ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת מעילה
יז.
בעובדא דגזרה המלכות גזירה שלא ישמרו ישראל את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו נדות הלך ר' ראובן בן איסטרובלי וכו' – עיין בספר שם משמואל עה"ת פרשת שמות שהאריך לפרש הענין עפ"י מ"ש בחידושי בכור שור למס' שבת בפסוק בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר עפ"י דברי הזוהר הק' ע"פ שמן וקטורת ישמח לב דשמן מרמז על השכינה שמריק אור אל האדם עיי"ש בדבריו הקדושים, וכ' בעל שם משמואל ז"ל כי "שמן" ר"ת "שבת "מילה "נדה דע"י ג' מצות אלו השכינה שורה בישראל ולכך גזרה המלכות שלא לקיים הנך ג' מצות כדי לבטל השראת השכינה מישראל ובדרך זה פירש שם כל דברי ר' ראובן בן איסטרובלי עיי"ש שכתב שמתורץ בדבריו גם מ"ש מהרש"א ז"ל ששאל מין אחד לחכם אחד שנתחזק עיקר הדת ע"י השד בן תמליון ולולי זה נתבטלו ח"ו ג' הדתות ע"ש והמעיין יראה שבמחכ"ת לא יצא י"ח הביאור בזה. ואנחנו לא נדע איך מיושב בדבריו השאלה הנ"ל ואין לנו מנוס להמלט מזה, אלא כמ"ש מהרש"א דהחכם השיב למין אשר שואל שודאי ביטול מצות כאלו לא נתן בלב הקיסר אלא ע"י השד לכך נגזר עליו מן השמים שהוא בעצמו יבטל הגזירה עכ"ל:
אך קשה לי דהא בהאי עובדא קאמר דיצא בן תמליון לקראת רשב"י ואמר רצונכם אבוא עמכם, בכה רש ואמר שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך ג' פעמים ואני לא פעם אחת, ולפ"ז למה בכה על שלא נזדמן לו מלאך, הלא כיון דהגזירה הי' ע"י השד א"כ מוכרח שהוא בעצמו יבטל הגזירה ולא ע"י מלאך וצע"ק.
אמרו מי ילך ויבטל את הגזירה, ילך רשב"י שהוא מלומד בנסים ואחריו מי ילך ר"א בר' יוסי וכו' כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו לפניהם מנין לדם שרצים שהוא טמא עקם פיו ר"א בר' יוסי ואמר וזה לכם הטמא צריך להבין מדוע מדמן אז לידם שאלה זו דוקא ולא שאלה אחרת, ונלע"ד דרצה הקב"ה להראות בזה לרשב"י שלא יצטער בראותו שאין מזדמנים לו מלאכים ויחשוב למה יגרע מהגר שפחת אברהם שנזדמנו לה ג' מלאכים זה אחר זה, רק יבין וידע כי לעצם האהבה שאהב הקב"ה את אברהם אבינו, גם שפתותיו ועבדיו עלו ונתעלו במדריגה גבוהה ורמה מאוד עד אין שיעור וערך, ואי אפשר לדורות אחרונים להתדמות אליהם, וכדאיתא במדרש רבה פ' חיי שרה (פרשה ס') א"ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים הוא אומרה ושינה, והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא, רשב"י אומר טמא הטמא, ר' אליעזר בן יוסי אומר זה וזה ע"כ (וע"ש עוד ע"פ ומים לרחוץ רגליו וגו' א"ר אחא יפה רחיצת רגלי בתי אבות מתורתן של בנים, שאפילו רחיצת רגלים צריך לכתוב, והשרץ מגופי התירה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא, רשב"י אומר טמא הטמא, ר"א בר"י אמר זה וזה ע"כ), ועל כן לא יפלא בעיני רשב"י אם הוא לא זכה למה שזכתה הגר שפחת אברהם אבינו ע"ה, ולכן נזדמן שנשאלה שאלה זו לפניהם כשהיו מהלכין בדרך, מנין לדם שרצים שהוא טמא וכו' וזה לכם הטמא שנלמד רק מוי"ו דוזה או מה"א דהטמא, ומוכח דיפה שיחתן ורחיצת רגליהם של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, ולכן אין לדורות האחרונים להתדמות לעבדים ושפחות של אברהם אבינו ע"ה, אמנם אעפי"כ בכה ר"ש ואמר אם הגר זכתה שנזדמנו לה ג' מלאכים מדוע לא יזכה הוא שיזדמן לו לכהפ"ח מלאך אחד וא"ש ודו"ק. (ובקיצור י"ל דנזדמן להם שאלה זו דוקא ונזרק מפי ר"א בר' יוסי וזה לכם הטמא להורות להם כי לא יעשה הנס ע"י מלאך קדוש וטהור, אלא על ידי שד שכחו מצד הטומאה, כמ"ש חז"ל בסנהדרין דף צ"א ע"פ ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות, מאי מתנות א"ר ירמי' בר אבא מלמד שמסר להם שם טומאה ופרש"י כשוף ומעשה שדים, וע"ש במהרש"א ח"א שכתב, אי לאו פרש"י הייתי יכול לפרש שם טומאה דקאמר הכא מעשה שדים ולא כישוף וכדברי הרא"ש שמתיר במעשה שדים שאינו בכלל כשפים לכ"ע עכ"ל ע"ש.)
וראיתי לעורר על מ"ש רש"י ז"ל בתשובת רשב"י לר' מתיא בן חרש דדם שרצים שהוא טמא נלמד מדכתיב וזה לכם הטמא, ופרש"י והאי קרא מיותר הוא לדרשא למידרש ביה הכי דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם עכ"ל, וקשה לי דהרי האי קרא אינו מיותר כלל וכמ"ש רש"י עצמו בחומש פ' שמיני, זאת החיה. מלמד שהי' משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו:
את זה תאכלו וגו' אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין והראה להם וכן בעוף את אלה תשקצו מן העוף וכן בשרצים וזה לכם הטמא עכ"ל, וא"כ אצטריך וזה לכם הטמא לדרשא זו ואינו מיותר כלל, ואולי י"ל דאפי' אי לא הוי כתיב רק אלה הטמאים לכם, ג"כ הוי ידעינן דהראה להם משה, דהרי רש"י כתב וכן בעוף את לה תשקצו מן העוף, וחזינן דרש"י סובר דאפי' היכא דכתיב "אלה" ג"כ מורה על זה דהראה להם מכל מין ומין א"כ ה"נ היה סגי לכתוב אלה הטמאים לכם וא"ש, אמנם אי קשיא הא קשיא לי דהרי מפורש במדרש רבה פ' חיי שרה פרשה ס' דרשב"י יליף דם השרץ שהוא טמא מהיא דהטמא דהי"מ למיכתב טמא וכתיב הטמא ע"ש, וא"כ היאך כתב רש"י דרשב"י יליף זה מיתורא דכולא קרא וצ"ע. (שו"ר בהגהות הגאון בעל מלא הרועים ז"ל שנדפסו בש"ס ווילנא שכבר הקשה כן על רש"י בספר קרבן אהרן על התו"כ פ' שמיני ע"ש.) מסכת תמיד ב.
בשלשה מקומות הכהנים שומרים בביהמ"ק וכו' – ענין השמירה איננה מפחד גנבים ולסטים אלא משום כבוד כנהוג בפלטרין של מלך כ"כ כל המפורשים. ובס' תורה תמימה פרשת במדבר הקשה מזה על מ"ש הרמב"ם פ"ח מה' בית הבחירה ה"ב דשמירה זו מצותה כל הלילה, ומשמע הא ביום לא, ואמאי כיון שאינו אלא מפני הכבוד מאי נ"מ, ופוק חזי בפלטרין של מלך שעומדים שומרים גם ביום וכו' ע"ש וכ דבריו כתובין ומסורין בספר הבהיר "מנחת חינוך" מצוה שפ"ח עיי"ש.
כח.
אשריהם לראשונים שאפילו על אונס שינה עושין דין שלא על אונס שינה עאכ"ו. כתב בהגהות חשק שלמה, אין להקשות דהא אונס רחמנא פטריה ולמה היו עושין דין עמו, ואונס שינה בודאי אונס גמור הוא, ונשבע אדם שיעשה איזה דבר ונאנס בשינה ולא עשאו דודאי פטיר מקרבן, אבל זהו אינו קושיא דאונס שינה לא שייך רק אם המצוה הוא על דבר אחר ונאנס בשינה ולא עשאו, אבל הכא עיקר מצות השמירה הוא לשמור ולא לישן בודאי דמחויב בכל עוז להעמיד עצמו משונה, ולפיכך נ"ל דאם נשבע שלא לישן ואנסתי שינה וישן דודאי חייב קרבן ולא מקרי אנוס וכו' עיי"ש דפח"ח.
אר"ש בר נחמני א"ר יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של מקום שנאמר מוכיח אדם אחרי, ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד שנאמר חן ימצא ממחליק לשון – כתב הרי"ף שעל הע"י, כל המוכיח את חבירו לש"ש וכו' צריך ליישב לדרשה זו איך יצדק לומר ממחליק לשין, ואפשר שמצינו מוכי לאדם רשע בחלקת לשון ואומר לו הלא ידעתיך בשם אדם כשר וזה ששמעתי עליך לא נכון לעשות איש צדיק כמוך, אע"פ דכתיב כתוב אחריו אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים, למוכיחים ינעם ר"ל אם בא להוכיחו ואמר לו צדיק אתה וצריך אתה להחזיק בצדקות, אע"פ שהיה רשע וקראו צדיק מ"מ ינעם, ועליהם תבא ברכת טוב כיון שהחזירו למוטב. וכאן אמר שהמוכיח לשם שמים ומוכיח לרש מומו, זוכה להיות בחלקו של מקום ומושכין עליו חוט של חסד שהיא מעלה יתירה על המוכיח ממחליק לשון, וה"ק קרא, מוכיח אדם אחרי, שהוא הלך אחרי דהיינו מוכיח לשם שמים חן ימצא שהוא חוט של חסד, יותר ממחליק לשון בתוכחתו ע"כ דפח"ח – ויש לפרש בדה"ק דברי המדרש רבה ר"פ דברים. אלה הדברים זש"ה מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, כי מרע"ה לא החליק לשין בתוכחתו לומר לישראל צדיקים אתם ולא נכון לעשות מעשים כאלה לאנשים צדיקים כמוכם. אלא אמר להם ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם, וזה כוונת המדרש אלה הדברים שהוכיח אותם ואמר להם בפירוש שהם חוטאים. זש"ה מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון בתוכחתו ואומר לרשע צדיק אתה וא"ש שר ובס' כתב סופר עה"ת ר"פ דברים כתב על המדרש הנ"ל עפ"י דאיתא במדרש שם אילו אחר הוכיחם היו אומרים זה מוניחנו. אבל משה שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי, אמרו זה ראוי להוכיח, כי מי שממונה על הצבור להשגיח עליהם ולהוכיח אותם מפני שנותנים לו שכר, לזה קשה להוכיח כי העם יאמר שהוא מוכרח להוכיח בשביל שהוא ממונה לזה ואין כוונתו לש"ש, אבל משה שאמר לא חמור א' מהם נשאתי לו נאה להוכיח כי לא היו יכולים לחשוד אותו כנ"ל, וזה כוונת המדרש מוכיח אדם אחרי כדי להביאן אחרי, וכל כוונתו רק לתכלית להביאם אחרי, שילכו אחרי ויחזיקו במצותי ולא מפני תועלת עצמו, זה ימצא חן יותר ממחליק לשון, ממי שמיפה דבריו כדי למצוא חן ולקבל פרס עבור תוכחתו ואין כוונתו לש"ש ע"כ דפח"ח.
ויש לפרש בדה"ק מאמר הגמ' בסוטה דף י"ג מלמד שהי' משה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, והקב"ה מאי אמר רב אמר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און, ופרש"י מי יקום לי עם מרעים, להוכיחם לשני (והוא ע"ד שכתוב ויקחו לי תרומה ופרש"י לי לשמי), והכוונה דאיתא בילקוט פרשת הברכה בשם הספרי ע"פ צדקת ה' עשה וגו', וכי מה צדקה עשה בישראל והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר. באר עולה להם, מן יורד להם. שליו מצוי להם, וענני כבוד מקיפות אותן, אלא שאמר כי יהיה בך אביון – ולכאורה מאי רבותא היא לומר לאחרים שיתנו צדקה, הלא כל אדם יכול לומר זה, אלא הכוונה דכל מי שנצרך לבריות כגון הרבנים והדרשנים והמוכיחים שבזמנינו, הם אין יכולים לומר להעם שיתנו צדקה כי יאמרו לכבוד עצמם הם דורשים וכוונתם בעצם וראשונה שיתנו להם צדקה. אבל מרע"ה שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי הוא היה יכיל לומר כי יהיה בך אביון וגו' לא תאמץ וגו' ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון כי פתוח תפתח את ידך לו. וזה שהספידו וקוננו מלאכי השרת על מרע"ה ואמרו צדקת ה' עשה וגו' שאמר כי יהיה בך אביון וגו'. כי מי כמוהו יוכל לומר עוד שיתנו צדקה לעניים בלי שיחשדו אותו שלכבוד עצמו הוא דורש והקב"ה אמר עליו, מי יקום לי עם מרעים וגו' להוכיחם לי לשמי. כי מי כמוהו יוכל להוכיח עוד את ישראל רק לש"ש בלי שום פני' ומחשבה זרה לתועלת עצמו כדי לקבל פרס עבור זה וא"ש ודו"ק.
לב.
עשרה דברים שאל אלכסנדר מוקדון את זקני הנגב וכו' – אמר להם שמים נבראו תחלה או הארץ אמרו לו שמים נבראו תחלה שנא' בראשית ברא אלקים את השמים וכו' – הקשה הגאון מו"ה ישעיה פיק זצ"ל הא זה הוי פלוגתא דב"ש וב"ה בחגיגה י"ב ע"א דב"ש אומרים שמים נבראו תחלה ואח"כ ארץ, ובה"א ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים א"כ קשה למה אמרו זקני הנגב כב"ש ולא כב"ה ונלע"ד ליישב עפ"י מ"ש בספר עיון יעקב בחגיגה שם, דב"ש אזיל לשיטתו דסבר נוח לאדם שלא נברא לכך איחר הקב"ה בבריאת הארץ כי אקדומי פורענות לא מקדמינן, משא"כ ב"ה לשיטתם דס"ל נוח לאדם שנברא לכך ס"ל דצרכי בני אדם נבראו תחלה וק,ל עכ,ל --- ולפ"ז צ"ל דאחר שנמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא וחזרו ב"ה והסכימו בזה ב"ש ה"נ חזרו ב"ה והסכימו לדברי ב"ש דשמים תחלה ואח"כ ארץ – ואם כן מיושב שפיר קושי' הגאון הנ"ל ושפיר השיבו זקני הנגב דשמים נבראו תחלה דהא אחר שנמנו וגמרו נוח לאדם שלא נברא, גם כ"ה הודו לב"ש דשמים נבראו תחלה וא"ש נכון בעזהי"ת
אמר להם אי דין מתקרי חכים, א"ל איזהו חכם הרואה את הנולד – הנה עפי"ז מובן מ"ש חז"ל על משה, חכם לב יקח מצות שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב והוא עסק בעצמות יוסף, והקשה בס' תנובת יהודא בשלמא אהבה ויראה וחסידות יש בזה אבל מה חכמת לב יש בזה שלא עסק בכסף וזהב, אמנם להנ"ל א"ש דהא איזהו חכם הרואה את הנולד ופרש"י המבין מלבו מה שעתיד להיות, והנה אמרו חז"ל בפ"ו מאבות שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב וכו' אלא תורה ומצות ומעש"ט בלבד, ולפיכך מרע"ה שהי' חכם וראה את הנולד מה שעתיד להיות דאדם יסודו מעפר וסופו לעפר, לכך לא הי' עסוק בכסף וזהב שמועיל בזמן ההוה, אלא במצות שמועילים בזמן העתיד, ולכך שפיר אמרו חז"ל על משה "חכם לב" יקח מצות ולא כסף וזהב וא"ש.
ובספר כתנות אור עה"ת מהגאון בעל פנים מאירות ז"ל פ' תרומה כתב דהנה הקשה מהרש"א דהא בפרקי אבות אמרו איזהו חכם הלומד מכל אדם ואיך אמרו הם איזהו חכם הרואה את הנולד, אמנם י"ל דהא אלכסנדר היה חכם בכל החכמות שלמד מרבו ארוסטוטלוס כמ"ש מהרש"א בח"א והנה יש שבע חכמות אמנם בכל החכמות אינו יודע עתידות אבל בחכמת התכונה יכול לידע המאורעות שיארע בשנה זו, כגון גשומה או שחונה וליקוי חמה ולבנה כמ"ש כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (ועיין בשבת דף ע"ה ע"א בפי' רש"י לעיני העמים כו' שחכמה ניכרת היא שמראה להם סימן לדבריו שאומר שנה זו גשומה או שחונה והוא כן שכל העתים לפי מהלך החמה) ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, וזה ששאל אלכסנדר אי דין מתקרי חכם ר"ל בשבע חכמות מי חכם יותר ואיזה חכמה היא משובחת יותר, והשיבו לו הרואה את הנולד ר"ל חכמי תוכנים שע"י חכמתם רואים את הנולד מה שיהיה בעולם, וזה חכמה גדולה יותר מכל החכמות עכ"ל הטהור:
אמר להם בימא יאי למידר או ביבשתא, אמרו לו ביבשתא דהא כל נחותי ימא לא מייתבא דעתייהו עד דסליקו ליבשתא – פי' מו"ח הגאון הקדוש מ' עמרם בלום בעהמ"ח שו"ת בית שערים זצ"ל עפ"י מחז"ל (יבמות צ"ו ע"ב) אר"י אמר רב מ"ד אגורה באהלך עולמים וכי אפשר לו לאדם לדור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע יהי רצון שיאמרו דבר שמועה פי בעוה"ז דאמר רשב"י כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר. והנה איתא במדרש רבה קהלת בפסוק מעוות לא יוכל לתקן, דעוה"ז דומה ליבשה והעוה"ב דומה לים, אם אין אדם מתקן נו ביבשה מה יאכל בים, והנה אמרו ז"ל במס' אבות יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, ועל כן צריך האדם להשתדל לזכות את הרבים למען יוכל לפעול מעש"ט גם אחרי מותו ע"י תלמידיו וחי יחיה בשני עולמים. וז"ש בימא יאי למידר בעוה"ב הדומה לים, או ביבשתא יאי למידר בעוה"ז הדומה ליבשה אמרו לו ביבשתא דהא כל נחותי ימא, כל הצדיקים הזוכים לעוה"ב לא מייתבא דעתייהו עד דסליקו ליבשתא, אין להם קורת ריח בעוה"ב עד שידעו שהם חיים וקיימים גם בעניה בעוה"ז וכמו שביקש דוד אגורה באהלך עולמים ודפח"ח: