אור ברסלב

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

מסכת בכורות

מסכת חולין

ה.

שאל קונטריקוס הגמון את ריב"ז, בפרטן של לוים אתה מוצא כ"ב אלף וג' מאות, ובכללן אתה מוצא כ"ב אלף, אותן ג' מאות להיכן הלכו. א"ל אותן ג' מאות בכורות היו ואין בכור מפקיע בכור, מ"ט אמר אביי דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו ר כתב מרן חת"ס ז"ל בתורת משה פ' במדבר, נראה לפרש השאלה וכי לא היה מבין מעצמו תשובה זאת, ואפשר לומר דהיא גופא שצריך הבכור לפדות, הוא מחמת שבכורי מצרים היו נהרגין, וקיטרג מדה"ד למעלה מה נשתנו אלו מאלו, ועי"ז הוצרך הקב"ה ברחמיו להקנות הבכורי ישראל לקדושה, לכן עכשיו שנטלו העבודה מהם הוצרכו להיפדות, והתינח על בכורי שאר השבטים, אבל שבט לוי ידוע הוא שלא טעו אפילו במצרים לילך אחר ע"ז וגם לא היו בכלל שיעבוד יצא חל עליהם טענת מדה"ד, ולכאורה לא היו צריכים לשום פדיון ולא שייך לומר דיו שיפקיע את עצמו, לכן שאל אותו הגמון שפיר אותן ג' מאות להיכן הלכו, אך באמת איתא בספרי פ' זו טעם אחר לפדיון בכור, והובא ברש"י ז"ל פ' זו, משום דמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף, ולטעם זה גם שבט לוי הוצרכו בכוריהם להבדיל לקדושה מחמת קיטרוג מדה"ד באותה שעה שנגזרה

גזירה על בכורי מצרים נתעורר גם אותו החטא של מכירת בכורה של רחל, ושפיר השיבו ריב"ז דיו שיפקיעו את עצמן ולכן דקדק רש"י ז"ל שלא הביא טעם של ספרי של בכורי ישראל ע"י הלוים עה עכשיו גבי פדיון הנ"ל למעלה אצל פרשת פדיון בכור רק דפח"ח.

מסכת בכורות וראיתי במהרש"א בח"א שכ' וז"ל:

שלש מאות להיכן הלכו א"ל כו'. ר"ל למה לא כללן עם השאר ויפדו גם הם את הבכורות ולא יהיו זקוקים הרע"ג בכורים העודפים ממנין לפדיון כן פרש"י בחומש, והיינו שחשדו למשה שעשה כן להעשיר לאהרן ולבניו שיקבלו כסף פדיון של רע"ג העודפים וק"ל ולא ידעתי מה חידש לנו המהרש"א בזה והלא כן כתוב בפירוש במדרש (במדבר רבה פרשה ד') וזו שאלה שאל הונגטיס הגמון לריב"ז א"ל משה רבכם או גנב היה או לא היה יודע לחשוב וכו' ועוד מפני מה כשכלל מנין הלוים בסוף מפני מה פחת מהן ג' מאות מן מנין הראשון, הוי לא גנב אותן מן החשבון אלא כדי שיתנו אותן רע"ג בכורות ה' ה' סלעים לאהרן אחיו, או שמא לא היה יודע לחשוב וכו' ע"ש.

ועוד שאלו בגבוי הכסף וכו' משה רבכם גנב היה או אינו בקי בחשבונות היה וכו' – בחדושי גאונים שבגליון הע"י החדש כתב יש לדקדק היאך שייכים שני השאלות הנ"ל גבי הדדי וכו' וע"ש מ"ש מזה, ובמחכ"ת נעלם ממנו המדרש (במדבר רבה פרשה ד') הנ"ל, דשם מבוחר דגם בשאלה הראשונה ח"ל אותו הגמון לריב"ז משה רבכם גנב היה או לא היה יודע לחשוב, נמצא דשפיר שייכים הני שני השאלות גבי הדדי ולק"מ.

ה:

א"ר חנינא שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא (בביהמ"ד הגדול) מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, א"ל גזירת הכתוב הוא, ועוד שסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים שאין לך כל א' וא' מישראל שלא היו לו צ' חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים, ועוד שאלתיו מה לשון רפידים אמר לי רפידים שמה בפרש"י בחומש ס"פ בא כתבא פטר חמור ולא פטר שאר בהמה טמאה, גזרת הכתוב היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים ממצרים טעונים מכספם וזהבם של מצרים עכ"ל. והרא"ה ז"ל בספר החינוך במצות פדיון פטר חמור כתב, משרשי מצוה זו כדי שיזכרו היהודים לעולם הנס שעשה להם האל ביציאת מצרים שהרג כל בכוריהם שנמשלו לחמורים כמ"ש עכ"ל ע"ש – ובאבן עזרא ז"ל ס"פ בא כתב בזה"ל ולא היו לישראל בהמות טמאות כי אם החמורים לבדם. על כן לא יפדה בכור מין אחר עכ"ל ולכאורה הוא נגד הגמרא דכאן, ואולי האבן עזרא ז"ל נמשך אחר המכילתא המובא בילקוט ס"פ בשלח רמז רס"ג וז"ל, וילחם עם ישראל ברפידים אמר ר' חנינא הדבר הזה שאלתי את ר' איעזר שהיה יושב במתיבתא רבה מהו רפידים א"ל כמשמעו, ועוד א"ר חנינא שאלתי את ר' אליעזר מה ראו ישראל לפדות פטרי חמורים ולא לפדות פטרי סוסים ולא פטרי גמלים, א"ל גזרת המלך היא, ועוד שלא היו בידן של ישראל אלא חמורים בלבד באותה שעה לפי שאין כל אחד מישראל שלא עלו בידו תשעים חמורים טעונים כסף וזהב עכ"ל ע"ש, וזה ממש כדברי האבן עזרא ז"ל ז"ל –

וצריך להבין ההמשך והקישור שיש לשאלת רי חנינא את ר' אליעזר מה לשון רפידים, לתשובת ר' אליעזר, ועוד שסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים וכו' שאח"כ א"ר חנינא ועוד שאלתיו מה לשון רפידים, דמשמע שיש לשאלה זאת איזה שייכות עם הקודם, והיא פלא לכאורה מה ענין רפידים אצל פדיון פטר חמור -- ונלע"ד עפ"י מ"ש בס' עיון יעקב דלפי דהחמורים סייעו את ישראל להוציא כל א' צ' חמורים טעונים כסף וזהב להכי חל עליהם הקדושה, ולכאורה לא עשו להם טובה אלא אדרבה רעה, שע"י שהיו עסוקין בביזה רפו ידיהם מן המצות ועי"כ בא עליהם עמלק כמ"ש בעל הטורים ס"פ בשלח ברפידים, ברף ידים שרפו ידיהם מן המצות. עם ישראל ברפידם בגימטריא רפו ידיהם מן המצות ע"ש (דהיינו להיפוך ממרע"ה שהיה עסוק בעצמות יוסף וכמ"ש במדרש רבה פ' בשלח, ויקח משה את עצמות יוסף עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות, שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה עוסק בעצמות יוסף שנא' ויקח משה, את עצמות וגו' אמר הקב"ה למשה עליך נתקיים חכם לב יקח מצות עכ"ל, וא"כ על כל ישראל שהיו עסוקים בכסף וזהב נתקיים בעוה"ר להיפוך סכלי לב יקחו כסף וזהב ולא מצות) א"כ היאך חל על החמורים הקדושה לפדות בכוריהם לפי שסייעו את ישראל להוציא כל א' צ' חמורים טעונים כסף וזהב הלא עי"כ רפו ידיהם מן המצות לפי שנטו אחר הבצע למלא ידם כסף וזהב. ועל כן בא עליהם עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ברף ידים שרפו ידיהם מן המצות, וזה שאמר ר' חנינא ועוד שאלתיו מה לשון רפידים הלא מזה מוכח שרפו ידיהם מן המצות, וא"כ החמורים אדרבה גרמו להם רעה שעי"כ בא עליהם עמלק, ואיך ניתן להם שכר על שסייעו את ישראל להיות עסוקים בכסף וזהב שיחול עליהם הקדושה ויצטרכו ישראל לפדות בכוריהם. ועל זה השיב ר' אליעזר, רפידים שמה, ולא דרשינן שרפו ידיהם מן המצות, כי באמת גם ביזת מצרים היתה מצוה גדולה כי כן נצטוו לעסוק בביזת מצרים לקיים מאמר השי"ת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ואם כי מרע"ה נשתבח ע"ז מפי השי"ת שלא עסק בביזה, אעפי"כ אין לגנות ח"ו את ישראל עבור שעסקו בביזה, כי גם הם היתה כוונתם לש"ש לקיים הבטחת השי"ת לאברהם אע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אלא שמדריגת מרע"ה היתה גבוהה מאוד ואצלו היו המצות "רכוש גדול" ולא הכסף והזהב. אמנם אעפי"כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו וישראל קיימו ואחרי כן יצאו בר כוש גדול בפשטות, וגם זה למצוה יחשב להם, וע"כ לא דרשינן רפידים שרפו ידיהם מן המצות אלא רפידים שמה, וישראל שהיו ועסוקים בכסף וזהב גם הם עשו מצוה, ולכן החמורים שסייעו אותם לזה, ג"כ היו מסייעים לדבר מצוה ולהכי חל עליהם הקדושה שיצטרכו לפדות בכוריהם וא"ש ודו"ק

ועיין בס' עיון יעקב מ"ש בפסוק לא חמור אחד מהם נשאתי וגו'. ודבר זה כתוב ביתר ביאור בס' תפארת יהונתן עה"ת פ' קרח וז"ל:

לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם, כי כולם היו עוסקים:

בביזה וכל א' מהם היו לו צ' חמורים טעונים כסף וזהב ומשה עסק בעצמות יוסף שבו תלוי כל הגאולה, וא"כ עכ"פ היה מגיע לו מן צ' חמורים חמור אחד לחלקו ומ"מ לא לקח, ועל הלוים היה מוטל עליהם ליקח עמהם עצמות. יוסף כי לוי מכרו למצרים ועליהם להוציא משם, מ"מ לא הרע משה לאחד מהלוים לטפל בו והוא לבדו נשאהו וז"ש ולא הרעותי את אחד מהם ע"כ דפח"ח:

כתנאי ר' אליעזר אומר רפידים שמה ר' יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה וכו' – עיין ש"י ז"ל שכתב שריפו ידיהם מד"ת, (והיינו לשון נ רפידים רף ידים) וכן איתא בילקוט ס"פ בשלח בשם המכילתא אחרים אומרים אין רפידים אלא רפיון ידים לפי שרפו ידיהם מדברי תורה לכך בא השונא עליהם לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה וכו' עיי"ש – ובילקוט הגרשוני על תהלים סי' כ"א הבאתי בשם גיסי הרה"ג מ' יצחק יעקב בלום נ"י מבערעטיא אויפאלו יעיא שפי' המאמר שלפנינו כי בעוד שעסקו ישראל בתורה התורה מתיש כח ולומדי התורה הם תשי כח כנקבה כמאמר חז"ל ביומא ע"א א' אליכם אישים אקרא אלו ת"ח הדומים לנשים וכו' ר"ל חלושי כח כנשים, לכן לא בא עמלק ללחום עמהם, כי מה תפארת יהיה לו אם ינצח רבנן שהם קצירי ומריעי חלושים ותשי כח כנשים, וכמו שמצינו בסוף מס' תמיד שספרו חז"ל מאלכסנדר מוקדון ברצותו ללחום עם מדינה שכולה נשים, אמרו לו הנשים אי קטלת לן יאמרו נשי קטל כלומר זו אינה גבורה אם תלחם עמנו שהרי אם תהרוג אותנו יאמרו העולם, נשים הרג, וזו אינה גבורה, ואם אנו נהרוג אותך יאמרו השימעים כמה גרוע מלך זה שנשים נתחברו עליו והרגוהו עיי"ש, וכמו כן היה בעמלק שכל זמן שישראל עסקו בתורה והיו דומים לנשים לא בא ללחום עמהם, אבל כאשר שמע שרפו ידיהם מדברי תורה ואין עוסקים בהם א"כ נעשו גבורי חיל ויש להם כח לעמוד בקשרי המלחמה, מיד ויבוא עמלק וילחם עם ישראל שאם ינצחום יספרו בעמים גבורתו ויהיה לו לכבוד ולתפארת ע"כ דפח"ח:

ובספר מקרי דרדקי עה"ת מהגאון ר' הילל ל"ש זצ"ל פ' בשלח כתב וז"ל:

עיין שבת דף קי"ח ע"ב א"ר יודא אמר רב אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון דכתיב ביום השביעי יצאו ללקוט וכתיב בתרי' ויבוא עמלק, והקשה המהרש"א הלא אחז"ל ברפידים שרפו ידיהם מד"ת, מזה מוכח שלא בא עבור חילול שבת, ונ"ל ליישב דבאמת עיקר ביאתו של עמלק היה משום שחיללו שבת, אלא א זמן שיו עוסקים בתורה היתה זכות התורה מגינה עליהם והיה הקב"ה מאריך להם אף כמו שהיה בזמן החורבן שחטאו בע"ז ג"ע ושפיכות דמים והיה מגיע להם עונש עבור זה, אפ"ה הכתוב אומר על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי, ומפרש הירושלמי דבזכות לימוד התורה היה להם אריכות אף, וכן יש לדייק מלשון הפסוק שהיה לו לומר ויבוא עמלק ברפידים להלחם, דאז היה מוכח שעיקר ביאתי היה עבור רפידים, משא"כ עתה שאמר ויבוא עמלק ונקוד בנגינת אתנחתא. שהוא מפסיק, להורות שביאתו היה עבור עין אחר, רק עתה היה לו כח ללחום משום רפידים ע"כ דפח"ח:

(וע"ש עוד באות רפ"ז וילחם עם ישראל ברפידים. אחז"ל שרפו ידיהם מד"ת, אפשר לפרש הכוונה שעמלק מסית לעשירי עם שיהיו צרי עין מלהחזיק לומדי תורה, וזהו שרפו "ידיהם" מדברי תורה, ועי"כ מאחר שכשל עוזר נפל עזיר ח"ו, כמי שאחז"ל במס' חולין שלחו מתם לבעי רחמי אתכליא על עליא שאלמלא עליא לא מתקיימין אתכליא וכו' עיי"ש):

ובשער בת רבים ס"פ בשלח הביא בשם ס' משכיל אל דל וז"ל:

ויבא עמלק וילחם עם ישראל אחז"ל מלמד שבא בגלוי פנים, משים דהוקשה לחז"ל למה בפ' חוקת כתיב וישמע הכנעני מלך ערד, ופרש"י כי שינה עמלק כסות ולשון כדי שלא ידעו ישראל על מי להתפלל, ומדוע כאן לא שינה עמלק לשונו ולבושו והכל ידעו שהוא עמלק, מכלל שלא היה לו פחד מתפלת ישר שצ"ל דהכתוב עצמו מתרץ זה, מפני מה "ויבוא עמלק" ולא התחפש לבוא בדמות כנעני משום "וילחם עם ישראל ברפידים" ולמה נקרא שמו רפידים, מפני שרפו ידיהם מדברי תורה, וכתיב (משלי כ"ח) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, לא כן שם שהיה אחר הספדו של אהרן וכל ישראל בכו עליו שלשים יום משום שאהרן היה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, הרי שהיתה התורה חביבה ויקרה מאוד אצלם, לכן היה ירא עמלק מתפלת ישראל והוצרך לשנות כסות ולשון ע"כ דפח"ח:

עו"ש בגמרא ועוד שאלתיו מה לשון שטים, אמר לי שטים שמה, כתנאי ר' אליעזר אומר שטים שמה ר' יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות– הנה בפסוק כתיב וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב, וביאור הפסוק לדעת ר' יהושע עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל סוף הלכות איסורי ביאה וז"ל, גדולה יתירה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לד"ת וירחיב עתי בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה עכ"ל הזהב, וזש"ה וישב ישראל בשטים, שנתעסקו עסקו בדברי שטות ולא בדברי חכמה, וממילא כיון שלבם היה פנוי מן החכמה היתה מחשבת עריות מתגברת בלבם ולכך, ויחל העם לזנות אל בנות מואב וא"ש. (ועיין ברש"י בחומש פ' בלק פי' בשטים כך שמה, ולכאורה ר"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ומדוע פרש"י כר"א דאמר כך שמה. ואפשר דכל הני כללי לא נאמרו אלא היכא דפליגי בהלכה אבל לא היכא דפליגי באגדה, אך קשה מדוע לא פרש"י בפ' בשלח גם ברפידים כך שמה כר"א דס"ל הכי בכאן וצע"ק):

ה:

סבי דבי אתונא. כתב בפתח עינים להגאון חיד"א ז"ל. ראיתי בספר הישר לר"ת שפירש מכשפין שעומדין כולם בבית אחד, ורבינו מאיר פירש בנין עשו כעין כבשן וכן קבלה מפי רבו, ויש ספרים בארץ יון שכתוב בהם דבי אתונס היינו צוען מצרים עכ"ל:

א אמרי ליה האי גברא דאזיל בעי איתתא ולא. יהבי ליה, מאי חזי דאזיל להיכא דמדל מינה, שקל סיכתא דצה לתתאי לא עאל דלי דצה לעיג עאל, אמר האי נמי מתרמיא ליה בת מזליה נלע"ד לפרש האיתתא היינו התורה. כמו שפרש"י סוף משלי, אשת חיל היא התורה, מי ימצא. אשרי הזוכה למצוא אותה וכו' עיי"ש והנה אנו מבקשים מאת השי"ת, והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך, ורבים מעמי הארץ שאין זוכים שיאר השי"ת עיניהם בתורה, הם מבקשים שידבק השי"ת לבם במצותיו, וידוע שיטת רשיי ז"ל בב"ק דף י"ז גדול התלמיד שמביא לידי מעשה אלמא מעשה עדיף ע"ש (ומה שהקשו עליו התוס' שם כבר יישב על נכון בס' עיון יעקב לקידושין דף מ' בדה נענו כולם וכו' דלענין השכר ודאי מעשה עדיף באמת כיון שהוא תכלית הלימוד עיי"ש באריכות קצת), וזה שאמרו סבי דבי אתונא, האי גברא היינו עם הארץ דבעי איתתא מאת השי"ת שיאר עיניו בתורה שנקראת אשת חיל כנ"ל, ולא יהבי לה, מאי חזי דאזיל להיכא דמדלי מינה, שמבקש מאת השי"ת שידבק לבו במצותיו, מה שהוא עוד למעלה מן התורה, דלענין השכר, מעשה גדול מן התלמוד, וע"ז השיב ר' יהושע בן חנני' האי נמי מתרמיא ליה בת מזליה, דאעפ"י שאינו זוכה לאור תורה, מ"מ עפ"י המזל יזכה למצות, כדאיתא בסוף מס' שבת דאמר ר' חנינא פוקו אמרו ליה לבר ליואי לא מזל יום גורם אלא מזל שעה גורם וכו' האי מאן דבצדק יהא גבר צדקן אמר רב נחמן בר יצחק וצדקן במצות עיי"ש וא"ש ודו"ק:

ב גברא דאוזיף וטריף מאי חזי דהדר אוזיף, א"ל גברא אזל לאגמא קטיל קמא טונא ולא מצי ביה, קטל ומנח עליה עד דמתרמי ליה אינש דמידלי ליה --- נלע"ד לפרש (וקצת מזה כתוב בס' דורש לפרקים על פרקי אבות דף ע"ג) כי שאלו לריב"ח מדוע דרך רשעים לחה אם ה' נתן להם כסף וזהב והשפיע להם מטובו, לעשות הטוב ולהשפיע לאחרים. והם לא עשו כן וישכחו אלקי צורם, א"כ למה זה יוסיף עוד להשפיע להם, אם משפטיו אמת צדקו יחדו. וז"ש גברא דאוזיף ולא פרע וטריף מאי חזי דהדר יזיף. ר"ל אם הקב"ה רואה כי הלוה לו פעם אחת בהשפיע לו מטובו, והרשע לוה מן המקום ולא ישלם לו, כי לא יחונן דל ולא יפרוס לחמו לאביון א"כ מאי חזי דהדר יזיף, ר"ל למה ישפיע לו עוד ויגדלו חובותיו ואשמותיו למעלה ראש וע"ז השיב ריב"ח דכמו דגברא דאזל לאגמא וקצץ קנים ומוסיף משאוי על משאוי עד דמתרמי ליה אינש דמידלי ליה, כן הקב"ה מוסיף להרשע שפע על שפע עד דמיתרמי ליה אינש ר"ל אדם צדיק דמידלי ליה להרשע למדריגת צדיק חונן ונותן ע"י שידבר על לבו דברים רכים משמן. דברי חן ושכל טוב, עד שאם אבן הוא נימוח. לקול דברי מוסר ותוכחת חיים שישמע מפי הצדיק האמיתי המוכיח לשם שמים וכמ"ש מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון וא"ש ודו"ק:

ג אמרו ליה אימא לן מילי דכדיבי, אמר להו הוה לן ש כודנייתא (פרדה) וילידה והוה תלי לי' פיתקא וכתיב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי. אמרו ליה וכודנייתא מי ילדה. א"ל הי נינהו מילי דכדיבי – כתב בס' יערות דבש (דפוס לובלין דף קמ"ט) יש להבין מה זו שאלה מחכמים, ישכחו שביקשו ממנו דברי כזב ומה היא התשובה. ובימי חורפי אמרתי כי רש"י בפ' שלח **(על המאמר התמוה במס' חולין דף ס"ג ע"א א"ר יהודא רחם זו שרקרק וכו' עד ההוא ביידא הוה, עיין בס'

כתנות אור עה"ת מהגאון בעל פנים מאירות ז"ל פרשת ואתחנן ותמצא ביאור נפלא על כל המאמר מרישא לסיפא, ומגודל האריכות א"א לי להעתיק דבריו ועמך הסליחה.)** כתב, כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו אין מתקיים בסופו ולכך אמרו המרגלים זבת חלב ודבש היא וגו' וזה שאלתם אתה מתחיל בדבר כזב מבלי הגיד אמת בתחלתו, כי כודנייתא מי ילדה וזהו ראש דבריך והשיב להם ריב"ח, הא דדוברי כזב אומרים בתחלתו דברי אמת הוא יען דחפיצים שיאמינו להם וע"כ אומרים בתחלתו אמת ומדהא איתא כולו איתא, אבל אני אין רצוני כלל שתאמינו לי כי כך היה שאלתכם שאומר לכם דברי כזב, א"כ הי נינהו מילי דכדיבי, ולמה אומר דבר אמת בתחלתו – אבל בגוף הדבר מה זה שפלפלו ומה היה שאלתם בתחלה לומר דברי כזב, וכי זהו שאלת חכם אין לך נקל בעולם מלדבר דברי שקר ואין קץ לדברי רוח. אבל הענין כן דהנה איתא בגמרא אין מושיבין בסנהדרין רק מי שיודע לטהר שרץ מן התורה דהיינו שיוכל לומר על טמא טהור וכן להיפך ומראה לו פנים, והקשו בתוס' מה לי בחריפות של הבל, אמנם כבר אמר אל תהי מפליג לכל דבר שאין לך דבר שאין לו מקום ושעה, וכמו כן אמרו אלו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דא"ח, ולכאורה איך יתכן שני הפכים בנושא אחד, אבל הענין כי זה העולם עילם תמורה והכל בסוג עץ הדעת טוב ורע כי הוא תחת עולם הגלגל חוזר והולך, וכן למעלה בעולם עליון. כמבואר בפירוש בספר יצירה, רל"א שערים פנים ואחור הולך הגלגל וחוזר, פעמים טוב ופעמים רע, אין למעלה מענג ואין למטה מנגע, תם מת עשר רשע, וכן כל טוב ורע מתהפך פעמים זה ופעמים זה, ולכך הכל לפי ענין הגלגל העליון ותחתון סובב והילך מתהפך וא"כ מה שבזמן הזה טמא בזמן אחר טהור וכן כולם, ולכן אלו ואלו דא"ח כי מה שבזמן הזה טמא הוא בזמן אחר לפי סיבוב גלגל עליון טהור (וזהו כוונת חכמי משנה ז"ל מחלוקת שמאי והלל סופה להתקיים כי אע"פ שהיום הלכה כב"ה שדבר זה טהור, יהיה זמן שיהי' טמא כדעת ב"ש כי אין לך דבר שאין לו זמן ומקום וכן להיפך ולכן זהו מחלוקת לש"ש כי דברי שניהם סופו להתקיים ושניהם אמת, משא"כ מחלקת קרח ועדתי שחלק על משה בטלית שכולו תכלת ובית מלא ספרים, לא היה ויהיה מעולם והוא שקר מוחלט, ולכך אין סופו להתקיים כלל כציץ נובל וכענן כלה זהו מחלוקת קרח ועדתו וזהו שלא לש"ש והבן) – וזהו אמרם אל תהי מפליג לכל דבר שאמר זה החכם טמא, והוא טהור, כי אין לך דבר שאין לו מקום וזמן שיגיע שיהיה באמת טמא, וכן מצינו במצבה שהיתה אהובה בימי אבות והיה מצוה וקדושה, ואח"כ שנואה והיה עבירה וטומאה, וכן כולם מתהפך פעם כה ופעם כה וכו'. ולכך אין מושיבין בסנהדרין רק מי שיודע לטמא הטהור וכן להיפך כי אין זה חריפות של הבל ושקר כדעת התוס' רק אמת והכל בזמנו וכו'. כללו של דבר אל תהי מפליג לכל דבר זה שקר הוא כי בזמנו הראוי יהיה אמת, ואין לך שקר רק מה שהוא שקר בעצמותו כמו פרידה שילדה – וזהו ענין סבי דבי אתונא שהיו פילוסופים וראשי מדרש אוה"ע אז, וצחקו על חכמי ישראל שחכמים שלהם מראים עוצם פלפולם בתורה לומר על טמא טהור, ובזה כדאים והגונים לישב בסנהדרין, והוא חריפות של שקר כקושית התוס', וזהו מאמרם אימא לן מילי דכדיבי, אמור לנו מדברי פלפול השקר ההוא איך הנחילו שקר, וריב"ח עשה עצמו כאין מבין ואמר להם שקר מוחלט דכודנייתא ילדה, וע"ז שאלו וכודנייתא מי ילדה, וכי שקר כזה אנו מבקשים ומה רשומי חכמה יש בזה. רצוננו שתאמר לנו הפלפול הנ"ל, והשיב להם ריב"ח הי נינהו מילי דכדיבי, הלא אתם בקשתם דבר שקר, ופלפול כזה אינו בגדר שקר כי עת לכל חפץ ואין שום דבר כזה בגדר שקר כאמרם ז"ל אל תהי מפליג לכל דבר. ואם אתם חפצתם שקר, אין לכם שקר רק כודנייתא דילדה כי הוא באמת שקר, אבל זולת זה אין שקר, ודברים אלו הם מחוכמים לחכם כמותו י"ב ע"כ דפח"ח:

(ד) מילחא כי סריא במאי מלחי ליה, בשיליא דכודנייתא, ומי איכא שיליא לכודנייתא, ומילחא מי בני לן ביתא באוירא דעלמא, אמר שם קם ותלא בין שמיא לארעא. א"ל אסיקו לי ליבני וטינא מהתם, אמרי ומי איכא דמצי לאסוקי התם, אמר ומי איכא דמצי למבני ביתא בין שמיא לארעא – בחדושי גאונים שבגליון הע"י החדש מביא בשם הגאון ר' יוסף. שאול נאטהאנזאהן ז"ל הכוונה דהנה מלח ברית עולם בזה מולח כל הקרבנות ואם חלילה הקרבנות בטלים היה חרב העולם, וז"ש מילחא כי סריא, היינו מה נעשה בזה לאחר שחרב ביהמ"ק, וע"ז השיב ריב"ח ע"ד מ"ש הרב בעל העקידה פ' תצוה שאף שהמקדש חרב בכ"ז התפלה במקום קרבן הוא וקיים לעד, וז"ש ומילחא מי סריא והיינו שלא יתבטל ע"כ דפח"ח – אך מ"ש שם עוד בשם הגאון הנ"ל על המאמר בני לן ביתא באוירא דעלמא וכו', הנה לא ראה שכבר כתוב כן בספר נחלת יעקב עה"ת מהגאון מליסא ז"ל בס"פ ויקרא עיי"ש ותמצא.

(ה) אמרו ליה מציעותיה דעלמא היכא, זקפה לאצבעתיה אמר להו הכא, א"ל מי יימר אמר אייתו אשלי ומשחו – אם נתפוס המאמר הזה כפשוטו קשה מדוע לא אמר להם דארץ ישראל היא באמצע העולם, וכמ"ש במדרש תלפיות ענף ארץ ישראל עי"ש. וכ"כ המהרש"א בח"א ליימא דף נ"ד ע"ב בד"ה מאמצעיתו וכו' דבכמה מקומות מוכח דציון ובתוכו אבן שתיה הוא אמצעיתו של עולם עיי"ש – אך שו"ר באהבת אותן שבגליון הע"י החדש מס' יומא (שם) שכתב דציון אינה באמצע של עולם בכללו רק באמצע חלק הישוב של עולם לבד מחלק של עולם שהוא חרב ומדבר בלא ישוב וכמו שמבואר מדברי הזוהר בפ' תרומה דף קנ"ז ובפ' תצוה דף קפ"ד עיי"ש, וא"כ י"ל דסבי דבי אתונא שאלו על אמצע של עולם בכללו היכן הוא, וע"ז א"ל ריב"ח דכאן הוא (שוב מצאתי באבן עזרא ז"ל על תהלים סימן נ' פסוק ב' שכתב מציון, שהוא באמצע היישוב באורך וברוחב עכ"ל. ומדכתב באמצע "היישוב" ולא כתב שהוא באמצע העולם ש"מ דס"ל ג"כ כמ"ש באהבת איתן הנ"ל וא"ש).

(ו) אמרו לי' אית לן בירא בדברא עייליה למתא, א"ל איפשילו לי חבלי דפארי (סובין):

ואיעיילי – כתב רבינו יונתן ז"ל מפראג בס' קשת יהונתן דף ח' ע"ג על פי הגמרא כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית כמו שהיה חלבנה בקטורת הסמים, והכוונה כי ביום הצום חובה עלינו להחזיר בתשובה כל החוטאים ולקרב המרוחקים עד אשר נהיה לבשר אחד ואף המה יתנו ריח טוב כמו חלבנה שהיה מריח כלבנון מריח בשמים טובים שהיו עמה בקטורת כן יהיה ענין פושעי ישראל, וזהו בעוה"ר מאריך הגלות שלנו, שאיש לדרכו פנינו ואין שם על לב להשיב אחרים מעון ונרדם יתנו ריח -- וזהו מאמר סבי דבי אתונא לריב"ח אית לן בירא בדברא:

עייליה למתא, והשיב ריב"ח איפשילו לי חבלי דפארי ואיעיילי, והיינו כי בית המקדש היא באר מים חיים כמ"ש במדרש ובזוהר על פסוק והנה באר בשדה וגו' ובעוה"ר ציון שדה תחרש והיא לשדה יער, ואמרו להביאו לעיר דהיינו שיחזור לבנותי כדכתיב עוד יהיה עיר ישוב וגו' ועיר אלקים יקרא וגו', והשיב ריב"ח, כי הטובים שבישראל הם בסוג קמח, אבל הרקנים הם סובין, ואם הייני עושים חיבור ואגודה עמהם, וזהו חבלים מן סובין להתקשר ולהיות עמהם באגודה אחת ולא ירתק חבל הכוסף לתורת ה' ועבודתו, אז יהיה בקל להביא הבאר משדה לעיר, ולכן העיקר תלוי להשיב רבים מעון וכו' ע"כ דפח"ח.

(ז) אית לן ריחייא דתבירא חייטה, א"ל כריכו לי מינה גרדי (הוציאו לי ממנה חוטין) ואחייטה – נלע"ד הכוונה דריחייא דתבירא היינו ע"ד שכתוב בתוכחה (פרשת בחקתי) בשברי לכם מטה לחם, דרחיים הם טוחנות התבואה וזהו מטה לחם ושבירת הרחיים היינו שברון מטה לחם וחסרון פרנסה ר"ל, וז"ש אית לן ריחייא דתבירא חייטה, דהיינו שיתפלל עבורם אל ה' שיתן להם די פרנסתם, וע"ז השיב להם ריב"ח, דחסרון פרנסה הוא בעבור חטאים ועונות, וכמ"ש חז"ל הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, ואם אתם רוצים שאתפור הרחיים השבורה, הוציאו לי ממנה חוטין כלומר הרהורי תשובה הם יהיו החוטין שבהם אתפור הרחיים השבורה ושברי מטה לחם שבר אל שבר יחדיו ידבקו וא"ש ודו"ק.

(ח) מישרא דסכינא במאי קטלי ליה, בקרנא דחמרא ומי איכא קרנא לחמרא, ומישרא, דסכיני מי הויא – הכוונה, מישרא דסכיני, שדה שעיר שניתן לו הברכה על חרבך תחיה במאי קטלי ליה. במה תוכלו לנצח אותם, אמר להו בקרנא דחמרא, בקרן עוז של מלך המשיח שנקרא חמור, כמ"ש במדרש רבה פרשת וישלח בפסוק ויהי לי שור וחמור, רבנן אמרי שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שירו הדר לו, חמיר זה מלך המשיח שנאמר עני ורוכב על חמור עיי"ש, וע"ז אמרו ומי איכא קרנא לחמרא עשו עצמם כאלו אין מבינים תשובתו דמוסב על קרן עוז של מלך המשיח, לכן שאלו ומי איכא קרנא לחמרא, וע"ז השיב להם ריב"ח, ומישרא דסכיני מי הויא, אלא עכ"ח כוונתנם בדרך מליצה על שדה שעיר שניתן לו הברכה ועל חרבך תחיה, על כן גם אני השבתי לכם בדרך מליצה, בקרנא דחמרא, וכוונתי על קרן עוז של מלך המשיח שנקרא חמור כנ"ל וא"ש ודו"ק. (ועיין בענף יוסף שעל הע"י החדש מ"ש בשם ספר פרדס החכמה, ולענ"ד הנכון כמ"ש ואין להאריך יותר)

(ט) אייתי ליה תרתי ביעי, א"ל הי זוגתא (תרנגולת) חיורתא והי זוגתא אוכמתי, אייתי איהו תרי גביני, א"ל הי דעיזא חיורתא והי דעיזא אוכמתי ורבינו יהונתן ז"ל מפראג בספרו קשת יהונתן דף ז' ע"ג נראה דהיה לפניו הגירסא בגמרא להיפוך -- אייתי ליה תרי גביני א"ל הי דעיזא חיורתא והי דעיזא אוכמתי, אייתי איהו תרתי ביעי א"ל הי זוגתא חיורתא והי זוגתא אוכמתי וע"ז כתב. והדבר תמוה מה שאלת חכם יש בזה ששאלו כך לריב"ח, וריב"ח לא השיב להם בגדר תשובה כלל, רק הם שאלו על חלב וגבינות והוא השיב בביצים היא היא ומ"ש זה מזה והיינו שאלתם – אמנם הענין יובן כי קצת מחכמי טבעים אמרו כי מה שיש לקצת בהמות שערות אדומות וקצת יש להם שחורות או לבנות, הכל כפי מזגי דם והתגברות הכחות, כי אם יתגבר חום וכח אש שהוא חממות הדמים ומזג מרה אדומה. יהיו השערות אדומים, ובהתגבר כח עפר ומזגי מרה שחורה יהיו השערות שחורות, וכן בהתגבר יסוד מים והתגברות מרה לבנה השערות לבנות, וא"כ ענין שינוי השערות הוא מעצם מזגי הבהמה ואיכותיה – – אמנם רבים מחוקרי טבעים שחלקו ואמרו כי אינו תלוי כלל בעצם מזגי בהמה רק מקרה בעלמא שבא מבחוץ לבהמה ע"י שינוי אויר וכהנה לחות הגורמים שינוי הצבעים ואינו כלל בגוף הבהמה ואיכותיה, והביאו ראיה כי ידוע כי כחות הדמים ומזנים בחלב בהמה כאמרם ז"ל דם נעכר ונעשה חלב, וכפי התגברות החומים כן יהיה החלב, עד שהרבה נשים שהם חום בטבע, החלב שלהם חם ומזיק לוולד היונק ממנה ומיחו הרופאים להניק כמפורסם, וא"כ יהיה הבדל בין חלב וגבינות הנעשים מחלב הבא מפרה אדומה או שחורה לזה יהיה כח חם ולזה קר אך באמת כאשר יובחן הדבר בכל בחינות וזיכוך, לא ימצא בו הבדל כלל, וענינו של זה כשל זה, ומזה הוכחה כי אין צבע שערות מורין על איכות הפרה – והנה ידוע במ"ש רשיי כי עכו"ם צוחקין על ישראל בענין פרה אדומה ואמרו מה טעם יש בה דוקא אדומה, אמנם אם אדומה מורה על איכות הפרה ומזגה, ודאי שאין זו שאלה, כי כמו שהקפידה תורה על פרה דוקא כן הקפידה על בהמה שמזגיה חום ויסוד אש. ובפרט לפמ"ש רש"י שכל ענין לשרוף באש לבטל חום יצר הרע וכל ענינו בחום יסודי ואש זרה כנודע אבל אם צבע אדומה רק לפי מקרה כמ"ש שפיר לא יתכן בו טעם כי הלא מקרה בעלמא בא ואינו נוגע לעצם פרה כלל – וזהו ענין סבי דבי אתונא שהם היו חכמי פילוספי' קדמונים ואתונא היה ראש מדרשם ואקדימיא"ה שלהם ולכך צחקו על פרה אדומה, והוכיחו לריב"ח כי הצבע הוא מקרה בעלמא, והראיה שאמרו לו ברר מתוך הגבינות איזהו מן עז שהוא צבע כך או צבע כך אם הוא לפי שינוי המזגים, וא"כ שא"א לברר ש"מ שהוא רק מקרה א"כ אין כאן טעם למצות פרה אדומה דוקא ובדין אנו צוחקין עליכם מה טעם יש בזה דוקא אדומה, והשיב להם ריב"ח אתם צוחקים עלינו ואתם שוכחים כי גם עליכם יש לצחוק כי ידוע מ"ש בע"ז דף י"ג ע"ב דאין למכור לעכו"ם תרנגול לבן שמקפידים עניו להקריב לעכו"ם דוקא תרנגול לבן עיי"ש וטען ריב"ח אמרו נא בבצים שיובחנו אם הם מתרנגולת לבנה או שחורה, וע"כ תודו ג"כ כי אין הצבע באיכות התרנגול כי א"כ היה מובחן ומורגש בביצה, רק הוא מקרה, ומ"מ מקפידים אתם בעכו"ם להיות דוקא תרנגול לבן וא"כ למה תצחקו עלינו בפרה אדומה טלו קורה מבין עיניכם וא"ש ע"כ דפח"ח ש"י.

(י) אמרו ליה ורציצא דמיית בביעתיה בהי נפקא רוחיה. אמר להו בהיינו דעאיל – כתב בפתח עינים להגאון חיד"א ז"ל, פירשו גורי האר"י זצ"ל דשאלתם היתה על מיתת תינוקות בעון אביהם מהי נפקא ר"ל מאיזה דין ומשפט יצאה, והשיב ריב"ח בהיינו דעייל כי אביו בעת אשר הולידו און יחשוב על משכבו ויודע הקב"ה שיהיו אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם ולכן מתים דמוטב שימות זכאי עכ"ד.

(יא) אמרו לי' אחוי' לן מנא דלא שוי לחבליה (הראנו כלי שאינו שוה הפסד שהוא מפסיד), אייתי בודיא (מחצלת) פשטוה לא הוה עייל בתרעא, א"ל אייתי מרא וסתרו, היינו מנא דלא שוי לחבליה – הכוונה דתעודת ישראל בגלות לפרסם אמונתו ית' בין העמים ולהאיר להם באור התורה והמצוה וכמ"ש חז"ל לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העמים אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע כור חטים אלא כדי להוציא ממנה כמה כורים, אמנם אוה"ע יאמרו כי ההפסד שמפסידים ישראל לעמים ע"י שהם חרוצים וזריזים ובקיאים במסחר יותר מהם הוא רב יותר מן התועלת שמגיע להם על ידם בענינים רוחניים ועל זה רמזו סבי דבי אתונא בשאלתם אחוי לן מנא שאינו שוה הפסד שהוא מפסיד, וכוונתם היה על ישראל שאינם שוים הפסד שהם מפסידים להאומות, והנזק שמגיע להאומות על ידם הוא גדול יותר מן התועלת שמגיע להם על ידם, ועז"א ריב"ח כי רק מחצלת היינו מנא דלא שוי לחבליה, משא"כ ישראל מועילים להאומות יותר ויותר מן ההפסד הקנין שעושים להם בענינים גשמיים הכלים ונפסדים, כי

המה שלוחי דרחמנא לקרוא בשם ה' עד שיקוים מקרא שכתוב אז אהפוך אל העמים שפה ברורה יחד לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד בב"א.

הנה הבאתי לכם קוראים נעימים ביאור כל הויכוח דסבי דבי אתונא עם ריב"ח זי"ע ובזה תם ונשלם מסכת בכורות בעזרת יוצר המאררות, וכן יראני נפלאות וגבורות. גם במסכתות האחרות אכי"ר. יו"ד: א"ר אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין אומרים ישראל שירה לפניך בר"ה ויוה"כ א"ל אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני – כתב בס' עיון יעקב בד"ה אמרו מלאכי השרת וכו' נ"מ למלאכי שרת בשאלה זו ע"ד דאיתא בחולין דף צ"א שאין מה"ש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה עכ"ל – ופלא בעיני שדבריו הם נגד דברי התוס' דכאן בד"ה אמרו מ"ה וכו' אבל לא קאמר מפני מה אין אנו אומרים שירה משמע שמלאכי השרת אומרים שירה ולכך אומר ר"י דבר"ה ויו"כ אין לדלג והחיות ישוררו וכרובים יפארו עכ"ל, וצ"ע. (ואולי י"ל לפי שבר"ה ויוכ"פ יש טעם שישראל אין יכולים לומר שירה, לכך יכולים מה"ש לומר שירה אף שישראל לא יאמרו למטה ודו"ק.) עוד כתב בס' עיון יעקב וז"ל:

וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. הא דאמר ספרי חיים הוא לכאורה שלא לצורך דזה הוא טובה והל"ל בקיצור ספרי מתים פתוחים לפניו וכו' עיי"ש מ"ש בזה – ומרן חת"ס ז"ל בתורת משה פ' נצבים (דף נ"ד עמוד ד') כתב כי אמרו חז"ל חזקי' מלך יהודה לא אמר שירה על מפלת סנחריב ופתחה הארץ לומר שירה שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו, י"ל הכוונה כי הניצול בזכות עצמו יאמר שירה, אבל הניצל בזכות אבות מה לו ולשירה, וע"כ כתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר, כי כל זמן שנעשו הנסים בזכות אבות לא אמרו שירה, אך עתה ויאמינו בה' ואמר הקב"ה כדאי האמונה שהאמינו בי, ע"כ אז ישיר משה ובנ"י, והנה אמרו חז"ל חזקי' אמר הנה לשלום מר לי מר כי לא ניצול בזכותו דכתיב וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי, ע"כ לא אמר הוא שירה, אלא מכנף הארץ זמירות שמענו, היינו שוכני ארץ הצדיקים שכבר מתו שבזכותם ניצול, הם אמרו שירה והנה בר"ה ויוה"כ אעפ"י שאנו בטוחים לצאת בדימוס והיה ראוי לומר שירה, אך ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, שבזכות המתים ניצולו החיים, ע"כ אין מקום לומר שירת הלל ע"כ דפח"ח.

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה