ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת עבודה זרה · ה.
ת"ר אם בחקתי תלכו, אין אם אלא לשון תחנונים וכן הוא אומר לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו וגו' – ביערות דבש ח"ב דפוס לובלין דף קפ"ו כתב שזה כוונת מאמר חז"ל שהקב"ה מתפלל, וצחקו עלינו אוה"ע, ובאמת יש ב' מיני תפלות א' קטן לגדול לעשות בקשתו ב' גדול לקטן והוא האב לבן שמבקש לבנו אהובי בני לרוב אהבתך איני רוצה להכותך מכה רבה ולכן נא שמע למוסר אביך ואל תמרוד בו, כי אם לאו אני מוכרח לייסרך על העמוד וזה לי לצער כי אהבת עולם אהבתיך ולכן שמע בני והאזין למצותי. בקשה זו האב עושה לבן ממש יום ביומו. וכן הוא על דרך זה תפלת הקב"ה לישראל. שמעו נא בקולי לבל אצטרך לייסרכם במשפט ונקה לא אנקה. וזה הוא לה' לרב אהבת ישראל לו צער כדכתיב בכל צרתם לו צר. והיש תפלה גדולה מזו. וזהו למדנו מן מאמר ה' מי יתן וגו' והיא תפלה גדולה שאמר מי יתן היה לבבם וגו' וכן נאמר בתהלים לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו והיש תפלה גדולה מזו וזה שאמרו חז"ל שהקב"ה מתפלל ע"כ דפח"ח:
עוד שם ת"ר מי יתן והיה לבבם זה להם. אמר משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה לכם לומר תן אתה. כפויי טובה דכתיב ונפשינו קצה בלחם הקלוקל, בני כפויי טובה דכתיב האשה אשר נתת עמדי וגו'. ואף משה רבינו לא רמזה להם לישראל אלא לאחר ארבעים שנה שנא' ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו' וכתיב ולא נתן ה' לכם לב לדעת -- ויש להבין דמה שלא אמרו תן אתה חסרון דעת יש בו ומה, כפוי טובה יש בזה והתוס' ביקשו לתרץ דיודעים היו שיש לומר כן רק מיאנו להחזיק טובה להקב"ה, וזהו תמוה דא"כ הרי זה עזות ומרד בהקב"ה ואיך אמר ה' מי יתן והיה לבבם זה כל הימים. ואם היה חסרון חכמה שלא אמרו כן, מלבד דאין זה בלשון כפוי טיבה אף גם דיש חסרון ידיעה בזה, הלא גם משה לא אמרו אלא בסוף מ' שנה. ועוד מה ענין הך שאמרו על המן ונפשנו קצה וגו' לכאן. פתח במי יתן והיה לבבם זה וסיים בענין מן, הול"ל ועוד שאמרתם ונפשנו קצה וגו' ולא לחבר הדברים יחד כאלו חדא בחברתא שייכי והם לכאורה עניינים נפרדים ומה ענין מן דאין כאן מקומו כלל – וליישב:
כל זה כתב ביערות דבש הנ"ל כי יש ב' דברים המונעים ומעכבים לעבוד את ה' בתמים, (א) היות האדם טרוד על המחי' ועל הכלכלה להביא טרף לביתו יחרוש ויזרע ויקצור ויזרה ויאסוף עד הגיע ללחם אשר אוכל וכמה יגיעות הוא יגע להכין מלבוש ושמלתו לעורו הלא צריך בילוי הזמן וכו' ועם כל אלה כאשר יאכל הוא שבע כעס ומכאובות בתחלואים העלולים ע"י מזון שאינו על מזג הראוי לפי הזמן ומזגי גוף אם קר אם חם אם לח אם חזק אם רפה מרבים וממעטים שינה עד שעי"כ יש בהם ביטול תלמוד תורה ויראת ה' וכהנה איבוד זמן בנקוי המותרות ומיהר צועה כי יפתח אשר בין כך ימעט בעבודת בוראו – לא כן היה עם תמימי דרך דור המדבר שהיו אוכלי מן לא ירעבו ולא ידאגו כי לחמם מצוי יום ביומו כאוכלים מעדנים וכו' והמאכל היה מזוג לפי אוכליו לא חל בו שום שינוי מזג וכו' ואפילו להוציא המותרות לא היה צריך כי היה נבלע באברים, ונשאר הזמן כולו קודש לה' ואין כאן דבר מעכב ומטריד, ולכך אמרו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן (ב) יש מונע ומעכב לעבוד ה' בהיפך, כי כאשר יש להאדם כל תאותו בידו ואין לו שום דבר המעציבו ומאדיבו, ירום לבבו וישכח עושהו ויבקש לו גדולות כאילו מידו היה הכל ויקצץ בנטיעות ויפול בשחת ח"ו – וכאמרם יאה עניותא לישראל וכו' – והלא שאל נא ימות עולם אדה"ר כאשר היה בעדן גן אלקים וכל טוב מאתו לא נבצר, מה עשה, ביקש להיות כאלקים יודע טוב ורע ושלח אל העץ ידו, וכן דור המבול שלא חסרו טובה ומרדו בה' וכהנה רבים:
והנה כבר הקשו כולם הא עיקר הכל הוא הבחירה והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וא"כ איך יאמרו ישראל תן אתה. אמנם עפ"י הנ"ל יובן שפיר כי כאשר אמר ה' מי יתן והיה לבבם זה כל הימים היה להם לומר תן אתה, ולא שיבטל הבחירה, רק תן להסיר המניעה, והיינו שיהיה ירידת המן מתמיד תמיד ועי"כ יוסרו סיבות המונעים ומעכבים לעבוד ה' וליראה אותו כל הימים. וזהו שהיה להם לומר תן אתה, ולא ביטול הבחירה -- אבל ישראל שלא אמרו כן כי היו כפויי טובה כי חשבו להיפוך שהמן הוא להם לרוע להיות פתח לחטאת כמש"ל בביטול הדאגה והטורח וירום לבבם ויבקשו גדולות, ולכך לא ביקשו שיתמיד ה' ירידת המן וצעקו ככרוכיא, בלתי אל המן עינינו, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, כי טענו על ידי זה המרו כמה פעמים את ה' במדבר ובציה למיעוט יגיעה ודאגה, ולכך לא ביקשו שיתמיד ה' המן – ולמדו זאת מאדה"ר שאמר האשה אשר נתת עמדי וגו' והוא ג"כ להיותו בלתי חסר טובה כאמרם ז"ל כל השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, וכל בע"ח מהדר למצוא מינו ואינו נוח לו:
אבל אדה"ר לא חסר לו דבר. היה לו אשה שוה במזגו צלע מצלעותיו והיתה עמו תמיד בחיקו תשכב, ולא היה חסר בשלימות הקנין בעוה"ז דבר, וירום בלבבו להיות כאלקים יודע טוב ורע, וזהו אומרו האשה אשר נתת עמדי וגו', ולכך בקלקולו אמר לו השי"ת בזעת אפך תאכל לחם להיפוכו שיהיה יגע ולא יהיה לו רום לבב לשכוח אלקים עושהו. וממנו למדו ישראל שהיו כפויי טובה וחשבו ענין המן לרוע – ולכך לא אמרו משה אלא לבסוף ארבעים שנה, כי עד אותו זמן חשב משה כי חיו יחיה ויהיה ג"כ ענין המן קיים, אבל בסוף מ' שנה שידע כבר שימות ויפסוק המן שהיה בזכותו. אמר והוכיחן שלא ביקשו תן אתה להתמדת המן וא"ש ודו"ק עכ"ד בשינוי לשון קצת ודפח"ח:
בדף ד' ע"ב בארתי הקודש מ"ש מרע"ה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה עיי"ש, וכעת מצאתי שכיוונתי בזה לדעת הגאון מהר"ם א"ש ז"ל בס' כתנות אור עה"ת פ' וילך, והוא מוסיף עוד לפרש בזה מ"ש דהמע"ה וסלחת לעוני כי רב הוא, ואיך נכשלתי בחטא גדול כזה אעכ"ח להורות תשובה א"כ בדין שתסלח לי כדי להורות לכל שאף על חטא גדול מהני תשובה וק"ל ולכך סיים, פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני, ר"ל שלא תאמר הלא כבר נלמד תשובה מישראל שחטאו בעגל, ולכך אמר פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני וצריך אני להורות תשובה ליחיד וק"ל עכ"ל ודפח"ח:
בדף ד' ע"א חלילה לך מעשות כדבר הזה. חולין הוא לך (וכ"ה בתרגום יונתן וברש"י בחומש) וא"כ מלת חלילה משורש חלל הפך הקדושה. כמו בין קודש לחול. כי את קודש ה' חלל וכהנה רבות. וישאל השואל מדעת. מה חילול קודש איכא במהפכת סדום ועמורה אין זה חילול אלא הילול. וכתב הגאון ר' אלעזר פלעקלש ז"ל מפראג בס' עולת חודש ח"ב מאמר ט"ז דרך דרוש עפ"י מה דאיתא בחגיגה י"ד ע"א כתוב אחד אמר כרסי' שביבין די נור וגו' וכתוב אחד אומר עד די כרסוון רמא ועתיק יומין יתיב, לא קשיא אחד לו ואחד לדוד כו' דברי ר' עקיבא, א"ל ר' יוסי הגלילי עקיבא עד מתי אתה עושה שכינה חול (להושיב אדם אצלו) אלא אחד לדין ואחד לצדקה. ואיתא במדרש רבה פ' וירא שהתפלל אאע"ה שלא יאחוז הקב"ה החבל בתרין ראשין ואמר לו בעית עלמא. ובעית דין. ואם אין אתה מוותר להם ציבחר לית עלמא יכול למיקם. וא"כ היה אברהם מדבר בצדקה. ואם לא יעשה הקב"ה צדקה אז קשה כתיב כרסי' שביבין כו' וכתיב עד די כרסוון כו' ולא יכלית למימר אחד לדין ואחד לצדקה דהא ליכא צדקה. ועכ"ח אתה צ"ל אחד לו ואחד לדוד. וא"כ אתה עושה שכינה חול. לומר שמה ישבו כסאות אחד לו ואחד לדוד. לכך אמר חולין הוא לך דייקא שאם לא תעשה עמהם צדקה יעשו שכינה חול.
ובזה פי' דברי הזוהר הקדוש (פ' אמור) וז"ל:
סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא. סליק לרקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגבי אברהם ושרי' ברישי' ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא – ר"ל שאאפ"ה מבקש רחמים מהשם להתנהג עמהם במדת רחמים. כי אם יכונן במשפט כסאו אזי יאמרו כסא אחד לו ואחד לדוד ויעשו שכינה חול וז"ש הזוה"ק ואתקן לכורסייא, מדוע כתוב אחד אומר כרסי' שביבין די נור וכתוב אחד אומר עד די כרסוון רמיו כו' אעכ"ח אחד לדין ואחד לצדקה א"כ עשה עמהם צדקה ועמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים ע"כ דפח"ח:
בדף כ"ח ע"ב עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. מ"ט דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו – פי' הנ"ל בעולת חודש ח"א מאמר קפ"ח. עפ"י תוכחת מוסר הצעת הכוונה כך עין שמרדה במרד ובמעל באלקיו. בהסתכלות דברים האסורים. מותר לכוחלה בשבת את עינו בדמעה. וזו רפואה בדוקה כי שורייני דעינא הבטת העין איסור חמור. כי באובנתא דלבא תלו. בהבנת הלב עין רואה ולב חומד ע"כ דפח"ח:
בדף ג' ע"א בתוס' ד"ה כהנים כו' הקשו הא עכו"ם אין קרוים אדם ע"ש– ובספר יראים לר"א ממיץ ז"ל סי' של"ג כתב. הא לא קשיא כיון דכתיב וחי בהם כל צרכי חיות קאמר וגוים כיוצא בהן דאמרינן בקדושין פ"ק למען ירבו ימיכם וגו' ולא ממעטי בנותיכם מהאי טעמא דבכל צריכין ריבוי ימים משתעי קרא בני בעי חיי נשי לא בעי חיי הכא נמי לא שנא עכ"ל ע"ש:
(ודעת לנבון נקל דמ"ש אכל צרכי חיות קאמר' הוא טעות הדפוס, וצריך לומר אכל צריכי חיות קאמר" וזה פשוט):
בקונטרס תל תלפיות מחברת כ"ג אות מ"ב נדפס מאמר אחד בשמי וזה לשוני שם:
ע"ד הקושיא בע"ז דף כ"ז ע"א אתא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה. וקשה דא"כ למה כתיב ותקח צפורה וגו' כיון דמשה אגמרה אין המצוה נקראת אלא על מי שגמרה כדאיתא בסוטה י"ג ע"ב. הנה ראיתי בס' כלי חמדה עה"ת מהגאון מדוואהרט נ"י בפ' שמות האריך לפלפל בגמ' הנ"ל דמה הועיל בתירוץ אתא איהי ואתחלה וכו' כיון דאמרינן השתא דמילה באשה פסולה איך מותרת להתחיל ומ"ש משחיטה דשחט הפסול וגמר הכשר פסולה משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וה"נ ישנה למילה מתחלה ועד סוף כמבואר בשבת קל"ג ע"ב דאומן שמתחיל במקצת מילה ואינו גומר אין ענוש כרת משום דיכול לומר אנא עבדא פלגא דמצוה וכו' ע"ש ומחמת קושי' הנ"ל העלה דכוונת הגמ' לומר דצפורה מלה ומשה רבינו פרע והיינו דקאמר אתא איהי ואתחלה וכוי עייש"ה כל הפלפול מתחלה ועד סוף – ועתה לפי פירוש זה מיושב גם הקושיא הנ"ל דהא כתב המהר"ל מפראג ז"ל בגור אריה פ' עקב דלכאורה כיון דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור אין להיות אחד מל והשני עושה פריעה דהא אומרים לו גמור המצוה, מיהו יש לחלק דאע"ג דמל ולא פרע כאלו לא מל מ"מ אם יפרע יש מצוה במילה נמי בפריעה ולא אמרינן רק דומיא דקבורה דאין המצוה רק הקבורה ולא העלאה ובהאי גוונא אמרינן דנקרא על שם הגומר, וראיה לזה דשחיטת הקרבן בכהן אחד וזריקתו בכהן אחר אע"ג דשחט ולא זרק לא הוי מידי ולא אמרינן שאומרים לו גמור עכ"ל עיי"ש, וא"כ כיון דצפורה מלה ומשה רבנו פרע ל"ש לומר דנקרא המצוה על שם משה שפרע ושפיר כתיב ותקח צפורה וגו' – אך באמת פי' הגאון הנ"ל בגמ' הנ"ל דחוק ורחוק, ואי משום קושייתו הנ"ל שערי תירוצים לא ננעלו ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי מהרש"א ז"ל בח"א למס' נדרים דף ל"ב ע"א על המאמר בשעה שנתרשל מ"ר מן המילה באי אף וחימה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו מיד ותקח צפורה ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו וגו' וכתב המהרש"א וז"ל למדו לומר כן מדכתיב ותגע לרגליו ופירושו לפי הדרשה ותכרת את ערלת בנה ותגע הורה לא שכרתה ערלת בנה ממש אלא ותגע בצור בערלת בנה וכדאמרי' בפ"ב דע"ז דאתיא איהי ואתחלה וכו' ואמר הכתוב שעשתה כן בשביל רגליו בשביל שראתה שהמלאך בלעו עד רגליו שהוא המילה ולמ"ד לרגליו במקום בשביל וכמוהו הרבה וכו' עיי"ש – ולפ"ז לק"מ קושי' הגאון הנ"ל דבאמת לא התחילה צפורה למול כלל אלא ההתחלה הי' במה שנגעה בצור בערלת בנה אמנם המילה מתחלה ועד סוף נעשה ונגמר ע"י משה לבדו ולק"מ – והשתא דאתית להכי לק"מ גם קושי' הנ"ל דאין המצוה נקראת אלא על מי שגמרה ולמה כתיב ותקח צפורה וגו', דאם היה הפירוש ותכרת שכרתה ערלת בנה ממש דהיינו שהתחילה לכרות אז היה שפיר קשה דהו"ל לקרות המצוה ע"ש משה שגמרה, אבל באמת הא כתב מהרש"א ז"ל דאין הפירוש כן אלא ותכרת גו' היינו ותגע בצור בערלת בנה א"כ לפ"ז קאי הכל על הנגיעה בצור בהערלה, וזה עשתה צפורה הכל בלי סיוע כלל ממשה רבינו ע"ה ושפיר נכתב על שמה ודוק:
בס' שירת ישראל מהגאון מ' ישראל יונה הלוי לאנדא ז"ל אבדק"ק קעמפנא יע"א כתב:
בגמ' ע"ז דף ב' ע"ב כלום כפית עלינו וכו' א"ל הקב"ה ראשונות ישמיעונו שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם. י"ל עפ"י ששמעתי מחכם א' ביאור מאמרם ז"ל "קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו "כבר" עפ"י משל לשנים שהלכו אל הרופא. אחד היה לו בן לעת הגמלו משדי אמו ולא לאכול, והלך לשאול פי הרופא מה לעשות. והשני היה לו בן שלא רצה לאכול מחמת חולי, והלך ג"כ לשאול פי הרופא מה לעשות והמה היו טפשים וחשבו בהליכתם כי ענינם אחד, וכאשר באו אל הרופא צוה הרופא להבן שאינו רוצה לאכול אחרי הגמלו, לכופו לפתוח פיו בחזקה ולשפוך בפיו אכילה ושתיה, ולהבן השני שלא רצה לאכול מחמת חולי צוה שלא ליתן לו לאכול שום דבר שלא יוסיפו חליו ח"ו. ובצאתם שאלו זה לזה על ענין התשובה ובשמעם היו תמהים לנפשותם על השתנות התשובה מקצה אל הקצה על שאלה אחת, וחזרו שניהם לרופא ושאלוהו מדוע אין התשובה על אופן אחד, והשיבם אתם סכלים כי אין שאלתכם אחת, זה אינו רוצה לאכול מחמת שלא טעם טעם אכילה כי טוב צויתי לכופו וכאשר יטעום כי טוב יאכל בלי ספק, וזה אינו רוצה לאכול מחמת חולי כל אוכל תתעב נפשו, ואם יאכל יוסיפו חוליו ר"ל, והאריך במשל, הנמשל ישראל לא רצו לקבל תורה מחמת שלא טעמו עדיין כי טוב, צוה השי"ת לכופם שיטעמו וכדאיתא במדרש אמר הקב"ה טעמו וראו כי טוב, אולם אוה"ע מאסו ותיעבו בתורה מחמת חולי הנפש וסאובתם והבן. ואמר, בחינה ע"ז כי מה שישראל לא קבלו לא היה מצד מאיסתם בהם חיו רק מחמת שלא טעמו, נראה אחר שקבלו וטעמו כי טוב קבלו מעצמם תוספות מצוה מדברי סופרים, וזו נודע כי מגילה מצוה ראשונה מד"ס, ע"ז אמרו קיימו וקבלו, ואמרו קיימו מה שקבלו כבר, היינו ע"י שקיימו וקבלו מגילה נראה שקיימו מה שקבלו כבר ברצון עכ"ד החכם ודפח"ח – ויש להוסיף לשבח בחינה להפך כי אוה"ע מצד תיעוב נפשותם מאסו, ואם היה כופם היה הוכפל חליים כנ"ל, כי שבע מצות שקבלו וטעמו, לא שמרו ומאסו בם, ובאמת זה עצמו מופת לישראל שמיאנו במצות התורה מצד שלא טעמו ואחר שיטעמו ישמרו בנפש חפצה, הבחינה. ז' מצות שקבלו שמרו בנפש חפצה מזה נראה שיקיימו גם השאר בנפש חפצה אחר שיטעמו כי טוב, ויובן מאמרם הכא בשאלות אוה"ע להקב"ה כלום כפית עלינו ההר כדרך שכפית לישאל השיבם השי"ת ראשונות ישמיעונו שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם, וזה מופת היה לפני כי אתם מן המואסים מחמת חולי הנפש ויכפל חלי נפשותיכם. משא"כ ישראל שקיימו ז' מצות שקבלו וזה מופת כי גם תר"ו מצות לא רצו לקבל מחמת שלא טעמו כי טוב. ואחר שיטעמו כי טוב יקיימו בנפש חפצה, ועל כן צויתי לכופם עכת"ד ודפח"ח:
בדף ב' ע"ב איתא לעתיד יאמר הקב"ה לרומיים במה עסקתם, ויאמרו לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו. הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולן לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, אומר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם וכו' – פי' הגאון בעל כתב סופר ז"ל עה"ת ס"פ בחקותי עפ"י מ"ש בחובת הלבבות ז"ל דילמוד הירא ה' להיות זריז במצות מאוד, מעוברי עבירה, כי כמה הוצאות מוציאים ומשכימים ורצים לדבר עבירה והבלי עוה"ז שאין בהם ממש, ועל אחת כמה וכמה נרוץ למצות ולא נחוס על הוצאות וטרחות ויגיעות, ויש לפרש בזה מ"ש במדרש קהלת בפסוק אוהב כסף לא ישבע כסף, אוהב מצות לא ישבע מצות וקשה הלא אוהב כסף כתיב, אמנם הכוונה שיתבונן האדם איך אוהב כסף שהוא הבל וריק לא ישבע כסף, כן אוהב מצות לא ישבע מצות מקל וחומר מאוהב כסף (וז"ש ר' נחוניא בן הקנה אנו משכימים והם משכימים הם משכימים לדברים בטלים וכו' כלומר נתעוררתי משינתי ע"י שראיתי שהם משכימים לדברים בטלים ואיך לא אשכים אני לדברי תורה, ואמר כן לתלמידיו וחביריו כדי לזרזם וילמדו קל וחומר כנ"ל), וזהו כוונת חז"ל שיאמרו הרומיים הרבה שווקים תקננו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולן לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה, כלומר את הכל עשינו בכוונה שילמדו ישראל מאתנו כמו שאנו עוסקים בתיקוני שווקים ובעשיית מרחצאות ובהרבות כסף וזהב, כן יתעסקו הם בתורה ובמצות וירבו במעשים טובים. ויש לנו זכות זה שאנחנו התעוררנו את ישאל עי"ז לעסוק בתורה ומצות בזריזות וחשק רב, ואם באמת היה להם כוונה זו, היו באמת מקבלים קצת שכר, אבל הקב"ה יאמר להם שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לא עשיתם לכוונה זו אלא לצורך עצמכם ולהנאתכם לבד וא"ש ע"כ דפח"ח.
בעזרת האל עוטר ישראל בתפארה" תם ונשלם מסכת עבודה זרה