אור ברסלב

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

מסכת עבודה זרה

וזה דבר השמטה מקונטרס מעדני פסח

ב:

רבש"ע כלום כפית עלינו את ההר כגיגית כדרך שכפית על ישראל וכו' מיד אומר להם הקב"ה ראשונות ישמיעונו כו' שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם -- כתב הרי"ף שעל הע"י צריך להבין מה השיב להם הקב"ה שעדיין שאלתם עומדת למה לא כפה עליהם ההר כמו שעשה לישראל וכו' ע"ש -- ונלע"ד עפי"מ שחקוק בזכרוני שראיתי בהקדמה לס' ים התלמוד על מס' ב"ק לתרץ קושי' התוס' בשבת ריש דף פ"ח מה טענו אוה"ע כלום כפית כו' הלא אדרבה אם הי' כופה עליהם ההר כגיגית הי' להם מודעא רבה ויכלו לטעון אנוסים היינו כדאמר ראב"י בשבת (שם) מכאן מודעא רבה לאורייתא, וכתב בס' הנ"ל עפ"י קושי' הפרשת דרכים (דרוש כ"ב) דהא לא שייכא מודעא אלא במי שאנס את חבירו כו' אבל מלך שמצוה לעבדיו שיעשו כך וכך הרי הם מחויבים לעשותו ואין כאן טענת אונס דהא קיי"ל דינא דמלכותא דינא וכ"ש דינא דמלך מה"מ ית"ש וא"כ אם ה' אנס את ישראל שיקבלו את התורה מה מודעא יש כאן הרי הם מחויבים לשמור מצות מלכם, ותירץ עפ"י שיטת ר"ת ז"ל דהא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא היינו דוקא כשהמלך משוה גזירותיו לכל בני מלכותו, א"כ הקב"ה שגזר רק על ישראל לשמור התורה ולא על כל העולם הרי לא השוה גזירותיו על כל בני מלכותו א"כ לא שייך בזה דינא דמלכותא דינא אבל אם באמת הי' כופה ההר על כל האומות אז לא הי' שייך מודעא דהרי דינא דמלכותא דינא. וזה שאומרים אוה"ע כלום כפית עלינו את ההר כגיגית כדרך שכפית על ישראל, דאם היית כופה גם עלינו את ההר והיית משוה גדרותיך על כל בני מלכותך אז היתה בטלה מודעה מצד דדינא דמלכותא דינא ע"כ דפח"ח וא"כ יפה השיב להם הקב"ה ראשונות ישמיעונו כו' שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם, הלא כל עיקר טענתכם הוא דאם הייתי כופה ההר גם עליכם והייתי משוה גזירותי על כל בני מלכותי אז הייתם מחויבים לשמור מצותי מצד דינא דמלכותא דינא, א"כ ישמעו אזניכם מה שאתם מוציאים מפיכם, הלא שבע מצות בני נח היא גזירה כוללת לכל העולם וא"כ הייתם מחויבים ודאי לשמרם מצד דינא דמלכותא דינא, וא"כ אמרו לי, שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם, ועל כן מוכח אשר פיכם דיבר שוא וימינכם ימין שקר, ואפי' אם הייתי כופה גם עליכם את ההר כגיגית ג"כ לא הי' מועיל לכם לשמור מצותי ותורותי וא"ש ודו"ק:

שו"ר בס' דברי שאול על אגדות הש"ס שמתרץ קושי הרי"ף הנ"ל דמה השיב להם הקב"ה וכו' כנ"ל דבלא שבע מצות בני נח. היו כל בני אדם כחיות השדה ואיש את רעהו חיים בלעו, ועל כן נצטיו בני נח בז' מצית ע"ז ג"ע ושפיכת דמים וגזל ודינין וכו' דעי"כ יהיו בגדר אנושי, ועל כן מה שנתן הקב"ה לאדה"ר ולבני נח רק שבע מצות ולא נתן להם כל התורה, כתבו המפורשים. דלב"נ לא נתן רק אותן המצות אשר מבלעדם לא יכון שום ענין אנושית, אבל שאר המצות הם רק לנפש הישראלי שמוכן לזה מצד חלק אלקי ממעל, והנה כל זמן שהאדם אינו. בגדר האנושי, אי אפשר לכופו לקבל תורה ומצות, דאטו כל הבעלי חיים שייך בהו ענין תורה אלקית, והקב"ה נתן התורה לבני אדם שהם בגדר אנושי, ולכן כששאלו למה לא כפית עלינו ההר כגיגית, שפיר השיב להם הקב"ה שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם ואיך שייך ענין תורה ומצות כל זמן שאינכם בגדר אנושי והבן עכ"ל ודפח"ח ש"י:

ג.

ר' מאיר הי' אומר מנין שאפי' נכרי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם מלמד שאפי' נכרי ומתעסק בתורה הרי הוא ככ"ג --- וכ' התוס' משמע הכא דעכו"ם נמי קרויין אדם. ותימא דהא אמר בעלמא קברי עכו"ם אין מטמאין באוהל משום דכתיב אדם כי ימות באוהל אתם קרוים אדם כו' ולא עכו"ם קרוים אדם. ואומר ר"ת דיש לחלק בין אדם להאדם עכ"ל -- והקשה בספר עלה דיונה א"כ למה לברייתא להאריך כהנים וכו' לא היה לומר אלא בקיצור אדם לא נאמר אלא האדם ע"ש שלא מצא תירוץ לזה, ובאמת בפשיטות לק"מ דמזה שלא נאמר כהנים הוכיח ר"מ שאפי' נכרי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, וע' בס' "עיון יעקב" לכאן ותראה שכן הוא כוונת ר"מ והנה מצאתי בהגהות חת"ס ז"ל לסדר טהרות ש"ס דפוס וויען על פי' המשניות למרמב"ם בהקדמתו לס' טהרות שכ' אתם קרוים אדם ואין עכו"ם קרוים אדם לטמא, כתב החת"ס:

דקדק לומר לטמא אבל לכל שאר דבריהם קרוים אדם ומיושבים כל קו' תוס' וסברא יש דעכו"ם עצמם אינם מחשבים עצמם במיתתם ומלינים מיתיהם ולא חשו לנוולם ומשמשים בעורם ועצמותם, דכיון שמתו בטלו חשובתם, א"כ תו לא נקראו אדם, אבל ישראל מחשבים גופית המתים יותר מבחייהם, וע"כ עדיין הם אדם עכ"ל -- ולענ"ד צ"ע מגמ' כריתות ו' ע"ב הסך בשמן המשחה לכותים פטור משום דכתיב על בשר אדם ואין הכותים קרוים אדם, מיהו יש לדחות דהתם הטעם משום כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך, וי"ל דהיינו נמי טעמא דהרמב"ם פ"א מה' כלי המקדש ה"ו, והמגיה שם לא ראה ד' תוס' יבמות ס"א ה"ה ואין, אבל מלשון הרמב"ם שם שכתב הסך ובהמה ועכו"ם שהם כמותה, משמע דטעם פטור בעכו"ם הוא משום דאינן אדם ודומים לבהמה, דאי משום דרשה כל שישנו בסך וכו' למ"ל לכתוב שהם כמותה, א"כ מוכח מלשון הרמב"ם דלכל מילי אין עכו"ם קרוים אדם ולא רק לענין טומאה כמו שרצה החת"ס ז"ל להעמיס בכוונתו וצ"ע:

אלא כך אומרים עכו"ם לפני הקב"ה רבש"ע ישראל שקבלוה היכן קיימוה א"ל הקב"ה אני מעיד בישראל שקיימו את התורה כולה אומרים לפניו רבש"ע כלום יש אב שמעיד על בנו דכתיב בני בכורי ישראל עיין באבות פ"ג משנה י"ד חביבין ישראל כו' חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם, וכתב התוי"ט ז"ל:

ולא הביא מקרא בני בכורי ישראל שהוא קודם. לפי שאותו מקרא אפשר לפרשו על אותו הדור בלבד שרצה להוציאם ממצרים וכו' ומנלן לדורות הבאים, לכך הביא זה המקרא וכו' עיי"ש, וקשה לי לפי"ז למה אומרים עכו,ם כלום יש אב שמעיד על בנו דכתיב בני בכורי ישראל, ולמה לא אומרים דכתיב בנים אתם לה' אלקיכם שנאמר בכל דור ודור וצ"ע:

א"ל הקב"ה שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה, א"ל רבש"ע שמים וארץ נוגעין בעדותן שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי -- וכ' התוס' בד"ה נוגעים כו' וא"ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם וי"ל דאין חוששין בזו הראיה דאין אב מעיד על בנו ועוד י"ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים עכ"ל -- ועיין במהרש"א בח"א שכ' להסביר תירוץ השני של התוס' שהם קיימים ממה שקבלו, ואעפ"כ מקרי נוגעים בעדותם מצד הנאתם שהגיע להם כבר ע"י קבלתם של ישראל עכ"ל. והנה ביאר לנו האדון ז"ל תירוץ השני של התוס' והניח אותנו כעורים ממשמשים באפלה מבלי להבין התירוץ הראשון של התוס' דאין חוששין בזו הראיה דאין אב מעיד על בנו:

ודבריהם מחוסרים הבנה מה עדות יש כאן שנא' ש דאין אב מעיד וכו'. וראיתי במהר"ם מלובלין ז"ל שפי' ד' התוס' דר"ל דמי הוא המקיים העולם הלא הקב"ה שהוא אביהן של ישראל ולכך הוא מקיים העולם כדי שנאמר שישראל קיימו התורה ואין אב מעיד על בנו וק"ל עכ"ל -- ובמחכ"ת הקדושה לא יצא י"ח הביאור ראה דברי הרי"ף שעל העין יעקב שכתב בכאן בזה"ל צ"ע מה תירצו התוס' דאין חוששין בזו הראיה דאין אב מעיד על בנו. דהא אין כאן שום עדות שמעידין, לא השמים ולא הקב"ה, רק מציאות השמים והארץ שהם קיימים יוכיח שקיימו התורה לישראל מקיים השמים והארץ אע"פ שלא יקיימו התורה זה לא יתכן שאם כן איך אמר הקב"ה אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ועוד דאין כאן עדות לומר אב מעיד על בנו וכו' י"ל בדוחק שאין חוששין בזה ואע"פ שרואין שמים וארץ מתקיימים הם אומרים שלביטול שמים וארץ צריך עדים שלא קיימו התורה ומי יכול להעיד כן אלא הקב"ה ואין אב מעיד על בנו לא לחובה ולא לזכות וכיון שאין עדים בביטול התורה לכך נתקיימו שמים וארץ ומ"מ אין לקבל עדות שמים וארץ שקיימו התורה ועדיין צ"ע עכ"ל -- ועיניך הרואות כמה טרח אותו צדיק הרי"ף ז"ל לפרש ד' התוס' בתירוץ הראשון ולבסוף נשאר בצ"ע, ובאמת חוץ ממה שפירושו דחוק א"א לומר כמ"ש דהקב"ה האב לישראל אין מעיד על בנו לא לחובה ולא לזכות, דהא איתא במדרש (ומובא בס' עיון יעקב לכאן) דלרעה יכול הקב"ה להעיד כדכתיב והייתי עד ממהר במנאפים ובמכשפים, וכתב הרב עיון יעקב ז"ל דלפ"ז צ"ל דאין דין שלמעלה כלמטה דהא למטה פסול בין לחוב בין לזכות כדאיתא בחו"מ סי' ל"ג ע"ש, וע"כ תירוץ הראשון של התוס' הוא מחוסר מובן, ומי שיפרש דבריהם רופא אומן יקרא ושכר הרבה יטול ועיין בש"ס דפוס ווילנא בהגהות מצפה איתן שכתב וז"ל:

תוס' ד"ה נוגעים בעדותן הן. וא"ת הרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם ותירוצם דחוק, אלא י"ל דממה שהם קיימים אין ראיה שכולם קיימו את התורה דדילמא לא קיים אלא אחד מהם ואף בשביל צדיק אחד נתקיים העולם כדאיתא סוף פ"ג דיומא. אבל מ"מ לענין מלאכת שמים וארץ להורד גשמים ולהצמיח זרעים נידון אחר רוב העולם, וז"ש שהם נוגעים בעדותם **(העתק מספר יערות דבש חלק שני דרשה א' וז"ל: אמרו בגמרא לע"ל מביא הקב"ה ס"ת ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בה יבא ויטול שכרו ויבאו עכו"ם ויטענו כלום כפית עלנו הר כגיגית ויאמר הקב"ה ראשונות ישמיענו שבע מצות היכן קיימתם, ויש להבין מה ביקש הקב"ה בכרוז זה פשיטא שלא ימנע השם לשלם שכר לעוסקי תורתו וגם מה זה שהשיב שלא קיימו ז' מצות הא ידע זה תיכף ומ"מ החזיר ליתן להם התורה וזרח משעיר והופיע מפארן כו' וא"כ עדיין יש להם הטענה הי' לו לכוף עליהם ג"כ הר כגיגית, וגם י"ל איך מלאו אוה"ע לבם לתבוע שכר מה שיודעים שמלאים עון, אכל כבר ידוע כי התורה מגינה ומכפרת על הרבה עונות ומים רבים לא יוכלו לכבות את אהבה לומדי תורה לגבי קוב"ה רק המפרשים הקשו הא אם עובר עבירה מה יועיל תורה והקרא צווח ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וכו' וא"כ איך יתקיים מ"ש חז"ל תורה מכבה עבירה, אך יש שני מיני עבירות, סוג אחד מה שהטבע והשכל מחייבו מבלי לעשותו כגון רציחה וגזל וחמדת אשת רעהו אשר עי"כ ימלא ארץ זימה, וסוג שני מה שאין השכל אנושי מחייבו רק הם ציווי הבורא ית"ש, והנה בעברו על סוג שני' בזו התורה מכפרת ומכבה עבירה כי גדולה התורה לפני הקב"ה עד שאינו מקפיד כ"כ אם עבר על מצותיו ויועיל לכפר עם תשובה, אבל בעברו על סוג ראשין דבר מה שהוא נגד השכל איך תכבהו התורה הבנויה על שכל אמיתי אם הוא עושה נגד השכל כו' וע"ז נאמר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי [ואתה שנאת מוסר וגו' אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך וגו']. ובזה יובן הנ"ל כי הקב"ה שבא ליתן שכר לישראל ויודע כי המה מלוכלכים בעונות ובפרט בגלות המר, ולכך נותן הקב"ה ס"ת בחיקו,)** לומר שכולם או רובם קיימוה כדי שלא לבטלו מלאכתן, וז"ש קרא, חוקות שמים וארץ לא שמתי דהיינו חוקם ותפקידם להוריד טל ומטר והארץ ליתן את יבולה ע"כ דפח"ח:

שמים וארץ נוגעין בעדותן שנא' אם בריתי יומם ולילה וגו' ואמר רשב"ל מ"ד ויהי ערב כו' יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו -- הקשה מהר"ש אלגאזי ז"ל בס' שהב שיבה למה אצטריכו לדרשת רשב"ל אחר פסוק מפורש שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' וע"ש מ"ש בזה, ולפענ"ד י"ל עפ"י מ"ש התוס' איך הוו נוגעין הרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם, ותירצו שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים עכ"ל, וא"כ שפיר אצטריכו לדרשת רשב"ל שאמר הקב"ה אם ישראל מקבלים את תורתי וכו' ולא סגי בפסוק אם לא בריתי וגו' דעל זה קשה קושי' התוס' מה אמרו שמים וארץ נוגעין בעידותן הרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם, לכך ביאור מאמר רשב"ל שאמר הקב"ה אם ישראל מקבלים וכו' וא"כ עיקר התנאי הי' על הקבלה, ולא על הקיום. וא"כ אין ראיה ממה ששמים וארץ הם קיימים, דהא י"ל כתירוץ התוס' שהם קיימים ממה שקבלו, וא"ש ודו"ק:

ואמר חזקי, מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה וכו' אלא בתחלה יראה (שמא לא יקבלו ישראל התורה ותחזור הארץ לתוהו ובוהו) ולבסיף (שקבלוה בנעשה ונשמע) שקטה במהרש"א ח"א בד"ה שמים וארץ נוגעים בעדותן וכו' כתב וז"ל:

לפום הך דרשה שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית וכו' ניחא דנקט שמים וארץ, אבל לדרשה דארץ יראה ושקטה וכו' לא ה"ל למנקט שמים דנוגע בעדות וכו' עכ"ל -- ולפי מ"ש לעיל בשם הגהות מצפה איתן, דשמים וארץ נוגעים בעדותן היינו דלכך מעידים שכל או רוב ישראל קיימו התורה כדי שלא לבטלו מלאכתן להוריד טל ומטר והארץ ליתן את יבולה, א"כ אפי' אם לא יחזור לתוהו ובוהו אלא הארץ, אעפ"כ שמים נוגע בעדות, דאם תחזור הארץ לתוהו ובוהו, למי יורידו שמים טל ומטר וא"ש ודו"ק:

אומר הקב"ה להן יבאו מכם ויעידו בהן בישראל כו' יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד ע"ז, יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל, תבא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העריות יבא נ"ל ויעיד בחנני' מישאל ועזרי' שלא השתחוו לצלם, יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפלה וכו' -- להורות כי העוסק בס' לקוטי שלמה הביא פי' הגאון ר"ח כהן רפאפורט זצ"ל, עפ"י גמ' יומא ל"ח ע"ב אפילו בשביל צדיק אחד עולם עומד, א"כ ע"י נמרוד ולבן ואשת פוטיפרע ונ"נ ודריוש. נראה שעכ"פ צדיק אחד הי' בעולם ובשבילם היה מעמד שמים וארץ בטוח, ושוב אין שמים וארץ נוגעים בעדותן ע"כ דפח"ח (אמנם לפי מ"ש לעיל בשם הגהות מצפה איתן ליישב קושי' התוס' בד"ה נוגעים וכו' נדחה פירוש ר"ח כהן הנ"ל ודו"ק):

אומרים לפניו רבש"ע תננה לנו מראש ונעשנה א"ל הקב"ה שוטים מי שטרח בע"ש אוכל בשבת וכו' -- לשון "מראש" צריך ביאור, ועיין בס' "עיון יעקב" לכאן שהביא פי' ע"ד דאיתא בזוה"ק פ' בלק דלעשו וישמעאל פתח הקב"ה בלא תרצח ולא תנאף כדי שלא יקבלו התורה, אבל בישראל פתח באנכי, וז"ש אוה"ע תנה לנו "מראש" ונעשנה פי' למה התחלת עמנו בלא תרצח וכו' תנה לנו ג"כ "מראש" מאנכי ונעשנה ע"ש. ועיין עוד בספר בינה לעתים סוף דרוש ט"ז מ"ש בזה, אמנם בש"ס דפוס ווילנא מביא בגליון הגמ' גירסת רבינו חננאל ז"ל אומרים רבש"ע תנה לנו את התורה עכשיו ונקיימנה' עיי"ש ולפי"ז לק"מ:

בתוס' ד"ה היום לעשותם ולא למחר לעשותם, תימה אנשי יריחו שהיו כורכין את שמע ולא היו מפסיקין בהיום על לבבך (פסחים נ"ו ע"א) ולפיכך הקפידו עליהם חכמים דמשמע היום על לבבך ולא למחר על לבבך, ומה יש לחוש בזה כיון שכך הוא אמת כדמשמע הכא -- בס' דברי שאול על אגדות הש"ס מביא בשם אביו הגאון מהו' ליבוש נאטהנזאהן ז"ל תירוץ נחמד דהנה כבר האריכו החוה"ל וכל החוקרים להשיב על טענת המתפקרים באמרם מה בצע במצות המעשיות, והעיקר הוא המחשבה הטהורה לבדה וזה כל פרי עבודת ה' והשיבו כי מבלעדי המעשה לא יכון המחשבה כי מרוב הטרדות שאדם נטרד בהבלי הזמן כל מחשבותיו ינתקו. וע"כ הערימה התורה לתת להם מעשים, שע"י המעשים יתעוררו המחשבות ויהיה מעשה ומחשבה ביחד, ולפי"ז זה כעת דהמעשה מורה על המחשבה, אבל לעתיד כי נטהר מהבלי הזמן ונעבוד את ה' בשלימות א"כ לא נצרך להמעשה, ולכך היום לעשותם ולא למחר לעשותם, אבל שם דרשו היום על לבבך, וזה שקר שלעתיד יהיה ג"כ על לבבך, שבלב יהי' כולו לעבודת ה' והמחשבה הטהורה מבלעדי המעשה יהיה גם לעתיד ע"כ דפח"ח. (ועיין בחידושי גאונים שנדפס בגליון העין יעקב החדש מביא ג"כ כזאת בשם ספר איי הים מבעל אפיקי יהודא ז"ל ע"ש באורך):

**(להורות כי הפוסקים בתורה התורה מכפרת על הכל ונמחה כעב פשעם, ולכך כל מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו כי התורה מכפרת (וזהו שדרשו אנכ"י אנכ"י הוא מוחה פשעיך אם יתמידו בתורה שמתחלת אנכי וכו') וכאשר שמעו זאת עכו"ם א"כ לבשו טענה מה בכך שאנו מלאי עון כרמון אילו נתן לנו התורה הי' ג"כ מכפר, ולא הי' נ"מ בעונות ולכך טענו היה לך לכוף אותנו לתורה והיה מכפר על כל עונות, ואומר להם הקב"ה שוטים טועים אתם כי עונות שלכם אין התורה מכפרת, כי הלא עברתם על ז' מצות בני נח שהם הכל עפ"י מה שהשכל והטבע מחייבם וכו' ואם עברתם על מצות כאלו שהם הכל כפי השכל והטבע לא יועיל לכם התורה כלל, כי ע"ז אינה מכפרת ולא הי' מועיל לכם קבלת התורה כלל, וא"ש עכ"ל הטהור:

ועוד מצאתי בזה בס' אהבת יהונתן על הפטורות ס"פ בראשית כתב הרב המסדר לפרש תשובת הקב"ה שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם, דהא באמת כפיית הר כגיגית לא הי' מועיל כלום, כיון דהוי בעל כרחו רק לישראל הי' מועיל, יען דיש להם ניצוץ הקדוש בשורשם ונפשם משתוקקת לקיים תורה ומצות אלא דיצרם תוקפם, לכן הכפיי' מסלקת היצה"ר ונשאר הרצון הטוב, וכמ"ש הרמב"ם ספ"ב מה' גירושין ומובא בתוי"ט גיטין פ"ט מ"ח לענין דאמרינן בגטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני יעו"ש, וזה שהשיב להם הקב"ה, הראשונות ישמיעונו, ר"ל בשלמא ישראל שקיימו שבע מצות מקודם והיה להם ניצוץ הקדוש בשורשם, היה מהני להם כפיית ההר דע"י

כן נתגלה רצון שלהם, משא"כ אתם שלא קיימתם שבע מצות, ולא היה לכם שורש ניצוץ הקדוש, אם כן מה היה מועיל לכם כפיית הר כגיגית בעל כרחו ודו"ק עכ"ד הנעימים):)** ובהגהות וחדושי הרש"ש ז"ל כתב על תמיהת התוס', לע"ד אין כאן תימה כי מה זה רומיא מדרש על פשט. הא דהכא דרשא היא מדסמיך היום לעשותם, ופשטיה קאי על מצוך כי התם, ולשון מאי דכתיב מצינו רבות על אסמכתות רחוקות ומהן בגיטין ז' מ"ד קינה ודימונה כו' ע"ש עכ"ל -- ובחדושי חת"ס ז"ל לפסחים דף נ"ו כתב ג"כ יישוב לתמיהת התוס' וכפי שאני מבין תמצית דה"ק כי פסיק והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך מוסב על ציווי ואהבת את ה' וגו' ואהבת השם לא תבוטל לעולם, וע"כ אי אפשר לומר היום על לבבך ולא למחר על לבבך וא"ש. (כן הי' נ"ל לפום רהיטא כוונת החת"ס ז"ל אך לאחר העיון שנית בדה"ק ראיתי כי כוונה אחרת יש בדבריו עיי"ש ותמצא, ולפי מ"ש שם החת"ס ז"ל דהיום על לבבך ולא למחר כו' משמע דהתורה לא תהי' נצחיות ח"ו ותתבטל חלילה לאחר זמן מה כמאמר האפיקורסים, לכן להשמר מזה צריך לחבר אשר אנכי מצוך היום שהציווי היא היום שיהי' בעיניך כאלו היום קבלת מסיני עכ"ל, צריך להבין לפי"ז מדוע לא מיחו בהם חכמים וצ"ע והנה בפסחים נ"ו א' מייתי הש"ס ת"ר כיצד היו כורכין את שמע אומרים שמע ישראל וגו' ה' אחד ולא היו מפסיקין דברי ר"מ ר' יהודא אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו. ובמהרש"א בח"א לשם הקשה על רבא (דאמר מפסיקין היו אלא שהיו אומרים היום על לבבך דמשמע היום כו' ולא מחר על לבבך מפרש לה דלא כמאן מהנך תנאי, וכי פליג אהני תנאי דלא מפרשין כורכין שמע הכי עכ"ל, ופלא בעיני שלא ראה שכבר הרגיש בזה המהרש"ל בחכמת שלמה שם שכתב וז"ל. דף נ"ו ע"א גמרא דברי ר"מ רבי יהודה כו' נ"ב ותימה א"כ רבא אתי דלא כמאן ודו"ק עכ"ל. ואנכי לא ידעתי מדוע הקשו רק על רבא ולא הקשו גם על רב יהודה דאמר שם דכורכין את שמע היינו שהיו אומרים שמע ישראל וגו' ה' אחד ולא היו מפסיקין, והיינו ממש כדברי ר"מ בברייתא הנ"ל ומה חידש לן רב יהודה, ואי דאשמעינן דהלכה כר"מ א"כ לימא סתם הלכה כר"מ, אלא ודאי נראה דרב יהודה ורבא גם שניהם לא ידעו הברייתא הזאת, ועיין במבוא התלמוד בתחלתו שכ' בשם ס' ת"ח ש"ב "אין חיוב שידע האמורא הברייתא לפיכך אמרינן תני כוותי' דפלוני ולא פרכינן ליה תנינא אבל המשנה חיוב על האמורא לידע אותה מ"מ יש מקומות שהאמורא לא ידע המשנה" עכ"ל ע"ש וא"ש -- והנה בספרים שלפנינו הגירסא בפסחים נ"ו א' וכורכין את שמע, היכי עבדי אמר רב יהודה אומרים שמע כו' ה' אחד ולא היו מפסיקין אבל בתוס' מנחות דף ע"א גורסים אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן גורס גם הרא"ש ז"ל בפ"ב דברכות סי' י"ב עיי"ש ותמצא, וכן נראה שכך הי' גורס גם רבינו אהרון הלוי ז"ל בפירושו על הרי"ף מס' ברכות ותענית (ונדפס במאינץ בשם פקדת הלוים), ועוד נמצא בפי' הרא"ה הנ"ל עוד שינוי, שמקום רבא אמר מפסיקין היו אלא שהיו אומרים היום על לבבך וכו' כתוב שם רב אמר מפסיקין היו וכו' ובין חצאי עיגול נדפס שם צ"ל רבא, אבל לפע"ד לא טוב עשה המגיה בזה כי נראה בעליל שהרא"ה ז"ל גורס רב במקום רבא ככי שלא תקשי קושי' מהרש"ל ומהרש"א הנ"ל, דאיך פליג רבא על ר' יהודה ור' מאיר דלא מפרשין כורכין שמע הכי, אמנם אי גרסינן "רב" אז לק"מ כי י"ל רב תנא הוא ופליג כדמצינו בכמה דוכתין בגמ' דאמר הכי, (ואין להשיב דא"כ איך מביא הגמרא תחלה דברי שמואל ואח"כ דברי רב להיפך מכל מקומות בש"ס דמקדים דברי רב לדברי שמואל, דבאמת אין זה קושי' דהא כאן קאי דברי רב על שמואל דאמר דאנשי יריחו היו אומרים שמע כו' ה' אחד ולא היו מפסיקין, וע"ז אמר רב מפסיקין היו אלא שהיו אומרים היום על לבבך וכו' ודו"ק):

ולפי גירסת הרא"ה ז"ל רב במקום רבא מיושב גם קושי' התוס' שהקשו על רבא דס"ל דהיום קאי על מצוך, מריב"ל דאמר אשר אנכי מצוך היום לעשותם ולא למחר לעשותם, וס"ל דהיום לא קאי על מצוך, אלא על לעשותם, א"כ ה"נ אמרינן שפיר היום על לבבך ולא מחר על לבבך, והנה לכאורה מאי קושי' דלמא רבא פליג על ריב"ל ולא ס"ל כדרשתו אלא גם שם מוסב חיים על דעוקצים מצוך כמו בק"ש, אמנם י"ל דהא בפ"ג דעוקצים משנה י"ב הביא רבי במשנה את דברי ריב"ל, א"כ מוכח שהי' תנא וכ"כ שם בתוי"ט דהרמב"ם חשב ריב"ל עם התנאים בפ"ב מי' פרקים שהקדים לפי' המשנות ע"ש, וא"כ רבא. שהוא אמורא לא יכול לחלוק על ריב"ל שהי' תנא (ועיין בתוס' יומא דף ג' ע"ב ד"ה דרבי' כו' שכ' וא"ת ורב יוחנן היכי פליג על ר' ישמעאל שהוא תנא ע"ש) והתינח לגירסת הסספרים דגרסי רבא, אבל לגירסת הרא"ה ז"ל דגריס רב. באמת י"ל רב תנא הוא ופליג על ריב"ל ולא ס"ל כדרשתי, דהיום מוסב על לעשותם, אלא מוסב על מצוך כמו בק"ש ולכך שפיר קאמר דאנשי יריחו היו אומרים היום על לבבך דמשמע היום על לבבך ולא מחר על לבבך וא"ש):

בגמ' אלא אעפ"כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לנו ועכו אותה, מיד כל א' וא' נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה כו' וכל א' וא' מבעט בסוכתו ויוצא כתב בסה"ק בני יששכר מאמר צלא דמהימנותא אות ח' וז"ל:

ואגב אודיעך את הנראה לע"ד מהיכן שמעו רז"ל שהמבחן והנסיון לעתיד מה בין ישראל לבין העכו"ם יהי' במצות סוכה, הגם שכל דרשותיהם היו מקובלות אצלם בתורה שבע"פ וכו' עכ"ז כל דבר בתורה שבע"פ מיבעי' לי' סמיכות בתורה שבכתב, ונ"ל שהיה להם בקבלה זה ברמיזת המסורה נמסר ב"פ ויוד"ע, א, ויוד"ע ה' את אשר לו, ב' ויוד"ע בהם את אנשי סוכות. רצה לומר ע"י אנשים המקיימים מצות סוכה, ויודע ה' את אשר לו, והוא דבר נחמד עכ"ל הטהור:

העתק מס' בכור שור להגאון בעל תבואות שור זצ"ל בגמ' דכאן דף ג' ע"א, יבואו שמים וארץ ויעידו כו' יבוא נמרוד כו'. שמעתי קושיא בשם הרב בעל שיח יצחק ז"ל איך יתכן שהקב"ה יחזור בו מחמת קושיא, ובשלמא. ברישא דקאמר אני מעיד בהם, הדין עמו דודאי הוא העד הוא הדיין, ואע"פ שמ"מ נתן מקום לטענותם כלום יש אב כו' היינו שלא רצה לדחותם, אבל במ"ש שמים וארץ יעידו כו' האמת הוא ששמים וארץ נוגעים הם ומתחלה מה קאמר להו הקב"ה, ותי' הרב ז"ל בזה מה שתירץ -- ולענ"ד נראה בשנדקדק עוד דקאמר יבא נמרוד כו' ויבא נבוכדנצר כו' וקשה כל ישראל איך יש להם עדים מאומות, הלא יש הרבה שלא הכירו אותן האומות, ומה בכך שיעידו על יחידים שבדור, ויתורץ הכל ע"פ מ"ש ביומא (ס"פ אמר להם) אמר רחב"א אמר ר"י אפי' בשביל צדיק א' העולם מתקיים שנא' כו' והכוונה שכל דור מתקיים בשביל צדיק א' שבאותו דור עיין שם במהרש"א, והשתא ניחא שאפי' בכל דור ודור יעידו האומות על אחד, אז העולם מתקיים על ידו וא"כ לא יהי' שמים וארץ נוגעים על השאר ויכולים שמים וארץ להעיד עליהם וק"ל עכ"ל ודפח"ח -- והנה כבר כתבתי לעיל שבספר לקוטי שלמה מביא זה בשם הגאון ר"ח כהן רפאפורט ז"ל, וחידוש גדול בעיני שלעוצם בקיאותו בספרי האחרונים לא ראה שכבר כתב כן הגאון תב"ש ז"ל, בס' בכור שור, ועיין מ"ש לעיל שלפי דברי הגהות מצפה איתן ביישוב קושי' התוס' בד"ה נוגעים וכו' נדחה פירוש הגאונים תב"ש ור"ח כהן רפאפורט הנ"ל, ואפשר דמה"ט לא ניחא להו להתוס' לתרץ כמ"ש בהגהות מצפה איתן. משום דלדבריו הדרא קושי' בעל שיח יצחק ז"ל לדוכתא, דהלא האמת הוא ששמים וארץ נוגעים הם ומתחלה מאי קאמר להו הקב"ה ודו"ק היטב:

ג) י"ב שעות הוי היום ג' שעות ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כנים וכו' תינח ביממא ובלילה מאי עביד, אבע"א כעין יממא -- כתב בעץ יוסף שעל הע"י, פי' שמה שעושה ביום כן עושה בלילה בכל חלקי הלילה, ואע"ג דבלילה בשלישיות כולם ישנים ולאו זמן סעודה היא ולא שייך למימר דיושב וזן באותה שעה, י"ל דיושב וזן דקאמר היינו שהוא מכין מזון לכל בריותיו וכו' עיי"ש -- ותמהני מאוד שלא ראה פי' רש"י ז"ל בד"ה יושב וזן, קוצב להם מהיכן תזדמן להם פרנסתם עכ"ל, וזה ודאי שייך גם בלילה, הא חדא ועוד אני שואל מנלי' דקרני ראמים וביצי כנים כולם ישנים בלילה בשלישיות, וכאן הלא קאמר שלישיות יושב הקב"ה וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, וגם בלא"ה לק"מ דבאמת גם בלילה זמן סעודה היא כמו ביום וכמ"ש בספר הברית מאמר שני המאורות פ"ז כי כדור הארץ בכללו תמיד חציו האחת יום וחציו שכנגדו לילה, וכמו שאמרו (בזוהר ויקרא דף יו"ד) ז"ל אית אתר בישובא כד נהיר לאלין, חשך לאלין, לאלין יממא ולאלין לילא עכ"ל, וא"כ כשהוא לילה במדינה זו אז הוא יום במדינה שכנגדו על הארץ ממולו, ושייך שפיר למימר דקב"ה יושב וזן באותה שעה וא"ש:

אמר ר"י אמר שמואל מ"ד חבקוק א' ותעשה אדם כדגי הים וגו' למה נמשלו בני אדם כדגי הים וכו' -- דבר אחר מה דגים שבים, הגדול מחבירו בולע את חבירו אף בני אדם וכו' והיינו דתנן ר' חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו -- לשון הגמ' והיינו דתנן וכו' צריך ביאור קצת, ונלע"ד עפימ"ש בס' שם משמואל עה"ת פ' נח וז"ל:

ושמעתי בשם הקדוש האר"י ז"ל דלמה נקיט המשנה בשלומה של מלכות ולא נקיט בשלומו של מלך, וכתב הוא ז"ל עפ"י מה דאיתא בזוהר על עבירות שב"א לחבירו דהיינו גזל ושפ"ד אפ"ג שבוודאי נגזר ע"ז הנהרג שיהרג, כמה ששנינו על דאטפת אטפוך, מ"מ הוי כנתכוין לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה. דצריך כפרה, ה"נ אף שנגזר על זה שיהרג מ"מ לא נגזר שע"י איש זה יהרג, ואף שבמעשה כדין נהרג מחמת הגזירה שנגזרה עליו. מ"מ מחשבתו היה לרעה כדין נתכוין לאכול בשר חזיר וכו', והוכיח האר"י ז"ל בכמה ראיות מהזוהר, דדוקא היכא שבא המשפט הזה לפני ב"ד של מעלה דהיינו מדה"ד אז צריך כפרה, אבל כשבא המשפט דנתכוין לאכול וכו' לפני הקב"ה דהוא כולו מלא רחמים הוא יוצא זכאי בדינו, נמצא עולה מזה, דעל עבירה של שפ"ד דהוי כנתכוין לאכול וכו' אם בא המשפט לפני הקב"ה בעצמו יוצא זכאי בדינו וכל מקום שנאמר "מלכות" הוא קאי על ב"ד של מעלה, לכך קאמר המשנה שפיר הוי מתפלל בשלומה של מלכות דהיינו פמליא של מעלה, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו דאילו בא המשפט לפני הקב"ה איש את רעהו חיים בלעו עכ"ל -- ולפי"ז י"ל דחבקוק הנביא אמר להקב"ה ותעשה אדם כדגי הים, כלומר לפי מדתך שאתה כולו מלא רחמים אתה עושה אדם כדגי הים, מה דגים שבים, הגדול מחבירו בולע את חבירו ואינו נענש, אף בני אדם הגדול מחבירו בולע את חבירו ויוצא מלפניך זכאי בדינו -- וע"ז אמר הגמרא והיינו דתנן ר' חנינא סגה"כ אומר הוי מתפלל בשלומה של "מלכות" דייקא, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, וכדברי הקדוש האר"י ז"ל וא"ש ודו"ק:

כתיב. (עמוס ג') רק אתכם ידעתי מכל משפחות כ האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, מאן דאית לי' סוסיא ברחמי' מסיק לי ? וכו' משל למה"ד לאדם שלושה בשני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו, אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת כתב בס' צרור המור וכ"כ האלשיך הק' ז"ל דעל זה התפלל שלמה המע"ה (מלאכים א' ח') לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, רצה לומר שהקב"ה יפרע ממנו על עונותינו מעט מעט בכל יום קצת, ולא ימתין ח"ו עד שיתמלא הסאה ודפח"ח:

דרש ר' אבא בר כהנא מ"ד חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע חולין הוא לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, ולא, והכתיב (יחזקאל כ"א) והכרתי ממך צדיק ורשע, בצדיק שאינו גמור, אבל בצדיק גמור לא וכו' והקשה המהרש"א ז"ל בלאו האי פירושא דקאמר חולין הוא, מגופי' דקרא חלילה וגו' להמית צדיק עם רשע הו"מ למפרך והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע עיי"ש -- ובס' יערות דבש דפוס לובלין תרל"ה דף קכ"ד כתב:

דיש להבין מה הוא זה חולין הוא לך שהוא מלשון חלול וכן הוא מפורש במדרש רבה חלול השם הוא לך, להבין דמה חילול השם יש בדבר זה, אבל ידוע במ"ש חז"ל סנהדרין ל"ז א' בהני בריוני דהוו בשיבבותי' דר' זירא וכ"ז דהוה ר"ז חי לא עבדי תשובה כי סמכו על זכות דר"ז דיגן בעדם, כד נח נפשי' דר"ז אמרי עד האידנא ר"ז אגין עלן ועכשיו בואו ונחזור בתשובה, וחזרו בתשובה, וא"כ י"ל דלכך לפעמים מת צדיק כי הקב"ה חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח ועושה כל נסיונות להחזיר רשעים בתשובה, ולכך הקב"ה מסלק לצדיק כדי שיהי' לבבם נכנע ברואם כי סר צלם ומגינם וישובו לה', אבל כאשר גם זה וא יועיל אז חרה אף ה' לכלותם ולהומם כרגע. אך זהו אם אין הצדיק ורשע מתים כאחד והיה להם לרשעים זמן לשוב בתשובה, אז י"ל כמש"ל כי מת הצדיק לעורר רשעים לתשובה וזהו טובתו של צדיק שגורם במותו תשובה לדורו מה שלא היה פועל בחייו וע"ז נאמר באמת גדולים צדיקים במיתתן וכו' אבל אם בפעם אחת מת צדיק ורשע ליכא למימר הטעם הנ"ל דהא לא היה זמן לרשע לשוב, וא"כ הקושי' באמת למה ימות צדיק כמות רשע וח"ו מקרה א' לעובד ובלתי עובד, וא"כ לא קשיא קראי אהדדי כלל, כי מה שנאמר והכרתי ממך צדיק ורשע היינו בזה אחר זה ולא בפעם אחת. וא"כ י"ל כנ"ל שמתחלה מת צדיק אולי ישובו. ואם גם בזה לא יוסרו ימותו גם הם, אבל מה שאמר אברהם חלילה לך היינו שימותו בפעם אחת דאז לא שייך טעם הנ"ל, וזהו אומרו להמית צדיק עם רשע, מלת עם מורה על פעם אחת ומיושב התמיה הנ"ל ולק"מ:

אבל בלא"ה צריך להבין מה חילול השם יש בזה ומה זה חולין הוא לך כנ"ל, אבל לפמ"ש דלכך הצדיק מת מתחלה אולי עי"ז ישובו רשעים וכאשר אינם שמים אל לב לשוב ימותו גם הם, א"כ יש כאן ח"ו מקום להתפקר ולומר דאין הקב"ה יודע עתידות דאילו יודע עתידות הי' לו לידע שלא ייטב ובמיתת הצדיק ולא ישובו מדרכם הרע ואך לשוא הומת צדיק (ועיין בחכמי פילוסופיא כמה העמיקו לדבר בידיעת עתידות מהבורא בפרטי' ורבים שכחשו בו, ועיין במורה נבוכים בזה, והם לא ידעו כי ה' הניח הבחירה ואף שגלוי הכל לפניו מ"מ עושה הכל לבל יהיה לרשעים התנצלות לומר אילו היה נעשה כך היינו חוזרים ואילו מת צדיק היינו חוזרים בתשובה, וברוך שמו לנצח שעושה הכל ליתן מקום לצדק דינו ולבל יהיה פתחון פה להתנצל, אבל המוני עם לא יבינו זה וישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים וגו') ולכך אמר אברהם חולין הוא לך ח"ו חילול השם יהי' זה במה שיאבד הצדיק ורשע, כי יכפרו בידיעת הבורא בפרטים, ולפ"ז עכ"ח מוכח הפירוש להמית צדיק עם רשע דצדיקים ימותו קודם רשעים, שיהיה זמן לרשעים לשוב לה', ומלת עם לאו דוקא, ובכל זאת צעק אברהם שיש בו חילול השם לכפור בידיעת הבורא כנ"ל דאינו היה הפירוש להמית צדיק עם רשע בפעם אחת לא היה שייך חילול השם בידיעת הבורא דהא לא היה זמן לשוב, וא"כ שפיר פריך הגמ' מהא דדרשינן חולין הוא לך על הך קרא והכרתי ממך צדיק ורשע דליכא למימר כנ"ל וא"ש ולק"מ קושית מהרש"א ז"ל עכ"ל הטהור -- ועיי' בחדושי גאונים שבגליון העין יעקב החדש מה שמביא תירוץ על קושי' מהרש"א ז"ל בשם ספר אמת ליעקב, ואני ראיתי הדברים ככתבן וכלשונן בספר נחלת יעקב עה"ת להגאון מליסא זצ"ל עיי"ש ותמצא, ועיין עוד בס' שם משמואל עה"ת פ' וירא שכ' ג"כ תירוץ על קושי' מהרש"א ז"ל ע"ש ומפני האריכות נמנעתי מלכותבו ועם הקורא הסליחה:

דרש ר' אבא בר כהנא מ"ד חלילה לך וכו' חולין הוא לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, ולא, והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע, בצדיק שאינו גמור, אבל בצדיק גמור לא והכתיב וממקדשי תחלו ותני רב יוסף אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו, התם נמי כיון שהיה בידם למחות ולא מיחו הוו להו כצדיקים שאינן גמורים -- כתב בס' זהב שיבה למהר"ש אלגאזי ז"ל:

איכא למידק מה הוקשה לר' רבא בר כהנא בקרא חלילה לך וגו' -- ותו מאי מקשה לר' אבא והלא לא פירש אלא פשט הכתוב ולא חידש אלא פירוש מלת חלילה שהוא מלשון חלול ולא רצה לפרש כפשוטו לשון נמנע, ומה שייכא קושית והכתיב והכרתי צדיק לר' אבא, ותיקשי מקרא גופיה יהיה פירוש חלילה מה שיהיה -- ותו מעיקרא אמאי לא תירץ דקרא והכרתי ממך צדיק מיירי שלא מיחו. והתירוץ ההמוני בזה דמעיקרא כשתירץ דהתם בצדיק שאינו גמור כוונתו כדמסיק כיון דלא מיחו כצדיק שאינו גמור דמי, אלא דמאן דפריך והכתיב וממקדשי לא הבין כוונתו וכ"כ התוס' ביומא וכמה דוכתי.

ויראה דהוקשה לר' אבא מאי "כדברי" הזה בכ"ף הדמיון, הדבר הזה מיבעי ליה, ומכח זה אמרו חז"ל בב"ר לא היא ולא דכוותה. א"כ כדבר הזה רוצה לומר אינו ממש הדבר הזה -- דלהמית צדיק עם רשעה -- אלא דדמי ליה. ותו הוקשה לו דאם "חלילה" כפשוטו שהוא לשון תימה שהדבר נמנע מצד עצמו להמית צדיק עם רשע, א"כ מאי חלילה "לך" כלפי שמיא דוקא, והלא אפילו בנימוסי בשר ודם נמנע -- ותו אם חלילה לך מוסב אלהמית צדיק עם רשע מאי הדר למימר השופט כל הארץ וגו' תרתי למה לי. לכן פירש ר' אבא דחלילה לך שכתוב אצל כדבר הזה, אינו שהוא מן הנמנע, דבאמת לגבי בשר ודם אינו גנאי אם יעשה, אלא לגבי הקב"ה חולין הוא, וזה דיוק חלילה "לך" פי' אע"ג דלגבי בשר ודם שאינו קודש אלא חולין אינו גנאי לעשות כדבר הזה. אבל לגבי דידך שאתה קודש קדשים, חולין הוא לך אבל אינו נמנע, ועכשיו שפירש ר' אבא שחלילה לך אין ר"ל נמנע, שבדין בשר ודם אין הדבר נמנע, ממילא שמעינן כי מ"ש חלילה לך לעשות כדבר הזה, לא קאי אלהמית צדיק עם רשע-- שזה נאמר בסוף הפסוק בחלילה השני השופט כל הארץ לא יעשה משפט. שם הוא פירושו נמנע לך לפי שהוא כתוב אצל והיה כצדיק כרשע דהיינו להמית גם הצדיק -- אבל בחלילה הראשון חוזר אברהם אל מה ששאל ממנו יתברך קודם, שינצלו הרשעים בזכות הצדיקים כמ"ש ולא תשא למקום בעבורם. וזהו אעפ"י שאינו גנאי לגבי בשר ודם אם לא ימחול לרשעים בשביל הצדיקים, לך יתברך שאתה קודש, חולין הוא אם לא תשא לרשעים בעבור הצדיקים, ולגבי כבודך ידמה זה שימותו הרשעים, כמו אם היית עושה הדבר הנמנע הזה להמית צדיק עם רשע. [א"ה וז"ש חלילה לך מעשות, מעשה שהוא כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, דאם לא תמחול לרשעים בשביל הצדיקים אזי יהי' לגבי כבודך דומה כדבר הזה להמית צדיק רשע ודו"ק]. ומאי דפריך לר' אבא והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע ולא אגופיה דקרא. ה"פ את סברת לפרושי קרא, אדרבא אי לאו את לא הוה הקושיא כ"כ אלימתא. אבל לדידך קשה קראי אהדדי בקל וחומר. את אמרת דאפילו שלא להציל הרשע בזכות הצדיק חלילה להקב"ה,, והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע, דלא מיבעיא שלא ינצל הרשע בזכות הצדיק. אלא אף זו דאף הצדיק ימות בשביל הרשע.

ומשני התם בצדיק שאינו גמור אבל אברהם מיירי

אם ימצאו צדיקים גמורים והשתא לא איצטריך למימר שמיחו, והדר פריך והכתיב דאפילו צדיק גמור אינו ניצול ומשני התם שלא מיחו נמצא שחטאו הצדיקים במצות. הוכח תוכיח. ובאברהם מיירי אם ימצאו צדיקים שמיחו. ובזה מיישב ר' אבא הכתוב חלילה ב' פעמים, האחד שחוזר למ"ש קודם ולא תשא למקום בעבורם, שחולין הוא לך אם לא תשא לרשעים, ולך יתברך נחשב כדבר הרע דלהמית צדיק עם רשע -- וא"ת והיה כצדיק פי' א"ת דאדרבה כלפי לייא דיש להמית הצדיק בעון הרשע, לז"א בתמיהא וכי זה תעשה שהיה כצדיק כרשע ותשוה לצדיק כרשע להמיתו, זה מלבד שהוא חולין, גם כן הוא נמנע ותימה גדול, השופט כל הארץ לא יעשה משפט שאף שכתבת והכרתי ממך צדיק ורשע היינו שלא מיחו, אבל אני שואל ממך אם תמצא בסדום צדיקים שמיחו, ויבא הכתוב כמין חומר עכ"ל ודפח"ח:

ד) ואמר ריב"ל לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמ' מי יתן יהי' לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים -- כתב בס' "עיון יעקב" וז"ל:

לא עשו ישראל את העגל וכו' פרש"י לא היה ראוי להתגבר יצרם עליהם אלא גזירת המלך היה כדי ליתן פ"פ לבעלי תשובה (שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלוני אמור לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו בעיקר ונתקבלו בתשובה) נ"ל הכוונה ע"ד שכתבתי בנדרים דף ל"א כוונת הרא"ש שאין הקב"ה מביא תקלה ועבירה גדולה בפ"א על הצדיק אם לא שנכשל תחלה בעבירה קטנה שאז עבירה גוררת עבירה, ואלו שהיו צדיקים ונכשלו בעבירה כזו שעונשו גדול כ"כ בפעם אחת היינו להורות תשובה עכ"ל -- ועפ"י דבריו הקדושים מיושב שפיר מ"ש מרע"ה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב, והקשו המפורשים איך נהפך מרע"ה לקטיגור להגדיל החטא ולומר שחטאו חטאה גדולה, ולפ"ד העיון יעקב ז"ל ניחא דכוונת מרע"ה הי' דהלא אין הקב"ה מביא תקלה ועבירה בפ"א על הצדיק אם לא שנכשל תחלה בעבירה קטנה וא"כ ישראל שהיו צדיקים ונכשלו בעבירה גדולה כ"כ בפעם אחת היינו להורות תשובה, ולכך אמר מרע"ה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב א"כ עכ"ח גזירת המלך הי' לשלוט בם יצה"ר כדי להורות תשובה וא"כ רבש"ע אתה מוכרח לקבל תשובתם וא"ש:

לא היה דוד ראוי לאותו מעשה (דבת שבע) דכתיב ולבי חלל בקרבי וכו' שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה אף אתה עשה תשובה וכו' והיינו דאמר רשב"נ א"ר יונתן מ"ד נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה -- כתב בס' "עיון יעקב" דנקט עולה של תשובה על שם שקיבל עליו עול משא של תשובה שהרי קיבל עליו יסורין נגעים ששה חדשים כדאיתא בסנהדרין דף ק"ו, ועיין בס' יערות דבש דפוס לובלין דף קנ"ח שזה הענין שבא דוד להורות לבעל תשובה שצריך לקבל ע"ע יסורין עד שיהיה מנוקה מכל כתם ע"ש. והנה בגמרא מובא על דוד שלא הי' ראוי לאותו מעשה יען דכתיב ולבי חלל בקרבי, אמנם הרי"ף שעל העין יעקב הוסיף עוד דדוד היה קרוב לס' שנה וכתיב רגלי חסידיו ישמור, וראיתי בס' יערות דבש דף הנ"ל שכתב לפרש בזה מאמר חז"ל כי דוד התפלל הודיעני ה' קצי ומדת ימי כי ביקש לידע אימת ימות, וי"ל מה ביקש בזה הלא הוא הגבר הקים עולה של תשובה, ואם אינו יודע יום מותו הלא כל ימיו בתשובה כאמרם שוב יום אחד וכו' ואם יודע קצו הלא אינו כ"כ חפץ בתשובה בחשבו עוד חזון למועד וא"כ מה זה שנתאוה, אמנם ידוע כי דוד חי ע' שנה ולא מלך בירושלים רק ל"ג שנים ובירושלים חטא בבת שבע וא"כ וודאי עברו רוב שנותיו ואמרו חז"ל כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא דכתיב רגלי חסידיו ישמור, וא"כ הקושיא שפיר לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דהא רגלי חסידיו ישמור ואיך לא שמרו ה' ועכ"ח דהקב"ה לא שמרו והניח ליצה"ר לשלוט בו כדי להורות תשובה, ולכן ביקש דוד לדעת זה אם היה להורות תשובה או לא, ואם יחיה ע' שנים הדבר מוכרח כהנ"ל, אבל אם יחיה מאה ועשרים שנה וכדומה אין זה רוב שנותיו, ולכן אמר הודיעני ה' קצי וכו' למען דעת אם כבר עברו רוב שנותי אתה סלקת השמירה או לא עכ"ל ודפח"ח:

(ועי' בס' קשת יהונתן דף ו' שכ' בשם המפרשים שהקשו מה צורך להורות לבעלי תשובה הלא מקרא מלא כתיב ושבת עד ה' וגו' ותירצו דהוי אמינא בעון קל ולא בעון חמור דעז וג"ע ולכך קמ"ל, וכבר הבאתי זה בחלק הראשון מזה החיבור דף כ"ו בד"ה ובספר קשת יהונתן וכו' עיי"ש וינעם לך):

דאר"י משום רשב"י לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה וכו' -- קשה לי מדוע נקיט ריו"ח משום רשב"י דוד ברישא והדר ישראל וצ"ע:

ה.

למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי והכתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות -- בס' אהבת יהונתן בהפטירה ליום ב' דשבועות פי' בזה המדרש אלוק' מתימן יבא מעשו שאמר לו הקב"ה שיקבל התורה אמר מה כתיב ביה לא תרצח איה ברכתו של אבא על חרבך תחיה. והקושיא מפורסמת הא בן נח מצווה ג"כ על רציחה, וגם צריך להבין מ"ש איה ברכתו של אבא דוודאי לא ברכו יצחק לשפוך דם ולהרוג נקי חנם זולתו אם יבא במלחמה על חרבך תחיה, אכן י"ל דהנה איתא בגמ' אלו לא חטאו לא הוו מייתי ופריך הכתיב פ' יבמות ופ' נחלות, ולכאורה לא מקשה הגמ' מידי די"ל פרשת נחלות כתיב אם ירצח איש את רעהו דהיינו במזיד וכן פ' יבמות, וצ"ל דאלו לא חטאו לא הוו מייתי כלל אפי' ע"י רציחה, ולפ"ז מתורץ דוודאי על רציחה שהוא מז' מצות ב"נ י"ל כנ"ל ע"י מלחמה, אבל במתן תורה אלו לא חטאו לא הוו מייתי כלל אפי' ע"י מלחמה א"כ שפיר אמר איה ברכתו של אבא דבטל לגמרי ודפח"ח:

ת"ר אם בחקותי תלכו אין אם אלא לשון תחנונים וכן הוא אומר לו עמי שומע לי וגו' - הנה לפי"ז יובן היטב מ"ש מרע"ה (שמות ל"ב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ופירש"י ועתה אם תשא חטאתם הרי טוב וכו' וזה מקרא קצר אמנם לפי הברייתא דכאן. אין אם אלא לשון תחנונים יפורש בפשיטות ועתה "אם" כלומר ועתה אני מתחנן אליך ואומר תשא חטאתם, כענין אמרו אליו כל תשא עון -- ואם אין אתה נושא חטאתם מחיני נא וגו' ולא צריך לומר דזה מקרא קצר כפירש"י ז"ל כנלע"ד:

בתוס' ד"ה וצריכא. פי' לכתוב חטאם וקבלת תשובתם עכ"ל -- ביאור דבריהם עיין במהר"ם לובלין ז"ל. וכדבריו כתב גם מהר"ש אלגאזי ז"ל בספרו זהב שיבה לכאן עיי"ש:

העתק מס' בכור שור להגאון בעל תב"ש זצ"ל וז"ל:

דף ד' ע"ב גמרא לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו' איכא למידק ממ"ש בעירובין דף י"ח אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה עליו מיתה וישב בתענית כו', אלמא דעשה תשובה, ומיהו בהא י"ל דלא נתקבלה תשובתו, אבל ממ"ש במדרש דאמר לקין בנו עשיתי תשובה ונתפשרתי, קשה דלמה לי תשובת דוד נילף מאדם, ואת"ל כמ"ש בגמ' דר"ה דף ל"ב כיון דרבים אתו מיני' כרבים דמי א"כ למה לי תשובת ישראל -- ויש לומר דאדרבה כיון דאיכא למימר דהו"ל רבים א"א למילף מיני' כלל דזיל הכא קמדחי לי' וכו' ואם יחטא יחיד לא ילמוד מאדם דדלמא כרבים דמי, ואם רבים יחטאו לא ילמדו מאדם דדלמא יחיד מקרי ולהכי צריכי תרווייהו -- ועי"ל דמאדם ליכא למילף דהו"ל מעלת יחיד ורבים דלענין מפרסם חטאי' הו"ל יחיד דלא מפורסם, ולענין נפיש רחמייהו הו"ל רבים דנפיש רחמי כיון דרבים קאתי מיני' והיותר נ"ל דלק"מ דהא אמרינן לקמן שהראה הקב"ה לאדם דור דור ודושיו כו' ומשמע דהראה לו כל מעשיה כמ"ש ששמח בתורתו של ר' עקיבא כו' ומעשה זה היה קודם החטא כמ"ש מהרש"א ז"ל שם, וא"כ מה ששב אדם בתשובה היה מפני שלמד מדוד וישראל שבאו אחריו ואלמלא לא שבו הם גם הוא לא היה שב וק"ל עכ"ל ודפח"ח -- ולפימ"ש לעיל בשם ס' קשת יהונתן דף ו' דהקשו המפרשי' מה צורך להורות תשובה הלא מקרא מלא כתיב ושבת עד ה' וגו' ותירצו דהו"א בעון קל ולא בעון חמור כע"ז ושפ"ד וגילוי עריות ולכך קמ"ל ע"ש, א"כ חטא אדה"ר באכילת עץ הדעת לא היה עון חמור כזה וא"כ ליכא למילף משם דאפי' בע"ז וגילוי עריות מועיל תשובה ולכך שפיר אצטריך תשובת דוד וישראל דאפי' בעבירות חמורו כאלו מועיל תשובה בין ליחיד בין לציבור ואיש:

ה.

אריו"ח משום ר' בנאה מ"ד (ישעי' ל"ב) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אשריכם ישראל שבזמן שהם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים יצרן מסור בידם ולא הם מסורים ביד יצרם שנא' אשריכם זורעי על כל מים ואין זריעה אלא צדקה שנא' זרעו לכם לצדקה, ואין מים אלא תורה שנא' הוי כל צמא לכו למים. משלחי רגל השור והחמור. תנא דבי אלי' לעולם ישים אדם עצמו על ד"ת כשור לעול וכחמור למשאוי -- הגאון ר' שלמה איגר זצ"ל בגליונו הראה לעיין בס' בינה לעתים דרוש ד' שכ' ביאור נפלא על המאמר שלפנינו, ובפרט על כפל הלשון יצרם מסור בידם ולא הם מסורים ביד יצרם'" ורציתי להעתיק דבריו ככתבו וכלשונו, אך ראיתי שבענף יוסף על העין יעקב החדש דפוס ווילנא כבר העתיקו לכן נמנעתי להעתיקו גם אני. ובס' משכנות יעקב להגאון מהר"י ן' נעים ז"ל פ' בראשית כתב הכוונה דיצרם מסור בידם להשתמש בו ולעבור עבירה לשמה בעת צורך גדול כענין יעל אשת חבר הקיני ואעפי"כ הם אינם מסורים בידו להכשילם בעבירה אחרת כמשפט עבירה גוררת עבירה עיי"ש באריכות [ואגב ראיתי בס' משכנות יעקב הנ"ל פ' כי תשא שעמד על דברי התוס' דכאן ריש ע"א, וצריכא פי' לכתוב חטאם וקבלת תשובתם עכ"ל, וכתב בזה"ל:

והנה יש מי שפירש שהתוס' חולקים עם רש"י בפי' לא היו ישראל כו' שרש"י פי' גבורים ושליטים ביצרם היו, ותוס' ס"ל דלא היו ראויים דוד וישראל שיכתב סורחנם בתורה, ולפי פירושם קאי וצריכא אכתיבה. דלפרש"י קאי אעיקרא הקב"ה למה הוצרך להחטיא צבור ויחיד כ"כ מהר"ם מלובלין וכו' והרב מהר"י בנבשתי דחה פי' זה בב' ידים דאי כוונת התוס'

לחלוק על רש הי"ל לתפוש דבורם בראש המאמר, ואי משום הא הי' אפשר ללמד זכות על פי' זה דהתוס' נטרו עד הכא משום דהכרח מחלוקותם עם רש"י היא משום האי דקאמר בגמ' וצריכא דאין סוגיית הגמ' כן כמ"ש מהר"ם מלובלין ז"ל. אמנם מה שנלע"ד לחדש כו' הוא דהתוס' ז"ל נשמרו מפי' אחר שהיינו מפרשים דרשב"י בא להורות לנו דרכי התשובה והביא ראיה מישראל ודוד ועלה קאמר בגמ' וצריכא כלומר דלמה הוצרך רשב"י להודיענו מעלת התשובה מדוד וישראל וקאמר דאי אשמועינן כו'. ולא נראה להתוס' פי' זה מכמה אנפי, חדא דבדברי רשב"י לא לבד השמיענו מעלת התשובה אלא גילה צדקת ישראל ודוד וא"כ מאי בעי וצריכא, ותו דאטו רשב"י השמיענו מעלת התשובה לעת כזאת אפי' דרדקי דבי רב ידעי לה אלא ודאי הפי' הנכון הוא דבגמ' בעי אעיקרא דדינא ובעיקר הפי' אפשר שמסכימים עם רש"י, והפי' דבשלמא אם היו מרשיעים לעשות ניחא שנכתב דמפרסמין את החנפים. אבל כיון שהיה קצת עילה בדבר היה ראוי שלא יכתב זה נ"ל כעת ולא יכולתי להעמיק עוד עכ"ל]:

ובגוף הפסוק (ישעי ל"ב) י"ל דה"ק אשריכם זורעי צדקה על כל מים, פי' נותנים צדקה לת"ח עניים העוסקים בתורה שנמשלה למים, משלחי רגל השור והחמור, פי' ששולחים להם תבואה הנעשה בכח רגל השור והחמור כפי' רש"י שם. דהשור הוא דש התבואה ברגליו, והחמור מביאה ברגליו אל הבית יעו"ש, כנ"ל נכון בדרך הפשט. ובאופן אחר י"ל עפמ"ש בס' "לקוטי אברהם" מה שדימה הכתוב הצדקה לזריעה הוא לפי דכמו שהזורע צריך לחזור אחר המקום המסוגל לזריעה, אבל לא במדבר ובארץ לא זרועה ששם בלתי אפשר לצמוח, כמו כן הנותן צדקה צריך לחזור אחרי עניים הגונים דוקא. דבעניים שאינם מהוגנים אינו מקבל שכר עליהם כמו שקילל הנביא בעת אפך עשה בהם כנודע ולזה אמר ישעי' הנביא אשריכם זורעי על כל מים, שנותנים צדקה לעניים הגונים שעוסקים בתורה דוקא, אבל לעניים שאינם מהוגנים אין נותנים אלא משלחי מביתם רגל השור והחמור כלומר עניים שאינם מהוגנים שהם בדמיון השור והחמור כמ"ש אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמי, הם משלחים מביתם ואין נותנים להם אפי' דריסת הרגל בתוך ביתם וא"ש. ח.) בתוס' ה"ג ר"ת מקרן כתיב. כי אין נראה לו דמקרן נראה קרן אחת יותר ממקרין עכ"ל. ועיין במהר"ם מלובלין וברי"ף שעל הע"י, ובחידושי הש"ס להגאון ר' ישעי' בערלין ז"ל הביא דברי התוס' וכתב:

לא ידעתי כוונתם וכו' ודע דבשבת כ"ח ובחולין ס' לא כתבו תוס' כלום ולכן נ"ל דכך צ"ל ה"ג ר"ת מקרן כתיב, ולא גריס כמו שהי' הגרסא בשאר ספרים מקרין כתיב (וכן הוא האמת דבכל התיקונים כתיב מקרין) משום דאין נראה לומר דמקרין נראה קרן אחת יותר ממקרן. ונכון למאוד. ודע דאע"ג דבכל התיקונים יש מקרין אפ"ה הנוסחא שלפני ר"נ בר יצחק היה מקרן. וכבר הארכתי בס"ד בראש כרך החומש. בכמה סוגיות בכיוצא בזה עכ"ל:

י.

קטיעא בר שלום מאי היא וכו' כד נקטי לי' ואזיל אמרה לי' ההוא מטרוניתא ווי לה לאילפא דאזלא בלא מכסא פרש"י אילפא:

ספינה, בלא מכסא:

כלומר אוי לך הואיל ועליהם אתה נהרג שלא מלתה את עצמך ותטול חלק עמהם, נפל על רישא דערלתיה וקטעה, אמר יהבית מכסאי חלפית ועברית -- בספר יראים לר"א ממיץ ז"ל הביא הא דאמרי בב"ר ומובא בפרש"י בחומש באברהם לא נאמר את בשר ערלתו א לפי שלא היה צריך אלא חיתוך בשר שכבר נתמעך ע"י תשמיש הוזקק לחתוך את הערלה ולפרוע את המילה לכך נאמר את בשר ערלתו, וכתב:

ומזה הטעם תירצנו הא דאמרי' בע"ז בפ"ק קטיעא בר שלום נפל על רישא דעורלתיה וקטעה אמר יהבית מיכסא חלפית ועברית, והקשינו מהא דתנן מל ולא פרע כאלו לא מל, והוא לא פרע, ותירוץ הדבר כיון שהיה גדול לא היה צריך לפרוע כדאשכחן באברהם אבינו עכ"ל -- ע"ש בסימן י"ט -- ועיין בסנהדרין דף ציד ע"א ויחד יתרו רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו פרש"י שמל בשרו ונתגייר וכתב המהרש"א ז"ל בח"א ואיכא למידק דהיאך לא הי' יתרו נימול כבר שהרי ממדין היה ומדין מבני קטורה הוו שחייבין במילה כו' וי"ל דלענין פריעת המילה קאמר הכא שהעביר חרב חדה על בשרו להעביר ציצין המעכבין הפריעה כו' ע"ש. וקשה הלא יתרו היה גדול ולא הי' צריך לפרוע וצ"ע לכאורה, אך י"ל דמהרש"א אזיל שם אליבא דרב ורב סובר ביבמות ע"א: דלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו וממילא דלית לי' כל הדרשה דב"ר הנ"ל. דאת בשר ערלתו אתא לרבות הפריעה ומה"ט לא נאמר באברהם את בשר ערלתו לפי שהי' גדול ול"ה צריך לפרוע, וא"כ לרב לשיטתו י"ל דגם גדול צריך לפרוע וא"ש מ"ש מהרש"א דיתרו פרע את עצמו, ועיין בתוס' יבמות ע"א: בד"ה לא ניתנה כו' שכתבו ומ"מ אברהם פרע מילתו וכו' ע"ש ודו"ק:

יצאת ב"ק ואמרה קטיעא בר שלום מזומן לחיי העוה"ב בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים בס' דברי שאול (לקמן דף י"ז) הביא בשם הקדוש מהו' צבי הירש זצ"ל מזידיטשוב שאמר שרבי בכה שאם זה היה יכול לקנות עולמו בשעה אחת א"כ למה הוציא לבטלה כל ימיו ולא סגל מצות ומע"ט והיה יכול לקנות כמה וכמה עולמות בכל אותן השעות שהיה חי, כן היה בוכה ומקונן בענות נפשו שחשב שלריק יגע כל ימיו ודפח"ח (וכעין זה כתב בס' עיני יצחק הנדפס בגליון העין יעקב החדש וז"ל הנה מה שבכה רבי נראה שנצטער על שבזה היה מחייב אחרים כדאיתא יומא ל"ה הלל מחייב את העניים ויוסף מחייב את הרשעים והוא שמאחר שמצינו שיכול אדם לקנות וה"ב בשעה קלה כזאת, בזה יחייב את כל הרשעים על שמתיאשים מלשוב וחושבים שאין להם תקנה ח"ו, וגם יחייב את הצדיקים על שאינם מזדרזים יותר ויותר לקנות עוה"ב בכל שעה ובכל רגע כל ימי חייהם, כי היה להם ללמוד ק"ו ממנו עכ"ל ע"ש). ועוד כתב בס' דברי שאול בזה"ל ואני אמרתי בזה דהנה עינים הריאות כל ענין שאדם עושה ועוסק בו, אם לא יפסיק בינתים בענינים אחרים ויפן לבו רק לאותו ענין, בוודאי ייטב יותר מאשר יעיין בהרבה ימים בשעות מחולקות ויטריד נפשו בינתים בענינים אחרים, וכמו כן מי שקנה עולמו בשעות רבות אם שבודאי סיגל מצות ומע"ט רבים ברבות הימים, בכ"ז מי יודע אם היה זך ונקי בתכלית הזיקוק והצירוף ואם לא נטרד בינתים בשאר דברים, אבל מי שקנה עולמו בשעה אחת בלי ספק עשה פעולתו אז במעט הרגעים בתכלית השלימות ולא הטרידו שום ענין, וא"כ ע"ז בכה רבי שיש קונה עולמו בשעה אחת, וזה בודאי הוא בתכלית **(לעיל הבאתי בשם ס' בכור שור בגמ' דף ד' ע"ב שכ' בשם המדרש דאדה"ר אמר לבנו קין עשיתי תשובה ונתפשרתי יעו"ש, ופלא גדול בעיני דהא במדרש (ב"ר סוף פרשה כ"ב) איתא בזה"ל ויצא קין מלפני ה' יצא שמח פגע בו אדה"ר א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי עיי"ש, הרי דקין אמר כן לאביו אדה"ר ואיך כתב הבכור שור דאדם אמר כן לבנו קין וצע"ג:)** הזיקוק והצירוף ותהי פעולתו שלימה, משא"כ זה שמשתדל כל הימים מי יודע אם כיוון בתכלית העבודה לשמו יתברך ולא נטרד באיזה דבר החוצץ ע"כ דפח"ח ש"י:

[ובס' אחד ראיתי ע"ד שאמרו בשבת דף קנ"ג מהספדו של אדם ניכר אם בן העוה"ב הוא אם לאו ופרש"י שאם כשר הי' הכל בוכין עליו ומורידין דמעות ומספרין שבחו ע"ש, וז"ש בכה רבי, דע"י שנתעורר רבי לבכות עליו, עי"כ אמר יש קונה עולמו בשעה אחת ודו"ק]:

כי שכיב אנטונינוס אמר רבי נתפרדה חבילה -- כתב בס' עיון יעקב:. מזה נתפשט המנהג כשמת א' מן החבורה מבקשין ממנו מחילה ואומרין שהחבורה בטלה. עכ"ל. ועיין בעץ יוסף שעל הע"י בד"ה נתפרדה כו' ואפשר שהוא ע"ד שנוהגים וכו' עיי"ש, ולא ראה שכבר קדמו בזה בעל עיון יעקב ז"ל:

יז.

דכל דפריש ממינות מיית כו' ממינות אין מעבירה לא כו' והתניא אמרו עליו על ר"א בן דרדיא שלא הניח זונה א' בעולם שלא בא עלי' כו' הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכי' עד שיצתה נשמתו יצתה ב"ק ואמרה ר"א בן דרדיא מזומן לחיי העוה"ב, והא הכא בעבירה הוה ומית, התם נמי כיון דאביק ביה טובא כמינות הוה דמיא, בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת -- כתב המהרש"א ז"ל בח"א הא דכל דפריש ממינות מיית רחמי שמיא הוא, אחר שחזר שפיר בלב שלם כדמסיק, ופן יחזור לסורו ח"ו אם לא ימות, כי קרוב לאדם למשוך אחר המינות ולחזור לסורו ח"ו, ומהאי טעמא מסיק נמי בעבירה באביק בה טובא כמינות דמיא, דקרוב לו ג"כ לחזור לסורו וק"ל עכ"ל -- וכתב ביערות דבש ח"ר סוף דרשה אי שלכך יש קונה עולמי בשעה אחת, כאשר הקב"ה רואה אם יחיה לא יעשה טוב, ויש קונה עולמו בכמה שנים כאשר רואה הקב"ה אם יתמיד לחיות יוסיף בתורה ובתשובה ויראה ומע"ט, ולכך בכה רבי כי ראה שאין לבטוח בעצמו שאם היום חוזר בתשובה יש לחוש למחר יחזור להוסיף לחטוא ולמרוד בה' ולכך צוח שלמה ויום המות טוב מיום הולדו, ופשיטא שיש לבכות כי מי יודע מה יולד יום ואדם בכל רגע בחזקת סכנה אולי יתגבר ח"ו יצרו עליו למרוד בה' וכו' עיי"ש ותמצא עוד דברים נעימים בביאור כל מאמר הגמ' דכאן הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, שמים וארץ חמה ולבנה ככבים ומזלות בקשו עלי רחמים, ומחמת האריכות אי אפשר לי להעתיק כל דבריו. (ועיין עוד בזה בחדושי גאונים שבגליון העין יעקב החדש בשם ספר עין אליהו ע"ש):

אמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותם אלא שקורין אותם רבי (היינו הב"ק שאמרה שם רבי אלעזר וכו') -- כלומר הרי קנה כל המדריגות בשעה אחת מה שקניתי אני בכמה שנים ולמה הוצרכתי אני לחיות כ"כ שנים לבוא אל השלימות הנרצה הלא אשרי מי שחתמו ימיו מהרה כמ"ש באגרת הרמב"ם ז"ל לבנו וכמבואר היטב בשו"ת חת"ס חיו"ד בהקדמה ע"ש וע"ז בכה רבי ודו"ק:

יז.

דאמר רב הונא כל העוסק בתורה ואיני עוסק בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אליה -- בעין יעקב הישן דפוס פיורדא מובא בשם המאור הגדול מהו' אביגדור זצלה"ה חתן הגאון בעהמ"ח קיקיון דיונה זצלה"ה וז"ל:

לפי פשוטו אינו מובן למה דומה לו אלוה. ויתורץ עפי"מ דאיתא בספר יצירה שהקשה בענין אותיות השם שהמה בהפך אתוון היו"ד קודם הה"א וכל דבר שהוא באור החוזר אינו בברכה ומתרץ שבאותיות של הא"לף בי"ת היו"ד באמת קודם אם תצרף האותיות א' ב' ג' ד' מספרם עשרה א"כ היו"ד קודם לה"א וידוע מ"ש חז"ל במס' שבת מה שדרשו על האותיות אלף בינה גמול דלים ה' ו' שמו של הקב"ה, א"כ נדרש האל"ף בית על לימוד התורה וג' ד' על גמ"ח, ובהתעסקו בשתים יחד אז ה' ו' שמו של הקב"ה, כי בלא זאת באם שלא תצטרף אלו שנים ויהיה ח"ו פירוד שמו כקושית בעל ספר יצירה שאותיות השם המה בהפך אתוון, וא"כ יתורץ שאמר כל העוסק בתורה ואינו עוסק בגמ"ח דומה כמי שאין לו אלוה כי אז מפריד השם משא"כ אם עוסק בשתיהם אז מחבר השם כראוי באור היושר וק"ל עכ"ל ודפח"ח.

ולפענ"ד יש לומר בפשיטות עפ"י מ"ש רש"י ז"ל בחומש (דברים י"א כ"ב) ללכת בכל דרכיו, הוא רחום ואתה תהא רחום הוא גומל חסדים ואתה גומל חסדים עכ"ל, והנה לעיל דף ג' ע"ב איתא דג' שעות ראשונות מן היום הקב"ה יושב ועוסק בתורה, הרי קמן דהקב"ה עוסק בתורה ובגמ"ח, וע"כ אמר ר"ה כל העוסק בתורה ואינו עוסק בגמ"ח דומה כמי שאין לו אלוה. דאם הי' לו אלוה היה לו ללמוד ממנו שיעסוק בתורה וגם בגמ"ח כמו שעושה הוא, אבל כיון שעוסק בתורה בלבד שפיר דומה כמי שאין לו אלוה ללמוד ממנו שיעסוק גם בגמ"ח וא"ש:

י"ח) ת"ר כשחלה ר' יוסי בן קסמא הלך ר"ח בן תרדיון אצלו לבקרו א"ל חנינא אחי אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו כו' ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים כו' א"ל מן השמים ירחמו א"ל אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו כו' א"ל מה אני לעולם הבא, א"ל כלום בא מעשה לידך א"ל מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, א"ל א"כ מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלו -- כתב בס' יערות דבש ח"ר סוף דרשה ז:

ויש להבין טענו בחטים והודה בשעורים, הוא הוכיח אותו על שמכניס עצמו לכלל סכנה עצומה כזו והוא השיבו מה אני לעוה"ב, גם וכי ר"י בן קסמא נביא שידע אם הוא בן עוה"ב, ועוד איך יוכל החי לידע הלא בקדושיו לא יאמין ואפי' על אבות עולם לא ייחד השי"ת שמו כ"ז חיותם ואיך שואל אם הוא בן עוה"ב, והתשובה שנתחלף מעות וכו' יותר תמוה דכי בשביל כך יזכה אדם לעוה"ב, הרבה מצות והרבה שמירות שייכים עוד טרם שיזכה גבר לנחול עוה"ב, ואילו ידעתי שבשביל כך לבד בטוח אני בעוה"ב אפי' כסות וגלימא דעל כתפאי הייתי מוכר -- אבל הענין כך, כי כבר כתב המהרש"א באמרו אני אומר לך דברים של טעם וכו' והיינו מפני דאין סומכים על הנס דמנכים לו מזכיותיו ע"ש אבל יש ב' מיני עבודת השם, אחד מחמת שכר עוה"ב ועונש גהינם, אבל המין השני שהוא העובד השלם הוא שאין עושה לשום דבר כי אם לעשות רצון קונו, עד שאמרו בשם חכם א' שאמר אפי' יודע אני שע"י עשיית מצות אני יורש ח"ו גיהנם וע"י עבירות גן עדן מ"מ אני מניח עבירות ועושה מצות היות כן קיום רצון השם, וא"כ אדם כזה יוכל לסמוך על הנס דמה איכפת ליה בניכוי זכיות כי הלא אין עובד בשביל שכר ג"ע עד שנאמר שיפחתו לו משכרו והלא כל מגמתו בשביל עשית רצון הבורא וא"כ אם יפחתו לו יפחתו, וזהו תשובת ר"ח בן תרדיון כששאלו אני אומר לך דברים של טעם וכו' והיינו כמ"ש מהרש"א דאין לסמוך על הנס דמנכין לו מזכיות, ע"ז השיב, מה אני לעולם הבא, רצה לומר מה אני מקפיד לעוה"ב וכי אני עובד ה' בשביל עוה"ב אם יפחת לי משכרי יפחת ואני עושה רצונו להקהיל קהלות וללמוד תורתו הקדושה ברבים בבטחון שיעמוד לימיני בנס ואם ינכה מזכיותי מה איכפת לי כנ"ל -- אמנם טעם אחר יש שלא להכניס עצמו בסכנה מפני חשש שאמרו חז"ל לעולם אל יכניס אדם עצמו לנסיון כי אילי יענו אותו הרשעים בעינוים קשים עד חלילה יעברוהו על דעתו וכאמרם אלמלא נגדוהו לחנני'. מישאל ועזרי' הוו פלחו לצלמא -- אך אם כבר עמד פעם א' בנסיון וניצול, בטוח הוא שיהיה ה' משמרו מכל רע ורגלי חסידיו ישמור כנודע ולכך שאלוהו כלום מעשה בא לידך ואם עמדת שם בנסיון בלי פתיות יצה"ר אז תשכיל ויפה עשית, אבל כל זמן שלא עמדת מימיך בנסיון לכבוש היצה"ר, א"א לך לעשות כן להביא עצמך לידי נסיון וסכנת נפשות דהיינו נשמתך ולא גופך וע"ז השיב ר"ח בן תרדיון אין לך נסיון גדול יותר מממון, כי כאן יש פיתוי והסתת יצה"ר למאוד מאוד, כאשר עינינו רואים שהרבה אנשים הסובלים יסורים ומכות בוז וחרפה ועומדים בקדוש השם, ובממון יצרם גובר בעוה"ר ובשביל דבר קל אין אלקים לנגד עיניו לגזול ולעשוק עמיתו, והיה אם יעשה לו חבירו נקל בעיניו לנקום נקמתו ממנו במסירה וחילול השם בעוה"ר אשר הוא מכת מורידים ולא מעלים, כללו של דבר אם אתה רואה אדם עומד בנסיון ממון הרי הוא מובטח שיעמוד בנסיון גופו לקדוש השם, כי בעוה"ר אין לך דבר שידו וכוחו של יצה"ר תקיפה מממון. ואם אין לו כח לפתות איש בממון אז ברור שיוכל לו בכל ענינים וכו' ולכך אמר לו ר"ח בן תרדיון הרי עמדתי בנסיון אפי' בממון וכבשתי יצרי שנתערב לי ממון חולין בצדקה ונתתי הכל לעניים, וא"כ אין ספק שיהיה ה' אתי לכבוש יצה"ר ולקדש שמו ית' ברבים. וע"ז אמר לו מחלקך יהא חלקי דוודאי יתקדש שיש על ידך בכל אופן וכמו שהיה באמת זכאה חולקיה קמי דמלכא קדישא עכ"ל ודפח"ח ש"י:

אימא אלהא דמאיר ענני ומיתצלת – הקשה המהרש"א ז"ל היאך ייחד ר"מ שמו של הקב"ה על עצמו בחייו שהרי אמרו אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם שנאמר אלקי אברהם ופחד יצחק וגו' – ומצאתי בהגהות הגאון ר' יעקב עמדין ז"ל שכתב בגמרא דכאן ע"ב יומא חד חזיוה רהטי אבתריה רהט מקמייהו ועאל לבי זונות:

"והא דלא אמר איהו נמי אלהא דמאיר ענני לאצולי נפשיה, י"ל דלא שרי אלא מדוחק להצלת נפשו בדלא אפשר בלאו הכי, ומשום דאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם. ומשו"ה נמי לא שרי לשומר לאצולי נפשיה בכה"ג אלא לכי שלמי דינרי, משא"כ לר"מ גופיה לא שפיר דמי לייחד שמו של הקב"ה על עצמו להצלת גופו, וגם דהוה אפשר ליה לאתצולי בגוונא אחרינא דה"ל משתמש "בתגא" עכ"ל הטהור:

יט.

אשרי איש ירא את ה' (תהלים קי"ב) אשרי איש ולא אשרי אשה ל אמר רב עמרם אמר רב אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש פרש"י כשהוא בחור בכחו וכו' – ומהו האושר שלו, מפרש הפסוק בעצמו, כי אז גבור בארץ יהיה זרעו, ר"ל שבניו יהיו צדיקים וגבורים לכבוש את יצרם, לאפוקי העושה תשובה רק בימי זקנותו, אז הבנים שהוליד בבחרותו בעודו ברשעו. אך בקושי גדול יוכלו להיות צדיקים. כי מעשה אבות ירשו בנים, וא"ש ודו"ק:

ובהקדמה נפלאה לס' שב שמעתתא מהגאון קצוה"ח ז"ל כתב וז"ל:

ומוהר"ם אלמושנינו בביאורו לספר קהלת. זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט. ע"ש שכתב דהישרים בשכלם אינם חריפים כ"כ והחריפות אינו אלא אגב שבישתא ולפי שאלו שאין שכלם ישר ויש להם מעכב בשכלם כאשר יגבר השכל עולה השכל בחריפות גדול. כאשר אנו רואין בתבערת האש ביוצק עליו מעט מים אז יתגבר ויתלהב האש ביתר שאת ויתר עז ממוקדה מקדם בלעדי מעט המים. כן הדבר הזה אם יש לשכל קצת מנגד והוא הסכלות מעט אז יתגבר עליו השכל ויהיה מחודד יותר ויותר ע"ש. ובזה נראה לפרש מאמרם ז"ל והנה טוב זה יצר טוב. מאוד זה יצר הרע. והוא לפי שיצה"ר נקרא כסיל ויצ"ט נקרא חכם. כאשר יהיה התנגדות מצד הסכלות שהוא יצה"ר אל צד החכמה שהוא יצ"ט. ויתגבר השכל שהוא יצ"ט על הסכלות. יתעלה במעלות רבות מאשר היה מקדם משא"כ אם לא היה יצה"ר מנגד לא היה התגברות והיה טוב מצד עצמו אבל לא "מאוד" אמנם ע"י היצה"ר המנגד מתגבר היצ"ט ונעשה טוב "מאוד". וזה נראה כוונת מאמרם ז"ל אשרי איש ירא את ה' אשרי איש ולא אשרי אשה ל אמר רב עמרם אמר רב אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש והיינו שיש לו התנגדות מצד היצה"ר ויתגבר עליו ואז יהיה במצותיו חפץ "מאוד" אבל אם הוא זקן וכלו תאוותיו ונחלש יצרו אע"ג דחפץ במצות לא יהיה במאודיות כנ"ל, ע"כ דפח"ח ש"י:

ריב"ל אמר אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש כתב הרי"ף שעל העין יעקב. נראה דלרב דאמר אשרי מי שעושה תשובה כו' ס"ל דבעלי תשובה גדולים:

מצדיקים, וריב"ל סבר דגדולים צדיקים מבעלי תשובה, ולכך אמר אשרי מי שמתגבר על יצרו שלא יחטא דהיינו צדיק גמור עכ"ל – וכ"כ גם בספר עיון יעקב לכאן – וקשה לי לדבריהם הוי לן לפסוק הלכה דגדולים צדיקים מבע"ת כריב"ל לגבי רב, דהא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ור' יוחנן וריב"ל הלכה כריב"ל כנודע (וע' ביד מלאכי) א"כ רב וריב"ל כל שכן דהלכה כריב"ל, וא"כ כיון דריב"ל סובר דגדולים צדיקים יותר מבע"ת הוי לן לפסוק הלכה כן, ומדוע פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' תשובה הלכה ד' דבעלי תשובה גדולים יותר מצדיקים ע"ש וצ"ע:

במצותיו חפץ מאוד איר אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו כדתנן הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לק"פ הקשה המהרש"א ז"ל ואיזהו עבד הוא שאינו מקבל פרס מרבו שהרי אף עבד כנעני מקבל פרס מרבו דהיינו מזונות ע"ש וע' בחלק הראשון מזה החיבור דף כ"ח מש"ש בזה בסד"ה אמר ר"א וכו' ע"ש]. וכעת מצאתי דבר חידוש בספר יראים לר"א ממיץ ז"ל בסי' ז':

כתיב בפ' ואתחנן לא תנסו את ה' פי' הזהיר הקב"ה שלא יאמר אדם אעשה מצוה זו ואתברך, והא דתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ה"ז צדיק גמור, בב"ב בפ"ק מוקמי' לה כגון שאינו תוהא אלא גומר בלבו לתת בין יחי' בין לא יחי' – ומזה המקרא שנינו במסכת אבות אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כבנים שעיקר מחשבתן אפילו לא יקבלו פרס לא יתחרטו על עבידתן ולא יתה אבל עבדים שאינן מקבלין פרס תוהין ומתרעמין על עבודתן שעשו עכ"ל ספר יראים -- והוא דבר חדש ופלא בעיני ששום מפורש לא הביא גירסתו במשנה ופירושו:

כ.

ת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה – כתבו התוס' האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא כדמוכח בכתובות דף מ"ו ע"א והקשה ה"ר אלחנן א"כ מאי רבותיה דיחזקאל דאמרינן בחולין דף ל"ז ע"ב ונפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום וכו' ואור"י דמ"מ רבותא היא ממה שהי' מציל עצמו מהרהור משא"כ בשאר אדם דאינו ניצול מהם כדאמרינן בב"ב דף קס"ד ע"ב ג' דברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום וקא חשיב הרהור עכ"ל – וראיתי בעץ יוסף שעל העין יעקב חולין דף ל"ז שכתב ולפ"ז קשיא א"כ האיך קאמר אין אדם ניצול מהן דהא יחזקאל ניצול היה וכו' עיי"ש ופלא שלא זכר מ"ש מהרש"א ז"ל בח"א לב"ב דף קס"ד דמ"ש אין אדם ניצול מהם וכו' היינו העומד בשם אדם המונח לו ואינו מדמה עצמו למלאך אבל האיש הזוכה ומדמה עצמו למלאך ה' כמ"ש בחגיגה אם הרב דומה למלאך ה' צבאות וכו' יוכל שפיר להנצל משלש עבירות אלו ע"ש ולק"מ ובגוף קושי' התוס' הא מוכח בכתובות דהיא דרשה גמורה כו' וא"כ מאי רבותי' דיחזקאל, י"ל עפימ"ש מהרש"א ז"ל בח"א לכאן דונשמרת מכל דבר רע היינו דיבור רע דניבול פה, דדיבור אינו משמע הרהור כמ"ש התוס' בב"מ דף מ"ג ע"ב גבי על כל דבר פשע שב"ש שאמרו החושב לשלוח יד חייב היינו דיבור, וה"נ ונשמרת מכל דבר רע היינו דיבור רע דניבול פה עם חבירו ביום ועי"כ בא לידי טומאה בלילה עיי"ש באריכות, א"כ לק"מ קושי' התוס' דודאי אמת דדרשה דונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר כו' היא דרשה גמורה והוא איסור דאורייתא, אבל רק ע"י דיבור רע דניבול פה כנ"ל וההרהור במחשבה אינו אסור מדאורייתא כ"א מדרבנן דע"י ההרהור במחשבה יבא לידי הרהור בדיבור דהיינו ניבול פה, והיינו רבותי' דיחזקאל דאע"ג ג דבימיו עדיין לא גזרו רבנן על ההרהור במחשבה, מ"מ הי' נזהר ולא הרהר אף במחשבה ביום כדי שלא יבא לידי טומאה בלילה כנלע"ד:

כד.

בתוס' ד"ה ואבני כו' וכן משמע בירושלמי דפאה דמייתי האי עובדא דדמא בן נתינה גבי פעם אחת אבדה ישפה מבנימן כו' – בהגהות מצפה איתן שבש"ס ווילנא כתב וז"ל:

בס' כנסת יחזקאל ס"ס א' כתב דכוונת הירושלמי לתרץ קושיית התוס' ד"ה בקשו כו' דהא בבית שני הוה ואז לא הוי שמיר. וזה לא קשה רק בשאר האבנים שהיה חקוק בהם אותיות האבות דלא כתיבי בתורה ולא אפשר בחקיקה שתדחה עשה דופתחת ל"ת דלא תניף עליהן ברזל. לז"א שהיה חסר ישפה מבנימין דלית ביה שום אות אחר ואתי עשה ודחי לא תעשה ואד"מ דהא קיי"ל דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש עכ"ל הגהות מצפה איתן – ולענ"ד דברי כנסת יחזקאל ס"ל חיים וקימים לפימ"ש הגאון ר' ברוך פרענקיל ז"ל בס' ברוך טעם דין עשה דוחה ל"ת פרק ב' וז"ל:

נראה מדברי רבא במס' שבת דף קל"ג שסובר שם שהטעם שהצרעת דחי עבודה משום דאכתי גברא לא חזי ולא נחית לטעמא דרב אשי שם דהטעם משום דלא הוי בעידנא, משמע דרבא סובר דעשה דוחה ל"ת אף היכא דלא הוי בעידנא, וכן כתוב בס' אבן העוזר, וכן נראה מדברי רבא וכן כתוב במס' זבחים דף צ"ז ע"ב דיליף דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מדאמרה התורה ועצם לא תשברו בו לרבות אפילו עצם שיש בו מוח, ומקשים שם בתוס' תיפוק ליה דלא הוי בעידנא ומה שמתרץ שם בפיסקי התוס' אינו מובן, אמנם לפי דברי אבן העוזר הנ"ל א"ש דרבא לשיטתו דלא מצריך בעידנא, ומיושב בזה מה דאיתא שם רב אשי אמר יקדש עשה היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, וקשה תיפוק ליה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כנלמד מפסוק ועצם לא תשברו בו, ולפי הנ"ל לק"מ דלרב אשי לשטתו דסובר דבכל דחיית ל"ת בעינן בעידנא, ליכא הוכחה מפסוק דעצם לא תשברו בו שאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש עכ"ל, וא"כ לפי מאי דקיי"ל דבעינן בעידנא קיי"ל נמי כרב אשי לגבי רבא דעשה דוחה ל"ת שבמקדש, ודברי הכנסת יחזקאל אתיין שפיר:

לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו – כתב בס' דברי שאול על אגדות הש"ס, שמעתי בשם הגאון בעל קצות החושן ז"ל שאמר דלמה הזמין לו השי"ת פרה אדומה ולא נתן לו שכר שירויח בדבר חול ואמר דבכוונה הראו לו להגוי שלא יתגאה שעשה מצוה גדולה כ"כ והפסיד עי"ז ממון רב. ולכך הראו לו שהוא הפסיד ממון רב בשביל מצוה שכליית דמצות כיבוד אב היא מצוה שכליית. אבל ישראל נותנים ממון רב בעד מצוה חוקיית כפרה אדומה ע"כ דפח"ח:

כד.

וישרנה הפרית בדרך וגי' מאי וישרנה הפרות אמר ריוח משום ר"מ שאמרו שירה – בס' אורח ישרים ח"ב על אגדות הש"ס וכתב בשם ס' נזר הנצחון כי רחוק מן הדעת שהפרית עצמן אמרו שירה בפיהן ממש שא"כ הי' הנס זה גדול מכולם והי' ראוי שהכתוב יספר הנס הזה לומר ויפתח ה' את פי הפרות וישרנה כמו שהזכיר אצל פי האתון עיי"ש -- והמעיין היטב בב"ר פרשה נ"ד ימצא דס"ל להמדרש דהפרות עצמן אמרו שירה וכן איתא בזוה"ק פי' חיי שרה ע"ש, ועל קושייתו י"ל כמ"ש בס' שער בת רבים פ' שמות בשם ס' עין אלי' על קושי' האבן עזרא ז"ל למה לא נכתב בתורה הנס שנעשה ליוכבד שילדה בת ק"ל שנה וכתב הנ"ל דאחר שכבר נעשה נס כזה לשרה. אמנו ע"ה שילדה בזקנותה גם אם אירע לאחרים ג"כ לילד בזקנותם אינו פלא כ"כ ונחשב כטבע ע"ש, וא"כ ה"נ כיון שכבר נעשה נס כזה באתונו של בלעם גם אם אירע כן אח"כ להפרות לאמר שירה אינו פלא כ"כ ונחשב כטבע לכן לא סיפר הכתוב הנס הזה רק בפעם הראשון אצל פי האתון. כי אח"כ כבר יצא מגדר נס, דכל שהי' כבר פ"א בעולם שוב נקל שיהי' עוד פעם אחרת, וכן אמר מו"ח הגאון מהו' עמרם בלום זצ"ל, בהא דכתיב בפ' בא לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהי' כן. והקשה רש"י ז"ל הא בארבה שהיה בימי יואל נאמר כמוהו לא נהיה מן העולם, ולפי"ז ניחא דרק הארבה הראשון דמצרים שהי' כבד מאוד הי' נס חוץ לדרך הטבע, אבל הארבה שיהי' אחרי כן, לעולם לא יהי' נס חוץ לדרך הטבע כמו שהי' הארבה דמצרים בפעם הראשון, וז"ש הכתוב ואחריו לא יהי' כן שינוי ושידוד הטבע כמו שהי' אז. כי כיון שהי' כבר נס בפעם אחד, שוב אם יארע כן עוד הפעם אף שיהי' ארבה כבד וגדול ביותר, מ"מ לא יהי' נס חוץ לדרך הטבע כמו שהי' בפעם הראשון. דכל שהי' כבר פ"א בעולם שוב נקל שיהי' כן עוד הפעם ונחשב כבר כטבע, וא"ש ודו"ק:

ומה שירה אמרו כו' וריש לקיש אמר מזמורא יתמא מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו – מה שקראו מזמור יתמא עיין רש"י ותוס' – ובס' דברי שאול כתב:

דהנה יתום הוא בשביל שאין לו עוזר ותומך מכל צד, כי האב והאם הם עוזרים ותומכים והוא נשאר ריק מכל, והנה גם בנפלאות וניסי השי"ת הוא ג"כ כך, כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הם מוסיפים כח בפמליא של מעלה כמ"ש תנו עוז לאלקים, וכבר אמר הקב"ה למשה היה לך לעזרני, נמצא דבזמן שעושים רש"מ הם עוזרים להשי"ת, אבל בזמן שאין עושים רצונו של מקום אז נשאר הקב"ה מבלי עזר ועושה למען שמו כמ"ש וארא כי אין איש ותושע לי ימיני וזרועי היא סמכתני, ולפ"ז גם שם בימי הפלשתים כשהי' הארון בשדה פלשתים לא היו ישראל כדאין לנס לולא כי ה' בעצמו עשה למען שמו, וז"ש ריש לקיש מליצה נפלאה "מזמורא יתמא" דהיינו כביכול כיתום שאין לו עוזר ותומך, וז"ש מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו, דהיינו שעשה למען כבוד שמו והבן בדברים עכ"ל ודפח"ח ש"י:

כ"ה) תנא כשם שעמדה לו חמה ליהושע כך עמדה לו למשה כו' מיתבי ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו אבע"א שעות הוא דלא נפישין כולי האי ואבע"א אבני ברד לא הוו דכתיב ויהי בנוסם מפני ישראל וגו' וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים וגו' – והנה כתיב ביהושע י' פסוק י"ד ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל – וכתב בס' שמן המור לרא"ב פלאהם ז"ל הכוונה שהנסים המצטרכים והם הכרחיים א"א להיות בלעדם, אינם חידוש כ"כ כי הוא ית' באהבתו ובחמלתו לישראל דרכו לעשותם בעבור ישראל עמו, אבל כשאינם הכרחיים וגם בלעדם ינצלו ישראל ואוביהם יכלו ויאבדו, ורק כדי לעשות רצון צדיק ישמע ה' ויעשה כרצונו הוא ענין פלא וחידוש לא נשמע כמוהו ולא נעשה עד היום הזה, כי הלא בלא זה השליך ה' עליהם אבנים גדולות מן השמים והיו כלים ואובדים ע"י אבני ברד א"כ לא הי' מן ההכרח להעמיד השמש ואעפי"כ עשה ה' רצון יהושע זה הוא פלא גדול, וזש"ה ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש, בלי שיהיה צורך והכרח בנס ההוא, כי הלא ה' נלחם לישראל גם בלא זה ע"י אבני ברד, רק הואיל ויצא מפי אותו זקן יהושע עשה ה' כרצונו. ענין פלא כזה לא היה לפניו ואחריו -- ועיין בש"ס ע"ז דף כ"ה ע"א דפריך מפסוק זה אהא דאמר התם דמשה העמיד החמה במלחמת סיחון, מיתיבי ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו, ומשני בתירוץ שני, התם אבני ברד לא הוו וכו' ע"ש, והוא הדבר אשר דברנו יען דבמשה לא הוו אבני ברד א"כ היה מן ההכרח להעמיד החמה ע"כ לא היה חידוש כ"כ, אבל כאן ביהושע דהוו אבני ברד ובלא זה היו כלים ואובדים כל אויביהם ע"י אבני הברד. א"כ לא היה הכרח להעמיד השמש ואעפי"כ שמע ה' בקול יהושע, ענין חידוש ופלא כזה לא היה לפניו ואחריו עכ"ל ודפח"ח ש"י:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה