ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת כריתות
ו.
והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש – בשיטה מקובצת הנדפס בגליון הש"ס ווילנא מביא בשם תוס', מי רגלים, ממש וגנאי הוא להכניס בעזרה וי"מ עשב שכך שמו ומפני השם שהוא גנאי לא הי' לוקחין אותה עכ"ל – ועוד כתב שם שצ"ל בגמ' אלא שאין מכניסין מ"ר בעזרה מפני הכבוד' וכ"ה בסידורים ובהגהות הגאון ר' דוד לוריא זצ"ל מביחאוו כתב וז"ל. מי רגלים. פי' בכלבו דשם מעיין הוא ומפני הכבוד הוא שהשם גנאי הוא. והקשו עלי מסוגיא דזבחים צ"ה ע"א גבי העברת ז' סמנין על מי חטאת דפריך והא אין מכניסין מ"ר וכו' וההוא מ"ד דז' סמנין בנדה שהוא מ"ר ממש ואינו קושיא. דמקשינן בק"ו מה מי מעין ששמו רגלים אין מכניסין בעזרה מפני גנאי השם, ק"ו מ"ר של ז' סמנין שהוא מ"ר עצמה עכ"ל עיי"ש ובהגהות חשק שלמה כתב, עי' בברכי יוסף באו"ח סי' קל"ב שהביא בשם ספר אורחות חיים דמי רגלים כמשמען, וי"א מעין ששמו מי רגלים ומימיו עזין מאוד וריחן רע, אבל מי רגלים ממש חלילה שלא עלה על לב אדם לשרות בהן סמני הקטורת עכ"ל, וכ"כ הכלבו דהיא מעין ושמו מי רגלים, ומה שהשיג על זה בבאר שבע כאן מהירושלמי דפ' טרף בקלפי דאמר דמשו"ה אין נכנסין בעזרה מפני שריחן רע, לק"מ לפי מיש לעיל בשם האורחות חיים דהמעין הזה ג"כ ריחו רע ושמו מוכיח עליו דמשו"ה קרינן ליה מי רגלים משום שריחו רע עכ"ל הברכי יוסף שם:
(והנה בילקוט הגרשוני או"ח סי' קל"ב ענף ה' כתבתי בזה"ל:
בטו"ז סק"ב, כ' מי רגלים הנזכר בפטום הקטורת כתב כלבו מעין א' ששמו מי רגלים ומ"ש מפני הכבוד פירושו לפי שיש לאותו מעין שם של בזיון, ובהגהות חת"ס ז"ל כתב אמנם בירושלמי סוף פ"ד דיומא הלכה ה' איתא שאין מכניסין ריח, רע בעזרה עכ"ל שם, והנה עיניך הרואות שהחת"ס ז"ל לא ראה דברי הברכי יוסף הנ"ל שכ' שאין מירושלמי הנ"ל שום השגה על הכלבו, שו"ר בס' שלום ירושלים על ירושלמי יומא הנ"ל שהביא ג"כ דברי הברכי יוסף הנ"ל עיי"ש, ועיי"ש עוד פי' בשם הרדב"ז על מ"ש ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה כו' כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' דהו"א דאין דבש אסור אלא בעיני' אבל ע"י תערובת לא, קמ"ל כי כל שאור וכל דבש וכו' לרבות אפי' תערובתו, ועיי' בפי' התורה והמצוה להגאון מלבי"ם ז"ל על התו"כ פ' ויקרא בפסוק כי כל שאור וכל דבש וגו'. והגאון ברכי יוסף ז"ל פי' דסד"א דמה שאסר רחמנא הוא לדברים שאין הדבש יפה להם, לזה אמר מפני שהתורה אמרה וכל דבש ע"ש, כ"ז הביא בס' שלום ירושלים הנ"ל, והנה הס' ברכי יוסף אינו תח"י לעיין בו. כי באמת פירושו הנ"ל הוא כתוב הדר בתורת כהנים עצמו בפסוק הנ"ל ל וז"ל:
אין לי אלא דברים שאין הדבש יפה להם, דברים שהדבש יפה להם מנין, שהפטמין אומרים יפה הדבש לקטורת, מנין, ת"ל וכל דבש לא תקטירו עכ"ל, ויותר אין לי להאריך בזה):
ואחר כותבי מצאתי בס' מתא דירושלים על הירושלמי פ"ד דר"ה הלכה ט' שכ' ראיה להכלבו דאינו מ"ר ממש דאי הוי מי רגלים ממש יש בו איסור בל תשקצו עיין תשו' בית יעקב סי' ק"ג, ולא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואמאי הוצרך לטעם שאין מכניסין מי רגלים בעזרה מפני הכבוד יעו"ש – וגם מצאתי בס' שמן המאור על שו"ע או"ח מהרה"ג מהו' מאיר גלוגא ז"ל באו"ח סי' קל"ב שכתב בזה"ל:
בטו"ז סק"ב כתב, מי רגלים הנזכר בפטום הקטורת כתב הכלבו מעיין א' ששמו מי רגלים ומ"ש מפני הכבוד פירושו לפי שיש לאותו מעיין שם של בזיון, ולפ"ד הכלבו צ"ל שהיה בירושלים מעיין א' ששמו כך, מיהו קשה קצת דבמס' ר"ה דף ל"ג אמרינן בגמ' לשון זה גבי שופר הכי דאיתא שם אבא שאול אומר מים או יין מותר ליתן בתוכו כדי לצחצחו מי רגלים אסור מפני הכבוד ועכ"ח התם פירושו דמי רגלים ממש אסור מפני שאין זה דרך כבוד ליתן זה בשופר של מצוה ואם נפרש התם ג"כ הכי כמ"ש הכלבו זהו דחוק מאוד, ומצאתי אח"כ בברכי יוסף סימן תקפ"ו שכתב דגבי שופר מודה הכלבו דהוא מי רגלים ממש ע"ש עכ"ל:
ו:
א"ר חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סימני הקטורת ע"כ – מה שרגיל בפי העולם דצ"ל הפושע ישראל חוץ מן המנין וכמו החלבנה, הוא כתוב הדר במהרש"א ח"א וז"ל:
וברמז זה יש ללמוד שהיו י"א מיני קטורת עשרה ריחן טוב ואחד חלבנה ריחו רע דיש לצרף גם הפושע, היינו בשיש עדה קדושה שהן מנין עשרה בלא הוא, אבל אין לצרפו ביו"ד עמו. וזכר לדבר לא אשחית בעבור העשרה אבל על פחות מי' לא התפלל עכ"ל – ועיין בדרישה ופרישה לטור או"ח סי' תרי"ט שהביא לשון רבינו בחיי פ' כי תשא. חלבנה ריחה רע ואעפ"כ הכניסה הכתוב בכלל הבשמים החשובים, ובא לרמוז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל שלא יהיו בכלל תעניותינו ותפלתינו וכמו שארז"ל כו' וביאור זה כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנים בכלל הצדיקים, שאל"כ הצדיקים נתפשים עליהם מפני הערבות שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, ומשו"ה אם אין פושעי ישראל בתוכן ר"ל שאינן נותנין לב לעשות תשובה להש"י מפני הערבות אינו שומע חלילה בתפילתן של הצדיקים, ומטעם זה נצטוינו במצות לולב ליקח ערבה שאין טעם וריח רמז לרשעי ישראל עכ"ל – והרי"ף שעל הע"י כתב וז"ל:
כל תענית שאין בה מפושעי ישראל וכו'. אפשר לתת טעם לזה לפי שמתוך אותם הפושעים מעריך הש"י מעשה הדור ונחשבים לצדיקים כמ"ש לוט עד עכשיו היה הקב"ה רואה מעשה סדום ומעשי, והייתי צדיק לא אוכל להמלט ההרה אצל אברהם שהוא גדול ממני עכ"ל, ועד"ז פי' בס' בית שמואל אחרון בדרך הלצה מאמר התנא בפ"ב דאבות ואל תהי רשע בפני עצמך, כלומר אם כבר אתה רשע לכהפ"ח לא תהי' רשע בפני עצמך, כי אם לך לביהכנ"ס וביהמ"ד, ויהיה לעדת בנ"י עכ"פ התועלת הזה ממך שלגבי דידך יהיו הם נחשבים לצדיקים ע"כ דפח"ח -- ובס' קשת יהונתן לרבינו יונתן ז"ל מפראג דף ח' ע"ג כתב:
כל תענית שאין בה מפושעי ישראל וכו' אין הכוונה שיהיו פושעי ישראל נמנים עמנו כי הרי זה מושב לצים וכבר הזהיר דוד ובמושב לצים וחטאים לא ישב. אבל הענין כי ביום הצום חובה עלינו להחזיר בתשובה כל הרוטאים ולקרב המרוחקים עד אשר נהיה לבשר אחד ואף המה יאורו באור התורה והעבודה של הכשירים כמו חלבנה. שהיה מריח כלבנון, מריח בשמים טובים שהיו עמה. בקטורת, כן יהיה ענין פושעי ישראל, וזהו בעוה"ר מאריך הגלות שלנו שאיש לדרכו פנינו ואין שם על לב לרשיב אחרים מעון ונרדס יתן ריח עכ"ל הטהור:
ז:
ת"ר את ה' הוא מגדף, איסי בן יהודא אומר כאדם האומר לחבירו גרפת קערה ואסרת קסבר מגדף מברך את השם הוא, ראב"ע אומר כאדם שאומר לחבירו גרפת קערה ולא חסרת קסבר מגדף היינו עובד ע"ז [פירש"י כגון משורר ומזמר לע"ז וכו'] ומהרש"א ז"ל כתב דאין צורך לפרש"י אנא עובד עכו"ם בשיתוף להקב"ה ואינו כופר בעיקר וק"ל. – ובס' תורה תמימה פ' שלא בפסוק את ה' הוא מגדף, כתב דכוונת רחב"ע "ולא חסרת" כלומר לא חסרת כולה אלא שיירת מקצת, (ואיסי בן יהודא דאמר "וחסרת" ר"נ חסרת כונה) וכך הוא הפירוש לדעת איסי בן יהוד' דס"ל מגדף היינו מברך את השם, הוא נוגע וכופר בעיקר ונא השאיר לו מאומה באמונת ה' והמשל כזה הוא שמגרר את הקערה עד שלא השחיר מאומה, וראב"ע ס"ל דמגדף היינו עובד עבודת כוכבים, וכופר כזה אינו כופר בעיקר (לפי דעתו וטעותו) כי סובר הוא שחנק הקב"ה מכחו ומכבודו למנהיגים זולתו, ומשייר צד אמונה בהקב"ה. לפי דעתו וטעותו, והוי בזה המשל שמגרף הקערה ומשייר בה איזה חלק ודו"ק עכ"ל:
ט.
רבי אומר ככם כגר כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כו' מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים וגו' טבילה דכתיב ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם ואין הזאה בלא טבילה, הרצאת דמים דכתיב וישלח חת נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' – כתב בהגהות וחדושי הרש"ש ז"ל, טבילה מנלן דכתיב ויקח משה חצי הדם וכו' כצל, וביבמות מ"ו ע"ב איתא קודם אילימא מדכתיב לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם וכו' ודחי דלמא נקיות בעלמא ומסיק כהכא, ותמיהני על הרמב"ם פ' י"ג מה' איסורי ביאה ה"ב שהביא מקרא דוכבסו ויותר יש להפליא על התוי"ט בספ"ח דפסחים שהביא מגמרא שלפנינו הילפותא דוכבסו עכ"ל – ועיין נתינה לגר על הת"א ס"פ משפטים שהביא התמיהא הנ"ל על הרמב"ם הנ"ל בשם ספר מיני תרגימא על התרגום מהגאון ר' ישעי' פיק ז"ל, למה יליף הרמב"ם טבילה מן וכבסו הלא הש"ס יבמות מ"ו ב' קמדחה דילמא לנקיות בעלמא, וע"ז כתב הנתינה לגר דלק"מ דזה הוא רק לפי הס"ד. אבל לפי האמת הסברא הוא במה נכנסו אבותינו תחת כנפי השכינה, ודאי הפי' וכבסו הוא טבילה ק"ו דאל"כ במה נכנסו וכו' ע"ש – והרבה יש לפקפק על תירוץ זה אלא שאין רצוני להאריך והמשכיל יבין – ועיין במהרש"א ח"א שכ' על הגמ' שלפנינו צ"ע אמאי לא חשיב נמי שלא נכנסו לברית בלא הזאה כדכתיב ויזרוק על העם, דהרצאת דמים לאו היינו הזאה אלא זריקת דמים על המזבח כפי' רש"י וק"ל עכ"ל – והרב עיון יעקב ז"ל כתב דלא היתה התם הזאה כלל וכן משמע מפירש"י בחומש וז"ל ויזרוק ענין הזאה ותרגומו וזרק על מדבחחא לכפרא על עמא, להכי לא קאמר דגר בעי הזאה רק הרצאת דמים כמו התם, ובחנם טרח מהרש"א בזה והניח בצ"ע – ובמחכ"ת הרמה כתב בלי עיון, כי באמת התרגום חולק בזה על חז"ל דס"ל דהיתה הזאה על העם ממש והתרגום ס"ל דעל העם היינו בעבור העם וכמ"ש המזרחי על פירש"י בחומש הנ"ל אבל רש"י לעצמו ודאי סובר דהיתה שם הזאה, וכ"כ רש"י ז"ל בחומש בפסוק ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, שתי אגנות אחד לחצי דם עולה ואחד לחצי דם שלמים להזות אותם על העם ומכאן למדו רבותינו שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והזאת דמים שאין הזאה בלא טבילה עכ"ל וכ"כ התוס' ביבמות דף מ"ו ע"ב בד"ה דאין הזאה וכו' וכ"כ גם ביומא דף ד' ע"א בד"ה הזאה וכו' עייש"ה. וכ"כ התוס' בגליון הגמ' שלפנינו וז"ל:
ויזרוק על העם. שחטו עולות הרבה ושלמים הרבה שהספיק דמם לזרוק על כל אחד מישראל עכ"ל. ובעל עיון יעקב ז"ל לא יצא כלל י"ח עיון בזה, ובאמת לא לחנם טרח מהרש"א ז"ל ובדין הניח קושייתו בצ"ע:
כח.
האב קודם לאם בכ"מ יכול מפני שכבוד האב עדיף על כבוד האם ת"ל איש אמו ואביו תיראו מלמד ששניהם שקולין אבל אמרו חכמים האב קודם לאם מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו – מזה משמע דמן התורה אב ואם שקולין ורק מדרבנן האב קודם לאם, וכ"כ בס' תורה תמימה פ' קדושים בפסוק איש אמו ואביו תיראו עיי"ש ועפי"ז אמר בני הרבני החריף ובקי מהו' אריה ליב נ"י ליישב קושית הגאון בעל מחצית השקל ז"ל המובא בס' כלי חמדה עה"ת דלמה לי קרא איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו דכיבוד אב ואם אינו דוחה שבת תיפוק ליה מדחזינן שהתורה כתבה קרא מיוחד דהאב יכול להפיר נדרי בתו ואי אמרינן דכיבוד אב דורה שבת למה לי קרא הא בלא"ה ידעינן זאת כיון דאם יצווה לה שתעבור על נדרה תהיה מוכרחת לשמוע לו מצד כיבוד אב ואינה צריכה שוב הפרה ועכ"ח ש"מ דכיבוד אב אינו דוחה את השבת ולמ"ל הקרא דאת שבתותי תשמורו ע"כ והוא קושיא נפלאה לכאורה – אמנם להנ"ל י"ל דצריך קרא שהאב יכול להפיר נדרי בתו, בגוונא שהאב מצווה לה שתעבור על נדרה והאם מצווה לה שלא תעבור וא"כ בכה"ג האב והאם שקולין ואינה מצווה לשמוע אל האב, ומה שאמרו חכמים האב קודם לאם הוא רק מדרבנן כנ"ל, וממילא שפיר איצטריך קרא דשבתותי תשמורו דכיבוד אב אינו דוחה שבת ע"כ דפח"ח (ובזה מדוייק הא דכתב רחמנא ואת שבתותו תשמורו אצל איש אמו ואביו תיראו כיון דמאיש אמו ואביו תיראו ילפינן דשניהם שקולין, לכך אצטריך את שבתותי תשמורו להורות דכיבוד אב אינו דוחה שבת, דאם היה כבוד האב קודם לכבוד האם לא היה צריך שבתותי תשמורו להורות זה דבלא"ה הוי ידעינן דא"צ לשמוע אל האב מדכתב רחמנא קרא מיוחד דהאב יכול להפיר נדרי בתו כקושיא הנ"ל ודו"ק):
שו"ר בס' זהב שיבה למהר"ש אלגאזי ז"ל שכתב כאן איכא למידק כיון דמן התורה שניהם שקולין היאך אמרו חכמים שהאב קודם מטעם שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו. וי"ל עם מה שאמרו בקידושין שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר אבא אומר השקיני וכו' אמר לו נתגרשה מהו, א"ל קעקע להם כתרנגולים, הרי שהחכמים פירשו כי כשאמרה תורה שניהם שוים היינו בנתגרשה שאין אמו חייבת בכבוד אביו, וכשהקדים האב קודם לאם הוא בזמן שנשואים יחד עכ"ל (ואפשר שגם המהרש"א ז"ל בח"א לכאן נתכוין לזה עיי"ש ודו"ק), ולפ"ז משמע דבנשואים יחד כבוד האב קודם לאם מן התורה אמנם דברי בני נ"י הנ"ל לא נדחו בזה די"ל דאצטריך קרא שהאב יכול להפיר נדרי בתו, בגוונא דאמה נתגרשה מאביה, ואז כבוד האב והאם שקולין מן התורה. והאב מצווה לה שתעבור על נדרה, ואמה מצוה לה שלא תעבור על נדרה. ובכה"ג דאמה נתגרשה שניהם שקולין ואינה מצווה לשמוע אל אביה, וא"כ שפיר אצטריך קרא דהאב יכול להפיר לה, וממילא שפיר אצטריך גם קרא דשבתותי תשמורו דכיבוד אב אינו דוחה שבת וא"ש: