אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק ג וזה דבר השמטה מקונטרס מעדני פסח

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

וזה דבר השמטה מקונטרס מעדני פסח

ילקוט הגרשוני מעדני פסח

(א)

בשו"ת בית שערים למו"ח הגאון ז"ל חאו"ח סי' ר"ג מביא קושית מהר"ם ברבי ז"ל על מכילת' פרשת בא, אקרא אני והנותר ממנו באש תשרופו. עד בוקר למה לי. אלא בא הכתוב ליתן תחום לבוקרו של בוקר. פי' שנעשה נותר בעמוד השחר ואין צריך הנץ החמה. והקשה הנ"ל הא תוס' וראשונים שלהי ע"ז הקשו למ"ד לינת לילה פוגמת איך נעשה נותר הא הוי נוטלפ"ג ומותר וכן הקשה הרא"מ פ' צו ותירץ דפגימה ונותר באים כאחת ע"ש. ואי נימא דאינו נעשה נותר עד הנץ החמה הדק"ל דפגימה קדים בעמוד השחר ועכ"ח דנותר בעמוד השחר וא"כ קרא למה לי -- וע"ש מש"ש בזה -- ולפענ"ד הקושי' מעיקרא ליתא דהא צריך קרא בפסח מצרים דאז נאמר להם מקרא זה והנותר ממנו עד ביקר באש תשרופו, ואז עדיין לא נאמר לגר אשר בשעריך תתננה דמיני' ילפינן נבלה הראויה לגר הוי נבלה ושא"ר לגר ל"ה נבילה ונוטלפ"ג מותר. אבל במצרים שעדיין לא ניתנה תורה ולא נאמר לגר אשר בשעריך וגו' א"כ אז אפילו נוטלפ"ג הי' אסור, ושפיר הוצרך לומר להם עד בוקר ליתן תחום לבוקרו של בוקר דנותר בעמוד השחר ואין צריך הנץ החמה וא"ש.

(ב)

בפסחים פ"ג ע"א ועצם לא תשברו בו. בו בכשר ולא בפסול. וקשה לי הא כתב בתולדות אדם בשם הגאון מהרש"ז מוואלאזין דלכך כתיב בפסוק אחד לא תוציא וגו' מן הבשר חוצה בלשון יחיד, ועצם לא תשברו בו בלשון רבים, לרמז על הא דקיי"ל אין מוציא אחר מוציא אבל יש שובר אחר שובר. א"כ הא מסברא חיצונה לולי מיעוטא דבו, הו"א דאפי' בפסול שייך האיסור דש"ע רק מלת בו ממעט פסול, א"כ מנלן דבפסול אין שייך האיסור דשבירת עצם כלל, דילמא קרא הכי קאמר ועצם לא תשברו בו אפילו רבים משום דיש שובר אחר שובר ושניהם חייבים, ועז כתיב בו בכשר ולא בפסול, דדוקא בכשר יש איסור אפילו בשובר אחר שובר אבל בפסול לא יש איסור כי אם לשובר הראשון, וכיון דאיכא למידרש הכי מנלן לומר דבפסול ליכא איסור דשבירת עצם כלל וכלל וצ"ע.

(ג)

ברש"י ותוס' פסחים צ"ה ע"א הקשו לאיסי בן יהודא דאמר יעשו אותו במצוה שבגופו הכתוב מדבר. האי לא ישאירו ממנו עד בוקר מאי עביד ליה והניחו בתימה ע"ש -- ולפענ"ד מכאן ראיה לשיטת הרא"ה ז"ל בס' החינוך שכתב במצוה ח' שלא להותיר כלום מבשר הפסח למחרתו וכו' שנאמר לא תותירו ממנו עד בוקר, וכתב במנחת חינוך שם, מדכתב שלא להותיר "כלום" עכ"ח ס"ל דא"צ כזית רק אפי' כ"ש אם הותיר עובר בלאו זה (וע' בתשו' מוצל מאש סי' נ"א שחקר בזה ע"ש) והנה גם בפסח שני במצוה שפ"ב כתב בספר החינוך,. שלא להותיר "כלום" מבשר הפסח שני למחרתו וכו' שנאמר לא ישאירו ממנו עד בוקר ע"ש. ונלע"ד שהוציא כן מדקדוק הלשון דכתיב "ממנו" וכמ"ש האבן עזרא ז"ל בפ' בראשית בפסוק ויצו ה' אלקים על האדם וגו' ואחר שאמר מעץ הדעת לא תאכל מה צורך למלת ממנו וכו' או טעמו אפילו מעט ממנו עכ"ל עיי"ש, וא"כ ה"נ לא תותירו ממנו ולא ישאירו ממנו משמע אפי' מעט ממנו ולכן כתב הרא"ה ז"ל בפ"ר וגם בפ"ש שלא להותיר "לכלום" וכו' -- וא"כ לפי"ז שפיר צריך למיכתב בפסח שני לא ישאירו ממנו עד בוקר אע"ג דכבר כתיב בפסח מצרים לא תותירו ממנו וגו' והוא מצוה שבגופו ובוודאי אסור אפילו בפסח שני, מ"מ אי לאו דכתיב ולא ישאירו ממנו דאסור להותיר אפילו מעט ממנו לא הוי ידעינן זה מפסח מצרים, משום דהו"א דדוקא בפסח מצרים שאז עדיין הי' להם דין בני נח הקפידה תורה שלא להותיר אפילו כל שהו משום דלא ניתנו שיעורין לבני נח כמ"ש הרמב"ם בפ"ט ממלכים. אבל בפסח שני שכבר ניתנה תורה והי' להם דין ישראל אין איסור נותר רק בשיעור כזית, לכן כתבה תורה גם בפסח שני לא ישאירו ממנו עד בוקר דאסור להותיר אפי' בכ"ש כמשמעות לשון "ממנו" וא"כ גם לאיסי בן יהודא צריך למיכתב לא ישאירו ממנו עד בוקר ומיושב קושי' רש"י ותוס' וא"ש. (אחר קו כותבי מצאתי בספר החינוך מצוה קי"ז שכתב בזה הלשון ושאור ודבש אסור בכ"ש שנאמר לא תקטירו ממנו כלומר אפי' כל שהוא עכ"ל, ונתתי שבח והודי' להשם ב"ה

שכיוונתי האמת בדברי החינוך במצוה ח' (ושפ"ב הנ"ל):

(ד)

בפסחים ג' ע"ב כתבו התוס' דמי שאין לא קרקע פטור מפסח כמו מראיה ע"ש. ומורי הגאון מהר"ם שיק ז"ל כתב דמהא דלא קחשיב במתני' דפאה (פ"ג מ"ו) גם מצות ראיה שצריך קרקע כל דהוא יש ראיה לשיטת הרמב"ם דגם מי שאין לו קרקע חייב בראיה ובפסח נגד שיטת התוס'. והשיב לו הגאון מהר"י עטלינגער ז"ל בשו"ת בנין ציון החדשות ס"ס פ"ד דלהתוס' לשיטתם אדרבה יש ראיה משם להיפך, שהם כתבו בב"ב דף כ"ז דוידוי מעשר ג"כ אינו בלא קרקע אף שבמתני' דפאה לא קחשיב וידוי כדמוכח מדתני ליה בירושלמי ע"ש, וא"כ, קשה באמת למה לא קחשיב במתני' וכן הקשה בתוס' יו"ט. וצ"ל דתני ושייר, אבל יקשה דמאי שייר דהאי שייר, וע"כ. צ"ל דשייר ראיה, וא"כ מוכח ממתני' דמי שאין לא קרקע פטור מראיה ולכן שפיר כ' התוס' בפסחים להלכה כן. אבל הרמב"ם י"ל דס"ל כשיטת רש"י שהביאו התוס' דוידוי לא צריך קרקע וא"כ וידוי ליכא שיור ושפיר יקשה למה לא תני ראיה במתני' דמאי שייר דהאי שייר, אעכ"ח דסתם מתני' סובר דמי שאין לו קרקע חייב בראיה עכ"ל הטהור -- ובענין זה ראיתי בס' וידבר משה פ' פינחס שהביא בשם מרן חת"ס ז"ל (והוא אצלי דבר חדש, יען שלא ראיתיו בשום א' מחיבוריו הקדושים) גבי דינן של בנות צלפחד דהקשה חח"ס אמאי נסתפק משה הא מוכח דבת יורשת דאל"כ איך אמרה תורה וכי יגור אתכם:

גר ועשה פסח הא תוס' רפ"ק דפסחים כתבו מי שאין לו קרקע פטור מפסח וגר אין לו קרקע ועכ"ח שנשא בת ישראל וירשה מאביה, אמנם אי קנין פרות כקנין הגוף דמי ואף שחוזר ביובל מ"מ ק"פ הוי כקה"ג משכחת:

לה שקנה קרקע ולא מוכח בת יורשת, אבל אי לאו כקנין הגוף דמי עכ"ח מוכח דיורשת. ובזה פליגי ריו"ח ור"ל בספרי, ריו"ח אמר נתעלמה ממנו הלכה על שאמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי דריו"ח לטעמי' ק"פ כקה"ג דמי, ור"ל אמר ידע הדין אלא שלא רצה ליטול גדולה לעצמו וחלק כבוד להקב"ה דר"ל לטעמי' דס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי וא"כ עכ"ח צ"ל דידע דאל"כ איך גר עושה פסח עכד"ק ודפח"ח ש"י -- אמנם מ"ש דפליגי בזה ריו"ח ור"ל בספרי, הנה בילקוט שמעוני פ' פנחס רמז תשע"ד בתחלתו הביא פלוגתא זו וציין המקור מתנחומא ובמדבר רבה ושם לא נזכר ר' יוחנן רק דיעה א' סתם ודעה ב' הוא דעת ריש בן לקיש שאמר יודע הי' משה רבינו את הדין וכו' עיי"ש. ועיינתי בתנחומא ובמ"ר פ' פינחס וראיתי דשם מובא דיעה א' בשם י"א והוא ר"ת יש אומרים ואולי לפני מרן חת"ס ז"ל הי' הגירסא רי"א והוא ר"ת ר' יוחנן אמר, אך אפילו אי גרסינן י"א, מ"מ מה שכתב החת"ס סופר דריש לקיש לטעמי' הוא דבר נחמד מאוד:

(ה)

בנחלי מים להגאון מ' יעקב מאיר פאדווה ז"ל אבדק"ק בריסק דליטא יע"א כתב בסוף הדרוש י' לשה"ג וז"ל:

וקשה לי בסוגיא דפסחים דף ו' דיליף רשב"ג שתי שבתות שהרי משה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח שנא' החודש הזה לכם ר"ח וכתיב דברו אל בל עדת ישראל לאמור בעשור לחודש הזה וגו' וקשה לי היאך ילפינן שתי שבתות דהא מבואר במשנה דפסחים פ"ט מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור וכו' א"כ יש לומר דלא צריך להזהיר אלא עשרה ימים קודם, דהא צריך להזהיר משום דמצותו דמקחו מבעשור, ואין לומר דהו"ל להזהיר רק על זה דמקחו מבעשור, ולא שאר דיני פסח אם אין צריכין להזהיר שתי שבתות, דז"א דהא אנן קיימינן לרשב"ג דסובר דאיידי דמיירי במילי דפסחא מסיק לכולהו מילי דפסחא וצ"ע עכ"ל -- ופלא בעיני שלא ראה שכן הקשה בספר טורי אבן בחלק אבני מלואים למס' מגילה דף כ"ט ע"ב בד"ה שואלין ודורשין עיי"ש ותמצא:

(ו)

בפסחים ק"כ א' בתוס' ד"ה מפטירין כו' הביאו הירושלמי דמשו"ה הפסח נאכל על השובע שלא יבא מחמת רעבונו לידי שבירת עצם וכתיב ועצם לא תשברו בו. וע"ז כתבו וחגיגה הבאה עם הפסח אע"ג דאיכא למ"ד דאית בה משום שבירת עצם ואפ"ה אינה נאכלת על השובע היינו משום דפסח בן שנתו הוא ורכיך אבל חגיגה לא עכ"ל -- והקשה בספר נפתלי שבע רצון בפ' בא (ומובא בצל"ח) דמאן שמעת לי' דחגיגה אית בי' משום שבירת עצם בן תימא, וב"ת הרי בהדיא קאמר לעיל בדף ע' ע"א דחגיגה בא בת שנתו כמו הפסח והוא קושי' עצומה – ועיין בס' משיב נפש מ"ש ליישב ואולם כל מעיין יראה דאין לשון התוס' סובל ביאורו -- וראיתי בהגהות רעק"א ז"ל שהראה לעיין בזה בתשובות מעיל צדקה סי' ו' ושו"ת הנ"ל אינו בידי לראות מ"ש אך ראה זה מצאתי בתורת משה ממרן חת"ס ז"ל (ספר ויקרא דף ל' ע"א) שהביא הקושיא בשם רבים תמהו דמאן דאית לי' שיש בו משום שבירת עצם היינו בן תימא לעיל ע' ע"א איהו בעי נמי בן שנתו כדלעיל להדיא דלכל מילי אקשי רחמנא לפסח. וע"ז כתב, ולפע"ד צריך להבין ג"כ מאי קשי' להו מעיקרא דחגיגה יהא נאכל על השובע מאי קושי' כיון ששניהם נאכלין בלילה א' מן התורה עכ"ח יהא א' מוקדם וא' מאוחר לחבירו ואיך אפשר לאכול שניהם על השובע, ואין לומר דקושי'תם מאי חזית דגזרו אפסח טפי מחגיגה דלמא יאכל החגיגה באחרונה, ז"א משום דבקרא דנפקא לבן תימא הך הקישא היינו מולא ילין לבקר זבח חג הפסח ע"ש א"כ מוזכר בקרא זבח חג ברישא והדר הפסח ובדין דניכול חגיגה קודם לפסח, וצ"ל דסמכו על מ"ש שם (ע' ע"ב ד"ה מ"ט דבן דורתאי) דלמאן דס"ל חגיגת י"ד דאורייתא מוקי לי' לקרא וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר, צאן לפסח ובקר לחגיגה בחגיגת י"ד דלדחי זביחתו שבת כזביחת פסח ע"ש, וא"כ שפיר הקשו כיון דמקראי אין ראי' דפעם הקדים חגיגה ופעם פסח, א"כ מאי חזית דניכול פסח באחרונה כנלע"ד, וא"כ לפ"ז שפיר תרצו דלהך מ"ד אינה באה בת שנתו, דלמידי דאכילה אקשי ולא לכל מילי, דאל"ה אינה באה אלא מן הצאן והכא כתב בקרא להדיא בקר לחגיגה. אע"כ למידי דאכילה לחוד אקשי ומשו"ה בעי נמי היקשא דוזבחת משום דחיית שבת שתהי' זביחתו שוה וא"ש ודו"ק עכ"ל הטהור:

(ז)

בפסחים דף ע' אמר רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה היא דאי ס"ד חיבה היא תיתי בשבת ותיתי במרובה וכו'.ובתוס' שם (ד"ה לאו חובה היא) כתבו וקשה לר"י דהשתא משמע דלרבנן דבן תימא דבסמוך היא חגיגת י"ד דרבנן ולקמן דף ע"א משמע שהיא מן התורה דתניא לא ילין מן הבשר וגו' לימד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים. ועיי"ש שנדחקו ליישב -- ובסידור יעב"ץ בפי' הגדה ש"פ במאמר חכם מה הוא אומר וכו' כתב הגאון ר' יעקב עמדין ז"ל דודאי לד"ה הוא דאורייתא אלא שמסרה הכתוב לחכמים דומיא דמלאכת חול המועד ודכוותייהו ה"ל מן התורה היא שתבא עם הפסח כפי שיאמרו חז"ל דהיינו בחול ובטהרה ובמועט וה"פ דלאו חובה היא מן התורה בהחלט עכ"ל -- ואפשר דגם הרמב"ם ז"ל סובר כן ועפי"ז יתיישבו קושיות הצליח ז"ל בפסחים דף ע' ע"ב בגמ' ד"ה אמר רב מ"ט דבן דורתאי וכו' על הרמב"ם ז"ל יעו"ש ודו"ק -- והנה בצל"ח שם הביא תמיהת הלח"מ על הרמב"ם בה' חמץ ומצה פ"ח ה"ב שכתב שם בשאלת הבן הלילה הזה כולו צלי' ותמה הלח"מ דהרי רב חסדא קאמר בפסחים דף ע' ע"א זו דברי בן תימא וכיון שהרמב"ם פסק בה' ק"פ שחגיגה נאכלת לשני ימים א"כ פסק דלא כבן תימא ואיך פסק כאן הלילה הזה כולו צלי -- ועיין בצל"ח שם וגם לקמן דף קי"ו ע"א מ"ש הצל"ח ז"ל ליישב תמיהת הלח"מ הנ"ל ולפענ"ד נראה עפימ"ש הב"י באהע"ז סי' ט"ז דהרמב"ם סובר כר"ש דדריש טעמא דקרא ע"ש. וכ"כ הב"י בטור יו"ד סי' קפ"א שדעת הרמב"ם ז"ל שאע"פ שכל חוקי התורה גזירת לך הם מ"מ כל מה שיוכל לבקש לו טעם נאמר בו טעם וכר' שמעון דדריש טעמא דקרא עכ"ל עיי"ש א"כ לפי"ז הא דאמר רחמנא לאכול הפסח צלי אש דוקא ג"כ נאמר בו טעם שכתב הרא"ה בספר החינוך מצוה ז' לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי שהוא מאכל טוב ומיטעם וכו' ואנו שאוכלין הפסח לזכרון שיצאנו לחרות היות ממלכת כהנים וגוי קדוש ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושררות עכ"ל, א"כ הרי כתב הרמב"ם בפ"ז מה' חומ"צ ה"ו וה"ז בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים של' ואותנו הוציא משם וכו' ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית כלומר כאלו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות עכ"ל, ממילא בכל מה שסועד בלילה הזה צריך להראות דרך חירות וא"כ גם בשר החגיגה צריך לאכול צלי אש דוקא שהוא דרך חירות ושררות כמ"ש בספר החינוך הנ"ל, ושפיר כתב הרמב"ם שצ"ל הלילה הזה כולו צלי ואפילו החגיגה ג"כ צריך לאכול צלי, דאם יאכלנו מבושל א"כ הוא מראה דרך עבדות ושפלות ובלילה הזה אדרבה צריך להראות דרך חירות ושררות, ומעתה לא קשי' מהא דרב חסדא שאמר זו דברי בן תימא, די"ל דהוא סובר כר' יהודא דלא דריש טעמא דקרא לכך צריך לאוקמי המשנה כבן תימא, משא"כ הרמב"ם ז"ל דפוסק כר"ש דדריש טעמא דקרא וא"ש, (ועיין בס' מנחת חינוך ריש מצוה תס"ד שכתב בזה"ל, והר"מ פוסק כר"ש דדריש טד"ק ומ"ש מפ"ג מהלכות מלוה אכ"מ וע' שם בלח"מ ובעזהי"ת יתבאר במק"א עכ"ל עיי"ש ותמצא):

(ח)

בטור או"ח סי' תע"ג כתב וי"א כשפסח במ"ש שאין ליקח אלא תבשיל א' זכר לפסח אבל לא הב' שכנגד החגיגה לפי שאז לא באה חגיגה עם הפסח שאין דוחה שבת, וכתב הב"י שכ"כ הרא"ש מטעם דמהרה יבנה בהמ"ק ב"ב ויאמרו אשתקד מי לא הבאנו זכר לחגיגה אע"פ שחל י"ד בשבת השתא נביא חגיגה בשבת וכו' ובפרי חדש או"ח סי' תע"ג כ' דהא ליתא דכיון שהדבר מסור לבי"ד ליכא למיחוש למידי וכדאמרינן בפ"ק דביצה עדות מסו לבי"ד ביצה לכל מסורה וכו' עיי"ש -- ופלא שלא זכר שר שכן מפורש בתוס' פסחים דף קי"ד ע"ב ד"ה אחד זכר לפסח וכו' דליכא למיחש שמא יבנה בהמ"ק ויאמרו אשתקד עשינו זכר לחגיגה בשבת השתא נמי נקריבה בשבת דהקרבה מסורה לזריזין וכשיבנה משה ואהרן יהיו עמנו וליכא למיטעי עכ"ל:

(ט)

בהגדה ש"פ מעשה בר"א ור"י וראב"ע ור"ע ור"ט שהיו מסובין בבני ברק וכו' -- הקשה הגאון מהרי"מ ז"ל מבריסק בנחלי מים דף ס"ה ע"א האיך הסיב ר"ע לפני ר"א שהוא רבו דהא קיי"ל פסחים ק"ח דתלמיד בפני רבו א"צ הסיבה וזה ידוע דר"ע הי' תלמידו של ר"א הגדול ומבואר בפוסקים שדקדקו מלשון הרמב"ם והכלבו דאיסורא איכא להסב מפני מורא וכבוד רבו, ותירץ שר"א נתן לו רשות להסב ומבואר ברמב"ם כשנותן לו רבו רשות רשאי, והב"י דקדק מאין יצא זה להרמב"ם דנתינת רשות מועיל, ולפמ"ש מוכח מעובדא הזאת עכ"ד -- וראיתי בשו"ת יד יצחק ח"ג סי' ט"ז שהחכם השואל הקשה לו כן (בלי ראות הס' נחלי מים הנ"ל) והוסיף להקשות מדברי העט"ז באו"ח סי' תע"ב דברבו מובהק גם בנתן לו רשות לא מהני, והגאון יד יצחק ז"ל השיב דכוונת העט"ז דברבו מובהק לא מועיל נתינת רשות לענין שיהא חיוב להסב, אבל רשות שפיר איכא יעו"ש -- ולפענ"ד אולי י"ל בעיקר קושיית הנחלי מים, דהנה הא דתלמיד אצל רבו א"צ הסיבה הוא נלמד בפסחים ק"ח א' מהא דאמר רב יוסף לאביי לא צריכיתו מורא רבך כמורא שמים, ופי' הרשב"ם כמורא שמים דכתיב את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים (לעיל כ"ב ע"ב) השוה מורא רבו למורא שמים עכ"ל לעיל כ"ב הנ"ל איתא שמעון העמסוני וכו' עד שבא ר"ע ולימד את ה"א תירא לרבות ת"ח -- וא"כ י"ל דהך מעשה בר"א וכו' שהיו מסובין וכו' הי' קודם שלימד ר"ע את ה"א תירא לרבות ת"ח ועדיין לא נודע הדין דמורא רבו שוה למורא שמים ושפיר הי' ר"ע ור"ט מסובין לפני ר"א שהי' רבם -- אמנם באמת דברי רשב"ם הנ"ל תמיהים, דהרי הא דמורא רבך כמורא שמים לא צריך ללמוד מאת ה"א תירא, דכבר נלמד זה מפסוק דפ' שמות, ודבר הוא לך אל העם ואתה תהיה לו לאלקים כדאיתא במדרש (שמות רבה סוף פ"ג) אעפ"י שהוא אחיך הגדול ממך יהי' מוראך עליו מכאן אמרו מורא רבך כמורא שמים אמר לו כשם שמוראי עליך כך מוראך עליו עכ"ל ע"ש, וא"כ הא דלמדין מאת ה"א תירא לרבות ת"ח, עכ"ח קאי על כל ת"ח אעפ"י שאינו רבו וא"כ לפי"ז השוה הכתוב מורא כל ת"ח למורא שמים, וכשם שמהני נתינת רשות דכל ת"ח להסב לפני אעפ"י דמוראו שוה למורא שמים הה"ד דמהני נתינת רשות של רבו להסב לפניו אעפ"י שמוראו שוה למורא שמים וזה דלא כעט"ז דס"ל דברבו מובהק לא מהני נתינת רשות להסב לפניו וצ"ע:

(יוד)

בחת"ס חיו"ד סי' רל"ג ד"ה אמנם ידעתי וכו' כתב וז"ל -- ויום כ"ה למב'י י' אייר יום ביקור פסח שני עכ"ל -- ובתשו' יד יצחק ח"ב סי' רמ"ה נשאל דהלא זה נגד הגמ' דפסחים דף צ"ו ע"א דדרשינן הזה למעוטי פסח שני מביקור ד' ימים קודם שחיטתו, ועיי"ש שמיישב דברי חת"ס עפ"י נסתר -- והנה תשו' יד יצחק הנ"ל נדפס בשנת תרס"ה, ואני הייתי הראשון שפירסמתי פלא זה על החת"ס בקונטרס תל תלפיות מחברת א' שנדפס בוואיטצען בשנת תרנ"ב והשואל בתשו' יד יצחק העלים עין מזה -- אמנם כן ליישב דברי חת"ס ז"ל עפ"י נגלה נלע"ד דהחת"ס אזיל כאן בשיטת התוס' סוכה דף מ"ב ע"א דס"ל דביקור ד' ימים קודם שחיטה הוא מעכב אפילו בדיעבד ואם לא ביקרוהו ד"י קודם אפילו נמצא תם הוא פסול להקרבה (ע"ש בתוס' ד"ה שאינו מבוקר וכו'), וכ"כ שם בס' כפית תמרים שכן הוא דעת התוס' אך כתב שלא מצא דין זה ברמב"ם ע"ש, א"כ לפי דעת התוס' דביקור ד' ימים מעכב בתמיד והה"ד בפסח, י"ל דמה דדרשינן הזה למעוטי פסח שני מביקור ד' ימים, היינו דבפסח שני אינו מעכב הביקור דד' ימים, דדוקא בפסח ראשון מעכב הביקור אפי' בדיעבד ואם לא ביקריהו ד' ימים קודם שחיטה אפי' נמצא תם הוא פסול להקרבה, משא"כ בפסח שני אינו מעכב בדיעבד, אבל לכתחלה גם פסח שני בעי ביקור ד' ימים קודם שחיטה, ועפי"ז א"ש דברי החת"ס ז"ל -- וראיה גדולה נ"ל לשיטת התוס' סוכה הנ"ל דביקור ד' ימים מעכב אפילו בדיעבד מגמרא דפסחים דפריך אלא מעתה והיה לכם למשמרת עד י"ד יום לחודש הזה ה"נ זה טעון ביקור ד"י כו' ואין אחר טעון ביקור והתניא בן בג בג אומר מניין לתמיד שטעון ביקור ד"י קודם שחיטה שנא' תשמרו להקריב לו במועדו ולהלן הוא אומר והי' לכם למשמר עד י"ד מה להלן טעון ביקור כו' אף כאן טעון ביקור כו' ומשני שאני התם דכתיב תשמרו ופסח דורות נמי הכתיב ועבדת וכו'. אלא ההוא הזה למעוטי פסח שני דכוותי' עכ"ל הגמרא -- וכתב שם בהגהות בעל מליא הרועים ז"ל שנדפסו בש"ס ווילנא וז"ל:

גמ' והתניא בן בג בג אומר כו' הו"ל לאקשויי מהך דתניא שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום שהוא משום ביקור דקרבן כדאיתא במס' ע"ז דף ה' ע"ב וכמ"ש הב"י באו"ח סי' תכ"ט (א"ה בחידושי חת"ס לשו"ע הלכות פסח דפוס ירושלים תרנ"ד הסכים בריש הל' פסח עם הב"י הנ"ל עיי"ש) אלמא חזינן דאף פסח דורות בעי ביקור. ועוד קשה טפי דמסיק הכא דהאי הזה למעוטי פסח שני הוא דאתי דאין טעון ביקור, והרי חכמים דס"ל דשואלין ודורשין שלשים יום קודם ילפי ממשה שעמד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, ש"מ דגם פסח שני בעי ביקור, כפי"מ שמבואר בסוגיא דרפ"ק דע"ז דעיקר הטעם משו ביקור עכ"ל -- אמנם לשיטת התוס' סוכה הנ"ל א"ש דמהך דשואלין ודורשין כו' לא נשמע אלא דבעי ביקור לכתחלה אבל לא נשמע דאם לא בקרוהו ד' ימים קודם פסול אפילו בדיעבד. לכך הביא הש"ס הא דבן בג בג וכו' דמזה נשמע דפסול בלא ביקור אפי' בדיעבד, והאי הזה דממעט פסח שני מביקורי היינו דבפ"ש אינו מעכב הביקור אפי' בדיעבד כמו בפסח ראשון אבל עכ"פ לכתחלה בעי ביקור כדמוכח מהא דשואלין ודורשין וכו' וא"ש ודו"ק:

(והנה בספר אומר השכחה להגאון ר' ישעי' פיק ז"ל בחידושי הש"ס למס' סוכה תמה על התוס' דס"ל דביקור מעכב אפילו בדיעבד הא בקדשים בעינן שנה עליו הכתיב לעכב עיי"ש, ויפה כ' בס' משמרת אלעזר חלק תשועה בישראל אות ס"ה דבמח"כ נעלם ממנו תוספתא פ"ה דפסחים אמר ר' יוסי שמעתי שהשוחט תמיד שאינו מבוקר חייב חטאת ויביא תמיד אחר כו' שנאמר תמימים יהיו לכם ונסכיהם כשהן מבוקרין הן תמידין וכשאינן מבוקרין אינן תמידין עכ"ל, הרי מפורש יוצא דמעכב גם בדיעבד דשנה עליו הכתוב לעכב דהא כבר נלמד דתמיד טעון ביקור ד"י מגז"ש דתשמרו מפסח כמבואר בפסחים צ"ו ע"א וא"כ למ"ל קרא דתמימים יהיו לכם א"ו דאתי קרא ושנה עליו לעכב עכ"ל ע"ש):

ת ו ש ל ב " ע הערה באבודרהם (ריש סדר הגדה ופירושה) כתב בשם הירושלמי הא דפסח נאכל על השובע הטעם דאם הי' נאכל בשעת רעבון הי' יכול לבוא לידי שבירת עצם -- ואח"כ כתב בזה"ל -- היא המצוה בזמן שבה"מ קיים בתחלה מביאין הפסח ומברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת הפסח ואוכל ממנו כל אחד כזית ואח"כ מביאין החגיגה ומברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת הזבח, וכשגמרו לאכול החגיגה מביאין הפסח ואוכלין אותו על השובע עכ"ל -- ויפלא מאד בעיני דהלא הני שני כתובים מכחישים זא"ז דלטעם הירושלמי הנ"ל איך אפשר לאכול בתחלה הפסח בעדנו רעב, הא איכא למיחש שיבא לידי שבירת עצם וצ"ע:

לעיל בקונט' מעדני פסח אות ל"ה הבאתי בשם אדמו"ר הגאון מבערעגסאס זצ"ל סברא לחלק יצאה בענין מלאכה שאצל"ג בין שבת ליו"ט ושיש לומר דביו"ט הכל מודים דמלאכה שאצל"ג חייב וכתבתי שם שצריך חיפוש בש"ס ופוסקים אם לא נמצא באיזה מקו סתירה לזה עיי"ש -- והנה כעת במהד"ב מצאתי סתירה חידוש דין זה (א) בתוס' פסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה כתישה ביו"ט מי שרי ע"ש. (ב) בתוס' ביצה דף ג' ע"א בסוף ד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש שכ' וי"א דלכך אין צדין וכו' ולא נהירא דא"כ הוי מלאכה שאצל"ג דמותרת עכ"ל ע"ש -- ושו"ר שגם בתוס' ביצה דף ח' ע"א ד"ה וא"צ אלא לעפרה וכו' מבואר דגם ביו"ט מלאכה שאצל"ג פטור ע"ש -- והנה ספר שו"ת קול ארי' מאדמו"ר הגאון הנ"ל אינו תח"י כעת לראות אם לא מדובר בו בענין זה:

אחר סיום מילי דשמעתתא אתחיל לסדר מילי דאגדתא ואלדא דיליה יקר ורבותא יתן לי. חכמתא וסוכלתנותא וזרעא די לא יפסוק ודי לא יבטול מפתנמי אורייתא אכי"ר.

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה