ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת חולין · קט:
א"ל ילתא לר"נ מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כותי' אסר לן דמא שרא כבדא (פרש"י טעם דם לו) וכו' חזיר מוחא דשיבוטא (פרש"י מוח של דג ששמו שיבוטא טעמו כטעם חזיר) – ראיתי בספר אחד הטעם דשרא לן כותי' כדי שנדע שלא מטעם דדברים אסורים הם מזיקים לגוף אסרם לן רחמנא דהרי התיר לן כותי' דברים שטעמם כטעם הדברים דאסר לן רחמנא, ואם היה הטעם מחמת דמזיק לגוף, א"כ גם זה דשרא לן רחמנא היה מזיק לגוף, אלא עכ"ח טעם זה ליתא רק הכל מחמת גזירת המלך הבוית"ש, ועיין בסה"ק תפארת ישראל למהר"ל מפראג ז"ל פרק ח' שכתב בזה"ל, לכך כל הנותן במצות טעם ע"פ הטבע לומר לכך אסור החזיר משום שמוליד מזג רע וכן דם ושקצים ועופות טמאים בכולם נתנו טעם ע"פ הטבע כאלו היתה התורה ספר רפואות או הטבע ח"ו לומר כך, והנה אמרו פ"ק דחולין ובתים מלאים כל טוב א"ר ירמי' א"ר כתלי דחזירי כו' ואם כדבריהם האיסור להיכן הלך אם מזגו רע וכו' וזה אמרם ז"ל לא יאמר אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, הורו בזה שאין לומר שהתורה טבעי שאם היה טבעי לא היה בה שכר אלקי לכך יאמר אפשי מצד הטבע רק השי"ת גזר בחכמתו מה שראוי לאדם ומיוחד בנפשו ע"ש באריכות דבריו כי נעמו, (ועיין ילקוט סופר על ספר ויקרא דף כ"ז מ"ש בזה):