ע"ב בד"ה אין תחלת דינו ש"א וכו' וכתב שם שכן תירץ גם הגאון מו"ה שמעון שפירא זצ"ל:
(טז)
בקו"א לח"ר מזה החיבור אות ט' הבאתי תירוצים לקושיית העולם למה לא מל אברהם אבינו ע"ה עד שנצטווה הא קיים כה"ת כולה בלא ציווי יעו"ש וכעת ראיתי מובא בשם קדושת לוי זצ"ל דכבר הקשה המין אם הקב"ה אינו חפץ בערלה למה אינו נולד האדם מהול. ואמנם התירוץ בזה עפ"י דברי חכז"ל גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ היינו מעשה ידי יוצר. וא"כ מה"ט חפץ הקב"ה שהמילה יהי' נעשה על ידינו מעשה ידי צדיקים. והנה זה רק חבה יתירה נודעת לנו. אבל איך יאמר האדם מעצמו מעשיו חשובין יותר מן מעשי ידי יוצר ולכן לא הי' א"א יכול למול א"ע עד שנצטווה ודפח"ח:
(יז)
בסוטה מ"ט ע"ב משמת ר' יהושע בטלה (בע"י איתא בטלו) עצה ומחשבה, פירש"י שהי' זהיר במדרשות ובקי בהלכות ובתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם כדא' בפ"ק דחגיגה כי נח נפשי' א"ל רבנן מאי תהוי עלן מאפיקורסים א"ל אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם של עכו"ם ע"ש ובילקוט סופר על ספר שמות דף קכ"ז ע"ב כתב:
צ"ב א"כ רק בטלה העצה מאי בטלה מחשבה. וע"ש שנדחק ליישב. ובאמת לק"מ דעצה היינו מ"ש רש"י "ולהבין ברמזיהם" שמתוך הרמז הי' יודע מה במחשבתו של הצדוקי. כדאיתא בחגיגה ה' ע"ב שע"י שהחזיר הצדוקי פניו, הבין ר' יהושע שהי' במחשבתו לומר, עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה' וז"ש משמת ר' יהושע בטלו עצה וגם החכמה לידע מחשבה, והיינו עצה ומחשבה וזה פשוט מאד:
(יח)
בילקוט אליעזר ערך סוכה אות י"ח הביא מדרש פליאה בשעה שהתרעם איוב על היסורים הראה לו הקב"ה סוכה של שלש דפנות (מובא בעיר דוד) עכ"ל. ונלע"ד לפרש בהקדם מ"ש השל"ה הקדוש (דפוס יוזעפאף דף כ"ו) וז"ל:
וקבלתי רמז בתיבת סכה ובזה הרמז יתבארו דיני דפנות של סוכה מצוה מן המובחר ד' דפנות ויוצא לכתחלה אפילו בשלשה והלכתא אפי' בשנים ושלישית משהו, בחינת ד' דפנות רומזות לד' חומות שזכרתי, תשובה תפלה צדקה תורה. ונגד זה אות ס דסוכה הסובבות ומקפת כל צד. אמנם יש בישראל שאינם בני תורה ולא יש לב להבין נמצא הם מחזיקים בג' דפנות שהם ג' חומות תשובה תפלה צדקה. נגד זה כ"ף דתיבת סוכה הסובבת ג' רוחות. אמנם לפעמים יש שלא יוכלו להחזיק אף בג' כי אינם בעלי תורה וגם הם עניים שלא יכלו ליתן צדקה אזי יחזיקו בשני דפנות שהם שני חומות. תשובה ותפלה, שזה יוכל לקיים כל איש ישראל, ועוד שלישית משהו דהיינו ליתן דבר מועט וכמ"ש רז"ל אפילו העני הנוטל צדקה צריך ליתן מעט צדקה, נגד זה אות ה מן סכה שהוא ב' דפנות ושלישית משהו. ולזה ההלכה שנים כהלכתן ושלישית שהו עכ"ל הטהור. והנה איתא בברכות ה' ע"א אמר ר"ל כל העוסק בתורה יסורין בדילין היימנו שנאמר (איוב ה') ובני רשף יגביהו עוף. ואין עוף אלא תורה שנא' (משלי כ"ג) התעיף עיניך בו ואיננו. ואין רשף אלא יסורין שנ' (דברים ל"ב) ולחומי רשף. א"ל ר"י הא אפילו תינוקות של ביר יודעין אותו שנאמר (שמות ט"ו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וגו' כי אני ה' רופאך. אלא כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו. וכתב שם בעץ יוסף. כלומר שהוא ברצונו אינו רוצה לעסוק בתורה, הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין וקשין ועוכרין אותו שאע"פ שירצה לעסוק בתורה לא יוכל מכובד היסורין הקשין לא יתנוהו השב רוחו. וזאת הדרשה נרמזה בפסוק ובני רשף שהם היסורין יגביהו לימוד התורה שנקראת עוף שלא יעסוק בה מסבת חוזק היסורין עכ"ל:
ובעיון יעקב לשם כתב וז"ל א"ר יוחנן הא אפי' תינוקות וכו' וכדי שלא להשוות ר"ל לטועה בדבר שהתינוקות יודעין וכי נעלם ממנו מקרא שכתוב בתורה שהוצרך להביא ראיה מפסוק דאיוב. אלא נ"ל דריש לקיש מדקדק בלשונו ואמר תיבת כל העוסק כו' אתי לרבויי כל שאפי' נכרי שעוסק בתורה בשבע מצות דידיה ג"כ יסורין בדילין הימנו כי חברים דאיוב אמרו כן לאיוב שהיה כותי לדעת הרבה מ"ד בבבא בתרא, וזה לא נשמע מן התורה דלא נאמר כן רק לישראל. אך ר' יוחנן אזיל לשיטתו דאמר התם בב"ב איוב מעולי גול' היה ובית מדרשו בטבריא היה. א"כ ליכא למילף מיניה יותר ממה שתינוקות שב"ר יודעין אותו. ומה שאמר אלא כל שאפשר לו וכו' לומר דלהכי קאמרי חברים דאיוב לומר שבשביל ביטול תורה באו עליו יסורין מכוערין כאלה שאלמלא למד תורה לא באו עליו יסורין מכוערין כאלו:
ומעתה זה כוונת המדרש פליאה, בשעה שהתרעם איוב על היסורין שבאו עליו מחמת ביטול תורה, וע"ז התרעם שלא יוכל לתקן זה שאפילו אם ירצה לעסוק בתורה לא יוכל מכובד היסורין הקשין לא יתנוהו השב רוחו. וכמש"ל בשם עץ יוסף. א"כ חסר לו תורה ואין לו ד' חומות להסתר מזרם היסורין ולהנצל מהם, וע"כ הראה לו הקב"ה סוכה של שלש דפנות, שאפי' אם אין לו תורה עכ"פ יוכל להיות לו ג' דפנות שהם ג' חומות. תשובה תפלה וצדקה המעבירין את רוע הגזירה. כמ"ש בשל"ה הק' הנ"ל שע"ז מרמז סוכה של שלש דפנות, ואם יחזיק בג' דפנות הללו אזי ג"כ מיסורין יחבא ושב ורפא לו מכל מכותיו ותחלואיו וא"ש ודו"ק:
(יט)
בילקוט סופר על ספר שמות דף מ"ב ע"ב מביא מדרש פליאה. ויקרא למשה ולאהרן לילה. פרעה צווח ווי תורה היכן הוא. א"ל משה לה' הארץ ומלואה (הובא בס' אבני אלי') – וע"ש בילק"ס מ"ש לפרשו – אמנם עפ"י דרכו של הילק"ס ז"ל נלע"ד לפרש באופן יותר נכון בעזהי"ת, דכבר הקשו על מה נתחייבו מצרים על ששיעבדו בישראל הלא ה' גזר על זרע אברהם כי גר יהי' בארץ לא להם ועבדום וענו אותם א"כ היו המעבידים מוכרחים במעשיהם ואדרבה היו מקיימים גזירתו ית"ש ותירץ הרמב"ם בפ"ו מהלכות תשובה כי לא גזר השם על אומה כרטית שיעבידו ויענו ב"י אלא על הכלל וכל א' הי' ברשות שלא להרע כי הגזירה הי' על אומה אחת מכל העולם ולא על אומה זו בפרטית ע"כ נענשו המצריים ע"ש – אמנם לכאורה מדכתיב בארץ לא להם מוכח דקאי על ארץ מצרים וכמ"ש במדרש שמואל פ"ב דאבות משנה י"ז וז"ל:
אמרו רז"ל ואת העם העביר יוסף מעיר לעיר לזכרון שאין להם חלק בארץ ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת כי אם להודיענו שבתו של יוסף שנתכוין להסיר החרפה מעל אחיו שלא יהיו קורין לאחיו גולים וז"ש גר יהי' זרעך בארץ לא להם, כי ראוי לשאול כי מן הראוי שיאמר בארץ לא לו שהוא לשון יחיד כמו שנכנס בלשון יחיד כי גר יהי' זרעך, אלא הכוונה כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם אין הכוונה בארץ לא להם של ישראל אלא שלא יהיה מן הגוים עצמם היושבים שם כי גם הם יהיו גולים וז"ש לא להם עכ"ל – א"כ מדכתיב בארץ לא להם מוכח לכאורה דקאי על ארץ מצרים שהם ישתעבדו בישראל, והדרא קושי' לדוכתה מפני מה נענשו כי תירוץ הרמב"ם נדחה כנ"ל – אך באמת אין זה דיוק כי י"ל דלכך כתיב בארץ לא להם. דהא הקשה בגמ' ברכות כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם, ומשני כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה, קודם ברכה לה' הארץ ומלואה, ולאחר ברכה הארץ נתן לבנ"א וכתב מרן החת"ס ז"ל בפירושו להגדה ש"פ דאחר והארץ נתן לבנ"א מסיים קרא לא המתים. הם הרשעים הנקראים מתים, יהללו יה שתהי' הארץ נתונה להם ע"י ברכה, רק ואנחנו נברך יה עכ"ל, א"כ כיון דאוה"ע אינם מברכים לה', כל הארצות שהם יושבים בתוכם נקרא ארץ לא להם, דהא קודם ברכה לה' הארץ ומלואה, א"כ לא מוכח דארץ לא להם קאי על ארץ מצרים כפי' מד"ש הנ"ל, דהרי כל ארצות אוה"ע של הקב"ה הם, וא"כ כל ארץ וארץ מקרי ארץ לא להם, וממילא שפיר י"ל כתירוץ הרמב"ם הנ"ל כי לא גזר השם על אומה פרטית שיעבידו ויענו בני ישראל אלא על הכלל וכל א' הי' ברשות שלא להרע כנ"ל וע"כ נענשו המצריים – וזה כוונת המדרש פליאה, פרעה צווח ווי תורה היכן הוא. הא כתיב בתורה כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם, ומדלא כתיב בארץ לא לו, אלא בארץ לא להם עכ"ח מוכח דקאי על ארץ מצרים כפי' המדרש שמוט הנ"ל, וא"כ אין מגיע עונש למצרים, והשיב לו משה לה' הארץ ומלואה דהיינו קודם ברכה הכל של הקב"ה, א"כ כל ארצות אוה"ע שאין מברכים להקב"ה נקרא ארץ לא להם דארץ של עצמם לא להם הוא רק של הקב"ה, וא"כ לא מוכח מדכתיב בארץ לא להם דקאי על ארץ מצרים. וא"כ א"ש תירוץ הרמב"ם בפ"ו מהלכות תשובה הנ"ל כי לא גזר השם על אומה פרטית שיעבידו ויענו בנ"י אלא על הכלל וכל א' הי' ברשות שלא להרע להם וע"כ שפיר מגיע עונש למצריים וא"ש ודו"ק:
(כ)
בסוטה מ"ז ע"א משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות וכו' מאי אשכולות אר"י אמר שמואל איש שהכל בו פי' בס' קול סופר מהגאון ר' חיים סופר ז"ל איש שהכל בו' שדרך הצדיקים לגלות טפח מצדקתם ולכסות טפחים. אבל מקצת נראה בחוץ מתרומות מדותיו הטובות אבל איש אשכולות הוא איש שהכל בו בסתר ולא מגלה כלל רק המסתכל בו ירגיש שהוא קודש קדשים ע"כ דפח"ח:
(כא)
בילקוט הגרשוני עה"ת פ' בהעלתך הבאתי פי' בפסוק והאיש משה עניו מאוד וגו' ע"ש. וכעת ראיתי פירוש חדש ע"ז בילקוט סופר על ספר במדבר דף מ"ח ע"ב והוא מה ששמע מפה קדוש רבו הגאון מ' משה פאללאק אבדק"ק באניהאד זצ"ל בשם חותנו ז"ל דחכז"ל אמרו (יומא כ"ב ע"ב) אין מעמידין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלוי' לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך וע"כ לא נתקיימה מלכות בית שאול מפני שלא הי' בו שום דופי עיי"ש. ומזה הטעם חשבו מרים ואהרן שבחר ה' במשה אף שהוא הצעיר בבית אביהם, יען שנשא בת יתרו שפיטם עגלים לע"ז וקופה של שרצים תלוי' מאחוריו, אבל הם שאין בהם דופי יש לחוש שתזוח דעתם עליהם, וז"ש ותדבר מרים ואהרן במשה, מה שבחר ה' במשה הוא על אודות אשה הכושית אשר לקח, כי זולת זה הלא גם בנו דיבר וע"ז בא הכתוב ואמר והאיש משה עניו מאוד וגו' ואין לו צורך לקופה של שרצים כי גם בלא זה לא תזוח דעתו עליו ע"כ דפח"ח:
(כב)
מדרש פליאה אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי הה"ד חמשה בקר ישלם תחת השור – ופי' הגר"א ז"ל מובא בילקוט סופר על ספר דברים דף ח' ע"ב, דאיתא (במד"ר קהלת פ"ז) ואשה בכל אלה לא מצאתי אלו נשי דור המדבר שהם לא היו במעשה העגל, נמצא כי פסוק אדם אחד מאלף מצאתי קאי על עובדי עגל שהם היו א' מאלף, וא"כ מגיע לת"ר אלף שש מאות אנשים שעבדו לעגל, וא"כ מדוע נפלי כשלשת אלפי איש ועל זה מתרץ המדרש הה"ד חמשה בקר ישלם תחת השור שהיו צריכין לשלם ה' פעמים כמוהם עבור חטא העגל שהי' שור וה' פעמים שש מאות הרי ג' אלפים ע"כ דפח"ח שו"ר במדרש רבה סדר משפטים פרשה ל' ר' יהודא אומר אמרו ישראל להקב"ה הרבה דיני מצית יש כאן כי יגנוב איש שור או שה לפי ששור גנבנו ועשינו עגל לפיכך ה' בקר שלמנו תחתיו. שמתו תחתיו אבותינו במדבר ופי' ידי משה לפי שמתו ה' צדיקים במדבר אהרן משה נדב ואביהוא ומרים עיי"ש ומובא בילקוט סיפר פ' משפטים עיי"ש) אמנם בפי' אמרי יושר שנדפס במדרש דפוס ווארשא כתב:
ואני שמעתי הם היו שש מאות אלף וחטאו א' מאלף שנאמר אדם א' מאלף מצאתי בחטא עגל וא"כ חטאו שש מאות ולכן מתו ה' פעמים ו' מאות שהם ג' אלפים וכו' עכ"ל, הרי מ"ש ילק"ס בשם הגר"א ז"ל כבר כתיב בפי' מרי יושר הנ"ל. ותמה אני על בעל ילקוט סיפר ז"ל אחרי שכבר נגלה לו רז זה מדוע כתב בפ' משפטים פי' ידי משה דכוונת המדרש על ה' צדיקים שמתו במדבר ולא כתב דכוונת המדרש על ה' פעמים שש מאות שהם ג' אלפים כנ"ל:
(כג)
בסוף מלאכי הנה אנכי שולח לכם את אל' הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם – עיין מ"ש בזה בילקוט הגרשוני במקומו – וכעת ראיתי בילקוט סופר על ספר דברים דף ק"נ ע"א שכתב:
שמעתי דבר מוסר, דזאת לפנים בישראל רצו האבות לזכות בניהם אחריהם לגדלם לתורה ולמע"ט להשלים נפשם ולהזמינם לחיי העוה"ב, והבנים דאגו לאבותם לתמכם ולסעדם בלחם לכלכל את שיבתם להספיק להם מזון וצידה בכל צרכי הגוף למלאות מחסורם בעוה"ז. ועתה הוא להיפך. האבות דואגים להבנים רק בענינים החומריים והגשמיים, להשביעם מטוב ההשכלה וללמד חכמות חיצונות למען יהיו מוצלחים בעוה"ז, והבני מקיימים כבוד אבותם אך במותם באמירת קדיש והדלקת נר יאצ"ט והזכרת נשמות, אבל בחיים אין מחזיקים אותם ואין משתדלים לכלכלם להספיקם, עד שיבא אלי' אשר ישיב לב אבות מה שרוצים כעת ליתן לבנים עולם הזה, זאת יהי' לב הבנים ליתן לאבות, ולב הבנים אשר רוצים כעת לראות שיהי' לאבותיהם עוה"ב. זאת יהי' לב האבות ליתן לבנים ע"כ דפח"ח:
(כד)
בהגדה ש"פ חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו "אתכם" (כן הגירסא בכל הגדות אך ברמב"ם סוף ה' חומ"צ גורס אותנו) אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן – וכבר צווחו קמאי דקמאי דהתשובה אינה ממין השאלה כלל והוי כטענו חטין והודה לו בשעורין ונלע"ד בעזהי"ת לפרש דהנה כתב בספר אבודרהם (בסדר ההגדה ופירושה) וז"ל:
עדות הם דברים שיש להם טעם שהם עדות של גאולת מצרים כגון מצה זכר ללחם עוני ומרור לוימררו את חייהם. חוקים הם הלכות שיש בפסח שאין נראה להם טעם כגון ועצם לא תשברו בו. והמשפטים כגון ערל לא יאכל בו ושאר דקדוקי סופרים בענין חמץ ומצה. הבן החכם הוא רוצה לדעת עיקר הדברים. אף אתה אמור לו כהלכות הפסח. מה ענין תשובה זו לשאלה זו, פרש"י כי כששאל החכם מה החוקים, כלל בו כיון שעיקר היום בפסח למה אנו אוכלים חגיגה קודם הפסח הלא הפסח עיקר, אז משיבין לו אנו עושים זה כהלכות הפסח אין מפטירין כו' שאין נא אכל אלא על השובע שאין לאכול שום דבר אחריו כדי שישאר טעמו בפינו וכו' עכ"ל עיי"ש, וכל הבא בתוכו יתמה הלא החכם עיקר שאלתו לומר לו טעם על החוקים שיש בפסח כגון ועצם לא תשברו בו, א"כ הי' לנו להשיבו על עיקר שאלתו, ומה בצע בהתשובה דאין מפטירין כו' דהא טעם על שאוכלים חגיגה קודם הפסח שהוא רק נכלל במה החוקים, אבל אינה תשובה על עיקר שאלת החכם מה טעם אמרה תורה בפסח ועצם לא תשברו בו
לכן נלע"ד דאין מפטורין כו' הוא תשובה גם על שאל החכם להבינהו מ"ש תורה בפסח ועצם לא תשברו בו, דהנה כתב בספר החינוך מצוה ט"ז טעם האיסור דשב"ע בפסח שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים ולא יאות לעשות ככה כ"א לעניי העם הרעבים, וע"כ בתחלת בואנו להיות סגולה מכל העמים ממלכת כהנים, (עיין רש"י פ' יתרו ממלכת כהנים שרים כמה דאת אמר ובני דוד כהנים היו עכ"ל) וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה ומתוך המעשה והדמיון שאנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם עכ"ל. נמצא לפי"ז טעם האיסור דשבירת עצם בפסח משום שיאכלו הפסח כדרך שהמלכים אוכלים ואין מדרך המלכים לגרר העצמות ולשברם ככלבים וכו' כמ"ש בספר החינוך הנ"ל – והא דפסח נאכל על השובע הוא ג"כ כעין זה, כמ"ש הרשב"ם בפסחים דף קי"ט ע"ב בד"ה כגון ארדילאי וכו' שדין הפסח לי כל בסיף על השבע כדכתיב (במדבר י"ח) למשחה לגדולה כדרך שמלכים אוכלין עכ"ל עיי"ש – וא"כ א"ש היטב התשובה לשאלת החכם על החוקים שבפסח כגון ועצם לא תשברו בו כמ"ש האבודרהם הנ"ל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, ועל זה משיבין לו שזה כעין הלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן לפי שדינו ליאכל בסוף על השובע כדכתיב למשחה לגדולה דרך שמלכים אוכלין, ולפיכך בפסח בתחלת בואנו להיות ממלכת כהנים מלכים ושרים, אנו צריכין לאכול הפסח כדרך שמלכים אוכלים ולא לשבר העצמות ככלבים וכעניי העם הרעבים, ומובן היטב הטעם שאמרה התורה בפסח ועצם לא תשברו בו וז"ש המגיד ואף אתה אמור לו שהוא כעין הלכות הפסח אין מפטירין אחה"פ אפיקומן וא"ש ודו"ק:
(כה)
בפסוק וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אמרתי ב"ה עפ"י מה ששמעתי בשם הגאון מ' משה יוגריין אבדק"ק קאשוי ז"ל את זו דרש בדרשה הראשונה כשנתמנה לאב"ד דשם, כתיב בס"פ בשלח וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עלי' ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש:
דהנה הכח של האדם מכונה בשם יד (עיין באבן עזרא בפ' האזינו כי יראה כי אזלת יד פי' כי אזלת יד ישראל היינו הכח של ישראל) כי הכח של האדם מונח בידיו ולכן נקרא הכח בשם יד וידוע דמנהיג ישראל נקרא בשם משה על כי הוא הי' המנהיג הראשון של ישראל ולכן כל מנהיגי ישראל נקראים ל שמו וזש"ה וידי משה כבדים כלומר הכוחות של המנהיג למשול בעדתו וצאן מרעיתו, הם כבדים מאוד, כי לא ידע איך ובאיזה אופן ימשל בם אם ע"י עוז וגבורה ורוח גאה וגאון או ע"י מדת ענוה והכנעה ושפלות יטה לבבם אליו לשמוע בקולו ולסור אל משמעתו לכן ויקחו אבן כלומר אבן יסוד (גרונדשטיין) וישימו תחתיו וישב עליה, ומה הוא אותו אבן היסוד, על זה אמר, ואהרן וחור תמכו בידיו דידוע דחור בן מרים לבש רוח עוז וגבורה והוכיח את ישראל לבל יסורו מהר מן הדרך אשר צוה ה' ולבל יחטאו בעגל אך סופו הוכיח על תחלתו כי לא זו הדרך, שהרי עמדו עליו והרגוהו, ולעומת זה אהרן בראותו שהרגו את חור סר למשמעתם ועשה את העגל (עיין רש"י פ' כי תשא בפ' וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויבן לשון בינה מזבוח לפניו ע"ש) וא"כ אהרן השתמש במדת ענוה ושפלות הרוח. וגם זה לא הי' טוב כי הלא עי"כ חטאו ישראל בעגל ולכן צריך המנהיג להשתמש בשתי המדות האלה גם יחד, ומזה וגם מזה אל ינח ידו ויאחוז קצת ממדת חור, דהיינו התלבשות רוח עוז וגבורה, וקצת ממדת אהרן דהיינו ענוה ושפלות הרוח, ואז ישכיל ואז יצליח, וז"ש, זה הי' האבן היסוד אשר שמו תחת ידי המנהיג, ואהרן וחור. דהיינו מדת אהרן וגם מדת חור, תמכו בידיו כלומר שני המדות האלה גם יחד תמכו בכוחותיו של המנהיג מול פני העם. מזה אחד. ממדת אהרן לקחו חלק אחד. ומזה אחד ממדת חור לקחו חלק אחד. וע"י כן, ויהי ידיו אמונה. היו כוחותיו חזקים,. עד בוא השמש, עד בוא ושקעה שמש חייו ע"כ דפח"ח והנה באמת יכולים אנו ללמוד זה מעם ה' עושה שמים וארץ, כמ"ש רש"י ר"פ בראשית, שבתחלה עלה במחשבה לפניו ית' לברוא את האדם במדה"ד. ראה שאין העולם יכול להתקיים שיתף מדת הרחמים למדת הדין עיי"ש, וכן צריך כל ת"ח ללמוד מה' ולשתף מדה"ר ולהתענג עם בני עדתו בשני המדות האלה מדת הרחמים וגם מדה"ד, ואז יהיה שלום בחילו שלוה בארמנותיו – וז"ש וכל בניך דהיינו הת"ח, למודי ה', שלומדים מה' לשתף מדה"ר למדה"ד, אז ורב שלום בניך. ולא יהיה קנאה ושנאה במחנותם, ולא איבה ותחרות במחיצתם ודו"ק:
(כו)
בתוס' רעק"א ז"ל ברכות אות כ"ו כתב בהר"ב ד"ה בברכת המזון מבעיא לן כו' והארץ לא נתנה לנקבות ובתוס' כתב משום דליתנהי לא בברית ולא בתורה ואמרי' לקמן דף מ"ט מי שלא אמר ברית ותורה בבהמ"ז לא יצא יד"ח, ובין כך ובין כך קשה לי דבסוגיין פרכינן ובבה"מ פשיטא ומשני מהו דתימא כיון דכתיב ולחם בבוקר לשבוע כמ"ע שהז"ג דמי קמ"ל ואיך שייך למפרך פשיטא הא ממנ"פ לפי הצד דחייבות רק מדרבנן פשיטא דאצטריך לאשמועינן דחייבו אותן רבנן לברך ולפי הצד דחייבות מדאוריי' היא גופא אשמועינן דלא לפטרי מצד דלא נטלו חלק בארץ או מפני שאינן בברית ותורה עכ"ל --וחידוש בעיני שלא ראה רעק"א מ"ש בצל"ח במקומו (ברכות כ' ע"ב) וז"ל:
בא"ד נשים ליתנהי לא בברית ולא בתורה ולסברת התוס' לא שייכא בעיא דרבינא לרב דס"ל לקמן דף מ"ט ע"א דאפילו באנשים אין ברית ותורה מעכב וכ"כ הרשב"א בחידושיו ובזה ניחא מה דלא אמר לעיל בתחלת הסוגיא כשהקשה בבהמ"ז פשיטא דסד"א הואיל וליתנהו בברית ותורה דא"כ אכתי היה קשה משנתינו לרב פשיטא ולכן משני דסד"א דהיא מ"ע שהז"ג דניחא גם לרב עכ"ל – וגם לפי' רש"י דנשים לא נטלו חלק בארץ מיישב הצל"ח שם ברש"י ד"ה או דרבנן וכו' הא דמקשה הגמרא בבהמ"ז פשיטא ולא משני דס"ד כיון דכתיב על הארץ וכו' עיי"ש. אמנם יישוב הצל"ח הוא דחוק קצת כנראה להמעיין – לכן נלע"ד דעל רש"י בלא"ה לא קשה כי י"ל דרש"י לא היה גורס כלל בגמרא בבהמ"ז פשיטא כי לאו כולי עלמא גרסי ליה רק כל עיקר הקושיא הוא על התוס' שכתבו שם אית דגרסי פשיטא ומשני כיון דכתיב בתת ה' לכם וגו' כמ"ע שהז"ג הוא קמ"ל עכ"ל. ועל התוס' יפה תירץ הצל"ח ז"ל כמובא למעלה:
(כז)
עוד שם בברכות אות ל' כתב בתוס' רעק"א וז"ל:
בסוגיין אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי וכל אדם נמי יוצא יד"ח בהרהור רש"י, וקשיא לי בסוגיא דהכא דאמרינן א"ל רבינא לרבא נשי בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן הא לרבינא ממילא יוצא השומע מדין הרהור עכ"ל וע' מ"ש בתפארת ירושלים ולדידי בלא"ה לק"מ, עיין בס' מלא הרועים ערך הרהור אות א' שכ' וז"ל:
רבינא ס"ל הרהור כדבור דמי ברכות כ' ע"ב וגירסת הרא"ש ר' אבין שם ונראה כן מדהקדימו לפני רב חסדא ועיין בתשובת שאגת אריה סי' כ"ד דכ' דזהו רבינא הקדמון ועיין במעד"מ ועי' בס' באר יעקב דף ק"כ ע"ג שהאריך בזה אם זה רבינא הראשון עכ"ל – עכ"פ לגירסת הרא"ש וגם לפי תשו' שאג"א הנ"ל לק"מ, דהא דהרהור כדבור דמי, א"ר אבין או רבינא הקדמון, והא ד א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאו' או דרבנן, אמר רבינא האחרון ושפיר אמר למאי נ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן ולק"מ:
(כח)
עוד בתוס' רעק"א בברכות אות ל"ז כ' וז"ל בש"ס דף ל"ח פליגי דרבנן ס"ל המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים ור' נחמי' ס"ל להבא משמע שנא' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ורבנן וכו' עיין רש"י דר"נ יתרץ לקרא דעדיין היה מוציא להם מים במדבר, וקשה לי מה יענה ר"נ בקרא דהמעלה אתכם מארץ מצרים וכן המוציא אתכם מארץ מצרים ועכ"ח דאפיק משמע ועיין ערובין דף י"ט ע"א (ברש"י ד"ה המוציא והמעלה ע"ש) וצ"ע ע עכ"ל – וחידוש בעיני שלא ראה שזה קושי' הצל"ח במקומו בברכות ל"ח ע"א ד"ה רבנן סברי וכו' על פירוש רש"י וע"כ כתב הוא ז"ל פירוש אחר בדברי ר' נחמי' ע"ש ותמצא נחת – ובחידושי אגדות של הרב עיון יעקב ז"ל כתב בעירובין דף י"ט ע"א בד"ה אלא מעתה דכתיב המוציא והמעלה, וז"ל המקשן מקשה לפי דעת חכמים דהכי קיי"ל דאמרו כן בפרק כיצד מברכין אבל לר' נחמי' לא קשה מידי ע"ש בחידושינו פאר יעקב עכ"ל. אך לא זכיתי מעולם לראות חידושי פאר יעקב מהגאון הנ"ל. ודרך אגב אעורר דלפי פירש"י עירובין י"ט קשה דהול"ל אלא מעתה דכתיב המעלה והמוציא, כי המעלה כתיב בתורה קודם להמוציא, ואמאי נקט הש"ס המוציא א והמעלה שלא כסדר שכתוב בתורה וצ"עק:
(כט)
עוד שם בברכות פ"ח מ"ה ב"ש אומרי' שברא מאור האש ופי' הרע"ב שברא דמשמע לשעבר ולא בורא דמשמע להבא. וב"ה אומר בורא מאורי האש. בורא נמי משמע לשעבר. ובתוס' רעק"א אות מ"ח תמה על הרע"ב דהא בסוגיין (דף נ"ב ע"ב) מסקינן דבברא ובבורא לא פליגי דהא מקרא מלא יוצר אור יוצר אור ובורא חושך בורא רוח בורא השמים. הרי דבורא לשעבר משמע, אלא דפליגי, רק במאור ומאורי וצ"ע עכ"ל – וחידוש בעיני שלא ראה פירוש הגר"א ז"ל בשנות אלי' על משנתינו דפי' דפליגי בברא ובבורא וגם במאור ומאורי עייש"ה ועפי"ז א"ש נמי פירוש הרע"ב ז"ל:
(ל)
בברכות פ"ב מ"ז א"ל תלמידיו לא למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים, א"ל אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כשר היה – ובס' תנובת יהודה ברכות ט"ז ע"ב כתב:
נתקשיתי אפי' כשר הי' ס"ס אין לר"ג שוב קורבה עם עבדו הכנעני ואיך יקבל עליו תנחומין – ולא זכר שר דברי הרשב"א בחידושיו לברכות ט"ז ע"ב שכ' בזה"ל, ואם תאמר ולא יהא אלא בן חורין מי מקבלין תנחומין על הרחוקים. כבר פרשו בירושלמי שתלמידו חביב כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו היה עליו כבנו עכ"ל, ומובא בתוס' רעק"א לכאן אות כ"א, ועיין בפי' הרידב"ז על הירושלמי דכאן עיי"ש – ובשנות אלי' להגר"א ז"ל כ' על משנתינו, אין טבי עבדי כו' כשר היה. פי' שהקשו התלמידים לו שני קושיות א' הא הוא אינו קרובו ואפי' היה בן חורין לא היה צריך לקבל תנחומין עליו. והב' הא אין מקבלין תנחומין על העבדים וע"ז השיב להם אין טבי כשאר כל העבדים פי' על מה שאמרו שאין מקבלין כו' ועל שהקשו שאינו קרוב עמו. אמר להם כשר היה, וכל אדם חייב לקבל עליו תנחומין עכ"ל. והוא פי' חדש ולא משמע כן בירושלמי:
(ומ"ש בתנובת יהודה בשם ס' לחם משנה על משניות דר"ג לשיטתו בב"ק דף ע"ד דטבי עבדו יצא לחירות, ותלמידיו ס"ל כר"י דפליג עלי' דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור עיי"ש, לא הבנתי כלל דא"כ אמאי הוצרך ר"ג לומר אין טבי עבדי כשאר כל העבדים. וע' בס' חלת אהרן להגאון מהר"א פריעד אבדק"ק בוסערמין ז"ל על משנתינו שהאריך בזה):
תם ונשלם קונטרס מגדים חדשים שבח למקימי מעפר דלים ורשים.