אור ברסלב

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

מסכת ערכין

מסכת בכורות

פורים דאיכא ניסא לימא הלל, א"ר יצחק לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ, מתקיף לה רב נחמן בר יצחק והרי יציאת מצרים דנס שבחו"ל הוא ואמרינן הלל וכו' – במהרש"א ח"א כתב הטעם דאין אומרים שירה על נס שבחו"ל, לפי שכשנכנסו לא"י נתקדשה והקב"ה נקרא אלקי ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד כמ"ש הרמב"ן פרשת נצבים ע"ש. והנס שם על ידו ולא ע"פ שליח וראוי לומר עליו הלל, משא"כ נס שבחו"ל שנעשה ע"פ שליח או מלאך עכ"ל – וקשה לי דלפי"ז מאי מקשה רנב"י והרי יציאת מצרים דנס שבחו"ל הוא ואמרינן הלל, הרי הקשה בטורי אבן במגילה דף י"ד ע"א מאי פריך מיו"ט הראשון של פסח שאומרים הלל דלמא לאו משים נס אומרים אותו אלא מפני שהוא מועד מידי דהוי אר"ה ויוהכ"פ דפריך בגמ' דנימא הלל מחמת שהם מועדים, ותירץ דהא דפריך והרי יצי"מ אהלל שאומרים בליל יום טוב הראשון של פסח קא קשיא ליה דהא לאו משום לתא דרגל אמרינן ליה אלא משום לתא דניסא היא דהא בשאר רגלים אין אומרים הלל בלילה אלא ביום לחוד והכא אמרינן הלל כדתנן בפסחים פ"ט (דף צ"ה) ש"מ משום לתא דניסא אמרינן ליה בלילה עכ"ל ע"ש – והשתא לפי מ"ש המהרש"א ז"ל הטעם דאין אומרים שירה על נס שבחו"ל, לפי דשם נעשה הנס ע"פ שליח או מלאך, אכתי קשה מה פריך והרי יצי"מ וכו' הא בליל יום טוב ראשון של פסח שנעשה הנס דמכות בכורות ע"י הקב"ה בעצמו לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח כמ"ש בהגדה ש"פ, שפיר ראוי לומר עליו הלל אף שהיה נס דחו"ל וצ"ע שו"ר בש"ס ווילנא בהגהות הגאון מ' צבי חיות ז"ל לכאן שכ' וז"ל:

והרי יצי"מ דנס שבחו"ל הוא ואמרינן הלל. עי' טורי אבן (מגילה י"ד ע"א) דהרי הא דאומרין הלל בפסח הוא משום החג כמו בסוכות ועצרת ולא משום הנס. והנה רצה לחדש דכוונת הש"ס על הלל שאומרין בליל פסח, ובאמת דבריו תמוהים דהרי הלל זה אינו מן הדין ואנחנו האשכנזים אין נוהגים באמירות, ואם הכוונה על הלל של סדר הגדה. הנה אין מברכין ע"ז וגם מפסיקין בו באכילה וע"כ אינו מצד הדין רק משום מנהגא. ואולי הכוונה על הלל שבשעת שחיטת הפסח (פסחים ע"א) ובלי ספק היו מברכין עליו עכ"ל – אך גם לפי פירושו דקושי' רנב"י קאי על הלל שאומרין בשעת שחיטת הפסח ג"כ קשה מה שהקשיתי על המהרש"א ז"ל דהרי הנס שנעשה לישראל במצרים בשעת שחיטת הפסח שהיו שוחטין הצאן שהוא אלהיהן של מצרים ולא היו המצרים יכולין לעשות להם כלום, נס הזה ג"כ נעשה ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י שליח או מלאך כמבואר במדרש (שמות רבה פ' ט"ז) שהיו המצרים רואים בכוריהם הרוגים ואלהיהן (היינו הצאן) שחוטין ולא היו יכולין לעשות כלום שנאמר ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים עיי"ש, א"כ נס הזה ג"כ נעשה ע"י הקב"ה בעצמו, כמ"ש בהגדה ש"פ, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא השליח אני ה' אני הוא ולא אחר. א"כ מה פריך מן הלל שאומרין בשעת שחיטת הפסח הלא הנס שנעשה אז לישראל הי' ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י שליח או מלאך א"כ ראוי לומר עליו הלל אף שהוא נס שבחוצה לארץ וצ"ע כעת.

ועיין בס' דברי שאול על אגדות הש"ס לכאן שהביא קושיא בשם הגאון מו"ה יוסף שטיינהארט בעל שו"ת זכרון יוסף זצ"ל מה פריך והרי יצי"מ דנס שבחו"ל וכו' הא כתב בתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים דעשו פסח מצרים בארץ ישראל שעי"ז נשא אותם לא"י והביאם אח"כ למצרים ואם כן כששחטו פסחיהם ואמרו הלל היו בארץ ישראל. וע"ש שתי' דקודם שנכנסו ישראל לא"י לא היה לו דין א"י, וגם הוכיח מגמ' דילן בפסחים דף צ"ו דהגמרא אינו סובר כהתרגום יונתן הנ"ל.

יא.

ואימא ד"ת דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב משמחי לב איקרי טוב לא איקרי כתב במהרש"א ח"א וז"ל:

המ"ל הא איקרי טוב תורה שנאמר כי לקח טוב וגו' ולמאי דמשני גבי ביכורים טוב לבב לא איקרי ניחא וק"ל – ופלא בעיני שלא זכר שר דברי התוס' במקומו שהקשו קושייתו ובתירוץ השני תירצו ג"כ כמהרש"א טוב הסמוך ללב לא איקרי – ושו"ר שגם בספר דברי שאול על אגדות הש"ס לכאן תמה כן על המהרש"א ז"ל.

טו:

ואמר ר"ל כל המספר לשה"ר מגדיל עונות עד לשמים וכו' – כ"ה הגירסא בגמרא – וראיתי בס"א הכוונה שכן דרך מספרי לה"ר כשאחד חטא חטא קטן מאוד הם מגדילים החטא ועושים פיל מפרעוש, ומספרים גוזמות אנא חטא האיש הזה חטאה גדולה עד מאוד, וז"ש ר"ל, כל המספר לשה"ר, מגדיל עונות (של אחרים) עד לשמים ודו"ק.

א"ר חמא בר חנינא מאי תקנתם של מספרי לשה"ר וכו' ר' אחא בר' חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקודש שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו וכו' – עיין פירש"י שכבר כרתו דוד. שקללו דוד בכרת עכ"ל – וכוונתו עפ"י מ"ש בענף יוסף שעל הע"י שמצא כתוב. רבים מקשים במאי חמור כרת זה שכרתו דוד ברוה"ק מכרת שחייבה תורה שיש לו תקנה. וי"ל דהנה מצינו שדוד ע"ה לא קילל את החוטאים אלא את החטאים כדאיתא בברכות דף י' ע"א מי כתיב חוטאים חטאים כתיב:

שהתפלל על החוטאים שיהדרו בתשובה ע"ש, ומספרי לה"ר קילל ואמר יכרת ה' כל שפתי חלקות וגו' ומזה מוכח שידע דוד ברוה"ק שהמספר לה"ר אין לו תקנה ולכן אמר יכרת עכ"ל – וזה כוונת רש"י ז"ל שכבר כרתו דוד שקללו דוד בכרת וק"ל.

והנה הענף יוסף כתב סתם מצאתי. אמנם אני מצאתי שדבר זה כתוב בס' בית שמואל אחרון עה"ת פ' מצורע בזה"ל:

והנה הא דאמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד וכו' תמהו המפרשים כל חייבי כריתות ומיתות ב"ד יש להם תקנה בתשובה, ואמרתי לפרש עפ"י דאיתא בברכות דר"מ התפלל שימותו הרשעים ואמרה לי' ברורי' מי כתיב יתמו חוטאים. יתמו חטאים כתיב, בעי רחמי עלייהו דלהדרי בתשובה, א"כ ה"נ קשה היאך התפלל דהמע"ה שימותו, לכך מוכח, סיפר אין לו תקנה בתשובה, לכך לא הי' יכול להתפלל שיעשו תשובה דהא אין מועיל תשובה לכך התפלל שימותו עכ"ל הטהור:

ובשם משמואל עה"ת פ' מצורע כתב דבר נחמד מזהב ומפז רב, על דברי הרמ"ם בפ"ז מה' דיעות. המרגל בחבירו עובר בל"ת שנא' לא תלך רכיל בעמך וכו', יש עון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאמר אמת. אבל האומר שקר נקרא מוציא ש"ר על חבירו. אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות עכ"ל וכתב בעל כ"מ וז"ל:

י"ל מאי אבל דקאמר הלא זה הוא שכתב תחילה, לה"ר הוא המספר בגנות חבירו, וי"ל דה"ק אע"פ שאם סיפר אדם בגנות חבירו לא איקרי בעל לה"ר להיות בכרת מפני שאפשר שלא סיפר כן אלא במקרה, אבל מי שמורגל תמיד לספר לשה"ר ההוא יקרא בעל לשון הרע, וז"ש שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכו' כלומר שמורגל לדבר דברים אלו, ע"ז אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות – נמצא יש כאן ב' מיני לה"ר א' שמספר במקרה בפ"א. ב' שמספר לה"ר בקביעות – ודברי הרמב"ם תמוהים מנ"ל לחלק חילוק זה. אמנם דבריו מיוסדים על אדני פז, דהנה יש לדקדק בדברי ר' אחא בר' חנינא שאמר שכבר כרתו דוד ברוה"ק ולא אמר בקיצור שכבר כרתו דוד, אטו אנן לא ידעינן דכל ספר תהלים נאמר ברוה"ק, אמנם היה קשה לרב אחא קושיית המפרשים למה יגרע מספר לה"ר משאר חייבי כריתות דיש להם תקנה, לכך אמר "ברוח הקודש" ומתורץ הכל, דהנה איתא במדרש שאלו לנבואה חוטא מה יעשה ויתכפר, אמרה הנפש החוטאת תמות, שאלו לתורה חוטא מה יעשה ויתכפר אמרה יביא קרבן ויתכפר לו, שאלו להקב"ה חוטא מה יעשה ויתכפר אמר יעשה תשובה ויתכפר לו. וכתב הש"ך על התורה דהכל טעמא מאי למה הקיל הקב"ה כ"כ על החוטא. וכתב דה"ט דאנחנו כשקבלנו את התורה מהקב"ה היינו כשומרים שקבלו עליהם לשמור את הפקדון וחייבין בפשיעה, אך ורק הלא כתיב בתורה אם בעליו עמו נח ישלם, והקב"ה מלא כל הארץ כבודו לכן אף אם אנו עוברים על מצותיו בפשיעה הא הוי פשיעה בבעלים ואנן קיי"ל פשיעה בבעלים פטור עכ"ל, נמצא עולה מכאן דמדינא נפש החוטאת תמות. אך משום פשיעה בבעלים פטור ממיתה, אבל גבי לשון הרע, הלא איתא בערכין ט"ו ע"ב אר"ח אמר מר עוקבא כל המספר לשה"ר אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנא' מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אל תקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל. א"כ אין בעליו עמו ואוקמי' אדינא דאמרה הנבואה (דהיינו רוח הקודש) נפש החוטאת תמות, לכך אמר רב אחא שפיר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, ר"ל דאוקמי' אדינא דנבואה דאמרה נפש החוטאת תמות כיון דאין בעליו עמו והיינו דוקא כשכבר סיפר לה"ר פעם אחת דאז נסתלק ממנו השכינה בפעם ראשון, וא"כ כשסיפר אח"כ פעם ב' הוי אין בעליו עמו וחייב כרת, אבל בפעם הראשון שסיפר לה"ר עדיין לא נסתלקה השכינה אז ממנו, אז בודאי אין חייב כרת דהוי בעליו עמו ומפני תשובה כדינו של הקב"ה, לכך מחלק הרמב"ם שפיר דדוקא אם רגיל בכך על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות, אבל בפעם ראשון שסיפר לה"ר דרך מקרה אינו בכרת כי אם בלאו דלא תלך רכיל, ע"כ דפח"ח ש"י:

טז:

א"ר טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח וכו' – כתב הגאון מהו' שמואל לאנדא ז"ל בס' אהבת ציון דרוש י' וז"ל:

והנה בערכין אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח אם יאמר טול קיסם מבין שיניך אומרים לו טול קורה מבין עיניך. א"ר אליעזר תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, א,ר עקיבא תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח (כ"ה הגירסא בעין יעקב וכ"ה בריש מדרש רות עיי"ש), והנה רש"י פירש טול קיסם כלומר עון קטן בידך. זה יכול לומר לו טול אתה עון גדול שבידך הלכך אין יכולין להוכיח שכולן חוטאים עכ"ל רש"י ז"ל, והדבר יפלא וחלילה לומר שהיה בדורו של ר' טרפון דור יתום כל כך עד שלא ימצא אחד מי שיוכל להוכיח ויכולין לומר לו טול קורה. מבין עיניך שיהיו כולם חוטאים כל כך שיכולין לומר לו קשוט עצמך ונ"ל לומר שאין הכוונה במ"ש טול קורה מבין, עיניך שיאמר כן על המוכיח עצמו שיש בידו חטאים, אלא הכוונה הוא שאז היה הדור פרוץ כמו דורינו זה בעוה"ר ורבו המתפרצים בעם שעברו בפרהסיא על כמה איסורי קלים וחמורים, איסורי לאוין ואיסורי מיתה כריתות וחייבי מיתות ב"ד והיה שכיח גזל ועריות ולשון הרע כמו שאמרו רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן בלשון הרע, ומעתה כך הם דברי ר טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח היינו שאם יוכיח לאדם על איסור לאו ויאמר לו טול קיסם מבין שיניך דהיינו שיוכיח אותו על עניני דברים האסורים שנעשה האיסור בפה ובשינים, ישיב לו ויאמר טול קורה מבין עיניך, למה זה אתה נותן עיניך בי להוכיח אותי על עבירה זו, ולמה אתה מעלים עין משאר אנשים אשר עושים איסורים יותר חמורים, טול קורה מבין עיניך ואל תעלים עין מהם ותוכיח אותן אנשים שהם רשעים ביותר. כן היה הדור ההוא שרבו הרשעים שיכולין להראות באצבע על שאר אנשים שהם רשעים יותר מהם, וגם אנחנו בהאי צערא יתבינן בעוה"ר אם אנחנו באים להוכיח על הפרצה בדברים שהם איסורי לאוין לומר טול קיסם מבין שיניך, ישיבו לנו טול קורה מבין עיניך הלא ימצאו כמה אנשים המחללים את השבת ואם אנו מוכיחים ורוצים לעמוד בפרצה בחילול שבת לאדם יחיד, אז מענה בפיו למה נתתם עיניכם בי, הלא יש כמה וכמה מחשובי הדור שאינן נזהרין באיסור חילו שבת וכו' וכו' ועתה חל עלינו חובת ביאור דברי הגמ' במס' ערכין הנ"ל דאף שיישבנו דברי ר' טרפון במ"ש תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח לפי שיכולין לומר לו טול קורה עיניך, אבל עדיין קשה במה שאמר ר' אליעזר תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, וכי היה הדור פרוץ כל כך שלא ימצא מי שמקבל תוכחה, ועוד מה שהוסיף ר' עקיבא (כפי גרסת העין יעקב וכ"ה הגירסא במדרש רות בפסוק ויהי בימי שפוט השופטים ע"ש) ואמר תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, וכי לא היה בדור הזה אנשים אשר היו יודעים לכלכל דבריהם בתוכחת מוסר הלא לא אלמן ישראל והקב"ה הראה לאדה"ר כל דור ודור ודורשיו ומנהיגיו, ואיך ס"ד לומר שלא היה בדורו של ר' עקיבא מי שיודע להוכיח. ונראה לומר דר"א ור"ע באים להשיב על דברי ר' טרפון שהתחיל בגנותן של בני דורו ואמר כי היו עזי פנים לדחות התוכחה על זולתן כמש"ל, על זה באו ר"א ור"ע לעשות סניגורין ולהפך בזכות בני הדור. וספרו בשבח דור ההוא, ואמר ר"א תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, והיה כוונתו אם ירצה להוכיח על צדקה וגמילות חסדים אכשר דרא וכל אחד ואחד מבני דורו עשו את שלהם כדי חיובו בצדקה וגמילות חסדים, ואם יוכיחו לאחד מבני דורו לעסוק בצדקה וגמילות חסדים יאמר שכבר יצא ידי חובתו. ור' עקיבא הוסיף עוד לומר תמה אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, דהיינו בדורו היו כמה עניים ויוקר גדול וצורכי עניים מרובים והבעלי בתים עושים את שלהם, רק שכל נדבת הנדיבים אינו מספיק כפי צורך העניים אשר השעה דחיקא להם וצרכיהם מרובים מפני בגידת הזמן, וא"כ במה איפוא יבא המוכיח לכלכל דבריו לדבר על לב הבעלי בתים לפזר יותר הרבה מערכם דהיינו חלק מעשר והמבזבז. לא יבזבז יותר מחומש עכ"ל הטהור:

והנה מ"ש על טול קיסם מבין שיניך וגו' ראיתי פ"א גם בס' איי הים על אגדות הש"ס מבעל אפיקי יהודא ז"ל והוא כתב, באופן אחר קצת, דהיינו שאם יוכיח לעני אחד ויאמר לו טול קיסם מבין שיניך דהיינו שאכל טריפות וכדומה, ישיב ויאמר לו טול קורה מבין עיניך למה אתה מוכיח את העני דוקא, ומן העשיר שאוכל ג"כ טריפות אתה מעלים עין ותעשה עצמך כאילו אין אתה רואה שגם העשיר עושה כזאת, וז"ש טול קורה מבין עיניך ותוכיח גם את העשיר ולא את העני דוקא, ולא זו הדרך להחניף לעשירים ולהוכיח לעניים דייקא וק"ל:

(ועיין ילקוט אליעזר ח"ג ערך תוכחה אות י"ז שמאריך בזה בדברים נעימים ומוליך ומביא בשם רבו הגאון בעל כתב סופר ז"ל פי' טול קורה מבין עיניך, שאומרים שהמוכיח יש לו קורה שמכסה את עיניו לבל יראה באור החכמות רק באופל יהלוך ובמחשכים ישב כל ימיו לעסוק רק בתורה, ע"כ חדל מהשכיל לבו לראות אור חדש על בני ציון יאיר, וזה שאומרים להמוכיח טול קורה מבין עיניך עיין שם ותמצא נחת) עד היכן לא ישנה אדם מאכסניא שלו, רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד שיפשילו כליו לאחוריו, בהכאה דידיה כ"ע לא פליגי, בהפשלת כליו לאחוריו כ"ע לא פליגי, כי פליגי בהכאה דדביתהו. מר (שמואל) סבר כיון דלדידיה לא קא מצער ליה מאי נפקא ליה מינה, ומר (רב) סבר אתי לאיטרודי (להתקוטט) – ברש"י שבעין יעקב פירש בהכאה דדביתהו שהכה את אשתו של אורח עכ"ל – והקשה מהרש"א ז"ל היאך מר סבר כיון דלדידי' לא קא מצער לי' מאי נפקא לי' מינה, היאך לא יחוש על צער וביוש אשתו כצער דידיה הא אמרינן דחייב אדם לכבד אשתו יותר מגופו והניחו בצ"ע – ובעץ יוסף שעל הע"י כתב ולולי דמסתפינא הייתי אומר דכוונת הגמ' דכשמכה להאורח או לאשתו של אורח שאשתו כגופו, או מוציא כליו של האורח לחוץ, כ"ע לא פליגי דרשאי לשנות, כי פליגי כשמכה בעל הבית את אשתו של עצמו, ובודאי יש להאורח צער מזה דיכול להיות שיתקוטט עם בעה"ב על זה כמו שמצינו במרע"ה שאמר לרשע למה תכה רעך. וסבר מר כיון דלדידי' לא קא מצער לי' מאי נפקא לי' מינה, ומר סבר אתי לאטרודי פירש להתקוטט עכ"ל ולפענ"ד שפיר עביד דמסתפי, ובמח"כ לא ראה פירש"י שבגמרא שפי' במילתא דרב שאמר עד הכאה "שיכה בעל הבית את האכסנאי או את אשתו", ולמסקנא דגמ' דפליגי רק בהכאה דדביתהו, הוא נכלל במ"ש רב עד הכאה, דהיינו עד שיכה את אשתו, ובוודאי דעד הכאה דקאמר רב אינו סובל פירוש העץ יוסף עד שיכה אשתו של עצמו כמובן, אלא ודאי הפירוש עד שיכה בעה"ב אשתו של האכסנאי וקושי' מהרש"א במק"ע

כג.

אמר רשב"ג אף הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשה קינוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתי, כן איתא במתני' – ובגמרא, משה בר עצרי ערבא דכלתי' הוה, ורב הונא ברי' צורבא מרבנן היה ודחיקא לי' מילתא, אמר אביי ליכא דנסבי' עצה לר"ה דליגרש לדביתהו ותתבע כתובתה מאביה וליהדרה מהדרי, א"ל רבא והאנן ידור הנאה תנן, ואביי אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש כתב בפתח עינים להגאון חיד"א ז"ל דמכאן מוכח דאין סידור הגט ונתינתו טעון ב"ד של שלשה עיי"ש באריכות מה שמשיג על האורים ותומים בחו"מ סי' ט' עיי"ש -- והנה לא ראה דברי הגאון בעל נודע ביהודה תניינא חלק אהע"ז סי' קי"ד שכתב דהראיה מכאן אינה ראיה מכרעת כלל דהרי אמרו ביבמות ק"ד ע"ב ב"ש אומרים בפני ב"ד וב"ה אומרים בפני בב"ד ושלא בפני ב"ד, אלו ואלו מודים שצריך שלשה, הרי ששלשה הדיוטות לא נקראו ב"ד, אבל מ"מ סגי בכל מקום שצריך שלשה וכו' ושם במס' ערכין דקאמר רבא והא אנן ידור הנאה תנן, וע"ז השיב לו אביי אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש, והיינו דב"ד מומחין יודעין משנה זו דצריך שידור הנאה אבל הדיוטות אף שהם שלשה מ"מ אינם יודעים משנה זו והיינו דקאמר אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש, ובי דינא היינו לומדים אינו צריך אבל אעפ"כ לעולם שצריך שלשה עכ"ל הטהור וכמה היה שמח אותו צדיק אם היה רואה שכדבריו מפורש בפירוש רבינו גרשום ז"ל שנדפס כאן בש"ס דפוס וילנא על הגליון ושם כתב מפורש בזה"ל:

אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש, אפילו בפני ג' הדיוטות יכול לגרש שאינן יודעין שצריך להדירה עכ"ל, הרי מפורש כדברי הנוב"י ז"ל צריך שלשה – וע"ע בשיטה מקובצת שנדפס כאן בגליון הש"ס הנ"ל שמביא בשם תוספות הרא"ש ז"ל, דמתני' אתי לאשמועינן דב"ד היודעין בערבות מחוייבין לעכב הגירושין עד שידירנה הנאה וכו' והכא קאמר אביי אטו כל מאן דמגרש בבי דיני שיודעין שחמיה נתערב בכתובתה הוא מגרש, ילך לב"ד שאין יודעין הערבות ויגרשנה עכ"ל עיי"ש, עכ"פ מכאן אין ראיה כלל שלא להצריך שלשה בסידור הגט ונתינתו ודלא כהחיר"א ז"ל ואכמ"ל יותר:

לב:

ויעשו כל הקהל וגו' סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בנ"י עד היום ההוא. אפשר בא דוד ולא עשה סכות עד שבא עזרא אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע ב"נ וכו' – ואידך דבעי רחמי על יצר דעכו"ם ובטליה ואגין זכותא (דעזרא) עלייהו כי סוכה והיינו דקא קפיד קרא עילויה דיהושע דבכל דוכתי כתיב יהושע, הכא כתיב ישוע) בשלמא משה לא בעי רחמי דלא הוה ליה זכותא דא"י אלא יהושע דהוה ליה זכותא דא"י אמאי לא ליבעי רחמי – וכתב במהרש"א ח"א וז"ל וקאמר דיהושע נמי היה לו לבקש רחמים על כך בזכות אדא"י ולא עשה כן ולכך נפחת לו היו"ד שהוסיף לו משה בבקשתו רחמים עליו י"ה יושיעך מעצת מרגלים בזכותא דא"י ודו"ק עכ"ל -- והנה כל הרואה תמה תמה יקרא על המהרש"א ז"ל כי המעיין במקרא ימצא כי נחסר לו הה"א ולא היו"ד, וכן איתא כאן בגמרא דהכא כתיב ישוע, ואיך כתב המהרש"א דלכך נפחת לו היו"ד, וכבר העיר ע"ז באוצר בלום להגאון ר' ישעי' פיק ז"ל שנדפס בגליון הע"י החדש, וכתב דכוונת המהרש"א דהנה מה שהוסיף לו משה היו"ד היינו כדי שע"י חיבור יו"ד לה"א יצורף שם י"ה כלומר יה יושיעך מעצת וכו' אמנם עתה שנחסר לו ההיא (ונקרא ישוע) שוב אין מועיל גם התוספת של היו"ד כי אין ליו"ד התחברות לתועלת הצירוף ולזה כיוון המהרש"א ז"ל באמרו ולכך נפחת לו היו"ד כלומר כחו של יו"ד נפחת מאחר שאינו חזי לאצטרופי לתפלה למשה איש האלקים עכ"ד הגאון הלז וסיים, שו"ר בכת"י הגאון המפורסם מהו' דוד אב"ד זצ"ל בעהמ"ח קרבן העדה שהניח דברי המהרש"א הללו בתימה רבתא.

אמנם זאת למדתי מתורתו של מהרש"א ז"ל דדבר זה דזכותא דא"י מועיל לבטל יצרא דעכו"ם הוא נלמד מתפלה למשה איש האלקים שהתפלל על יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים בזכותא דא"י – ועצת מרגלים היינו עצת עבודת כו"ם כמבואר בס' תפארת יהונתן עה"ת פ' שלח על הפסוק ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה וכמ"ש רשיי ובעה"ט בפסוק הנ"ל דנתנה ראש היינו עבודת כו"ם ע"ש, ואחר שראה יהושע כי הועילה תפלת מרע"ה וניצול מעצת מרגלים היינו מעצת עבודת כו"ם בזכותא דא"י, א"כ כבר ידע שזכותא דא"י מהני לבטל יצר דעכו"ם ע"כ שפיר קפיד קרא עלי' כיון דה"ל זכותא דא"י מ"ט לא בעא רחמי דליבטל יצרא דעכו"ם וליהוי כעפרא דארעא וא"ש ודו"ק:

ובעת כותבי הדברים הנ"ל הרהרתי דהיינו דקאמר להו משה לישראל (בפ' ואתחנן) כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן ואתם עוברים וירשתם את הארץ הטובה הזאת השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלקיכם ועשיתם לכם פסל ותמונת כל וגו' – ולכאורה אינו מובן מה ענין זה לזה (וע"ש ברמבן ז"ל מ"ש בזה) אמנם להנ"ל יובן בפשיטות דכך אמר מרע"ה אילו הייתי עובר את הירדן והיה לי זכותא דא"י הייתי מבקש רחמים דליבטל יצרא דעכו"ם ולא הייתי צריך להזהיר אתכם שלא תעבדו ע"ז, אמנם עתה שאנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן א"כ אין בידי לבקש רחמים דליבטל יצרא דע"ז יען שאין לי זכותא דא"י, ע"כ אני מזהיר אתכם השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלקיכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל וגו' וא"ש ודו"ק:

שוב לאח"ז מצאתי פי' זה בפרשת דרכים דרוש ח' ושמחתי שכוונתי לדעתו]:

תם ונשלם מסכת ערכין. שבח לאל מלכא דמלכין.

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה