אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק ג מסכת אבות › פרק שני

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

מסכת אבות · פרק שני

פרק א

משנה א

רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם עיין בס' תקון משה הנ"ל באריכות ותו"ד דכוונת רבי איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, ומנא ידע איזהו דרך ישרה, הא דרך איש ישר בעינו והכל ישר בעיני עצמו לפי שעה, אף אם הוא בתכלית הרע, כי בעידנא דיצה"ר לית דמדכר ליצ"ט עז"א ב' סימנים א' כל שהיא תפארת לעושיה ר"ל אחר העשייה אם גם אז יתפאר עצמו בה, אז ידע כי טוב הוא הב' ותפארת לו מן האדם, אל יסמוך על עצמו רק אזניך תשמענה דבר מאחריך מבני אדם אם גם הם מפארים ומשבחים אותך בזה, ועוד פי' דכוונת רבי שאל תחשוב כי אין צריך בירור רק מן העבירה, אבל אם עושה מצוה והולך דרך ישר, מה לו לברר עוד, עז"א לא כן, כי משכחת לה גם דרך ישרה שצריך בירור מפסולת ופניות ומחשבות זרות הרבה, והוא במצוה שהיא תפארת לו מן האדם, שהכל מפארים ומשבחים אותו אם יעשנה, בזה צריך בירור וזהירות רב שיעשנה בלתי לה' לבדו ע"כ דפח"ח. (שו"ר בפירש"י ז"ל על משנתינו שכבר כתב כפי' הראשין הנ"ל של הגאון בעל תיקון משה ז"ל ע"ש היטב ותמצא) – והנה איתא בגמ' (תמיד כ"ח ע"א) תני רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם שנא' ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, וי"א יחזיק באמונה יתירה שנא' עיני בנאמני ארץ וגו' ע"כ – וכתב מהרש"א ז"ל בח"א דברייתא זאת קאי על מתניתין דהכא דמ"ש רבי במתני' דהכא, מפרש לה התם בברייתא דאיזו אותו דרך שהוא נוח ותפארת לעצמו ולבריות, וקאמר תנא קמא אוהב את התוכחות להוכיח הבריות ומתוך שמקבלין התוכחות וחוזרין למוטב נחת רוח באה לעולם וכו' והיינו תפארת לו מן האדם. ויש אומרים דאותו דרך דקתני במתניתין שהיא תפארת לו, וגם מן האדם, היינו שיחזיק באמונה יתירה במשא ומתן דזה ודאי נוח לו. ותפארת מן הבריות עיי"ש-- והגאון הקדוש מהו' חיים יוסף דוד אזולאי זצ"ל כתב בספרו "זרוע ימין" לכאן בזה"ל:

ובמסכת תמיד סוף פרק א' אמרו תניא רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות וכו' ואם נפרש משנתינו דאיירי בהכי, נמי אפשר לפרש כל שהיא תפארת לעושיה דכל מה שמוכיח לא נמצא שמץ מנהו לא בו ולא בבני ביתו, ותפארת לו מן האדם, שיודע להוכיח במתק שפתים וסדר נאות שדבריו עושים פירות, ועיין מ"ש הרב באר שבע בתוספותיו שם עכ"ל הטהור:

והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות – כתב מרן חת"ס ז"ל בתורת משה ס"פ בהעלותך פי' נהי השכר גופיה משתנה לבין חמורה לקלה כפי הראוי וקצוב לגוף המעשה מיום מ"ת ואילך. מ"מ לכל מצוה נותן הקב"ה מתנה על נחת רוח שאמרתי ונעשה רציני לפי התלהבות העושה, וזה מתן שכרה, המתן שבשכר אין לידע כי כל עושה מצוה לפי התלהבות שלו ינתן לו מתנה אגב שכרו והיינו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה' נהי ששכרה של חמורה מרובה משל קלה, מ"מ מתן שכרה אפשר שיהיה של קלה מרובה לפי הזהירות והזריזות ע"כ הוי זהיר בשניהם עכ"ל הטהור. (וע"ע לקמן בקונטרס אחרון מ"ש בזה ע"ש):

והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה – פי' הגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בספרו מנן אבות, דהנה עונש מ"ע לא נודע בעוה"ז כי על ביטול מ"ע לא נכתב שום עונש, וא"כ יתכן שיאמר האדם שביטול מצות עשה הוא דבר קטן ועונשו קטן ושכר מ"ע הוא להיפך דהשכר נודע בעוה"ז דאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז ובמצוה קלה אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים קו"ח במצוה חמורה וכדאיתא בסוף מס' חולין ע"ש. ובעבירה הוי להיפוך דהעונש נודע בעוה"ז דיש לאוין שיש בהם מלקות ויש לאוין שי"ב מיתת ב"ד ונודע דההפסד גדול, אבל קבלת השכר בעד קיום ל"ת לא נודע בעוה"ז, א"כ יתכן לומר שהשכר של הלאוין הוי קטן, לכך אמר רבינו הקדוש שלא כן הוא. דבמ"ע אף שלא נודע גודל העונש שלה, יש להוכיח זה מן השכר, כיון דהשכר כ"כ גדול מוכח דהעונש גדול, דאם לא היי מ"ע ענין גדול לא הוי מגיע לו בעד קיומה שכר גדול וכן להיפוך מעונש הלאוין מוכח כמה יגדל שכרם דאם היה ענין קטן לא היה העונש כל כך גדול, וז"ש אם יהיה מ"ע קטנה בעיניך הוי מחשב הפסד מצוה כמה הוא גדול כנגד שכרה, כיון דהשכר אתה רואה כמה הוא, מהשכר תבין ההפסד, ולהיפוך שכר עבירה אין אתה רואה אבל תוכל להבין שכר עבירה כנגד ההפסד, כיון דהעונש כל כך גדול תוכל להבין מה הוי השכר על קיום הל"ת ע"כ דפח"ח:

והסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת יכל מעשיך בספר נכתבים – בתוי"ט ז"ל הביא בשם דרך חיים כנאמר עין ואוזן בלשון יחיד. כי לא אדם הוא שיש לו עיני בשר ודם חס ושלום עכ"ל – ובהגהות וחדושי הרש"ש ז"ל כתבו מציני רבות בלשון רבים, עיני ה' צופית (משלי ט"ו) עיני ה' אל צדיקים ואזניו ל שועתם (תהלים ל"ד) עכ"ל ואולי יש לומר כי לשון נביאים לחוד ולשון חכמים לחוד ודו"ק – והנה ראיתי בס' לקוטי שלמה לכאן שכתב, דע מה למעלה ממך. פי' בס' יין לבנון ע"ד הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט, מי שם פה ועין לאדם הלא הוא ית' א"כ בודאי רואה ושומע וז"ש דע מה למעלה ממך דהיינו ממך תוכל לדעת שלמעלה גלוי וידוע מחשבות אדם ודבוריו ומעשיו עכ"ל – ואני תמה עליו למה הלך למרחיק לשתות יין לבנון, בעוד שהדברים מפורשים בס' מדרש שמואל בשם הר"מ אלמושניני ז"ל ע"ש ותמצא:

משנה ב

רבן גמליאל בנו של ר"י הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון – עיין בפי' הר"ע ברטנורה ז"ל – ולענ"ד נראה דהנה חכמת המסכן בזוי' ואין דבריו נשמעי' אבל איש עשיר שעוסק במסחר ואעפי"כ לעת הפנאי הוא עוסק בתורה, הוא זוכה לשכח העון מן העולם, כי הוא איש נכבד וחשוב בין הבריות ודבריו נשמעים, וז"ש יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, כשאיש עשיר העוסק בסחורה הוא עוסק בתורה ג"כ זה היא יפה מאוד, שיגיעת שניהם משכחת עון, לפי שמי שייגע בשניהם כאחד, זוכה לשכח העון מן העולם כי דבריו הם נשמעים וא"ש – ובס' לקוטי שלמה פי' ע"ד דאמרו חז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד, ואם לא נצחו יזכיר לו יום המיתה, וז"ש יפה ת"ת עם ד"א, היינו ת"ת וזכירת אנכי הילך בדרך כל הארץ שאמר דוד המע"ה על יום המיתה. שיגיעת שניהם משכחת עון, שניהם כאחד טובים להשכיח העון עכ"ל – ואמנם שבח אני את הפירוש שהביא בס' מד"ש בשם ה"ר שלמה הלוי ז"ל כי להיות קצת לומדי התורה מתגאים ובועטים בכל העולם, אמר יפה ת"ת עם דרך ארץ ומוסר להיות החכם עניו ודעתו מעורב עם הבריות, לפי שמי שייגע בשניהם כאחד זוכה לשכח העון מן העולם כי דבריו הם נשמעים ועושים רושם בשומעיהם לעזוב העון "וכל תורה שאין עמה מלאכה – ר"ל שיעסוק החכם להשיב רבים מעון שזאת היא מלאכת החכם – סופה בטלה וגוררת עון לאחרים, כי אדרבה הוא מחטיא את הרבים בהתרשלותו. ואמר שזה העסק לא יהיה כדי להתראות חסיד בעיניהם רק לשם שמים, וזהו שכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים' ע"כ דפח"ח:

משנה ג

הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו פי' בס' דורש לפרקים על פ"א דקאי על מ"ש במשנה דלעיל וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לש"ש ש וכו' ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם, כי לגבאי צדקה יטיף מלתו, והכוונה, מפני כי יש קצת בני אדם שאינם רוצים להיות גבאים, כי חסים המה על הזמן אשר יתבטלו ממלאכת המסחר ויפסידו מלהרויח באותו הזמן שהולכים לגבות צדקה או בעת אשר יפקחו על צורכי ביהכנ"ס ולכן אמר התנא הקדוש ז"ל אתם הגבאים אל תחושו על שר תתבטלו ממלאכתכם ותפסידו מלהרויח בעת שאתם עוסקים במצות, כי מעלה אני עליכם שכר הרבה ממקום אחר ויהיה דומה כאלו עשיתם מלאכתכם בזמן עשיית המצוה – אך זאת העצה אשר נתן להם באומרו, הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן וכו' ר"ל שיזהרו בנטילת הרשות מן הצבור לכל דבר שיעשו בשבילם, לפי שהצבור אין מקרבין לאדם לעשותו פרנס עליהם משום כבוד הפרנס אלא לצורך עצמן של הצבור, וא"כ צריך שלא יעשה כלום אלא עם רשותן כמו המשרת והשמש, ובשעת שהעוסק עמהם עושה דבר להנאתן אז נראים כאוהבים לו, ואילם בשעת הדוחק, שלא בא להם הנאה על ידו, אין עומדים לו להצילו, באמרם כי מי צוהו לעשות כן, לכן אל יעשה כלום בלתי רשותם ע"כ דפח"ח:

(ומש"ש עוד בשם הגאון מהרש"ק ז"ל בס' מגן אבות, תמהני עליו שלא ראה שכבר כתב קרוב לזה בס' מד"ש בשם ספר לב אבית ששמע בשם מוהרי"ט ז"ל ע"ש ותמצא):

משנה ד

הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו – נל"פ הכוונה ע"ד שאמר הילל בפ' במה מדליקין דעלך סני לחברך לא תעביד ופרש"י לחברך זה הקב"ה שנא' רעך ורע אביך אל תעזוב ע"ש, ואם האדם רוצה שכל העולם יעשו רצונו. אזי מוכרח שהוא יעשה מה שהקב"ה רוצה, וזה מה דעלך סני אם אין עושים רצונך, לחברך הקב"ה לא תעביד, וז"ש עשה רצינו כרצונך, כמו שאתה רוצה שבני אדם יעשו רצונך. כן תעשה אתה מה שהקב"ה רוצה, כדי שיעשה רצונך כרצונו כלומר כדי שיתמלא רצונך כמו שיתמלא רצון השי"ת כמ"ש ואלקינו שבשמים כל אשר חפץ עשה, א"כ מה שהקב"ה רוצה, זה בודאי יתמלא, וכן יעשה רצונך, שיתמלא תמיד, כרצונו שנעשה תמיד בלי מוחה, ואיש:

בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך – נל"פ הכוונה ע"ד דאיתא בגמ' דר' חנינא בן דוסא הוי אזיל באורחא אתי מיטרא, אמר כל העולם כולו שרוי בנחת וחנינא בצער, פסק מיטרא – והנה אז היה רצון אחרים שירד המטר על הארץ כי כל העולם הי' צריך למטר אבל כיון שרחב"ד ביטל רצונו מפני רצון השי"ת, ביטל השי"ת רצון אחרים מפני רצונו, ויכלא הגשם מן השמים, וז"ש התנא הקדוש, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך כמו שהיה הענין ברחב"ד וא"ש. (ושו"יר קרוב לזה בס' זכות אבות על פ"א ע"ש):

ומ"ש בתחלה עשה רצונו כו' ואח"כ אמר בטל רצונך כו'. כבר כתב התוי"ט ז"ל, נ"ל דעשה רצונו כו' אמר כלפי מ"ע. ולפיכך אמר בטל רצונך כו' כנגד מצות ל"ת עכ"ל הטהור. ויותר אין להאריך:

משנה ה

הלל אומר א תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך – פי' הרע"ב ז"ל שהרי יוחנן כ"ג שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי – פי' בסה"ק וכ"כ כמדומה לי גם בס' קדושת לוי זי"ע דהכוונה שלא יפרוש מן הצבור וישתדל תמיד לזכות את הרבים ואז יהי' בטוח שלא יחטא כמ"ש חז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ואם תאמר כבר אני צדיק וגם בלתי זיכוי רבים לא אחטא עוד. לזה אמר, ואל תאמן בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן כ"ג שמש בכה"ג פ' שנה ולבסוף נעשה צדוקי, ע"כ להשמר מזה אל תפרוש מן הצבור לעבוד ה' בהתבודדות, אלא השתדל תמיד לזכות את הרבים ואז אין חטא בא על ידך וא"ש – והגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בס' מגן אבות פי' דר"ל אל תפרוש מן הצבור אלא תמיד תעמוד על המשמר לייסרם בשבט פיך ולהוכיחם על עוונותם, אך הנה אמרו חז"ל במס' נדה דמשביעין את האדם בבואו לעוה"ז תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע, וכבר כתבתי בפרק א' דלכאורה אם ידמה לו כן. לא יוכל להוכיח אחרים כי קשוט עצמך תחלה ואח"כ קשוט אחרים פן יאמרו לו טול קורה מבין עיניך. ולכך לענין תוכחה צריך להחזיק את עצמו לצדיק יעו"ש, אך כעת נראה להסביר הדבר יותר דאיך אפשר לעשות שני הפכים בנושא אחד דידמה לרשע וצדיק, אך הענין כך הוא דאם יעידו הכל עליו שהוא צדיק לא יפרוש מן הצבור לומר שקר מעידין עליו רק יאמר כיון שמעידין עליו ומחזיקין אותו לצדיק מסתמא הוא צדיק ויוכל להוכיח אחרים, אך בעינו יחזיק את עצמו לרשע כי יתלה דנהי שכעת הוא צדיק אולי סופו להרשיע, כי אין העולם יודע עתידות, ובפרט אם יתגאה א"כ יתגבר עליו היצה"ר ויהי' נעשה רשע ולכך ידמה בעיניו לרשע, ולזה שניהם איתנהו בו דלענין תוכחה לא שייך לילך בתר עתיד רק בתר השתא כיון דעתה הוא צדיק ראוי לה אחרים, ולענין מעלות עצמו וגאוותו ילך בתר עתיד אולי ירשיע ולכך אין לו להתגאות, וז"ש אל תפרוש מן הצבור לענין תוכחה אל תפרוש מן הצבור לומר שקר מעידין עליך רק תאמר כיון דהצבור אומרים עליך שאתה צדיק אתה ראוי להוכיח אחרים. ואם תאמר הלא השביעו אותך שאפילו כל העולם כולו יאמרו עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע, לזה אמר שזה משום ואל תאמן בעצמך עד יום מותך אולי סופך להרשיע לכן אין לך להתגאות, אבל לענין תוכחה תיזל בתר השתא וכיון דעכשיו אתה צדיק תוכל להוכיח אחרים ע"כ דפח"ח:

כתב בדברי שאול על אגדות הש"ס וז"ל הלל אומר אל תפרוש כו' ואל תאמן כו'. עיין תוס' יו"ט שזה הלל אינו בן בנו של רבי כדעת הרמ"ע מפאנו ז"ל רק הוא הלל הזקן שבפרק א' וכן פירש"י ז"ל בכאן. ולפענ"ד באמת שזה הלל הזקן ואמר זאת על מנחם חבירו שאמרו עליו (בחגיגה דף ט"ז) הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם ונכנס שמאי, ופריך הגמ' להיכן יצא ואמר אביי יצא לתרבות רעה ורבא אמר יצא לעבודת המלך, וכפי הנראה דברי שניהם אמת, שמתוך שיצא לעבודת המלך ופירש מן הצבור וסמך על חכמתו כי רבה שלא ישחת ויתקלקל באמת לא כן היה ויצא לתרבות רעה, וז"ש הלל אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך כ"נ לפענ"ד ואם שגיתי ה' יכפר בעדי עכ"ל הטהור:

(ועיין בחלק הראשון מזה החיבור בלקוטים לפרקי אבות אות ל' מ"ש בזה בשם הגאון ר' אלעזר פלעקלש ז"ל מפראג וינעם לך):

ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו – פי' הרע"ב ז"ל אם ראית חברך שבא לידי נסיון ונכשל, אל תדינהו לחובה עד שתגיע לידי נסיון כמותו ותנצל עכ"ל – ואפשר לומר עוד עפ"י מעשה ששמעתי מספרים שהגאון ר' חיים סופר ז"ל בעל תשו' מחנה חיים נסע פ"א במסלת הברזל ביחד עם כמה יהודים ולעת האוכל אכל כל א' מה שהביא עמו מביתו, אמנם היה שם אחד שקנה בשר חזיר מאת ערל אחד ואכל בפרהסיא בפני כל היהודים שהיו שם, והתחילו לצעוק עליו רשע למה תאכל בשר חזיר, ואמר הגאון הנ"ל תחילה שאלו אותו מאיזה מקום אתה, ושאלו אותו ואמר מעיר אראד אנכי, ויאמר הגאון א"כ אינו רשע, כי בעיר אראד אין יודעים כלל מאיסור חזיר. ועוד לפני מאה שנה אכלו שם רוב הקהלה בשר חזיר באין פוצה פה ומצפצף, א"כ האיש הזה כאן הוא כתינוק שנשבה לבין הנכרים, וע"כ לא יתכן לקרותו בשם רשע. ואמר הגאון דזש"ה (בתהלים ל"ז) ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו. אם תמתין רק מעט תראה כי אין רשע, ואיך יהיה זה, לז"א והתבננת על מקומו אם תחקור תחלה על מקומו, מאיזה מקום הוא, אז תראה כי ואיננו רשע ע"כ דפח"ח ועפי"ז י"ל דזה כוונת הילל, ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, אל תדינהו לחובה עד שתחקור ותדרוש תחילה מאיזה מקום הוא, כי יוכל להיות שהוא אינו חייב כלום בדבר, אלא המקום גורם אא ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע -- נל"פ דכמה פעמים הצנועים מושכים את ידיהם מלהוכיח על ענין אחד שכבר הוכיחו את העולם פעמים אין ספורות, ובאמת אין נכון לעשות כן, כי כבר אמרו חז"ל הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים, וז"ש ואל תאמר על שום דבר, שזה דבר שאי אפשר לשמוע ולקבל עוד, יען שכבר הוכחת על זה כמה פעמים ולא קבלו את דבריך. אל תאמר כן, אלא תוכיח ותחזיר ותוכיח, שסופו להשמע, שהסוף יהיה שישמעו לדבריך, ודבריך יעשו רושם בלב שומעיהם וא"ש – עוד הרהרתי ואח"כ מצאתי במד"ש שכ"כ בשם ה"ר משה אלמושנינו ז"ל דשמיעה היינו הבנה כמו וישמע אברהם אל עפרון, וז"ש אל תאמר על שים דבר של עיון שאי אפשר לשמוע ולהבין אותי, וע"כ לא תרצה לעיין ולהתבונן בדבר ההוא בחושבך שלא תשיג אמיתתו כי אין דבר נמנע ההבנה ועם רוב קושי הבנתו סופו להשמע ע"ד יגעתי ולא מצאתי אל תאמן וכו' (וכמאמר חז"ל בפסוק כי לא דבר רק הוא – ואם רק הוא – מכם שאין אתם יגיעים בו) – ומרן החיד"א ז"ל בס' זרוע ימין לכאן כתב, אפשר לפרש ע"ד הלציי להנהגת המעיין שאם נתקשה בדבר קושיא וגדולה היא אליו, לא יגזור אומר שזו קושיא גדולה דלית נגר דיפריקינה, וז"ש ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, כלומר דבר זה אי אפשר לשום חכם לשמוע, להבין אותו, דע שאתה טועה דודאי ימצא איזה מעיין תשובה ופשר דבר, וזהו שסופו להשמע. וע"כ תתלה החסרון בך עכ"ל הטהור:

ובדרך מוסר פי' המד"ש ז"ל, אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע כלומר אל תאמר ותוציא דבר גנאי מפיך, שאתה בעצמך לא היית רוצה ששים אדם ישמע אותה מפיך מרוב גנותה, וז"ש דבר שא"א לשמוע אותה שום אדם מרוב גנותה, כענין שאמרו חז"ל וכיף אליה לתוכה, אל תאמר אותה אפילו בחדרי חדרים. לפי שסופו של אותה הדבר להשמע, ולהכריזו בפני כל ברואי עולם ואוי לה לאותה בושה שאם בכאן כשתאמר אותו הדבר תחזיר פניך לראות אם שמעך שום אדם לפי שהוא דבר שא"א לשמוע אותו מרוב גנותו, מה תעשה בעוה"ב שסופו להשמע בפני כל האדם, ולכן הזהירו ואמר ואל תאמר אותו, ומסכים למאמר "מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי" לראות אם יש שומע לי עכ"ל – וכעין זה הביא אח"כ בשם ה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל, ואל תאמר דבר שא"א לשמוע, הזהר מלומר דבר שאינו הגון שאף אתה א"א לך לאומרו במקום הנשמע, ואל תבטח לומר שתאמרנו בינך לבין עצמך. שסופו להשמע שעוף השמים יוליך את הקול וכו' עכ"ל:

ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה לא אמר לכשאפנה אלמוד, אלא "אשנה" שהוא מלשון שונה פרקו מאה פעמים שחוזר ושונה מה שלמד כבר (מלשון משנה תורה) והכוונה שצריך כל אדם לחזור על לימודו, שיהיה שגור בפיו יפה יפה מה שלמד כבר, ואם אינו חוזר ושונה לימודו אזי שוכח מה שלמד ודומה לזורע ואינו קוצר, והנה האדם יש לו חשק תמיד ללמוד חדשות מה שלא למד עוד, אבל אין לו חשק לחזור על לימודו מה שלמד כבר, ועל זה הזהיר הילל ואמר, ואל תאמור אלמוד תחילה חדשות מה שלא למדתי עוד, ואח"כ לכשאפנה אשנה עוד הפעם מה שלמדתי כבר, אל תאמר כן. כי שמא לא תפנה, ונמצא דתשכח כל מה שלמדת עד עתה, ויצא שכרך בלימוד חדשות. בהפסדך. כי כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עה"כ כאלו מתחייב בנפשו ר"ל, וא"ש ודו"ק. (שו"ר בתפארת ישראל שפירש כן ע"ש):

משנה ו

הוא הי' אומר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד הכוונה מי שאינו יודע הדין. איך יכול להיות חסיד ולעשות לפנים משורת הדין ולא הביישן למד ולא הקפדן מלמד – אפשר דהילל הזקן אמר זאת כלפי שמאי, כמו שאמרו חז"ל (שבת ל' סוף ע"ב) לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי, ועוד איתא (שם ל"א ע"א) דנזדווגו הני שלשה גרים (דשמאי דחפם ולא רצה לגיירם) למקום אחד, ואמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנתו של הלל קורבנו תחת כנפי השכינה יעו"ש, וז"ש הילל ולא הקפדן מלמד ודוק – ולא כל המרבה בסחורה מחכים אפשר הכוונה דסחורה היינו תורה כמ"ש כי טוב סחרה מכל סחורה, אמנם לא כל המרבה בסחורה ההיא מחכים אחרים, כי יש חכמים בקיאים בש"ס ופוסקים ומלאו בתיהם מסחורת התורה, אבל אין להם כח ההסבר להסביר לתלמידים היטב מה שלומדים עמהם וע"כ אינם מסוגלים להחכים אחרים, וז"ש הילל, דע כי לא כל המרבה בסחורה מחכים אחרים, ע"כ לא מכל רב תלמוד. אלא בחר לך רב איש דברים שיש לו כח ההסבר להסביר לך יפה המשנה והגמרא והפוסקים שלומד עמך, אז תשכיל ואז חצליח בלימודך וא"ש ודו"ק ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש – כלומר ובמקום שלא תמצא אנשים כאלו כי כולם עמקי שפה וכבדי לשין המה, שם השתדל אתה להיות איש, להבין מה שתלמוד וא"ש:

משנה ז

אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון – בס' זרוע ימין למרן חיד"א ז"ל כתב בזה"ל וכתבו משם רבינו האר"י זצ"ל שפירש משנתינ כי הילל הוא בחינת משה רבינו ע"ה וכשם שמשה רבינו ע"ה חי ק"ך שנה כך הילל חי ק"ך שנה, וכשם דמשה רבינו ע"ה פרנס ישראל מ' שנה כך הילל ג"כ, ומשה היה עניו מאד וכן הלל, וכשם שמשה רבינו ע"ה הטביע את פרעה בים, אף הילל בדור הזה ראה גלגולת אחת שהיא פרעה אותו הידוע צפה ע"פ המים הזדונים, וא"ל על דאטפת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אטפוך, והפך פניו כנגד ישראל ואמר, וסוף מטיפיך יטופון, כי כל המצר לישראל. בעת התחיה יטופון ויחזרו ויטופון כמ"ש ואלה לדראון וגו' עכ"ל הטהור:

(ובס' "דברי שאול" על אגדות הש"ס כתב, על דאטפת אטפוך, נ"ל הכוונה ע"ד מ"ש המפורשים כי כל התלאות והצרות אשר יעברו על אנשים מגזילות וחמסות, הוא בא מפאת אשר גם הם מתאוים לגזול ולחמוס ואינם נזהרים בתכלית השלימות מגזל ועושק ידם, וע"כ גם אחרים יעשו עמהם רע, וכדאמרו במדרש דרבי אמר לר"ל צלי עלי ואמר ליה לא תסב מבר נש שום דבר ולא יסבו מינך, ועיין באהל יעקב פרשת מקץ שהאריך בזה, ולפי"ז ז"ש על דאטפת אטפוך שאל"כ לא היה מקום לעשות עמך רע, וזה מ"ש בישעי' רחקי מעושק כי לא תיראי, והיינו שאם תתרחק מעושק אז לא תיראי עכ"ל):

ש.

משנה ח

הוא הי' אומר מרבה בשר מרבה רמה -- כתב בס' עולת חודש חלק א' מאמר קצ"ט לפרש בדרך מליצה עפ"י ביאור דברי ר' לויטס איש יבנה בפרק ד' מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה, דהנה עפ"י השכל לאדם ראוי הגאוה והגדולה על כל בהמות שדי וחיתו יער:

כי האדם יותר במעלה עפ"י המדריגות דומם צומח חי מדבר. כי הצומח כחו למעלה מהדומם, ובעל חי למעלה מהצומח כי אוכל כל עשב וכל שיח השדה. ואדם יותר גבוה במעלה, בכל אות נפשו אוכל בשר בהמה חיה ועוף ורודה בדגת הים, אמנם א"כ הוא, הרמה והתולעה יותר במעלה מהאדם, שהמה וכלים את בשר האדם באדמה, וז"ש ר' לויטס, מאוד מאוד הוי שפל רוח, כפל הדבור מאוד מאוד, לא מבעיא נגד האדם הוי שפל רוח, אלא אפילו נגד הבהמות, כי על מה תתגאה שאתה רודה בהם, הלא תקות אנוש רמה, ועש יאכלך, וא"כ הוא יותר במדריגה, (ומצאתי בשו"ת זכרון יוסף שכתב קרוב לזה), וז"ש הילל, מרבה בשר, מה דעתך להתגאות על כל הבעלי חיים לפי שאתה מרבה בשר וכל חי כבוש תחתיך, הלא אתה תרבה רמה, ותהיה כביש תחתיו, ואכל את בשרך מעליך, וא"כ הוא יותר במדריגה ע"כ דפח"ח:

מרבה נכסים מרבה דאגה בספר הנ"ל מביא ביאור ע"ז בשם מרן הגאון בעל נודע ביהודא זצ"ל ע"ד שאמרו חז"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו, וא"כ ברבות הנכסים רבות הדאגות, דרך משל מי שיש לו נו"ן אלפים, דאגתו על עוד נו"ן אלפים, והוא הדין מי שיש לו מאה אלפים, כי לעולם אין חצי תאותו בידו, לכך מרבה נכסים מרבה דאגה ודפח"ח:

(ולי נראה הכוונה דכל מה שמרבה האדם נכסים בעוה"ז יותר יש לו לדאוג פי נותנין לו שכרו בעוה"ז כדי להאבידו בעוה"ב כמ"ש ס"פ ואתחנן ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו, וז"ש מרבה נכסים מרבה דאגה ודו"ק):

מרבה נשים מרבה כשפים, מרבה שפחות מרבה זמה, מרבה עבדים מרבה גזל – כתב בס' אזור אליהו מבעל שבט מוסר זצ"ל, הכוונה דאפשר **(על מאמר הילל אין בור ירא חטא. כתב בס' לקוטי שלמה בשם שב שמעתתא בהקדמה, שעם הארץ שמעצמו אינו יודע ספר רק אחרים למדוהו מוסר ודעת, משל לבור שמשימים בו מים, אבל מעצמו אינו נובע כמעין ובאר, ועם הארץ כולי האי ואולי יבוא למדריגת יראה חיצונית שיהא סור מרע ועושה טוב מצד יראת העונש, אבל לא מיראת החטא בעצמו, ורק מי שיודע לשאוב ממעיני התורה יכול להיות ירא חטא, שהחטא עצמו יפחידהו ולא העונש עכ"ל ר ועל מיש ולא עם הארץ חסיד, כתב בליקוטים שבס ס דברי שאול' על אגדות הש"ס, דהכוונה ע"ד מה שכתב החובת הלבבות ז"ל שלא יקובל התוספות קודם שיפרע החוב, וא"כ הנה עם הארץ החסיד פעמים שמחמיר בדבר אחד בתוספת זהירות. ובדבר אחר מיקל ביותר, ונמצא שלא יקובל תוספת זהירותו טרם שיקיים החובה ודו"ק עכ"ל -- עוד מצאתי בליקוטים הנ"ל שכתב בפ"א משנה ג', אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם, הכוונה דהנה ביראה יש ג"כ יראת עצמו שמתיירא שלא יענישוהו או שלא יתנו שכרו, ויש שירא מפני אלקים וחפץ במצותיו ולא בשכר מצותיו, (והיראה הזאת עוד יגדל מאהבה ועיין בח"ת פ' וירא על פסוק כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה שהארכתי בזה), ולפי"ז שפיר אמר שאם תעבדו שלא ע"מ לקבל פרס א"כ לא תתייראו מצד יראת עצמו רק מצד יראת אלקים, וזהו ויהי מורא שמים עליכם לא יראת עצמו ועיין בתוס' יו"ט סוף מס' סוטה בד"ה ענוה מביאה לידי יראת חטא מ"ש בשם היפ"מ שפי' יראת)** שיעלה על דעת האדם להרבות נשים למען הרבות פרי' ורבי' כדי שיכלו מהר הנשמות שבגוף ויבוא הגואל צדק במהרה כמאמר חז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, (וכמו שעלה באמת על דעת חכם אחד בירושלים תובב"א להתיר מהאי טעמא את החרם דרגמ"ה לישא ב' נשים כנודע), לזה אמר התנא דמרבה נשים אדרבה מעכב את הגאולה יען שמרבה כשפים שמכחישים כח פמליא של מעלה מרבה שפחות מרבה זמה – המרבה שפחות הוא גורם שאשתו תזנה תחתיו, דע"י שהיא עושה כל המלאכות ע"י השפחות, היא הולכת בטל, ואמרו חז"ל הבטלה מביאה לידי זימה – מרבה עבדים מרבה גזל-- מי שיש לו הרבה עבדים. לבסוף הוא מוכרח לגזול ממון אחרים, כדי שיוכל להספיק צרכי עבדיו הרבים וא"ש:

מרבה תורה מרבה חיים – נ"ל הכוונה עפימ"ש בהקדמה לתשו' חת"ס ז"ל חיו"ד דריבוי החיים בעוה"ז לא לתפארת יחשב להאדם כי אדרבה מורה שעדיין הוא חסר השלימות ומוכרח לחיות זמן רב כדי להשלים את עצמו, אמנם למי שעושה קיבוץ וריבוץ ופעלים לתורה, לאיש כזה הזקנה והשיבה לכבוד ולתפארת יחשב, יען כי הוא אינו חי רק בשביל השלמת עצמו, כי אם בשביל שיוכל להשלים אחרים (ועי' בילקוט אליעזר ח"ר ערך זקנה, על המדרש עטרת תפארת שיבה. היכן היא מצויה בדרך צדקה, בשם אחיו הגאון ר' נפתלי סופר ז"ל עטרת תפארת שיבה, שהזקנה עטרת תפארת האדם. רק בדרך צדקה תמצא, אם מצדיק הרבים אז הזקנה לכבוד ולתפארת ע"ש באריכות פי' כמה פסוקים בזה) והנה מי שלומד רק לעצמו אינו מרבה חיים רק כפי מה שצריך לשלימות עצמו, אמנם המרבה תורה, דהיינו מי שמשתדל ללמד לאחרים ולהרבות תורה בעולם, זה מרבה חיים יותר מדאי למען שיוכל להשלים גם את תלמידיו השואבים ממקור חכמתי, וז"ש מרבה תורה מרבה חיים ודו"ק – (וזכור אותו האיש לטוב ה"ה הגאון ר' יהודא מודרן ז"ל מסיגוט. שפי' בזה הפסוק בפ' בהעלותך, ויאמר ה' אל אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם וגו', כלומר אשר ידעת בם כי לא בשביל עצמם הם זקנים, רק כי הם זקנים בשביל העם, כדי שיוכלו להשלים כל העם, עיין בספרו פרי העץ עה"ת ודפח"ח):

מרבה ישיבה מרבה חכמה כל המשתדל להרבות ישיבות בעולם, שיהיו הרבה ישיבות להרביץ בהם תורה לתלמידים, הוא מרבה חכמה בעולם --- מרבה עצה מרבה תבונה –– אם יש איזה קושי' חמורה במשנה או בגמרא, והמעיין יתן אל לבו לתרץ אותה הק' הרבה דרכים ונותן לעצמו כמה עצות שונות איך לתרץ הקושי' הזאת, הגם כי הקושיא אינה מתורצת רק בעצה טובה ועמוקה אחת, מ"מ אותן הרבה עצות שנותן לו אינם הולכים לאיבוד, כי אם אינם מועילים כאן יועילו לו במקום אחר, לתרץ בהם קושיות וחומרות אחרות, וז"ש התנא מרבה עצה במקום זה, מרבה תבונה במקום אחר וא"ש ודו"ק מרבה צדקה מרבה שלום – כפי' המפרשי' שמרבה שלום בין העניים לאביהם שבשמים, דאם אין נותנים להם צדקה הם מתרעמים על מדותיו ית' שנותן לעשיר אלפי זהב וכסף. ולהם אף לחם לשבעה אינו נותן. ועיין בסה"ק אור החיים פ' משפטים בפסוק ודל לא תהדר בריבו ע"ש דפח"ח. וז"ש מרבה צדקה מרבה שלום בין עניים ובין הקב"ה – או כפי' הספר מגן אבות והספר מקוה ישראל על פ"א, דמרבה שלום בבית העני דע"י דקדוקי עניות ר"ל יש ריב בין איש לאשתו כמו שאמרו חז"ל בב"מ פ' הזהב כד מישלם שערי מכדי רמי ואתי תיגרא בביתא, וז"ש מרבה צדקה מרבה שלום וא"ש:

קנה שם טוב קנה לעצמו קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העוה"ב – י"ל דקאי על מ"ש מרבה צדקה מרבה שלום, דאם נותן צדקה לקנות שם טוב, אזי קנה לעצמו בעוה"ז – אבל לא קנה לו בזה חיי העוה"ב – אבל אם אינו מתכוין בנתינת הצדקה בשביל לקנות שם טוב, רק קנה לו דברי תורה, שהוא מתכוון רק לקיים דברי תורה כלומר לקיים מ"ע הכתובה בתורה, א קנה לו חיי העוה"ב וא"ש ודו"ק:

(ואם הוא מילתא באפי נפשי' י"ל קנה שם טוב קנה לעצמו, כמ"ש המפורשים דהשם טוב קנוי לעצמו, משא"כ שאר נכסים שקנה לו, לא לעצמו קנה כ"א לאחרים כמ"ש ועזבו לאחרים חילם אבל בשם טוב א"א לקנות חיי העוה"ב, בעולם הבא אחר תחיית המתים, רק אם קנה לו בממונו דברי תורה, שהחזיק ת"ח עניים לומדי תורה, אז קנה לו חיי העוה"ב, שיזכה לקום בתחיית המתים, כמאמר חז"ל בגמרא סוף כתובות, דעמי הארצים אינם חיים בתחה"מ אלא ע"י דיבוק בת"ח שמהנים לת"ח מנכסיהם כדאמר ר' אלעזר שם לר' יוחנן. רבי מצאתי להם רפואה מן התורה שנא' ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום עיי"ש כל המאמר, וז"ש קנה שם טוב קנה לעצמו, אבל לא ק בזה חיי העוה"ב בעולם הבא אחר התחיה, רק אם, ק לו דברי תורה, בממונו שהיה מהנה ת"ח מנכסיו, אז קנה לו חיי העוה"ב וא"ש):

משנה ט

ר' יוחנן בן זכאי קבל מהילל ומשמאי, הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק תורה לעצמך כי לכך נוצרת – פי' בספר מדרש שמואל, אם למדת תורה הרבה והשגת תורה הרבה אל תחזיק טובה שהיא התורה, לעצמך לך לבד, ולא תרצה ללמוד לאחרים, רק יפילו מעינותיך חוצה ואל תחזיק אותה לעצמך לבד, כי לכך נוצרת ללמוד וללמד, ומחוייב אתה ללמוד לאחרים עכ"ל – וכתב לקוטי שלמה דלכך סמיך ליה במשנה שלאחריה, חמשה תלמידים היו לו לריב"ז, ולא החזיק טובה לעצמו אלא למד ולימד, והיה נאה דורש ונאה מקיים ועפי"ז יש לפרש לפענ"ד מ"ש, ריב"ז קיבל מהלל ושמאי, כלומר דב"ש וב"ה נמנו וגמרו דנוח לו לאדם שלא נברא משנברא, וזה שקבל ר"י ב"ז מהילל ושמאי, והנה מהרש"א בח"א למס' מכות, דנמנו **(היינו שירא מחמת החטא בעצמו לא מפני העונש ומסכים למה שכתבתי כאן עכ"ל – עוד כתב שם דבר נחמד על מאמר הילל הזקן בפ"א, אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, נ"ל הכוונה עפ"י מה שפירשתי מאמר הילל הזקן בסוכה נ"ג ע"א אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן:

אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך וכו'. והנה מלבד שאין קישור לדברים אף גם אין לו מובן כלל ועיין ברש"י ותוס' שנדחקו, ואמרתי דהנה כבר נודע שבכל עניני מצות צריך הכנת האדם והכנת המקום, כמו תפלה, אדם צריך לכוון עצמו וגם צריך שיתפלל בביהכנ"ס בציבור כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' תפלה, והיינו משום דהמקום בלא הכנת האדם לא יועיל לו, וכן להיפך הכנת אדם בלבב קשה מאוד וצריך עזר מן קדושת המקום, וע"כ הילל היה רוצה לעורר העם שיכוונו אל לבם ולא יסמכו על קדושת המקדש בלבד, לכן אמר להם אם אני כאן, היינו שאני מכוון את לבי, הכל כאן היינו כולם מסייעים לי היינו המקדש והציבור, אבל אם איני כאן מי כאן. אם איני מכוון את לבי לא יועיל לי קדושת המקדש, וע"ז אמר להיפך ג"כ שכוונת האדם לבד לא יועיל בלי קדושת המקום, וזה שאמר אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך וכו' ק ולזה אמר ג"כ – אם אין אני לי מי לי – שלא יועיל לי כל דבר כל זמן שלא אתעורר את עצמי – ואח"כ אמר – וכשאני לעצמי בלי קדושת המקום מה אני ע"כ דפח"ח:)** היינו שמנו המ"ע והל"ת ורבו הלאוין על העשין ע"כ גמרו טוב שלא נברא משנברא דע"י שהל"ת מרובים מן המ"ע. האדם קרוב יותר להפסד מלשכר, פן יחטא ויעבור על הלאוין – ואמנם יש תרופה לזה שלא יבוא לידי חטא והיינו ע"י שילמד תורה לאחרים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, א"כ שפיר טוב שנברא דע"י זיכוי הרבים הוא בטוח שלא יחטא ויעבור על הלאוין ויקיים רמ"ח עשין -- וז"ש ריב"ז קבל מהלל ושמאי. דטוב לאדם שלא נברא משנברא, לכך הזהיר ואמר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק אותה הטובה לעצמך, אלא למדה את בני ישראל, כי לכך נוצרת, ללמד לאחרים ולזכות את הרבים, דאל"כ לא היית נוצר, דהרי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ורק ע"י זיכוי הרבים טוב לאדם שנברא וא"ש ודו"ק ובדרשה שאמרתי זה לי טו"ב שנים בק"ק נאדי סאללאש יע"א בפ' תזריע, פירשתי בזה המדרש, אשה כי תזריע וילדה זכר, זש"ה אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, דהנה לכאורה ח"ו אין הצדק עם הקב"ה שברא את האדם, דהא נמנו וגמרו טוב לאדם שלא נברא משנברא אך כל זה כשאדם לומד לבדו, ואינו נושא דעו ושכלו למרחוק שיהיו שמעתתי' מבדרין בעלמא, אבל אם נושא דעו למרחוק ומזכה את הרבים, אז שפיר עבד הקב"ה שברא את האדם כי ע"י זיכוי הרבים הוא בטוח שאין חטא בא על ידו וממילא טוב לו שנברא, וזה פי' הפסוק אשא דעי למרחוק אם אני נושא דעי וחכמתי למרחוק (ובלשון אשכנז:

ווענן איך טראגע מיין וויססען אין ווייטען קרייזען) ואשתדל לזכות את, הרבים, אז, ולפועלי אתן צדק, (געבע איך רעכט מיינעם שאפשפער) כי אז טוב לי שנבראתי, ויפה עשה פועלי ובוראי שבראני וצדיק ה' בכל דרכיו – וזה המשך המדרש, אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים דהנה איתא (בנידה דף ל"א ע"ב) דשאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לי"ד, זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה (פירש"י ומתאוה לתשמיש בעלה כדי שתחזור ותתעבר זכר) נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לי"ד ע"כ, וכתב מרן חיד"א ז"ל בפתח עינים לשם הטעם דזכר הכל שמחים בי, לפי שאמרו חז"ל (במדרש רבה פ"ג) למה כל זכר ואינו מזכיר כל נקבה מפני שכבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים עכ"ל, הא למדת שהקב"ה חפץ בזכרים. ואפשר לפי שהתורה כלי חמדתו של הקב"ה והזכרים נצטוו בתלמוד תורה והנשים פטורות לבד כמה מצות שפטורות הנשים ומשו"ה כבודו של הקב"ה בזכרים, ולכן כולם שמחים כאשר בנים יולדו דכבויו של הקב"ה בזכרים, עכ"ל ע"ש, וז"כ המדרש, אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים, וקשה מפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לי"ד, וצ"ל כתירוץ רשב"י זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, וקשה ולשמחה מה זו עושה למה שמחים כל כך בלידת הזכר הלא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. דשמא יחטא ויעבור על שס"ה לאוין, לזה אמר, דזש"ה אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, כמש"ל דאם מזכה את הרבים אז הצדק עם פועלי ובוראי שבראני, כי אז טוב לי שנבראתי, ולכך כר הכל שמחים בו, לפי שמקוים שילמוד תורה וילמד לאחרים, ואיש כזה ודאי טוב לו שנברא וא"ש ודו"ק:

משנה י יא

חמשה תלמידים היו לי לריב"ז כו' הוא היה מונה שבחן כו' ר' יוסי חסיד, פי' הרע"ב ז"ל חסיד שעושה לפנים משורת הדין – כתב בס' מקוה ישראל על פ"א ונ"ל דעיקר הכוונה בדבר שבממון כו' וזו דבר גדול יותר מחסיד בינו לבין המקום, וכן שמעתי בחינה בשם מ"ו חת"ס ז"ל כי למה קל לאדם להפסיד ממון ע"י טריפות או ע"י שנתנסך יינו ואף אם מגיע לו הפסד גדול אין לאדם צער עליו, אבל אם יש להאדם הזה עצמו עם חבירו, אף שכל הענין אינו אלא דבר מועט מה שמפסיד, ובא אל הדיין ואומר לו שצריך להפסיד קשה עליו הדבר מאוד מאוד, ולמה כן, ואמר שענין זה הוא מפני שבא הריוח ליד חבירו, משא"כ בטריפית וכדומה (א"ה אני ראיתי זה בס' יערת דבש), וע"כ להיות חסיד נגד בני אדם הוא דבר גדול יותר מכנגד המקום עכ"ל -- וחידוש בעיני שלא ראה בתוי"ט כאן שהראה לעיין מ"ש בסוף מס' סוטה, ושם כ' התוי"ט בד"ה ויראת חטא מביאה לידי חסידות, כתב יפ"מ הר"ן פירש שכל מעשיו לשם שמים, ולי נראה לפרש דהיינו וויתרו עם חביריו לפנים משורת הדין במשאו ומתנו ע"כ. והיינו מ"ש במקוה ישראל הנ"ל:

ר' שמעון בן נתנאל ירא חטא פי' הרע"ב ז"ל מחמיר על עצמו ואוסר עליו דברים המותרים מיראתו שמא יבא לידי חטא דאל"כ מאי רבותיה אפילו עם הארץ אפשר להיות ירא חטא עכ"ל – ובהגהות וחידושי הרש"ש ז"ל כתב ע"ז תימה הכי מפני שאפשר אינו ראוי להשתבח בזה מי שהוא כך בפועל הרי כ' הרמב"ם ברפ"ה מהל' תשובה כל אדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו כו' עכ"ל ועיין בתויו"ט שהראה לעיין מ"ש בסוף סוטה, ושם כתוב בד"ה וענוה מביא לידי יראת חטא, בשם היפ"מ דיראת חטא היינו שמצד החטא בעצמו מתירא, ולא מיראת הפורענות, אלא מאהבת המקום או מפני מוראו ואין זה מורא פורענות אלא שמוראו וגודלו ואימתו מוטלת עליו, א"נ ר"ל שמדקדק מאוד פן יכשל בחטא אפי' בשוגג ע"כ והנה ידוע דעון היינו מזיד וחטא היינו שוגג (עיין בס' אדרת אליהו מהגר"א מווילנא זצ"ל בפ' כי תצא בפסוק וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ע"ש דפח"ח ש"י) א"כ מדאמר ירא חטא ולא אמר ירא עון משמע דהעיקר כפי' השני של היפ"מ הנ"ל – ועיין בס' מקוה ישראל על פ"א מ"ש כאן, וחידוש בעיני שלא עיין בתוי"ט הנ"ל:

הוא הי' אימר אם יהיו כל חכמי ישראל כו' אבא שאול אימר משמו כו' מ"ש אדמו"ר הגאון מהר"ם שיק זצ"ל בביאוריו לכאן, דת"ק ואבא שאול פליגי בפלוגתא דגמ' סוף הוריות סיני ועוקר הרים הי מנייהו עדיף דהת"ק סובר סיני עדיף משו"ה אמר דאליעזר בן הורקנוס מכריע את כולם משום דהיה בור סוד שאינו מאבד טיפה ע"כ היה עדיף מר"א בן ערך שהיה כמעין המתגבר דסיני ועוקר הרים סיני עדיף. אבל אבא שאול סובר דעוקר הרים עדיף ע"כ אמר דאלעזר בן ערך מכריע את כולם עיי"ש – כבר קדמו בזה בס' תפארת ישראל על משניות עיין שם:

אמר להם צאו (נ"א בואו עיין בתוי"ט) וראו איזהו דרך טובה שידבק בה האדם, ר"א אומר עין טובה. פי' הרע"ב ב מסתפק במה שיש לו, ובמד"ש כ' בשם רבינו יונה ז"ל ששמח בחלקו, ועי"כ היה לבו פנוי ללימוד ועסק התורה ולא שכח כלום מכל מה ששמע מרבותיו ולכך היה בור סוד שאינו מאבד טיפה), ר' ר' יהושע אומר חבר טוב. (פי' במד"ש כי עליו אמר ריב"ז אשרי יולדתו, כי להיות אמו צדיקת ואשה יראת ה' היא גרמה להיות הבן היוצא ממנה כמותה, כי האשה היא דומה לקרקע, כענין אסתר קרקע עולם היתה, ולפי הקרקע כן יצא הזרע הנזרע בה, כי יש קרקע מצמיח חטים יפות ויש מצמיח רעות, ולכן הזהיר שישתדל האדם להתחבר עם אשה טובה, וז"ש חבר טוב. כי האשה קרוייה חבר כמ"ש במלאכי ב' י"ד והיא חברתך ואשת בריתך, ובזה יצא הזרע ממנה ראוי והגון) ר' יוסי אומר שכן טוב (כתב בס' דורש לפרקים כי עליו אמר ריב"ז שהוא חסיד והיינו שעשה לפנים משורת הדין, והשכן הטוב מכונה עי"ז, בשם שכן טוב מחמת שהולך לפנים משוה"ד אם פעם א' בא לו הזיקות מאת שכיניו הקרובים אליו לא יתקוטט עמהם ונהפוך הוא את שלומם הוא יבקש וכו'. והגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בס' מגן אבות כתב, כי הוא היה חסיד, והנה היושב בביהכנ"ס הוי חסיד כדאמרינן במס' ברכות כל הקובע מקום לתפלתו וכו' וכשמת אומרים עליו הי חסיד הי עניו עיי"ש, מוכח דזה נקרא חסיד, וכפי מדתו הזהיר תמיד לילך לביהכנ"ס דהרי אמרו חז"ל כל מי שיש לו ביהכנ"ס בעירו ואינו הולך שם להתפלל נקרא שכן רע, ולהיפוך נקרא שכן טוב. אם הולך לביהכ"נ להתפלל שם, כך אמר שראוי להשתדל להיות שכן טוב לילך לבית הכנסת תמיד עכ"ל) -- ר' שמעון אימר הרואה את הנולד (כתב בס' דורש לפרקים, מפני שר' שמעון בן נתנאל היה ירא חטא. השיב כפי דרגא דיליה הרואה את הנולד, לפי שמכל חטא שהאדם עושה, נולד משחית ומחבל, כמ"ש חז"ל העושה עבירה אחת קונה לו קטגור אחד, וכאשר ישים האדם דבר זה אל לבו יתיירא מן החטא) ר' אלעזר אומר לב טוב (כתב בס' הנ"ל מפני שר"א היה כמעין המתגבר ויפוצו מעינותיו חוצה להשפיע מתורתו לאחרים ע"כ אמר לב טוב, פי' למלאות משאלות לבב חבירו לטוב הן בלימוד תוה"ק ובכל הענינים לעשות טוב לחבירו וכו' עיי"ש:

אמר להם צאו וראו איזהו דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכו' ר' שמעון אומר הלוה ואינו משלם אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום שנאמר לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן – הכוונה דקרא לוה רשע ולא ישלם. יש לפרש דקאי על הלוה מהקב"ה ואינו משלם כמ"ש במד"ש לפי שהרשע שנהנה בזה העולם מהנאות ותענוגי העבירות יקרא צוה לפי שכל אלו התענוגים הם אצלו בהלואה כי הוא עתיד לפורעם וז"ש לוה רשע ולא ירצה לשלם בסיגופים ותעניות תמורת אהבת התענוגים וגם יש לפרשו דקאי על הלוה מהאדם, ולא ישלם, וכיון דהפסוק סובל שני הפירושים ולא פירש בהדיא על איזה לוה קאי אה על הלוה מן האדם או על הלוה מן הקב"ה שמע מינה דאין חילוק ואחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום, על שניהם הוא אומר לוה רשע ולא ישלם, וא"ש ודו"ק כי הוא פירוש נכון ב"ה בדברי התנא:

משנה יב

הם אמרו שלשה דברים, ר' אליעזר אומר יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס, ושוב יום אחד לפני מיתתך והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים וכו' – פי' הרע"ב ז"ל יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, ואימתי יהא זה כשלא תהי נוח לכעוס, שאם אתה נוח לכעוס אי אפשר שלא תזלזל בכבוד חבירך עכ"ל, וכן פי' רש"י ז"ל. ועפי"ז כתב במד"ש לפרש המשך המשנה, כן יהיה כבוד חבירך חביב עליך אם תרגיל עצמך שלא לכעוס, ואם אין אתה יכול לעמוד כנגד יצרך הרע המביא אותך לכלל כעס ומתגבר עליך, זכור לו יום המיתה, וז"ש ושוב יום אחד לפני מיתתך, שישוב היום שמא ימות למחר, ואם לא יספיק זה כי עדיין הוא מתגבר עליך. משכהו לבית המדרש, וז"ש והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים וכו' עכ"ל. ובמחכ"ת דבריו הם נגד הגמ' ברכות ריש דף ה' לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר כו' אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה כו' אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש כו' אם נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה כו' ע"ש, מוכח מזה דעסק התורה הוא הכלי זיין היותר חלש נגד היצה"ר, וזכרון יום המיתה הוא הכלי זיין היותר חזק נגד היצה"ר, ואיך כתב הוא להיפך, ושוב יום א' לפני מיתתך ואם זה לא יועיל נגד היצר, משכהו לביהמ"ד והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים וצ"ע – אמנם י"ל ההמשך בפשיטות, יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך ואל תהי נו לכעוס כפי' הרע"ב ורש"י ז"ל, ואמנם איך תבוא לידי מדרגה זו שלא תהי נוח לכעוס, לז"א ושוב יום אחד לפני מיתתך דישוב היום שמא ימות למחר, וזכרון יום המיתה מועיל לבטל הגאוה, כמ"ש מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה, וממילא לא יהי' נוח לכעוס, שכל כעס עיקר שרשו בגאוה, אבל מי שהוא עניו הוא שפל וסובל הכל ואינו נוח לכעוס, ואם תאמר זכרון יום המיתה הוא מביא לידי עצבות ומרה שחורה ולא תוכל לעבוד את ה' בשמחה והתלהבות. לז"א והוי מתחמם ומתלהב בעבודת ה' כנגד אורן של חכמים. שאף שזוכרים תמיד את יום המיתה (כמ"ש חז"ל במס' ברכות בפסוק כי החיים יודעים שימותו החיים היינו הצדיקים שאף במיתתן קרויין חיים המה יודעים שימותו, והמתים היינו הרשעים אינם יודעים מאומה) מ"מ עבודתם היא בשמחה ובהתלהבות כחיות בוערות מראיהן כגחלי אש וא"ש:

והוי זהיר בגחלתן כו' ולחישתן לחישת שרף – עיין בפי' הרע"ב ז"ל השרף הזה אינו מקבל לחש כשאר נחשים כדכתיב (תהלים נ"ה) אשר לא ישמע לקול מלחשים, כך תלמיד חכם אם תקניטנו ותבא לפייסו אינו מקבל פיוס עכ"ל והתוי"ט מביא מ"ש הרמב"ם ואתה יודע מענין גחזי שהתריס כנגד רבו אלישע שנפל בחלי כו' – ובהגהות וחידושי הרש"ש ז"ל מביא דברי הר"ע ברטנורא הנ"ל, וכתב עלי' ק"ל הכי זה מדת ת"ח אדרבה אמרינן (ביומא כ"ג א') דמפייסו ליה ומפייס ע"ש עכ"ל – ועיין בהגהות חכמת שלמה לשו"ע או"ח סי' תר"ו שכתב דודאי גם ת"ח צריך למחול דהרי חז"ל למדו כן מאברהם רק החילוק הוא כך דודאי המקניט ת"ח במילי דעלמא שבינו לבין חבירו וכגון באברהם שלקח אבימלך את שרה וסבור שהוא רק אחותו שאינו רק גזל, בזה גם הת"ח צריך למחול, אך המשנה דאבות מיירי במקניט הת"ח במה דהוי מילי דשמיא בזה אם כוונת הת"ח לש"ש וזה מקניטו א"צ למחול, ולכך באלישע דרצה לקדש ש"ש שלא ליקח מנעמן בזה א"צ למחול עיין שם:

משנה יג

ר' יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם – בס' דורש לפרקים מביא בשם ספר כפות המנעול על פ"א שדקדק בשלמא עין הרע שפיר אתי לאשמעינן שאל ימשוך אדם על עצמו עין הרע ברוב משא ומתן ובבנינים מפוארים (וכמ"ש חז"ל במס' ב"מ) צ"ט מתים בעין הרע ואחד כדרך כל הארץ, ושנאת הבריות נמי אתי לאשמעינן שאל ישניא האדם א"ע בעיני הבריות שלא יקללו אותו שארז"ל (מ"ק י"ח) ברית כרותה לשפתים שאינן יוצאות ריקם, אבל יצה"ר מאי קמ"ל פשיטא שיצה"ר קץ כל בשר הוא והוא מוציא את הכל מן העולם, ותירץ דשני מיני עין הרע יש. המין הא' הוא מי שממשיך עליו עין הרע ע"י משא ומתן שלו, במה שהעני מהפך בחררה בא הוא ונוטלו, משיג גבול רעהו. מרבה הונו בנשך ותרבית עושק שכר עני ואביון. המין הב' הוא מי שקונה עולם הבא בממונו, שמחזיק ידי לומדי תורה, משיא יתום ויתומה, קונה ספרים ומשאילן לאחרים לקיים עושה צדקה בכל עת על זה יש ג"כ עין הרע מקנאות בני אדם לאמר מי יתן לי עשירות ואוכל ג"כ לתקן מה שתקן זה – ומה בין זה לזה, המין הראשון הוא עין הרע ע"י יצה"ר ושנאת הבריות והמין השני הוא עין הרע ע"י יצר טוב ואהבת הבריות – וזה כוונת ר' יהושע, עין הרע שהוא ע"י יצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם, לאפוקי עין הרע שע"י יצר טוב ואהבת הבריות אין מוציאין את האדם מן העולם, אדרבה עושה צדקה מאריך ימים כמ"ש עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא ע"כ דפח"ח:

משנה יד

ר' יוסי אומר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים פי'

בס' בינה לעתים דרוש י"ב עפ"י הגמ' פ' במה מדליקין מעשה בעכו"ם אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הילל גייריה, א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא זיל גמור. הנה לאשר היה רוצה ללמוד בנקל, הודיעו הלל ע"ה, כי עיקר ושורש התורה והמבוא אליה, הוא יסוד זה שלא לעשות לחבירו מה שלא ירצה לעצמו. אשר בלי ספק הדבר הראשון בזה הוא ענין הממון, וזה הוא מבוא ומסלול ודרך לבוא מתוכו לגמור וללמוד כל יתר דברי התורה, כי אינו אלא פי' לזה, ובלאו הכי לא יוכל ללמדה על רגל אחת והיא כוונת ר' יוסי יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך, שתאהב את ממונו כאשר אתה אוהב הממון שלך, באופן שלא תעשה בו מה שהוא מתועב אצלך, ובשמירת עיקר זה התקן עצמך ללמוד תורה, הכן לך הדרך ללמוד התורה כולה, להיותה פי' והשגת ידיעת כל פרטי השורש הזה. אבל לא תחשוב כאותו העכו"ם ללמוד על רגל אחת ברגע כמימרא להיות חכם גדול פעם אחד בלי שום טורח והמשך זמן, על דרך היורש ממון מורישו אשר בלי שום עמל ויגיעה ברגע א' מתעשר במיתת המוריש, כי התורה אינה ירושה לך לבוא אליך בהיסח הדעת ובקלות, אלא עשה מה שאמרתי להזהר במדה המעולה הזאת אשר היא מתקנה ומכינה אותך ללמוד כל התורה אך הזהר והשמר מאוד, שכל מעשיך יהיו לש"ש, כי הדבר "יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך" אשר אנכי מצוך היום, הוא דבר שגם שכל האנושי מחייבו והוא מצוה שכלית, לפיכך אני מזהיר אותך, השמר לך פן יפנה לבבך לעשות שום דבר מזה, מצד היות נאות ומחוייב מן השכל, אלא כל מעשיך יהיו לשם שמים. תעשה הכל לשמו ית' לאשר הוא צוה כך בלבד, ולא לפניה אחרת, ע"כ דפח"ח:

משנה טו

ר' שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה – הכוונה שלא יעבור זמן קריאת שמע או זמן תפלה, ודלא כקצת אנשים בזמנינו זה שאין נזהרים בזה כלל, ויעשו ככל העולה על רוחם כאילו לחינם קבעו לנו חז"ל זמן קריאת שמע ותפלה. וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. שנאמר כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה פי' הגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בס' מגן אבות דר"ל שלא יכוין בתפלתו עבור עצמו שהוא ראוי לעזור לו, רק עבור השי"ת שהוא נהנה מזה שיש לאדם כל טוב ואם ח"ו יש צער לאדם הקב"ה בצער, וז"ש כי חנון ורחום הוא. מחמת שהוא חנון ורחום והוא בעל רחמנות, וכשרואה את האדם בצער הוי לו ית' צער מזה, כדרך בעלי רחמנות, (וכמ"ש חז"ל אפילו באדם דשלשה חייהם אינן חיים רחמנים וכו'), ולכך כיון דהקב"ה בעל רחמנות והוא חנון ורחום, לכך הוי ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה כי למענו יעשה. וז"ש אל תעש תפלתך קבע, שלא תעשה עיקר ממה שצריך לך, רק רחמים ותחנונים לפני המקום, לכבודו שהוא בעל רחמנות ולא יצטער בצרתך, שנאמר כי חנון ורחום הוא וגו' כפי' הנ"ל ע"כ דפח"ח – "ואל תהי רשע בפני עצמך" – עיין מ"ש בזה לקמן במס' כריתות דף ו' ע"ב בשם ספר בית שמואל אחרון עה"ת ע"ש דפח"ח ובס' שער בת רבים פ' תזריע דף ל' מביא בשם בית יצחק דאנציג דרוש ד' ואל תהי רשע בפני עצמך, כי הצבוע הוא רשע בפני עצמו בסתר ובפני העולם הוא מתחסד ואינם מרגישים ברשעו, וכבר משלו בזה לאדם הזורק שברי זכוכית לקופת מתן בסתר, והוא דומה לחזיר הפושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, אבל התורה טמאתו כי טמא הוא בפנימית, וז"ש חז"ל (מו"ק כ"ד א') אבל אסור בתשה"מ בימי אבלו ומעשה היה באחד ששימש מיטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גופו, וקשה למה דוקא חזירים ולא כלבים אשר זה דרכם לסחוב גופות אנשים, אלא שזה היה מדה כנגד מדה, כי בגלוי היה מראה לכל שהוא שומר אבילותו והולך יחף, ובפנימיות בדברים שבסתר היה טמא, ממש כדמיון החזיר הפושט טלפיו לומר ראו שאני טהור טהור בגלוי והוא טמא בנסתר, ע"כ דפח"ח. [וע' בח"ר מזה החיבור בילקוטים לפרקי אבות אות ל"ב מש"ש בזה):

משנה טז

ר' אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תודה ודע מה שתשיב לאפיקורוס ודע לפני מי אתה עמל ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך כ"ה הגירסא במשנה שבגמ' וגם במשנה שבמשניות ע"ש – כתב במד"ש בשם רבינו יונה ז"ל פי' הוי שקוד ויגע בלימוד התורה כדי שתדע להשיב לאפיקורוס שאם נוצח אותך נמצא שם שמים מתחלל עכ"ל – נלמד מזה שאם הוא מנצח את האפיקורוס, אז שם שמים מתקדש על ידו, ועל קידוש שמו יתב' הבטחנו השי"ת בתוה"ק בפ' אמור, שילום שכר, שכ"כ שם, ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל וגו' המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה'. ופירש"י ז"ל המוציא אתכם על מנת כן:

אני ה'. נאמן לשלם שכר:

עכ"ל – וז"ש הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס דע"י כן יהיה קידוש ה' ית', ודע לפני מי אתה עמל, ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך עבור זה שכר פעולתך, כמה שהבטיחך בתורתו הקדושה, באומרו על קידוש השם, אני ה' נאמן לשלם שכר, וא"ש ודו"ק:

משנה יז

ר' טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק – כתב בס' "זרוע ימין" למרן חיד"א ז"ל, לכאורה הו"ל והפועלים עצלים בסוף. אמנם נראה דלא נחשד אדם ת"ח על כך, דישים על לבו שתים זו, שכר הרבה ובה"ב דוחק, ועם כל זה יתעצל, אלא דבבלי דעת ומבלי משים הני בי תרי על לבו, מתעצל, ולכן בא ר' טרפון להזהר ולהזכיר בראותו היום קצר והמלאכה מרובה ועכ"ז הפועלים עצלים, לכן אמר עורה נא הביטה וראה דהשכר הרבה ובעל הבית דוחק והגית בו יומם ולילה, ובזה תהיה זריז ועצלה תפיל עכ"ל הטהור – ובספר תורת משה עה"ת למרן חת"ס ז"ל ס"פ שלח כתוב בזה"ל:

היום קצר וכו' הנה הקב"ה חשב למרגלים יום לשנה, וצ"ע מה משפט הוא זה לחשוב יום לשנה והנה העוסק בתורה ומצות יום אחד נחשב בחסדי ה' כאלו עסק שנה כדילפינן בפ"ק דחגיגה מואותי יום יום ידרושין, והיינו במצוה מחסדי ה' אבל לדון כן ולענוש במדת הדין מהיכא תיתי, וי"ל דמרגלים היה להם מצוה ג"כ ששמעו והלכו בשליחות ונחשב יום לשנה, ועי"כ זכו להיות מ' שנה במדבר לעמוד על דעת רבן משה רבנו ע"ה, אלא שחטאו ונחשב גם החטא יום לשנה, כי א"א לתפוס החבל בשני ראשין, ע"כ טלטלם מ' שנה ובאותן מ' שנה זכו מה שזכו, אמנם בעלמא אם אדם מתעצל במצות וחוטא בינתיים כשם שאין רצון האדם שיחשוב לו הקב"ה יום לשנה לעברות הה"ד לא יחשוב לו יום לשנה לטובה באותה מצוה שעשה אז ומפסיד, והיינו היום קצר ואינו נחשב לשנה, אם הפועלים עצלים, ע"כ דפח"ח:

ובספר בינה לעתים דרוש מ"ג ביאר לנו כוונת ר' טרפון במ"ש היום קצר וכו' הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור וכו' עפי"ד הרמב"ם ז"ל בביאור הסבות המונעות הלימוד והשגת השלימות שהם חמשה עומק המושג, וקוצר המשיג, ואורך ההצעות, ובקשת הצרכים ורוע התכונה מנטיית החומר, ואל זה כיוון ר' טרפון באומרו היום קצר, והמלאכה מרובה והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק, יאמר כי אמת הוא דרך כלל יש כל אלו העיכובים להשגת השלימות. אם מצורך הצעות רבות וכמה הקדמות מחכמה אל חכמה עד שיהיה כל זמן חיי האדם קצר וחסר לבוא עד קצה כולם, וגם מצד עומק המושג המלאכה "מרובה" לא אמר רבה שהיה מורה על ריבוי בכמות, אבל אמר "מרובה" לרמוז על הקישוי באיכות המלאכה. ואם מקוצר המשיג הפועלים "עצלים" הם הכלים הצריכים אל ההשכלת השכל באמצעות החושיים, הם כולם עצלים ונרפים באופן שקצרה ידם מהשיג ואם מצורך סיפוק המזונות "השכר הרבה יצטרך הגוף לשכר הרבה מכמה מיני דברים מוכרחים למזונותיו ושאר צרכיו. ואם מסיבת הנטיה הגשמית אל החמריות "בעל הבית דוחק" היצר הרע אשר הוא נעשה אד אדון וגביר לבית הזה הגופני, כמ"ש אם רוח המושל יעשה עליך, ובא אליה מלך גדול יסבב אותה, וחז"ל אמרו (במס' סוכה) בתחלה הלך ואח"כ אורח ולבסוף איש שנעשה בעל הבית לזה אמר הבעל הבית הזה צר אויב, הוא דוחק מאוד את האדם ומבקש להכניעו, באופן שכל אלו העיכובים נקבצו יחדיו לשתהיה השגת השלימות קשה המציאות אמנם הוא היה אומר, הוא עצמו היה מתקן כל זה באמרו כי לא נאמרו דברים אלו, אלא לאדם במה שהוא אדם מבלי בחינת היותו בעל דת אלקית אבל אתה איש הישראלי אשר זכית לאור באור תורת השי"ת, כל אלו הדברים יקלו מאד אצלך ואין בהם מהקושי כלל, כי סגולת התורה משלימותה תסייע אותך לסקל המסילה ולהרים כל אל המכשולות מפניך, אם מצד שכלך שקצר ואין בך כח לגמור ההשגה מפני קוצר שכלך, דע כי "לא עליך המלאכה לגמור אין זה מוטל עליך לגמור, כי ה' יגמור בעדך, והתורה עצמה תסייע על ידך לגמור ולקיים ככל הכתוב בו – ואם יקשה לך להתעסק בה מצד עומקה וקשוי עצמה, "לא אתה בן חורין להבטל ממנה אינך רשאי ואין לך טענה להפטר מלהתעסק בה, "ממנה" מיד עצמה שתמצאנה קשה ועמוקה, כי הוא תתן דודיה לך ותעשה עצמה נוחה ונקלה ללמדה – שמא תאמר תצטרך הקדמות רבות מחוץ להבינה זה אינו כי כל ריבוי הלימוד יהיה מינה ובה בעצמה, וכל שתרבה ללמוד בתורה נותנין לך שכר הרבה ואם יצרך הרע מצערך בנטייתו הרע, באופן שתצטרך להתייגע בעמל גדול ומלאכה כבדה להכניע בעל הבית הזה הדוחק אותך הנה לפום צערא אגרא, ונאמן הוא ית', עם היותו בעל מלאכתך זו, שעיקר מלאכת הנצוח הזה נעשית על ידו כמאמר חז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, אעפי"כ ישלם לך שכר פעולתך בעמלך – ואם תצטרך לבקשת המזונות לרדוף אחריהם לפרנס את הגוף, לעומת זה הסתכל בעין שכלך, כי אין ראוי לך לאבד זמנך להשתדל בהבריא חומרך להתענג במעדני העוה"ז, כי דע נאמנה שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא שעיקר השכר לצדיקים הנאמנים הוא לעתיד לבא ולא בעוה"ז, וכשתשים זה לנגד עיניך, לא תהיה בהול אחר בקשת ריבוי המזונות עכ"ל ודפח"ח ובזה נתבארה כל המשנה הזאת מתחלה ועד סוף ויותר אין להאריך:

כתב בס' לקוטי שלמה ודע שמתן שכרן של "צדיקים לעתיד לבא" אבל מתן שכרן של רשעים הוא בעוה"ז כמ"ש ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו אפילו על מצוה קלה משלמין לרשעים בעוה"ז כדאיתא בתענית דף י"א ע"א עכ"ל, וכבר קדמו בדיוק זה מרן חיד"א ז"ל בס' "זרוע ימין" לכאן עיי"ש:

שמעתי מפי ידידי הגאב"ד דקהל יראים מאראש – וואשארהעלי מהו' מנחם סופר שליט"א שאמר לבאר המשך וקישור המשניות דלעיל, דאמר ריב"ז אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. חמשה תלמידים היו לו לריב"ז וכו' הוא היה מונה שבחן וכו' עפימ"ש בספר הכוזרי וגם בשאר ספרים, דכל דבר שיש בהעדרו חסרון אין במציאותו מעלה, כמו שאין לשבח ולפאר העץ במה שהוא נושא פירות, כי אם אינו נושא פירות יש בהעדרו חסרון, אמנם אם פירותיו שמנים ומתוקים יותר מכל פרי העץ אשר בתוך הגן, יש לשבחו ולפארו בזה, שאם לא היה לו מעלה זו ג"כ לא היה חסרון וכן אין לשבח האדם שיש לו פה ויכול לדבר, דאם לא היה כן היה חסרון, א"כ אין במציאותו מעלה, אמנם יש לשבח האדם שיוכל לשורר ולזמר בקול נעים וערב, דאם לא היה לו מעלה זו ג"כ לא היה חסרון, ועל כן יש במציאותו מעלה, (ועיין בספר דמשק אליעזר על ספר דברים בהקדמה חזון ישעי' לפ' האזינו מ"ש בשם האלשיך הק' ז"ל על פסוק כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם ע"ש דפח"ח), וז"ש ריב"ז אם למדת תורה אל תחזיק טובה לעצמך. כי אין מגיע לך עבור זה שום יישר כח והחזקת טובה, כי לכך נוצרת. דעיקר יצירתך וביאתך לעולם היה בעבור זה, וא"כ אם לא היית לומד תורה הרבה היה חסרון במה שלא מלאת עיקר תכלית יצירתך, וכל שיש בהעדרו חסרון אין במציאותו מעלה. וראיה לזה:

שהרי חמשה תלמידים היו לו לריב"ז כו' הוא היה מונה שבחן כו' בור סוד שאינו מאבד טפה וכו', אבל לא אמר על שום אחד שבח שלומד תורה הרבה, כי זה אינו שבח יען שיש בהעדרו חסרון. אבל היה מונה שבחן רק בדבר שאין בהעדרו חסרון כגון בור סוד שאינו מאבד טיפה, ואם אחד מאבד טיפה, זה אינו נחשב לחסרון, וע"כ מי שיש לו כח הזוכר כ"כ שאינו מאבד אפילו טיפה אחת זה הוי מעלה, וכגון ר' יוסי הכהן חסיד שעושה לפנים משוה"ד, ומי שהוא רק צדיק כפי הדין, ג"כ אינו חסרון ע"כ יש במציאותו מעלה, וכן ר"א בן ערך כמעין המתגבר יש במציאותו מעלה, יען שאין בהעדרו חסרון, אבל אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת וכל שיש בהעדרו חסרון אין במציאותו מעלה, ע"כ דפח"ח ש"י:

בעזר יוצרי וקוני, נשלם הפרק השני, והוא יאמץ כוחי נפשי בלקוטי פרק שלישי.

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה