אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק ג מסכת עבודה זרה › ג.

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

מסכת עבודה זרה · ג.

ב:

ר' מאיר הי' אומר מנין שאפי' נכרי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם מלמד שאפי' נכרי ומתעסק בתורה הרי הוא ככ"ג --- וכ' התוס' משמע הכא דעכו"ם נמי קרויין אדם. ותימא דהא אמר בעלמא קברי עכו"ם אין מטמאין באוהל משום דכתיב אדם כי ימות באוהל אתם קרוים אדם כו' ולא עכו"ם קרוים אדם. ואומר ר"ת דיש לחלק בין אדם להאדם עכ"ל -- והקשה בספר עלה דיונה א"כ למה לברייתא להאריך כהנים וכו' לא היה לומר אלא בקיצור אדם לא נאמר אלא האדם ע"ש שלא מצא תירוץ לזה, ובאמת בפשיטות לק"מ דמזה שלא נאמר כהנים הוכיח ר"מ שאפי' נכרי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, וע' בס' "עיון יעקב" לכאן ותראה שכן הוא כוונת ר"מ והנה מצאתי בהגהות חת"ס ז"ל לסדר טהרות ש"ס דפוס וויען על פי' המשניות למרמב"ם בהקדמתו לס' טהרות שכ' אתם קרוים אדם ואין עכו"ם קרוים אדם לטמא, כתב החת"ס:

דקדק לומר לטמא אבל לכל שאר דבריהם קרוים אדם ומיושבים כל קו' תוס' וסברא יש דעכו"ם עצמם אינם מחשבים עצמם במיתתם ומלינים מיתיהם ולא חשו לנוולם ומשמשים בעורם ועצמותם, דכיון שמתו בטלו חשובתם, א"כ תו לא נקראו אדם, אבל ישראל מחשבים גופית המתים יותר מבחייהם, וע"כ עדיין הם אדם עכ"ל -- ולענ"ד צ"ע מגמ' כריתות ו' ע"ב הסך בשמן המשחה לכותים פטור משום דכתיב על בשר אדם ואין הכותים קרוים אדם, מיהו יש לדחות דהתם הטעם משום כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך, וי"ל דהיינו נמי טעמא דהרמב"ם פ"א מה' כלי המקדש ה"ו, והמגיה שם לא ראה ד' תוס' יבמות ס"א ה"ה ואין, אבל מלשון הרמב"ם שם שכתב הסך ובהמה ועכו"ם שהם כמותה, משמע דטעם פטור בעכו"ם הוא משום דאינן אדם ודומים לבהמה, דאי משום דרשה כל שישנו בסך וכו' למ"ל לכתוב שהם כמותה, א"כ מוכח מלשון הרמב"ם דלכל מילי אין עכו"ם קרוים אדם ולא רק לענין טומאה כמו שרצה החת"ס ז"ל להעמיס בכוונתו וצ"ע:

אלא כך אומרים עכו"ם לפני הקב"ה רבש"ע ישראל שקבלוה היכן קיימוה א"ל הקב"ה אני מעיד בישראל שקיימו את התורה כולה אומרים לפניו רבש"ע כלום יש אב שמעיד על בנו דכתיב בני בכורי ישראל עיין באבות פ"ג משנה י"ד חביבין ישראל כו' חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם, וכתב התוי"ט ז"ל:

ולא הביא מקרא בני בכורי ישראל שהוא קודם. לפי שאותו מקרא אפשר לפרשו על אותו הדור בלבד שרצה להוציאם ממצרים וכו' ומנלן לדורות הבאים, לכך הביא זה המקרא וכו' עיי"ש, וקשה לי לפי"ז למה אומרים עכו,ם כלום יש אב שמעיד על בנו דכתיב בני בכורי ישראל, ולמה לא אומרים דכתיב בנים אתם לה' אלקיכם שנאמר בכל דור ודור וצ"ע:

א"ל הקב"ה שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה, א"ל רבש"ע שמים וארץ נוגעין בעדותן שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי -- וכ' התוס' בד"ה נוגעים כו' וא"ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם וי"ל דאין חוששין בזו הראיה דאין אב מעיד על בנו ועוד י"ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים עכ"ל -- ועיין במהרש"א בח"א שכ' להסביר תירוץ השני של התוס' שהם קיימים ממה שקבלו, ואעפ"כ מקרי נוגעים בעדותם מצד הנאתם שהגיע להם כבר ע"י קבלתם של ישראל עכ"ל. והנה ביאר לנו האדון ז"ל תירוץ השני של התוס' והניח אותנו כעורים ממשמשים באפלה מבלי להבין התירוץ הראשון של התוס' דאין חוששין בזו הראיה דאין אב מעיד על בנו:

ודבריהם מחוסרים הבנה מה עדות יש כאן שנא' ש דאין אב מעיד וכו'. וראיתי במהר"ם מלובלין ז"ל שפי' ד' התוס' דר"ל דמי הוא המקיים העולם הלא הקב"ה שהוא אביהן של ישראל ולכך הוא מקיים העולם כדי שנאמר שישראל קיימו התורה ואין אב מעיד על בנו וק"ל עכ"ל -- ובמחכ"ת הקדושה לא יצא י"ח הביאור ראה דברי הרי"ף שעל העין יעקב שכתב בכאן בזה"ל צ"ע מה תירצו התוס' דאין חוששין בזו הראיה דאין אב מעיד על בנו. דהא אין כאן שום עדות שמעידין, לא השמים ולא הקב"ה, רק מציאות השמים והארץ שהם קיימים יוכיח שקיימו התורה לישראל מקיים השמים והארץ אע"פ שלא יקיימו התורה זה לא יתכן שאם כן איך אמר הקב"ה אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ועוד דאין כאן עדות לומר אב מעיד על בנו וכו' י"ל בדוחק שאין חוששין בזה ואע"פ שרואין שמים וארץ מתקיימים הם אומרים שלביטול שמים וארץ צריך עדים שלא קיימו התורה ומי יכול להעיד כן אלא הקב"ה ואין אב מעיד על בנו לא לחובה ולא לזכות וכיון שאין עדים בביטול התורה לכך נתקיימו שמים וארץ ומ"מ אין לקבל עדות שמים וארץ שקיימו התורה ועדיין צ"ע עכ"ל -- ועיניך הרואות כמה טרח אותו צדיק הרי"ף ז"ל לפרש ד' התוס' בתירוץ הראשון ולבסוף נשאר בצ"ע, ובאמת חוץ ממה שפירושו דחוק א"א לומר כמ"ש דהקב"ה האב לישראל אין מעיד על בנו לא לחובה ולא לזכות, דהא איתא במדרש (ומובא בס' עיון יעקב לכאן) דלרעה יכול הקב"ה להעיד כדכתיב והייתי עד ממהר במנאפים ובמכשפים, וכתב הרב עיון יעקב ז"ל דלפ"ז צ"ל דאין דין שלמעלה כלמטה דהא למטה פסול בין לחוב בין לזכות כדאיתא בחו"מ סי' ל"ג ע"ש, וע"כ תירוץ הראשון של התוס' הוא מחוסר מובן, ומי שיפרש דבריהם רופא אומן יקרא ושכר הרבה יטול ועיין בש"ס דפוס ווילנא בהגהות מצפה איתן שכתב וז"ל:

תוס' ד"ה נוגעים בעדותן הן. וא"ת הרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם ותירוצם דחוק, אלא י"ל דממה שהם קיימים אין ראיה שכולם קיימו את התורה דדילמא לא קיים אלא אחד מהם ואף בשביל צדיק אחד נתקיים העולם כדאיתא סוף פ"ג דיומא. אבל מ"מ לענין מלאכת שמים וארץ להורד גשמים ולהצמיח זרעים נידון אחר רוב העולם, וז"ש שהם נוגעים בעדותם **(העתק מספר יערות דבש חלק שני דרשה א' וז"ל: אמרו בגמרא לע"ל מביא הקב"ה ס"ת ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בה יבא ויטול שכרו ויבאו עכו"ם ויטענו כלום כפית עלנו הר כגיגית ויאמר הקב"ה ראשונות ישמיענו שבע מצות היכן קיימתם, ויש להבין מה ביקש הקב"ה בכרוז זה פשיטא שלא ימנע השם לשלם שכר לעוסקי תורתו וגם מה זה שהשיב שלא קיימו ז' מצות הא ידע זה תיכף ומ"מ החזיר ליתן להם התורה וזרח משעיר והופיע מפארן כו' וא"כ עדיין יש להם הטענה הי' לו לכוף עליהם ג"כ הר כגיגית, וגם י"ל איך מלאו אוה"ע לבם לתבוע שכר מה שיודעים שמלאים עון, אכל כבר ידוע כי התורה מגינה ומכפרת על הרבה עונות ומים רבים לא יוכלו לכבות את אהבה לומדי תורה לגבי קוב"ה רק המפרשים הקשו הא אם עובר עבירה מה יועיל תורה והקרא צווח ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וכו' וא"כ איך יתקיים מ"ש חז"ל תורה מכבה עבירה, אך יש שני מיני עבירות, סוג אחד מה שהטבע והשכל מחייבו מבלי לעשותו כגון רציחה וגזל וחמדת אשת רעהו אשר עי"כ ימלא ארץ זימה, וסוג שני מה שאין השכל אנושי מחייבו רק הם ציווי הבורא ית"ש, והנה בעברו על סוג שני' בזו התורה מכפרת ומכבה עבירה כי גדולה התורה לפני הקב"ה עד שאינו מקפיד כ"כ אם עבר על מצותיו ויועיל לכפר עם תשובה, אבל בעברו על סוג ראשין דבר מה שהוא נגד השכל איך תכבהו התורה הבנויה על שכל אמיתי אם הוא עושה נגד השכל כו' וע"ז נאמר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי [ואתה שנאת מוסר וגו' אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך וגו']. ובזה יובן הנ"ל כי הקב"ה שבא ליתן שכר לישראל ויודע כי המה מלוכלכים בעונות ובפרט בגלות המר, ולכך נותן הקב"ה ס"ת בחיקו,)** לומר שכולם או רובם קיימוה כדי שלא לבטלו מלאכתן, וז"ש קרא, חוקות שמים וארץ לא שמתי דהיינו חוקם ותפקידם להוריד טל ומטר והארץ ליתן את יבולה ע"כ דפח"ח:

שמים וארץ נוגעין בעדותן שנא' אם בריתי יומם ולילה וגו' ואמר רשב"ל מ"ד ויהי ערב כו' יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו -- הקשה מהר"ש אלגאזי ז"ל בס' שהב שיבה למה אצטריכו לדרשת רשב"ל אחר פסוק מפורש שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' וע"ש מ"ש בזה, ולפענ"ד י"ל עפ"י מ"ש התוס' איך הוו נוגעין הרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם, ותירצו שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים עכ"ל, וא"כ שפיר אצטריכו לדרשת רשב"ל שאמר הקב"ה אם ישראל מקבלים את תורתי וכו' ולא סגי בפסוק אם לא בריתי וגו' דעל זה קשה קושי' התוס' מה אמרו שמים וארץ נוגעין בעידותן הרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם, לכך ביאור מאמר רשב"ל שאמר הקב"ה אם ישראל מקבלים וכו' וא"כ עיקר התנאי הי' על הקבלה, ולא על הקיום. וא"כ אין ראיה ממה ששמים וארץ הם קיימים, דהא י"ל כתירוץ התוס' שהם קיימים ממה שקבלו, וא"ש ודו"ק:

ואמר חזקי, מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה וכו' אלא בתחלה יראה (שמא לא יקבלו ישראל התורה ותחזור הארץ לתוהו ובוהו) ולבסיף (שקבלוה בנעשה ונשמע) שקטה במהרש"א ח"א בד"ה שמים וארץ נוגעים בעדותן וכו' כתב וז"ל:

לפום הך דרשה שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית וכו' ניחא דנקט שמים וארץ, אבל לדרשה דארץ יראה ושקטה וכו' לא ה"ל למנקט שמים דנוגע בעדות וכו' עכ"ל -- ולפי מ"ש לעיל בשם הגהות מצפה איתן, דשמים וארץ נוגעים בעדותן היינו דלכך מעידים שכל או רוב ישראל קיימו התורה כדי שלא לבטלו מלאכתן להוריד טל ומטר והארץ ליתן את יבולה, א"כ אפי' אם לא יחזור לתוהו ובוהו אלא הארץ, אעפ"כ שמים נוגע בעדות, דאם תחזור הארץ לתוהו ובוהו, למי יורידו שמים טל ומטר וא"ש ודו"ק:

אומר הקב"ה להן יבאו מכם ויעידו בהן בישראל כו' יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד ע"ז, יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל, תבא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העריות יבא נ"ל ויעיד בחנני' מישאל ועזרי' שלא השתחוו לצלם, יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפלה וכו' -- להורות כי העוסק בס' לקוטי שלמה הביא פי' הגאון ר"ח כהן רפאפורט זצ"ל, עפ"י גמ' יומא ל"ח ע"ב אפילו בשביל צדיק אחד עולם עומד, א"כ ע"י נמרוד ולבן ואשת פוטיפרע ונ"נ ודריוש. נראה שעכ"פ צדיק אחד הי' בעולם ובשבילם היה מעמד שמים וארץ בטוח, ושוב אין שמים וארץ נוגעים בעדותן ע"כ דפח"ח (אמנם לפי מ"ש לעיל בשם הגהות מצפה איתן ליישב קושי' התוס' בד"ה נוגעים וכו' נדחה פירוש ר"ח כהן הנ"ל ודו"ק):

אומרים לפניו רבש"ע תננה לנו מראש ונעשנה א"ל הקב"ה שוטים מי שטרח בע"ש אוכל בשבת וכו' -- לשון "מראש" צריך ביאור, ועיין בס' "עיון יעקב" לכאן שהביא פי' ע"ד דאיתא בזוה"ק פ' בלק דלעשו וישמעאל פתח הקב"ה בלא תרצח ולא תנאף כדי שלא יקבלו התורה, אבל בישראל פתח באנכי, וז"ש אוה"ע תנה לנו "מראש" ונעשנה פי' למה התחלת עמנו בלא תרצח וכו' תנה לנו ג"כ "מראש" מאנכי ונעשנה ע"ש. ועיין עוד בספר בינה לעתים סוף דרוש ט"ז מ"ש בזה, אמנם בש"ס דפוס ווילנא מביא בגליון הגמ' גירסת רבינו חננאל ז"ל אומרים רבש"ע תנה לנו את התורה עכשיו ונקיימנה' עיי"ש ולפי"ז לק"מ:

בתוס' ד"ה היום לעשותם ולא למחר לעשותם, תימה אנשי יריחו שהיו כורכין את שמע ולא היו מפסיקין בהיום על לבבך (פסחים נ"ו ע"א) ולפיכך הקפידו עליהם חכמים דמשמע היום על לבבך ולא למחר על לבבך, ומה יש לחוש בזה כיון שכך הוא אמת כדמשמע הכא -- בס' דברי שאול על אגדות הש"ס מביא בשם אביו הגאון מהו' ליבוש נאטהנזאהן ז"ל תירוץ נחמד דהנה כבר האריכו החוה"ל וכל החוקרים להשיב על טענת המתפקרים באמרם מה בצע במצות המעשיות, והעיקר הוא המחשבה הטהורה לבדה וזה כל פרי עבודת ה' והשיבו כי מבלעדי המעשה לא יכון המחשבה כי מרוב הטרדות שאדם נטרד בהבלי הזמן כל מחשבותיו ינתקו. וע"כ הערימה התורה לתת להם מעשים, שע"י המעשים יתעוררו המחשבות ויהיה מעשה ומחשבה ביחד, ולפי"ז זה כעת דהמעשה מורה על המחשבה, אבל לעתיד כי נטהר מהבלי הזמן ונעבוד את ה' בשלימות א"כ לא נצרך להמעשה, ולכך היום לעשותם ולא למחר לעשותם, אבל שם דרשו היום על לבבך, וזה שקר שלעתיד יהיה ג"כ על לבבך, שבלב יהי' כולו לעבודת ה' והמחשבה הטהורה מבלעדי המעשה יהיה גם לעתיד ע"כ דפח"ח. (ועיין בחידושי גאונים שנדפס בגליון העין יעקב החדש מביא ג"כ כזאת בשם ספר איי הים מבעל אפיקי יהודא ז"ל ע"ש באורך):

**(להורות כי הפוסקים בתורה התורה מכפרת על הכל ונמחה כעב פשעם, ולכך כל מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו כי התורה מכפרת (וזהו שדרשו אנכ"י אנכ"י הוא מוחה פשעיך אם יתמידו בתורה שמתחלת אנכי וכו') וכאשר שמעו זאת עכו"ם א"כ לבשו טענה מה בכך שאנו מלאי עון כרמון אילו נתן לנו התורה הי' ג"כ מכפר, ולא הי' נ"מ בעונות ולכך טענו היה לך לכוף אותנו לתורה והיה מכפר על כל עונות, ואומר להם הקב"ה שוטים טועים אתם כי עונות שלכם אין התורה מכפרת, כי הלא עברתם על ז' מצות בני נח שהם הכל עפ"י מה שהשכל והטבע מחייבם וכו' ואם עברתם על מצות כאלו שהם הכל כפי השכל והטבע לא יועיל לכם התורה כלל, כי ע"ז אינה מכפרת ולא הי' מועיל לכם קבלת התורה כלל, וא"ש עכ"ל הטהור:

ועוד מצאתי בזה בס' אהבת יהונתן על הפטורות ס"פ בראשית כתב הרב המסדר לפרש תשובת הקב"ה שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם, דהא באמת כפיית הר כגיגית לא הי' מועיל כלום, כיון דהוי בעל כרחו רק לישראל הי' מועיל, יען דיש להם ניצוץ הקדוש בשורשם ונפשם משתוקקת לקיים תורה ומצות אלא דיצרם תוקפם, לכן הכפיי' מסלקת היצה"ר ונשאר הרצון הטוב, וכמ"ש הרמב"ם ספ"ב מה' גירושין ומובא בתוי"ט גיטין פ"ט מ"ח לענין דאמרינן בגטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני יעו"ש, וזה שהשיב להם הקב"ה, הראשונות ישמיעונו, ר"ל בשלמא ישראל שקיימו שבע מצות מקודם והיה להם ניצוץ הקדוש בשורשם, היה מהני להם כפיית ההר דע"י

כן נתגלה רצון שלהם, משא"כ אתם שלא קיימתם שבע מצות, ולא היה לכם שורש ניצוץ הקדוש, אם כן מה היה מועיל לכם כפיית הר כגיגית בעל כרחו ודו"ק עכ"ד הנעימים):)** ובהגהות וחדושי הרש"ש ז"ל כתב על תמיהת התוס', לע"ד אין כאן תימה כי מה זה רומיא מדרש על פשט. הא דהכא דרשא היא מדסמיך היום לעשותם, ופשטיה קאי על מצוך כי התם, ולשון מאי דכתיב מצינו רבות על אסמכתות רחוקות ומהן בגיטין ז' מ"ד קינה ודימונה כו' ע"ש עכ"ל -- ובחדושי חת"ס ז"ל לפסחים דף נ"ו כתב ג"כ יישוב לתמיהת התוס' וכפי שאני מבין תמצית דה"ק כי פסיק והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך מוסב על ציווי ואהבת את ה' וגו' ואהבת השם לא תבוטל לעולם, וע"כ אי אפשר לומר היום על לבבך ולא למחר על לבבך וא"ש. (כן הי' נ"ל לפום רהיטא כוונת החת"ס ז"ל אך לאחר העיון שנית בדה"ק ראיתי כי כוונה אחרת יש בדבריו עיי"ש ותמצא, ולפי מ"ש שם החת"ס ז"ל דהיום על לבבך ולא למחר כו' משמע דהתורה לא תהי' נצחיות ח"ו ותתבטל חלילה לאחר זמן מה כמאמר האפיקורסים, לכן להשמר מזה צריך לחבר אשר אנכי מצוך היום שהציווי היא היום שיהי' בעיניך כאלו היום קבלת מסיני עכ"ל, צריך להבין לפי"ז מדוע לא מיחו בהם חכמים וצ"ע והנה בפסחים נ"ו א' מייתי הש"ס ת"ר כיצד היו כורכין את שמע אומרים שמע ישראל וגו' ה' אחד ולא היו מפסיקין דברי ר"מ ר' יהודא אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו. ובמהרש"א בח"א לשם הקשה על רבא (דאמר מפסיקין היו אלא שהיו אומרים היום על לבבך דמשמע היום כו' ולא מחר על לבבך מפרש לה דלא כמאן מהנך תנאי, וכי פליג אהני תנאי דלא מפרשין כורכין שמע הכי עכ"ל, ופלא בעיני שלא ראה שכבר הרגיש בזה המהרש"ל בחכמת שלמה שם שכתב וז"ל. דף נ"ו ע"א גמרא דברי ר"מ רבי יהודה כו' נ"ב ותימה א"כ רבא אתי דלא כמאן ודו"ק עכ"ל. ואנכי לא ידעתי מדוע הקשו רק על רבא ולא הקשו גם על רב יהודה דאמר שם דכורכין את שמע היינו שהיו אומרים שמע ישראל וגו' ה' אחד ולא היו מפסיקין, והיינו ממש כדברי ר"מ בברייתא הנ"ל ומה חידש לן רב יהודה, ואי דאשמעינן דהלכה כר"מ א"כ לימא סתם הלכה כר"מ, אלא ודאי נראה דרב יהודה ורבא גם שניהם לא ידעו הברייתא הזאת, ועיין במבוא התלמוד בתחלתו שכ' בשם ס' ת"ח ש"ב "אין חיוב שידע האמורא הברייתא לפיכך אמרינן תני כוותי' דפלוני ולא פרכינן ליה תנינא אבל המשנה חיוב על האמורא לידע אותה מ"מ יש מקומות שהאמורא לא ידע המשנה" עכ"ל ע"ש וא"ש -- והנה בספרים שלפנינו הגירסא בפסחים נ"ו א' וכורכין את שמע, היכי עבדי אמר רב יהודה אומרים שמע כו' ה' אחד ולא היו מפסיקין אבל בתוס' מנחות דף ע"א גורסים אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן גורס גם הרא"ש ז"ל בפ"ב דברכות סי' י"ב עיי"ש ותמצא, וכן נראה שכך הי' גורס גם רבינו אהרון הלוי ז"ל בפירושו על הרי"ף מס' ברכות ותענית (ונדפס במאינץ בשם פקדת הלוים), ועוד נמצא בפי' הרא"ה הנ"ל עוד שינוי, שמקום רבא אמר מפסיקין היו אלא שהיו אומרים היום על לבבך וכו' כתוב שם רב אמר מפסיקין היו וכו' ובין חצאי עיגול נדפס שם צ"ל רבא, אבל לפע"ד לא טוב עשה המגיה בזה כי נראה בעליל שהרא"ה ז"ל גורס רב במקום רבא ככי שלא תקשי קושי' מהרש"ל ומהרש"א הנ"ל, דאיך פליג רבא על ר' יהודה ור' מאיר דלא מפרשין כורכין שמע הכי, אמנם אי גרסינן "רב" אז לק"מ כי י"ל רב תנא הוא ופליג כדמצינו בכמה דוכתין בגמ' דאמר הכי, (ואין להשיב דא"כ איך מביא הגמרא תחלה דברי שמואל ואח"כ דברי רב להיפך מכל מקומות בש"ס דמקדים דברי רב לדברי שמואל, דבאמת אין זה קושי' דהא כאן קאי דברי רב על שמואל דאמר דאנשי יריחו היו אומרים שמע כו' ה' אחד ולא היו מפסיקין, וע"ז אמר רב מפסיקין היו אלא שהיו אומרים היום על לבבך וכו' ודו"ק):

ולפי גירסת הרא"ה ז"ל רב במקום רבא מיושב גם קושי' התוס' שהקשו על רבא דס"ל דהיום קאי על מצוך, מריב"ל דאמר אשר אנכי מצוך היום לעשותם ולא למחר לעשותם, וס"ל דהיום לא קאי על מצוך, אלא על לעשותם, א"כ ה"נ אמרינן שפיר היום על לבבך ולא מחר על לבבך, והנה לכאורה מאי קושי' דלמא רבא פליג על ריב"ל ולא ס"ל כדרשתו אלא גם שם מוסב חיים על דעוקצים מצוך כמו בק"ש, אמנם י"ל דהא בפ"ג דעוקצים משנה י"ב הביא רבי במשנה את דברי ריב"ל, א"כ מוכח שהי' תנא וכ"כ שם בתוי"ט דהרמב"ם חשב ריב"ל עם התנאים בפ"ב מי' פרקים שהקדים לפי' המשנות ע"ש, וא"כ רבא. שהוא אמורא לא יכול לחלוק על ריב"ל שהי' תנא (ועיין בתוס' יומא דף ג' ע"ב ד"ה דרבי' כו' שכ' וא"ת ורב יוחנן היכי פליג על ר' ישמעאל שהוא תנא ע"ש) והתינח לגירסת הסספרים דגרסי רבא, אבל לגירסת הרא"ה ז"ל דגריס רב. באמת י"ל רב תנא הוא ופליג על ריב"ל ולא ס"ל כדרשתי, דהיום מוסב על לעשותם, אלא מוסב על מצוך כמו בק"ש ולכך שפיר קאמר דאנשי יריחו היו אומרים היום על לבבך דמשמע היום על לבבך ולא מחר על לבבך וא"ש):

בגמ' אלא אעפ"כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לנו ועכו אותה, מיד כל א' וא' נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה כו' וכל א' וא' מבעט בסוכתו ויוצא כתב בסה"ק בני יששכר מאמר צלא דמהימנותא אות ח' וז"ל:

ואגב אודיעך את הנראה לע"ד מהיכן שמעו רז"ל שהמבחן והנסיון לעתיד מה בין ישראל לבין העכו"ם יהי' במצות סוכה, הגם שכל דרשותיהם היו מקובלות אצלם בתורה שבע"פ וכו' עכ"ז כל דבר בתורה שבע"פ מיבעי' לי' סמיכות בתורה שבכתב, ונ"ל שהיה להם בקבלה זה ברמיזת המסורה נמסר ב"פ ויוד"ע, א, ויוד"ע ה' את אשר לו, ב' ויוד"ע בהם את אנשי סוכות. רצה לומר ע"י אנשים המקיימים מצות סוכה, ויודע ה' את אשר לו, והוא דבר נחמד עכ"ל הטהור:

העתק מס' בכור שור להגאון בעל תבואות שור זצ"ל בגמ' דכאן דף ג' ע"א, יבואו שמים וארץ ויעידו כו' יבוא נמרוד כו'. שמעתי קושיא בשם הרב בעל שיח יצחק ז"ל איך יתכן שהקב"ה יחזור בו מחמת קושיא, ובשלמא. ברישא דקאמר אני מעיד בהם, הדין עמו דודאי הוא העד הוא הדיין, ואע"פ שמ"מ נתן מקום לטענותם כלום יש אב כו' היינו שלא רצה לדחותם, אבל במ"ש שמים וארץ יעידו כו' האמת הוא ששמים וארץ נוגעים הם ומתחלה מה קאמר להו הקב"ה, ותי' הרב ז"ל בזה מה שתירץ -- ולענ"ד נראה בשנדקדק עוד דקאמר יבא נמרוד כו' ויבא נבוכדנצר כו' וקשה כל ישראל איך יש להם עדים מאומות, הלא יש הרבה שלא הכירו אותן האומות, ומה בכך שיעידו על יחידים שבדור, ויתורץ הכל ע"פ מ"ש ביומא (ס"פ אמר להם) אמר רחב"א אמר ר"י אפי' בשביל צדיק א' העולם מתקיים שנא' כו' והכוונה שכל דור מתקיים בשביל צדיק א' שבאותו דור עיין שם במהרש"א, והשתא ניחא שאפי' בכל דור ודור יעידו האומות על אחד, אז העולם מתקיים על ידו וא"כ לא יהי' שמים וארץ נוגעים על השאר ויכולים שמים וארץ להעיד עליהם וק"ל עכ"ל ודפח"ח -- והנה כבר כתבתי לעיל שבספר לקוטי שלמה מביא זה בשם הגאון ר"ח כהן רפאפורט ז"ל, וחידוש גדול בעיני שלעוצם בקיאותו בספרי האחרונים לא ראה שכבר כתב כן הגאון תב"ש ז"ל, בס' בכור שור, ועיין מ"ש לעיל שלפי דברי הגהות מצפה איתן ביישוב קושי' התוס' בד"ה נוגעים וכו' נדחה פירוש הגאונים תב"ש ור"ח כהן רפאפורט הנ"ל, ואפשר דמה"ט לא ניחא להו להתוס' לתרץ כמ"ש בהגהות מצפה איתן. משום דלדבריו הדרא קושי' בעל שיח יצחק ז"ל לדוכתא, דהלא האמת הוא ששמים וארץ נוגעים הם ומתחלה מאי קאמר להו הקב"ה ודו"ק היטב:

ג) י"ב שעות הוי היום ג' שעות ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כנים וכו' תינח ביממא ובלילה מאי עביד, אבע"א כעין יממא -- כתב בעץ יוסף שעל הע"י, פי' שמה שעושה ביום כן עושה בלילה בכל חלקי הלילה, ואע"ג דבלילה בשלישיות כולם ישנים ולאו זמן סעודה היא ולא שייך למימר דיושב וזן באותה שעה, י"ל דיושב וזן דקאמר היינו שהוא מכין מזון לכל בריותיו וכו' עיי"ש -- ותמהני מאוד שלא ראה פי' רש"י ז"ל בד"ה יושב וזן, קוצב להם מהיכן תזדמן להם פרנסתם עכ"ל, וזה ודאי שייך גם בלילה, הא חדא ועוד אני שואל מנלי' דקרני ראמים וביצי כנים כולם ישנים בלילה בשלישיות, וכאן הלא קאמר שלישיות יושב הקב"ה וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, וגם בלא"ה לק"מ דבאמת גם בלילה זמן סעודה היא כמו ביום וכמ"ש בספר הברית מאמר שני המאורות פ"ז כי כדור הארץ בכללו תמיד חציו האחת יום וחציו שכנגדו לילה, וכמו שאמרו (בזוהר ויקרא דף יו"ד) ז"ל אית אתר בישובא כד נהיר לאלין, חשך לאלין, לאלין יממא ולאלין לילא עכ"ל, וא"כ כשהוא לילה במדינה זו אז הוא יום במדינה שכנגדו על הארץ ממולו, ושייך שפיר למימר דקב"ה יושב וזן באותה שעה וא"ש:

אמר ר"י אמר שמואל מ"ד חבקוק א' ותעשה אדם כדגי הים וגו' למה נמשלו בני אדם כדגי הים וכו' -- דבר אחר מה דגים שבים, הגדול מחבירו בולע את חבירו אף בני אדם וכו' והיינו דתנן ר' חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו -- לשון הגמ' והיינו דתנן וכו' צריך ביאור קצת, ונלע"ד עפימ"ש בס' שם משמואל עה"ת פ' נח וז"ל:

ושמעתי בשם הקדוש האר"י ז"ל דלמה נקיט המשנה בשלומה של מלכות ולא נקיט בשלומו של מלך, וכתב הוא ז"ל עפ"י מה דאיתא בזוהר על עבירות שב"א לחבירו דהיינו גזל ושפ"ד אפ"ג שבוודאי נגזר ע"ז הנהרג שיהרג, כמה ששנינו על דאטפת אטפוך, מ"מ הוי כנתכוין לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה. דצריך כפרה, ה"נ אף שנגזר על זה שיהרג מ"מ לא נגזר שע"י איש זה יהרג, ואף שבמעשה כדין נהרג מחמת הגזירה שנגזרה עליו. מ"מ מחשבתו היה לרעה כדין נתכוין לאכול בשר חזיר וכו', והוכיח האר"י ז"ל בכמה ראיות מהזוהר, דדוקא היכא שבא המשפט הזה לפני ב"ד של מעלה דהיינו מדה"ד אז צריך כפרה, אבל כשבא המשפט דנתכוין לאכול וכו' לפני הקב"ה דהוא כולו מלא רחמים הוא יוצא זכאי בדינו, נמצא עולה מזה, דעל עבירה של שפ"ד דהוי כנתכוין לאכול וכו' אם בא המשפט לפני הקב"ה בעצמו יוצא זכאי בדינו וכל מקום שנאמר "מלכות" הוא קאי על ב"ד של מעלה, לכך קאמר המשנה שפיר הוי מתפלל בשלומה של מלכות דהיינו פמליא של מעלה, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו דאילו בא המשפט לפני הקב"ה איש את רעהו חיים בלעו עכ"ל -- ולפי"ז י"ל דחבקוק הנביא אמר להקב"ה ותעשה אדם כדגי הים, כלומר לפי מדתך שאתה כולו מלא רחמים אתה עושה אדם כדגי הים, מה דגים שבים, הגדול מחבירו בולע את חבירו ואינו נענש, אף בני אדם הגדול מחבירו בולע את חבירו ויוצא מלפניך זכאי בדינו -- וע"ז אמר הגמרא והיינו דתנן ר' חנינא סגה"כ אומר הוי מתפלל בשלומה של "מלכות" דייקא, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, וכדברי הקדוש האר"י ז"ל וא"ש ודו"ק:

כתיב. (עמוס ג') רק אתכם ידעתי מכל משפחות כ האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, מאן דאית לי' סוסיא ברחמי' מסיק לי ? וכו' משל למה"ד לאדם שלושה בשני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו, אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת כתב בס' צרור המור וכ"כ האלשיך הק' ז"ל דעל זה התפלל שלמה המע"ה (מלאכים א' ח') לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, רצה לומר שהקב"ה יפרע ממנו על עונותינו מעט מעט בכל יום קצת, ולא ימתין ח"ו עד שיתמלא הסאה ודפח"ח:

דרש ר' אבא בר כהנא מ"ד חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע חולין הוא לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, ולא, והכתיב (יחזקאל כ"א) והכרתי ממך צדיק ורשע, בצדיק שאינו גמור, אבל בצדיק גמור לא וכו' והקשה המהרש"א ז"ל בלאו האי פירושא דקאמר חולין הוא, מגופי' דקרא חלילה וגו' להמית צדיק עם רשע הו"מ למפרך והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע עיי"ש -- ובס' יערות דבש דפוס לובלין תרל"ה דף קכ"ד כתב:

דיש להבין מה הוא זה חולין הוא לך שהוא מלשון חלול וכן הוא מפורש במדרש רבה חלול השם הוא לך, להבין דמה חילול השם יש בדבר זה, אבל ידוע במ"ש חז"ל סנהדרין ל"ז א' בהני בריוני דהוו בשיבבותי' דר' זירא וכ"ז דהוה ר"ז חי לא עבדי תשובה כי סמכו על זכות דר"ז דיגן בעדם, כד נח נפשי' דר"ז אמרי עד האידנא ר"ז אגין עלן ועכשיו בואו ונחזור בתשובה, וחזרו בתשובה, וא"כ י"ל דלכך לפעמים מת צדיק כי הקב"ה חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח ועושה כל נסיונות להחזיר רשעים בתשובה, ולכך הקב"ה מסלק לצדיק כדי שיהי' לבבם נכנע ברואם כי סר צלם ומגינם וישובו לה', אבל כאשר גם זה וא יועיל אז חרה אף ה' לכלותם ולהומם כרגע. אך זהו אם אין הצדיק ורשע מתים כאחד והיה להם לרשעים זמן לשוב בתשובה, אז י"ל כמש"ל כי מת הצדיק לעורר רשעים לתשובה וזהו טובתו של צדיק שגורם במותו תשובה לדורו מה שלא היה פועל בחייו וע"ז נאמר באמת גדולים צדיקים במיתתן וכו' אבל אם בפעם אחת מת צדיק ורשע ליכא למימר הטעם הנ"ל דהא לא היה זמן לרשע לשוב, וא"כ הקושי' באמת למה ימות צדיק כמות רשע וח"ו מקרה א' לעובד ובלתי עובד, וא"כ לא קשיא קראי אהדדי כלל, כי מה שנאמר והכרתי ממך צדיק ורשע היינו בזה אחר זה ולא בפעם אחת. וא"כ י"ל כנ"ל שמתחלה מת צדיק אולי ישובו. ואם גם בזה לא יוסרו ימותו גם הם, אבל מה שאמר אברהם חלילה לך היינו שימותו בפעם אחת דאז לא שייך טעם הנ"ל, וזהו אומרו להמית צדיק עם רשע, מלת עם מורה על פעם אחת ומיושב התמיה הנ"ל ולק"מ:

אבל בלא"ה צריך להבין מה חילול השם יש בזה ומה זה חולין הוא לך כנ"ל, אבל לפמ"ש דלכך הצדיק מת מתחלה אולי עי"ז ישובו רשעים וכאשר אינם שמים אל לב לשוב ימותו גם הם, א"כ יש כאן ח"ו מקום להתפקר ולומר דאין הקב"ה יודע עתידות דאילו יודע עתידות הי' לו לידע שלא ייטב ובמיתת הצדיק ולא ישובו מדרכם הרע ואך לשוא הומת צדיק (ועיין בחכמי פילוסופיא כמה העמיקו לדבר בידיעת עתידות מהבורא בפרטי' ורבים שכחשו בו, ועיין במורה נבוכים בזה, והם לא ידעו כי ה' הניח הבחירה ואף שגלוי הכל לפניו מ"מ עושה הכל לבל יהיה לרשעים התנצלות לומר אילו היה נעשה כך היינו חוזרים ואילו מת צדיק היינו חוזרים בתשובה, וברוך שמו לנצח שעושה הכל ליתן מקום לצדק דינו ולבל יהיה פתחון פה להתנצל, אבל המוני עם לא יבינו זה וישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים וגו') ולכך אמר אברהם חולין הוא לך ח"ו חילול השם יהי' זה במה שיאבד הצדיק ורשע, כי יכפרו בידיעת הבורא בפרטים, ולפ"ז עכ"ח מוכח הפירוש להמית צדיק עם רשע דצדיקים ימותו קודם רשעים, שיהיה זמן לרשעים לשוב לה', ומלת עם לאו דוקא, ובכל זאת צעק אברהם שיש בו חילול השם לכפור בידיעת הבורא כנ"ל דאינו היה הפירוש להמית צדיק עם רשע בפעם אחת לא היה שייך חילול השם בידיעת הבורא דהא לא היה זמן לשוב, וא"כ שפיר פריך הגמ' מהא דדרשינן חולין הוא לך על הך קרא והכרתי ממך צדיק ורשע דליכא למימר כנ"ל וא"ש ולק"מ קושית מהרש"א ז"ל עכ"ל הטהור -- ועיי' בחדושי גאונים שבגליון העין יעקב החדש מה שמביא תירוץ על קושי' מהרש"א ז"ל בשם ספר אמת ליעקב, ואני ראיתי הדברים ככתבן וכלשונן בספר נחלת יעקב עה"ת להגאון מליסא זצ"ל עיי"ש ותמצא, ועיין עוד בס' שם משמואל עה"ת פ' וירא שכ' ג"כ תירוץ על קושי' מהרש"א ז"ל ע"ש ומפני האריכות נמנעתי מלכותבו ועם הקורא הסליחה:

דרש ר' אבא בר כהנא מ"ד חלילה לך וכו' חולין הוא לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, ולא, והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע, בצדיק שאינו גמור, אבל בצדיק גמור לא והכתיב וממקדשי תחלו ותני רב יוסף אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו, התם נמי כיון שהיה בידם למחות ולא מיחו הוו להו כצדיקים שאינן גמורים -- כתב בס' זהב שיבה למהר"ש אלגאזי ז"ל:

איכא למידק מה הוקשה לר' רבא בר כהנא בקרא חלילה לך וגו' -- ותו מאי מקשה לר' אבא והלא לא פירש אלא פשט הכתוב ולא חידש אלא פירוש מלת חלילה שהוא מלשון חלול ולא רצה לפרש כפשוטו לשון נמנע, ומה שייכא קושית והכתיב והכרתי צדיק לר' אבא, ותיקשי מקרא גופיה יהיה פירוש חלילה מה שיהיה -- ותו מעיקרא אמאי לא תירץ דקרא והכרתי ממך צדיק מיירי שלא מיחו. והתירוץ ההמוני בזה דמעיקרא כשתירץ דהתם בצדיק שאינו גמור כוונתו כדמסיק כיון דלא מיחו כצדיק שאינו גמור דמי, אלא דמאן דפריך והכתיב וממקדשי לא הבין כוונתו וכ"כ התוס' ביומא וכמה דוכתי.

ויראה דהוקשה לר' אבא מאי "כדברי" הזה בכ"ף הדמיון, הדבר הזה מיבעי ליה, ומכח זה אמרו חז"ל בב"ר לא היא ולא דכוותה. א"כ כדבר הזה רוצה לומר אינו ממש הדבר הזה -- דלהמית צדיק עם רשעה -- אלא דדמי ליה. ותו הוקשה לו דאם "חלילה" כפשוטו שהוא לשון תימה שהדבר נמנע מצד עצמו להמית צדיק עם רשע, א"כ מאי חלילה "לך" כלפי שמיא דוקא, והלא אפילו בנימוסי בשר ודם נמנע -- ותו אם חלילה לך מוסב אלהמית צדיק עם רשע מאי הדר למימר השופט כל הארץ וגו' תרתי למה לי. לכן פירש ר' אבא דחלילה לך שכתוב אצל כדבר הזה, אינו שהוא מן הנמנע, דבאמת לגבי בשר ודם אינו גנאי אם יעשה, אלא לגבי הקב"ה חולין הוא, וזה דיוק חלילה "לך" פי' אע"ג דלגבי בשר ודם שאינו קודש אלא חולין אינו גנאי לעשות כדבר הזה. אבל לגבי דידך שאתה קודש קדשים, חולין הוא לך אבל אינו נמנע, ועכשיו שפירש ר' אבא שחלילה לך אין ר"ל נמנע, שבדין בשר ודם אין הדבר נמנע, ממילא שמעינן כי מ"ש חלילה לך לעשות כדבר הזה, לא קאי אלהמית צדיק עם רשע-- שזה נאמר בסוף הפסוק בחלילה השני השופט כל הארץ לא יעשה משפט. שם הוא פירושו נמנע לך לפי שהוא כתוב אצל והיה כצדיק כרשע דהיינו להמית גם הצדיק -- אבל בחלילה הראשון חוזר אברהם אל מה ששאל ממנו יתברך קודם, שינצלו הרשעים בזכות הצדיקים כמ"ש ולא תשא למקום בעבורם. וזהו אעפ"י שאינו גנאי לגבי בשר ודם אם לא ימחול לרשעים בשביל הצדיקים, לך יתברך שאתה קודש, חולין הוא אם לא תשא לרשעים בעבור הצדיקים, ולגבי כבודך ידמה זה שימותו הרשעים, כמו אם היית עושה הדבר הנמנע הזה להמית צדיק עם רשע. [א"ה וז"ש חלילה לך מעשות, מעשה שהוא כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, דאם לא תמחול לרשעים בשביל הצדיקים אזי יהי' לגבי כבודך דומה כדבר הזה להמית צדיק רשע ודו"ק]. ומאי דפריך לר' אבא והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע ולא אגופיה דקרא. ה"פ את סברת לפרושי קרא, אדרבא אי לאו את לא הוה הקושיא כ"כ אלימתא. אבל לדידך קשה קראי אהדדי בקל וחומר. את אמרת דאפילו שלא להציל הרשע בזכות הצדיק חלילה להקב"ה,, והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע, דלא מיבעיא שלא ינצל הרשע בזכות הצדיק. אלא אף זו דאף הצדיק ימות בשביל הרשע.

ומשני התם בצדיק שאינו גמור אבל אברהם מיירי

אם ימצאו צדיקים גמורים והשתא לא איצטריך למימר שמיחו, והדר פריך והכתיב דאפילו צדיק גמור אינו ניצול ומשני התם שלא מיחו נמצא שחטאו הצדיקים במצות. הוכח תוכיח. ובאברהם מיירי אם ימצאו צדיקים שמיחו. ובזה מיישב ר' אבא הכתוב חלילה ב' פעמים, האחד שחוזר למ"ש קודם ולא תשא למקום בעבורם, שחולין הוא לך אם לא תשא לרשעים, ולך יתברך נחשב כדבר הרע דלהמית צדיק עם רשע -- וא"ת והיה כצדיק פי' א"ת דאדרבה כלפי לייא דיש להמית הצדיק בעון הרשע, לז"א בתמיהא וכי זה תעשה שהיה כצדיק כרשע ותשוה לצדיק כרשע להמיתו, זה מלבד שהוא חולין, גם כן הוא נמנע ותימה גדול, השופט כל הארץ לא יעשה משפט שאף שכתבת והכרתי ממך צדיק ורשע היינו שלא מיחו, אבל אני שואל ממך אם תמצא בסדום צדיקים שמיחו, ויבא הכתוב כמין חומר עכ"ל ודפח"ח:

ד) ואמר ריב"ל לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמ' מי יתן יהי' לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים -- כתב בס' "עיון יעקב" וז"ל:

לא עשו ישראל את העגל וכו' פרש"י לא היה ראוי להתגבר יצרם עליהם אלא גזירת המלך היה כדי ליתן פ"פ לבעלי תשובה (שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלוני אמור לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו בעיקר ונתקבלו בתשובה) נ"ל הכוונה ע"ד שכתבתי בנדרים דף ל"א כוונת הרא"ש שאין הקב"ה מביא תקלה ועבירה גדולה בפ"א על הצדיק אם לא שנכשל תחלה בעבירה קטנה שאז עבירה גוררת עבירה, ואלו שהיו צדיקים ונכשלו בעבירה כזו שעונשו גדול כ"כ בפעם אחת היינו להורות תשובה עכ"ל -- ועפ"י דבריו הקדושים מיושב שפיר מ"ש מרע"ה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב, והקשו המפורשים איך נהפך מרע"ה לקטיגור להגדיל החטא ולומר שחטאו חטאה גדולה, ולפ"ד העיון יעקב ז"ל ניחא דכוונת מרע"ה הי' דהלא אין הקב"ה מביא תקלה ועבירה בפ"א על הצדיק אם לא שנכשל תחלה בעבירה קטנה וא"כ ישראל שהיו צדיקים ונכשלו בעבירה גדולה כ"כ בפעם אחת היינו להורות תשובה, ולכך אמר מרע"ה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב א"כ עכ"ח גזירת המלך הי' לשלוט בם יצה"ר כדי להורות תשובה וא"כ רבש"ע אתה מוכרח לקבל תשובתם וא"ש:

לא היה דוד ראוי לאותו מעשה (דבת שבע) דכתיב ולבי חלל בקרבי וכו' שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה אף אתה עשה תשובה וכו' והיינו דאמר רשב"נ א"ר יונתן מ"ד נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה -- כתב בס' "עיון יעקב" דנקט עולה של תשובה על שם שקיבל עליו עול משא של תשובה שהרי קיבל עליו יסורין נגעים ששה חדשים כדאיתא בסנהדרין דף ק"ו, ועיין בס' יערות דבש דפוס לובלין דף קנ"ח שזה הענין שבא דוד להורות לבעל תשובה שצריך לקבל ע"ע יסורין עד שיהיה מנוקה מכל כתם ע"ש. והנה בגמרא מובא על דוד שלא הי' ראוי לאותו מעשה יען דכתיב ולבי חלל בקרבי, אמנם הרי"ף שעל העין יעקב הוסיף עוד דדוד היה קרוב לס' שנה וכתיב רגלי חסידיו ישמור, וראיתי בס' יערות דבש דף הנ"ל שכתב לפרש בזה מאמר חז"ל כי דוד התפלל הודיעני ה' קצי ומדת ימי כי ביקש לידע אימת ימות, וי"ל מה ביקש בזה הלא הוא הגבר הקים עולה של תשובה, ואם אינו יודע יום מותו הלא כל ימיו בתשובה כאמרם שוב יום אחד וכו' ואם יודע קצו הלא אינו כ"כ חפץ בתשובה בחשבו עוד חזון למועד וא"כ מה זה שנתאוה, אמנם ידוע כי דוד חי ע' שנה ולא מלך בירושלים רק ל"ג שנים ובירושלים חטא בבת שבע וא"כ וודאי עברו רוב שנותיו ואמרו חז"ל כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא דכתיב רגלי חסידיו ישמור, וא"כ הקושיא שפיר לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דהא רגלי חסידיו ישמור ואיך לא שמרו ה' ועכ"ח דהקב"ה לא שמרו והניח ליצה"ר לשלוט בו כדי להורות תשובה, ולכן ביקש דוד לדעת זה אם היה להורות תשובה או לא, ואם יחיה ע' שנים הדבר מוכרח כהנ"ל, אבל אם יחיה מאה ועשרים שנה וכדומה אין זה רוב שנותיו, ולכן אמר הודיעני ה' קצי וכו' למען דעת אם כבר עברו רוב שנותי אתה סלקת השמירה או לא עכ"ל ודפח"ח:

(ועי' בס' קשת יהונתן דף ו' שכ' בשם המפרשים שהקשו מה צורך להורות לבעלי תשובה הלא מקרא מלא כתיב ושבת עד ה' וגו' ותירצו דהוי אמינא בעון קל ולא בעון חמור דעז וג"ע ולכך קמ"ל, וכבר הבאתי זה בחלק הראשון מזה החיבור דף כ"ו בד"ה ובספר קשת יהונתן וכו' עיי"ש וינעם לך):

דאר"י משום רשב"י לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה וכו' -- קשה לי מדוע נקיט ריו"ח משום רשב"י דוד ברישא והדר ישראל וצ"ע:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה