ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת אבות · פרק א
משנה א
משה קבל תורה מסיני הרע"ב ז"ל מסיני ממי שנגלה בסיני עכ"ל – ופלא בעיני למה המתין עד כאן ולא פירש כן במס' פאה פ"ב מ"ו על הלכה למשה מסיני, דר"ל ממי שנגלה בסיני, ואם שם לא הי' קשה לו כלום יען שכן לשון המשנה, א"כ גם כאן לא קשה מידי יען שכן לשון המשנה ולעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה:
עוד פי' הרע"ב ז"ל על משה קבל תורה מסיני דהיינו התורה שבזו המסכתא – המדות והמוסרים – ג"כ קבל משה מסיני, ולא בדו אותם חכמי המשנה מלבם -- ולפ"ז מ"ש משה קבל תורה מסיני, היינו התורה הכתובה במסכתא זו ג"כ קבל משה מסיני, והנה עיקר התורה הכתובה ומסורה במסכתא זו, היינו מדת הענוה והשפלות. שע"ז הזהירו אותנו חז"ל במסכתא זו ביתר שאת ויתר עוז, באמרם והוי שפל רוח בפני כל אדם, מאד מאד הוי שפל רוח שתקית אנוש רמה, וכהנה רבות – וי"ל דהיינו כוונת התנא, משה קבל תורה, דהיינו מדת הענוה הכתובה במסכתא זו. מסיני, ממי שנגלה בסיני כפי' הרע"ב ז"ל. כדאמר ר' יוסף בסוטה ה' ע"א לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות הגבוהים ורמים ולא השרה שכינתו אלא על הר סיני הנמוך שבהרים -- ומסרה ליהושע, כלומר התורה הזאת דהיינו הענוה והשפלות שקבל ממי שנגלה בסיני, מסר ליהושע (כמ"ש בת"י פרשת שלח, כד חמי משה ענותנותי' דיהושע וכו'), ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה ועל כן הם אמרו שלשה דברים היו מתונים בדין, כי מדרך העניו והשפל להיות מתון בדין, ועל בינתו לא ישען והעמידו תלמידים הרבה, גם זה מדרך הענוה לחשוב האדם בלבו שעוד לא למד חכמה וצריך לו ללמוד מתלמידיו כמ"ש רבינו הקדוש הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם, ואשר על כן אמרו חז"ל משמת רבי בטלה ענוה – ועשו סייג לתורה, גם זה מדרך הענוה והשפלות לעשות האדם סייגים וגדרים למצות התורה ולא כשלמה המלך ע"ה שסמך על חכמתו ונכשל באמרו אני ארבה נשים ולא אסור את לבבי מן השי"ת וא"ש ודו"ק:
משנה ב
שמעון הצדיק הי' משיירי כנה"ג הוא הי'
אומר על שלשה דברים העולם עומד וכו' כתב הרע"ב ז"ל כל הוא הי' אומר שבמסכתא זו פי' הי' רגיל לומר כן – ובשם דודי הגאון ר' משה הירש פוקס אבדק"ק גראסווארדיין זצ"ל שמעתי שפירש, הוא היה אומר, כלומר מה שהיה הוא, זאת היה אומר, דהיינו שהיה נאה דורש ונאה מקיים, וה"נ שמעון הצדיק שעסק בעצמו בתורה ועבודה וג"ח לו היה נאה לומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח, וז"ש הוא היה אומר מה שהוא בעצמו היה עושה, זאת היה אומר לאחרים שיעשו גם הם, ויתורגם בלשון אשכנז:
וואס ער וואר דאס האט ער געזאגט'. ע"כ דפח"ח:
על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח קצת קשה בשלמא תורה ראוי להקדים לגמ"ח, כמו שקודם בסדר אלף בית שאמרו חז"ל אלף בינה גמול דלים, אבל עבודה שהיא עבודת הקרבנות כמ"ש רש"י והרע"ב ז"ל, למה הקדימה שמעון הצדיק לגמ"ח, הלא בסוכה מ"ט ע"ב אמר ר"א גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות שנא' עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, ואמר ר"א עוד שם גדולה גמ"ח יותר מן הצדקה ע"ש, וא"כ אם צדקה גדולה מקרבנות כ"ש גמ"ח דגדולה מצדקה ודאי דגדולה מקרבנות, וא"כ היה לשמעון הצדיק להקדים גמ"ח לעבודה – ועכ"ח צ"ל דלכך נקט עבודה תחלה משום דעבודה כולל נמי תפלה שהיא במקום הקרבנות כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו, ואמרו חז"ל תפלות נגד תמידין תקנו, וקרויה עבודה כמאמר חז"ל בפ' ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שהיא בלב הוי אומר שהו תפלה, ולכך ראוי להקדימה משום דתפלה גדולה ממעשים טובים ואפילו מגמילות חסדים, כדאיתא (בברכות ל"ב ע"ב) אמר ר"א גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעש"ט יותר ממשה רבינו אעפי"כ לא נענה אלא בתפלה וכו' – וביאור הדברים עיי"ש במהרש"א ז"ל בחא"ג לשם – ומרע"ה בודאי דעסק גם בגמילות חסדים כמ"ש חז"ל כל העוסק בתורה ואינו עושה בגמ"ח מה כמי שאין לו אלוק, א"כ מרע"ה וודאי דעסק גם בגמ"ח – ואעפי"כ לא נענה אלא בתפלה, א"כ מוכח דתפלה גדולה יותר מגמ"ח, ולכך שפיר הקדים שמעו הצדיק עבודה לגמילות חסדים וא"ש. (וי"ל עוד עפ"י מ"ש בסה"ק דיעקב אע"ה הי' עמוד התורה, ויצחק אע"ה הי' עמוד העבודה, דאברהם אע"ה הי' עמוד גמ"ח, ובזכותם העולם עומד, ולכך נקט שמעון הצדיק תחלה תורה ואח"כ עבודה ואח"כ גמ"ח, על סדר הכתוב וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור וא"ש. ושמחתי מאוד כי מצאתי אח"כ בס' "זרוע ימין" להחיד"א ז"ל על מס' אבות, דפוס פאקש תרנ"ח לפ"ק, שכתב במשנה זו בזה"ל:
ובסתרי תורה בזוהר ריש פ' ויצא אמרו על ג' דברים העולם עומד על התורה דא יעקב העבודה דא יצחק, ג"ח דא אברהם אלין אינון סמכין עילאין וכו' עכ"ל]:
על שלשה דברים העולם עומד על התורה וכו' הכוונה כ' בס' מעגלי צדק עה"ת מהגאון מ' מנחם פנעטה ז"ל מדעעש, דהנה העולם הזה הוא עולם עובר, אמנם כאשר יעסוק האדם בתירה ועבודה וגמ"ח אז נעשה מהעוה"ז שהוא עולם עובר – עולם עומד וקיים לנצח – וז"ש על שלשה דברים העולם עומד, לומר ע"י ג' דברים, העולם הזה שהוא עולם עובר נעשה עולם עומד וקיים, והיינו ע"י שעוסק בעוה"ז בתורה ועבודה וגמ"ח נשאר רושם העולם הזה קיים לעד דעי"כ זוכה לחיים נצחיים בעוה"ב ע"כ דפח"ח ומצאתי אח"כ שגם בס' ליקוטי שלמה כתב הרעיון הזה במשנה זו וז"ל:
על ג' דברים העולם עומד וכו' לא כמו שאומרים העולם עובר, כי ביד האדם לכלוא הגשם מכל מעשיו ולעשותו רוחניי, כמ"ש (ישעי' מ') יבש חצר נבל ציץ, רצונו לומר. אמת כי כל אדם כציץ נובל אכן חציר העם שהוא עצמו גורם זאת לפי שחורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה כו' עיין ר"פ כיצד מברכין לפי שכל מגמתו בעשותו אחת מהמלאכות הגשמיות רק בשביל הגוף המשול כחלום יעוף, לא לתכלית הנשמה שע"י חיזוק גופו יוכל לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, וכל סחרו יהי' קודש לה' כמ"ש הרמב"ם על פסוק בכל דרכיך דעהו, ואז במותו יקח הכל כל עשרו אשר הקדיש להחזקת עניים ולתמיכת התורה ונפשו בחייו יברך, וז"ש על ג' דברים העולם עומד לעד ולנצח נצחים. אם נגד התורה ועבודה וגמ"ח פניו מועדות והיו עיניו ולבו שם כל הימים אשר ע"פ האדמה עכ"ל – ולפי שאמרו חז"ל אין לך דבר שאין לי מקום. אכתוב גם מ"ש מו"ח הגאון מ' עמרם בלום זצ"ל בדרשה א' בדרך הלצה, דהנה עינינו הרואות כאשר העולם יושב בבתי משחק כגון (טהעאטער צירקוס מאזו וכו') גם אם ימשוך השחוק כל אותו הלילה נשאר העולם יושב על מושבו ולא קם ולא זע עד תום כל השחוק מרישא לסיפא, אבל כאשר העולם יושב אצל הדרשה שדורש החכם בדברי תורה, או אצל התפלה שמתפלל החזן בביהכ"נ, או בביתו כשמבקשים ממנו איזה סך מעות לצדקה ולגמ"ח, אז העולם מיד עיף ויגע ועומד ממושבו וינס ויצא החוצה, וז"ש על שלשה דברים העולם עומד ממושבו, על התורה של החכם, ועל העבודה של החזן ועל גמ"ח כשמבקשים ממנו מעות לצדקה ולגמ"ח ע"כ דפח"ח:
משנה ג
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא הי' אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו ויהי מורא שמים עליכם – הדקדוק ידוע דמתחיל בעבודה מאהבה שלא ע"מ לק"פ, ומסיים בעבודה מיראה שהיא פחותה ממנו, ואמרתי פ"א בדרך מוסר דאנטיגנוס קאי על מ"ש שמעון הצדיק דהעולם עומד על העבודה דהיינו תפלה שהיא עבודה שבלב כמ"ש לעיל, ובא אנטיגנוס לומר על איזה תפלה העולם עומד, כי יש ב' מיני תפלות, א' מה שמתפללין עבור עושר וכבוד, וב' מה שמתפללי' עבור יראת שמים, כמ"ש באהבה רבה, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך, והנה בעוה"ר רוב העולם מתפללים עבור עושר וכבוד, ובשעה שמבקשים מה' כשמברכין החודש, חיים של עושר וכבוד הם מכוונים את לבם בכוונה עצומה, אבל בעת שמבקשים חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא, או חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, אך שפתיהם נעות ולבם בל עמם, וע"ז אמר אנטיגנוס כי זאת העבודה דהיינו התפלה רק בעד דברים גשמיים וחומריים, איננה כדאי להיות אחת מעמודי העולם, וזה מה שרצה אנטיגנוס איש סוכו ללמדנו, כי הן אמת דשמעון הצדיק אמר כי העבודה שבלב זו תפלה היא אחת מעמודי העולם, אמנם דעו נא, כשאתם עובדים עבודה זאת, אל תהיו כעבדים המשמשי' את הרב ע"מ לקבל פרס מתן שכרה בצדה, חיים של עושר וכבוד, חיים שיש בהם מעדני מלכים ומטעמים הרבה מינים, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס מתן שכרה בצדה – אלא ויהי מורא שמים עליכם – על דבר זה שיהי' מורא שמים עליכם תסוב עבודתכם שבלב זו תפלה, כתפלת דוד המלך ע"ה (תהלים פ"ו י"א) הורני ה' דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך. אם כה תעשו, אזי תהי' עבודתכם שבלב זו תפלה כדאי להיות אחת מעמודי העולם, כי רק על עבודה כזאת העולם עומד, ולא על עבודה ותפלה בשביל עשירות והון רב, שאינה עבודת השם, אלא עבודת האדם את עצמו, וא"ש ודו"ק:
אמנם כל זה בדרך מוסר ותוכחת חיים, אבל עפ"י הפשט ודאי אין דברי אנטיגנוס יוצאים מידי פשוטן, דצריך לעבוד את ה' מאהבה ולא מתקות השכר או מיראת העונש, כי ישראל הם בנים למקום וצריכים לעבוד השי"ת כבן העובד את אביו מאהבה, ולא כעבד העובד את אדונו מיראה – וכתב בס' לקוטי שלמה כי זה שמסיים אנטיגנוס, ויהי מורא שמים עליכם, כלומר גם ביראה תהיו כבנים ולא כעבדים. שלא תהיה מורא גיהנם עליכם כי אם מורא שמים, כמו שפי' הגאון ר' חיים סיפר בעל שו"ת מחנה חיים ז"ל מאמר הגמ' שלהי חגיגה, תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהם רק אור תורה ואהבת הי' שולט בכל מעשיהם ע"כ דפח"ח וכן הבינו חז"ל דברי אנטיגנוס, כדאיתא בע"ז דף י"ח ע"א על פסוק אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאוד אמר ר"א במצותיו ולא בשכר מצותיו, והיינו דתנן הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לק"פ אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס ע"ש בפירש"י ז"ל ובתוס' שם וע' גם בתוי"ט לכאן אריכות בזה – ועל מה דמסיים אנטיגנוס ויהי מורא שמים עליכם, י"ל עוד כוונתו ז"ל דאם תקבלו איזה פרס ושכר בעוה"ז, יהי מורא שמים עליכם פן נתן לכם ה' שכרכם בעוה"ז, על דרך ומשלם לשונאיו אל פניו בעוה"ז להאבידו בעוה"ב, או פן ינוכה לכם השכר שקבלתם בעוה"ז משכרכם הצפון ושמור לכם בעה"ב ודו"ק. ויתר הפירושים בזה הלא הם כתובים בס' מדרש שמואל המצוי ביד כל אדם, וע"כ אין להאריך בזה (ועיין עוד לקמן בפרק ו' משנה א' מ"ש בזה פי' נאה ב"ה):
בסידור באר חיים דף ס"ו כתב דמ"ש בגמ' יומא דף ס"ט ע"ב כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא. הוא ע"ד שפירשו כוונת המשנה באבות אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס היינו השיג תיכף השכר עכ"ל – ואם זה אמת אזי מיושב פשיטות מה שפקפק הגאון בעל נוב"י ז"ל על מה שאומרים קודם לבישת הטלית, וכשם שאני מתכסה בטלית בעוה"ז כך אזכה לחלוקא דרבנן ולטלית נאה לעוה"ב בג"ע, וא"כ עובד ע"מ לקבל פרס (כמובא בס' לשון חכמים דפוס פראג דף ס"ט עמוד ג'), ולפי"ז ניחא דהא דאין לעבוד ע"מ לקבל פרס היינו דוקא להשיג תיכף השכר משא"כ בכה"ג וא"ש, (וע' מ"ש עוד בזה בילקוט הגרשוני לאו"ח ר"ס ח' ע"ש ואכמ"ל):
משנה ד
יוסי בן יועזר איש צרדה אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים – נלע"ד דר"ל אם תבנה לך בית ותקדיש בית אחד דהיינו חדר אחד שיהי' בית ועד לחכמים, יהי' אותו החדר כל כך נאה ומהודר כמו ביתך שאתה דר בו וז"ש יהי ביתך בית ועד לחכמים, כלומר הבית ועד לחכמים יהי נאה ומהודר כמו ביתך – והגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בס' מגן אבות לכאן, פי' דבא ליתן עצה שבשעת בנין ביתו יהי' מכוין בבנינו שאין בונהו לעצמו רק לכבודו ית' להיות בית ועד לחכמים, וז"ש יהי ביתך מוכן להיות שמו בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם -- נ"ל הכוונה עפימ"ש בסה"ק דת"ח הוא בחינת ארץ ישראל וע"כ אמרו המרגלים כשבאו אל משה, באנו אל הארץ ודו"ק, וכשם דעפר ארץ ישראל מכפר כמ"ש וכפר אדמתו עמו, כן עפר ת"ח נמי מכפר וע"כ אמר והוי מתאבק בעפר רגליהם כנלע"ד – והוי שותה בצמא את דבריהם – עיין בתוי"ט שכתב דגרסת רש"י והרע"ב כצמא בכ"ף וכ"כ במד"ש בשם ר"ן נחימאש דבש"ס ירושלמי היא הגרסא כצמא בכ"ף ע"ש, ונ"ל הכוונה דכשם שהשותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו, כך השותה מים של תורה לצמאו אומר שהכל נהיה בדבריהם של תלמידי חכמים לומדי התורה כמ"ש בעל הטורים ז"ל ר"פ בראשית שלכך פתח הקב"ה התורה בבי"ת ולא באלף ע"ש ב' תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ ללמדך שבזכות התורה ולומדיה נברא העולם עכ"ל, וזהו שהכל נהיה בדבריהם, בשביל דבריהם של התלמידי חכמים וכמ"ש רש"י בתחלת התורה, בראשית בשביל התורה שנקרא ראשית, וה"נ שהכל נהיה בדבריהם בשביל דבריהם, וז"ש והוי שותה כצמא את דבריהם כמו הצמא כששותה מים אומר שהכל. נהיה בדברו, כן תאמר אתה כשתשתה מים של תורה שהכל נהיה בדבריהם של הת"ח וא"ש ודו"ק (ובספר זרוע ימין להגאון חיד"א ז"ל לכאן, כתב:
ואפשר והוי שותה בצמא את דבריהם כמה שידוע שהצמא למים אין מניחין אותו לשתות הרבה בפעם אחת אלא מעט מעט ואם שותה הרבה מזיק לו, ומעין דוגמא הוא בלומד מהרב שאם ירצה ללמוד הרבה ושהרב ישפיע לו הרבה הוא דומה כתינוק יונק אשר אם יבוא לו חלב הרבה בבת אחת יחנק וצריך לאט לאט, וז"ש והוי שותה בצמא את דבריהם כלומר מעט מעט ולא הרבה בפעם אחת שיזיק לו דוגמת הצמא כן יזהר ללמוד שיעור שיוכל לעמוד בו ודו"ק עכ"ל ופלא שנעלם מעינו הבדולח שכבר כ"כ במדרש שמואל בשם החסיד ר' יוסף יעבץ ז"ל שכתב בשם הרי"ן שושן ז"ל והוי שותה בהדרגה באופן שתהיה לעולם בצמא לא שיניח הירדן אל פיך ותחנק עכ"ל ע"ש, הרי שעיקר דבריו כבר כתובים על ספר מדרש שמואל ז"ל):
משנה ה
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו ענים בני ביתך הכוונה ע"ד שכ' האלשיך הק' ז"ל בפסוק מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך, כלומר לו לעצמו הי' מסתפק בהכרחי והי' שמנה לו לחמו ולא אכל מעדני מלכים כ"א לחם לבד, אמנם והוא יתן לעניים הבאים אצלו מעדני מלך לא לחם לבד כמו שהי' רגיל לו לעצמו כ"א בהרחבה כיד המלך, וז"ש יהי ביתך פתוח לרוחה שתתן לעניים לאכול בריוח אבל לבני ביתך לא תתן כן כ"א ויהיו עניים בני ביתך, הם יאכלו בצמצום ויסתפקו כעניים בהכרחי בצמצום ולא בריוח, ואז תוכל להכניס אורחים וליתן לה מעדני מלך. ושו"ר שגם במדרש שמואל כתב כן בשם ספר לב אבות וגם בשם הר"מ אלשקאר ז"ל ע"ש – וי"ל עוד דעצה טובה קמ"ל, אם תרצה שיהי' "ביתך" ולא תצטרך למוכרו לאחרים מפני דוחק השעה, אזי יהי פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך, ויהי' תמיד ביתך, ולא תצטרך לעולם למוכרו לאחרים מפני הדוחק ח"ו והגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל כ' בס' מגן אבות לכאן, דהנה אמרו חז"ל איזהו העושה צדקה בכל עת זה המפרנס אשתו ובניו. אך נראה דלא תמיד הוי זה בכלל צדקה, רק אם עושה צדקה גם בשאר עניים מוכח דהוא בעל צדקה, אז גם מה שמפרנס אשתו ובניו הוי בכלל צדקה ונחשב עושה צדקה בכל עת, אבל אם אינו נותן צדקה לאחרים א"כ מה שנותן פרנסה לבניו לא הוי בתורת צדקה כלל וז"ש יהי ביתך פתוח לרוחה ליתן להכל, לכך ויהיו עניים בני ביתך. דאף בני ביתך יכללו בתורת עניים, ואף מה שאתה נותן לבני ביתך יחשב לצדקה כאלו הם עניים ע"כ דפח"ח (אך מ"ש הגאון הנ"ל בתחלת המשנה, דכוונת התנא בזכות שיהיו עניים בני ביתך יהי' ביתך פתוח לרוחה והצלחה כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' ע"ש, פלא בעיני שלא ראה כ"כ בס' מדרש שמואל ז"ל, והספר הזה הי' לפניו שהרי מביאו בעצמו במשנה דכאן):
ואל תרבה שיחה עם האשה בס' זרוע ימין להגאון חיד"א ז"ל כ' דקאי אדלעיל שאמר יהי ביתך כו' ויהיו עניים כו' לזה אמר אל תרבה שיחה עם האשה כלומר שלא תתייעץ עמה בענין הבאת עניים בביתך, כי האשה עיני' צרה באורחים עכ"ל – ופלא שלא ראה שכ"כ בס' מדרש שמואל ז"ל בכאן – ועיין בס' שיחת חולין של ת"ח פרק א' שכ' דרשתי סמוכין דאיתא באבות יהי ביתך פתוח כו' ויהיו עניים כו' ואל תרבה שיחה עם האשה, כו' כי אשה עיניה צרה באורחים וכו' ע"ש, והנה הדרשה הזאת כבר היא ישן נושן, אמנם יפה שיחתו במה שהביא שם על הגמ' שבת דף קכ"ז גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, לכאורה יש לדקדק הלא די והותר אם היה הכנסת אורחים רק כקבלת פני השכינה דלמה הוא יותר מקבלת פני השכינה, אך הנה אמרו אשה עיניה צרה באורחים, ועוד אמרו איש ואשה שכינה שרויה ביניהם לכן אם הכנסת אורחים יהי' רק כקבלת פני השכינה, אמור יאמר האיש מה לי להכניס אורחים בביתי ולהתקוטט עם אשתי ולעשות נגד רצונה ולבטל השכינה שבביתי, שתהא שכינה שרויה בביתי ע"י הכנסת האורחים, הלא אם אהיה בשלום עם אשתי ג"כ שכינה שרויה בינינו, לזה אומרים לו דע שהכנסת אורחים היא גדולה יותר מקבלת פני השכינה לכן לא תשמע לה בדבר הזה, שמעתי ודבר נחמד הוא עכ"ל באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו בדרושי הצל"ח ז"ל כתב בדרך צחות, באשתו אמרו איסור קל – אבל וחומר, איסור חמור הוא באשת חבירו, לכן אל ירבה שיחה וכו' כי מן הקל יבוא אל החמור ע"ד עבירה גוררת עבירה – ועיין בתוי"ט ז"ל שהקשה על המדרש שמואל שכתב באשתו אמרו וכו' רבינו הקדוש קאמר לה, דא"כ איך אמר רבי כן על דברי יוסי בן יוחנן והרי הן דברי יחיד ואיך אמר לשון "אמרו" ותי' בהגהות וחדושי הרש"ש ז"ל די"ל דהויו של אמר היא לכינוי ונקראהו בחולם באשתו אמרו, קל וחומר באשת חבירו ודפח"ח – ומ"ש בשיחת חולין של ת"ח פרק א' פי' ואל תרבה שיחה עם האשה, דאם רוצה להכניס אורחים תדיר, יהיה זאת שיח האיש עם האשה לומר לה "ואל תרבה" מאכלים יקרים בשביל האורחים, שבזה אי אפשר לקבל בכל עת אורחים, כי אם במאכלים פשוטים כאשר אוכל הבעה"ב ע"ש, דבר זה מפורסם אצלני בשם הגאון בעל חת"ס ז"ל שאמרו בדרך הלצה בעלמא ולא שיהי' זה פירוש המשנה כמובן וע"ע לקמן בקונטרס אחרון למס' אבות מש"ש על משנתינו ע"ש באות א' ותמצא:
מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו – פי' שגורם הוצאת זרע לבטלה ר"ל, והעבירה ההוא נקראת "רעה" כי העושה עבירה זאת נקרא "רע" כמ"ש ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', והעבירה גופא נקראת בשם "רעה" וז"ש כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו – ,וביטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם" – פי' דהתורה הקדושה היא הכלי זיין נגד היצה"ר כמאמר חז"ל שאומר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין אבל כל המבלה עולמו בחבורת נשים בתוך עלמות תופפות נופל ביד היצה"ר כיין שאינו לומד תורה והוא חסר תבלין, וז"ש ובוטל מדברי תורה, אפילו הוא עם הארץ שאינו יכול ללמוד תורה, אבל עכ"פ יכול שמוע דברי תורה מפי ת"ח, וגם זה מועיל לנצח היצה"ר, אבל זה שמרבה שיחה עם נשים בוטל לגמרי מדברי תורה, שאיננו לומד וגם איננו שומע דברי תורה, א"כ אין בידו כלי זיין ללחום נגד היצה"ר וע"כ סופו יורש גיהנם וא"ש -- ושו"ר שכן פי' גם בס' דורש לפרקים על פ"א, וע"ש עוד מה שהביא פי' על מ"ש התנא יהי ביתך פתוח לרוחה וכו' כלומר אף אם יהי' ביתך פתוח לרוחה להרויח כסף וזהב וסגולת מלכים מפאת ריבוי עסקיך וגודל הצלחתך עכ"ז אני מזהירך, ויהיו עניים בני ביתך, כלומר שיתנהגו במלבושיהם ותכשיטיהם וצרכיהם בעוני, ולא להראות כבוד עשרם ואת יקר תפארת גדולתם לעיני העמים לעורר קנאתם ושנאתם ע"ש -- והרבה יש לדבר בענין הזה כי רבים חללים הפיל הלוקסוס כמאמר ישעי' הנביא ע"ה יען כי גבהו בנות ציון וגו' -- ועיין בס' "אבי עזר" על האבן עזרא ז"ל פ' ואתחנן, שכתב, בשנים קדמוניות אשר היו בני ישראל לבז ולמשיסה בערי הגוים, חשבו למצוא חן לילך בחקותיהם ובעדי זהב וכסף, וכבר השיב להם פטרון אחד בעת צר להם מגירושים וטלטול על ידי קנאת הגוים עבור הלוכם ברום בבגדי משי ורקמה משוחים בששר, אמר להם הפטרון (נביאכם אמר לכם קרעו לבבכם ואל בגדיכם, ואני אומר לכם) קרעו בגדיכם ואל לבבכם עכ"ל:
משנה ו
יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות -- לקמן בפרק ו' מונה התנא בין המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, שימוש חכמים, דיבוק חברים, נושא בעול עם חבירו ומכריעו לכף זכות, ופי' בתפארת ישראל דהיינו שדן איתו לכף זכות עיי"ש, והן הן השלשה דברים שאמר כאן ר' יהושע בן פרחי', עשה לך רב. היינו שימוש חכמים וקנה לך חבר הייני דיבוק חבירים, והוי דן את כל האדם לכף זכות, היינו ומכריעו לכף זכות, ואלו השלשה דברים היו נראים בעיני ר' יהושע בן פרחיה ליותר נחוצים לקנין התורה משאר הדברים שמנה התנא לקמן פי"ו בין המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ע"כ אמר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות, ועי"כ תוכל לקנות התורה – והעולם רגילין לפרש "וקנה" לך חבר, היינו הקנה שכותבין בו חידושי תורה יהי' לך במקום חבר, כי כשם שמתקיים הלימוד ע"י דיבוק חברים כמאמר התנא ר' נהוראי היי גולה למקום תורה וכו' שחבריך יקיימוה בידיך וכו' כן מתקיים הלימוד ע"י הכתיבה, וכמ"ש המהרש"א בח"א פ"ק דב"ב במאמר אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא בכתיבת יד אשר ע"כ נקראו החכמים סופרים עכ"ל ע"ש – ובדרך הלצה אמרתי דהנה בשנים קדמוניות בימי התנאים הי' נקרא הת"ח בשם חבר כדאיתא במשניות בכמה מקומות, ולא כמו בזה"ז שנקרא בשם מורינו, ותואר חבר היו רגילין לקנות מן הרב בכסף מלא כמו שקונין בזה"ז תואר מורינו, והגאון האמיתי ר' מרדכי בנעט ז"ל מניש כשהי' צריך קודם הפסח מעות הרבה לחלק לעניים הכריז בביהכנ"ס שכל הרוצה לקנות תואר חבר, יבוא ויקנה עכשיו בזול כי אח"כ יתייקר השער, ונודע העובדא מהגאון הקדוש מצאנז ז"ל שנתן גם תואר מורינו בעד סך מסויים לדבר טוב, והנה העמי הארצים מדמים בנפשם שאין צריכים רב, לפי שבכל שחלה שיקרה להם באיסור והיתר יכולים להחמיר ע"ע ולהשליכו לכלב, וע"ז אמר התנא, עשה לך רב, ואע"פ שאתה חושב שא"צ לך רב, מ"מ צריך לך הרב לתכלית "יקנה לך חבר" שתוכל לקנות ממנו התואר חבר ואם תאמר היתכן שהרב ימכור בעד בצע כסף תואר חבר לז"א והיי דן את כל האדם לכף זכות בוודאי צריך להרב מעות לחלק לעניים, או בשביל איזה דבר טוב אחר, לכך הוא מוכר לך התואר חבר, ולא ח"ו בשביל הנאת וטובת עצמו וק"ל:
משנה ז
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורעניות פי' הר"ע ברטנורה ז"ל הרחק משכן רע שלא תלמוד ממעשיו ע"ש נלע"ד דכוונת התנא על מי שאינו הולך לביהכנ"ס להתפלל שהוא נקרא שכן רע, וכדאיתא בגמרא דברכות כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע שנאמר הוי על כל שכני הרעים ע"ש, וע"ז הזהיר התנא ואמר, הרחק מאיש כזה שהוא שכן רע, שלא תלמוד ממעשיו ותעשה גם אתה כמוהו [שלא תלך לביהכנ"ס רק תתפלל בביתך ביחידות], רק הוי זהיר לילך בכל יום לביהכנ"ס להתפלל שם עם הצבור במנין עשרה, אמנם בתנאי, ואל תתחבר לרשע, המשיח בביהכנ"ס שיחת חולין והבלים הרבה לאין קץ כמ"ש בזוהר הק' האי מאן דמישתעי בבי כנישתא לית לי' חולקא באלהא דישראל (ובעל הטורים פי' כי תבוא בפסיק ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת, כתב בזה"ל:
כלומר מה שישראל משבחים ומהללים לשם, הוא להם לתפארת, והיינו דאמרי' עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שאותה עטרה שמעטרים להקב"ה בתפלתם מחזירה להם, אבל מי ששח שיחת חולין בביהכנ"ס מקיפים לו כל גופו בקוצים, לכך (מסורה) שיר השירים לית, וכנגדו (קהלת ז') כקול הסירים ר"ל כי לית קץ לשכרו של השר. ולית קץ לעונש הקוצים למי ששח שיחת חולין עכ"ל) ואם אעפי"כ תתחבר שם לרשע המחלל קדושת ביהכנ"ס בפרהסיא במה שמשיח שיחת חולין אל תתיאש מן הפורענית והעונש המר ר"ל שיבוא עליך בעבור זה והשיגך, וע"כ השמר והזהר לבל לחלל מקים מקדש ה' ואז תשכיל ותצליח וא"ש ודו"ק (ועי' בס' מגן אבות על פ"א מהג' רש"ק ז"ל, אך לא דבריו דברינו):
משנה ח
יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינים וכשיהיו בעלי הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין כתב בס' "זרוע ימין" מהחיד"א ז"ל, אפשר דמלבד הפשוט בדבריו עוד רמז תוכחת מוסר לאדם, שאל יבקש טענות למעט חטאתו ולהקטינו בטענות בלות ומטולאות, כשם שעורכי הדיינין עושים דאף שהחיוב ברור מבקשים צדקו בכמה טענות וחילוקי דקים, כי זהו עיקר חכמת, היצה"ר למעט חטאת האדם ולבקש זכות, וכמו שפירשו הראשונים ז"ל כוונת הכתוב כל יצר מחשבות לבו רק רע, רק מיעוט למעט הרע. לא זו הדרך לבעל נפש אדרבה אם חטא חטא קל יהי' בעיניו גדול מאוד. שעבר פי ה' אלקי עולם ובחוט השערה אין תרופה למכתו, קו"ח ממלכי האדמה על האדמה שמכין ועונשין וממיתין בדבר קל שבקלים שיעבור פי המלך, וזה כלל במוסרו התנא הקדוש, אל תעש עצמך דייקא בדבר הנוגע לך לא תהיה כעורכי הדיינין להפוך בזכותך, הלא תלמד שאני אומר לך כשבעלי דינין עומדים לפניך יהיו כרשעים. וא"כ אתה בעל דין עומד בדין תדיר לפני ה' כמ"ש במס' ר"ה אדם נידון בכל יום וא"כ אתה כרשע, וגם אם עשית תשובה וקבלת יסורין. אל תבטח בזה. כי הלא כשנפטרין יהיו בעיניך "כזכאין" ולא זכאין ממש אף שקבלו עליהם את הדין, וגם אתה תמיד תחשוב שאין אתה זכאי ע"כ דפח"ח:
משנה ט
שמעין בן שטח אימר הוי לחקור את העדים והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר – כתב בס' לקוטי שלמה וז"ל שמעון בן שטח כו' לפי שבנו נהרג עפ"י עדים משקרים כדאיתא ברש"י סנהדרין דף מ"ד ע"ב וקודם מותו הזהיר דורות הבאים שאל ישובו לכסלה ולא ישפכו דם נקי עכ"ל – יפלא שלא ראה שכ"כ המדרש שמואל בשם רשב"ם ז"ל שכתב שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים מפני מעשה הבא לידו היה רגיל לימר כן מפני שתלה שמינים נשים מכשפות באשקלין ונהרג בנו בבית דינו ע"י עדות שקר עכ"ל– ומ"ש והוי זהיר בדבריך פי' הגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בס' מגן אבות ע"ד מאמר חז"ל בפסוק ויהי בימי שפוט השופטים שהי' דור ששפטו את שופטיהם והיינו דאם אמר לו הדיין טול קיסם וכו' הי' אומר לו טול קורה מבין עיניך, לכך הזהיר לדיין הוי זהיר בדבריך, כלומר בעסקים שלך ובענינים שלך הוי זהיר שתראה שלא יצא עליך חלול השם, כי שמא מתוכם ילמדו לשקר, אם יראו אותך מתנהג שלא כהוגן ילמדו העדים לשקר ממש עכ"ל ותלי"ת אמרתי פי' זה מעצמי במקהלים טרם מצאתיו כתוב בס' הנ"ל:
משנה י
שמעי' אומר אהב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות – נל"פ אם תהי' בטל מלאכה ולא רב וראש העדה, אז אל תתודע לרשות ר"ל לא ישימוך במאסר, כאשר תזדמן איזה עלילה בעיר, שאז הדרך לשים הראשים במאסר, כמ"ש בס' "אוהל יעקב" מדובנא ז"ל בפ' ויצא על המדרש בפ' וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה, כי שנואה לאה שהיתה אמורה לשונא, ורחל עקרה עיקרה של בית, ע"ש עפ"י משל נאה כדרכו הטוב ודבריו מתוקים כדבש ע"ש, וז"ש אהב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ועי"כ תרויח שאל תתודע לרשות ביום צר, וא"ש ודו"ק – ובס' מנחת שבת על פ"א דפוס ווילנא תרנ"ד כתב בסולת למנחה, אם שמלת רשות השתמשו בו בעלי הש"ס לכנות בו שררה או מלכות, בכאן יש לפרשו בענין אחר, ופתרון המלה לדעתי שענינו הוא מענין רש, נרדף עם עני ומך, וכאשר עשה בעל המשנה שם מפשט מן עושר, עשירות ומן דל, דלות כן עשה מן רש, רשות (ובל"א ארמוטה), ופירוש המשנה יהיה לפ"ז, שלשת הלמודים שלמדנו התנא יהיה לאחד, והוא ע"ד שאמרו חז"ל (סנהדרין כ"ט ע"א) שהיו אומרים:
שב שני הוה כפנא ואבבא דאומנא לא חליף, ופירש"י על פתח מי שיודע אומנות ובעל מנאכה לא עבר הרעב. כי האומן לעולם בטוח מעוני ומחוסר, לא ישכב עד יאכל טרף מפרי כפיו, וז"ש בשבח לימוד המלאכה, אהב את המלאכה ושנא את הרבנות, ואל תתודע לרשות, כלומר לא תהיה לעולם קרוב ומודע להעוני והמחסור ע"י כן כי האומן לכפן ישחק משא"כ הרב ע"כ דפח"ח--
ובספר דורש לפרקים על פ"א מביא בשם הרב הגאה"ק מראדאמסק שליט"א, אהב את המלאכה ושנא את הרבנות דהנה דרך העולם כל אומן שונא אומנתו ושפל בדעתו מחמת אומנתו אשר בידו, לא כן הרב אשר יושב על כסא הוראה, רואה עצמי גבוה מכל העם ושמח בלבבו במשרת הרבנות אשר בידו, ע"כ בא התנא הקדוש והזהיר לשניהם גם יחד. להאומן במלאכתו יאמר אהב את המלאכה ואל תהי' נבזה בעיניך ואך יקרה תהי' בעיניך כפנינים. ולהרב יאמר ושנא את הרבנות, אם ירא ה' אתה אל תאהוב את הגדולה ותהי' נכנע בלבבך ויראת לנפשך פן תכשל על ידה ח"ו ע"כ דפח"ח – ואמנם לא ביאר לנו הגאון הנ"ל איך יתפרש עפ"י ביאורו הלז סיום דברי שמעי ואל תתודע לרשות, ואולי י"ל עפ"י מה שמצינו בשופטים סי' ח' פסוק ט"ז ויודע בהם את אנשי סוכות, ופי' המצודות דוד, ויודע בהם עם הקוצים היה מייסרם ומשברם יעו"ש. וז"ש התנא הקדוש שמעי' ישנא את הרבנות, ואז תרויח כי אל תתודע לרשות, כלומר לא תתייסר ותשבר בשביל הרשות והשררה שנהגת בשבתך על כסא ההוראה, אבל אם תאהוב את הרבנות ועבר עליך רוח גאוה וגדולה, אז בודאי תתודע לרשות, תתייסר ותשבר ותסבול יסורין קשים בגיהנם ר"ל, בעבור רוב גאונך, כמ"ש חז"ל כל המתגאה נידון באש, וכן אמרו עוד כל המתייהר נופל בגיהנם, ויהי' אל תתודע מלשון ויודע בהם את אנשי סכות, וא"ש ודו"ק:
משנה יא
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל – כתב בס' זכות אבות על פ"א דפוס ווארשא תרל"ו, מ"ש חכמים הזהרו בדבריכם, רצה לומר שאל ישנה הרב את דבריו לתלמיד שאינו הגון – ועפי"ז מובן כל מאמר אבטליון מתחלה ועד סוף – עפי"ד הגמ' (מכות דף י' ע"א) ערים הללו (פירש"י ערי מקלט) אין עושין אותן לא טורין קטנים ולא כרכין גדולים כו' ואין מושיבין אותם אלא במקום מים ואם אין שם מים מביאין להם מים (פירש"י ואם אין שם מים כשנפלו בגורל בימי יהושע ללוים הביאו להם אמות מים אחרי כן מן הנהרות הרחוקים) וכו' תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר וחי עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא, א"ר זעירא (זירא) מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון (פירש"י שלא יביאוהו עוונותיו לידי הריגה בשוגג ויגלה כדאמרינן לקמן שאינו מצוי אלא ברשעים), א"ר יוחנן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו עכ"ל הגמרא. ועתה לפי"ז יבקע כשחר פי' המשנה:
חכמים הזהרו בדבריכם, פי' שלא תלמדו את דבריכם לתלמיד שאינו הגון ר שמא תחובו חובת גלות, פי' כיון שאם תלמדו לתלמיד שאינו הגון אז יש לחוש שמא יביאוהו עוונותיו לידי הריגה בשוגג ויגלה וכפירש"י הנ"ל כדאמרי' לקמן שאינו מצוי אלא ברשעים, וא"כ הלא יתחייב גלות גם הרב וכפי דינא דגמרא, תלמיד שגלה מגלין רבו עמו ותגלו – למקום מים הרעים, פי' שמא תגלו למקום שאין שם מים והביאו להם אח"כ אמות מים מן הנהרות הרחוקים א"כ הלא יכול להיות שמים עכורים ורעים המה – וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, פי' כיון שיגלה גם הרב הלא מחויבים אז כל בני הישיבה לבוא אחריו בגלות, וכפי הדין. הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו, וישתו המה המים הרעים אשר יוכל להיות כי לא הסכינו למים עבטיט כאלה וימותו מצמאון -- ונמצא שם שמים מתחלל (אמר המלקט בהגיע לסוף דברי אבטליון במ"ש ונמצא ש"ש מתחלל נדחק הרב זכות אבות לפרש דר"ל זילותא דדינא, כי למה יאמרו הגוים אשר נתן להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו במו, אשר באמת נתנה התורה לחיות בה ככתוב וחי בהם ולא שימות בהם עיי"ש, ובחנם נדחק כי היה יכול לפרש בריוח כמ"ש בפי' רש"י ז"ל לכאן ונמצא שם שמים מתחלל על ידיכם לפי שהכל יאמרו ראיתם הללו בני אדם שהיו תלמידים הגונים ומתו בחצי ימיהם עכ"ל, והפי' הזה עולה יפה גם לפי פי' הרב זכות אבות הנ"ל שכל מיתת התלמידים הבאים אחריהם מחמת שלא הסכינו לשתות מים הרעים היא באה על ידי הרב ששנה לתלמיד שאינו הגון שגרם הגלות לו ולרבו ולכל בני ישיבתו. א"כ שפיר קאמר ונמצא ש"ש מתחלל על ידיכם לפי שהכל יאמרו ראיתם הללו בני אדם שהיו תלמידים הגונים ומתי בחצי ימיהם וכפירש"י הנ"ל וא"ש ודו"ק]:
משנה יב
הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – הקשה במדרש שמואל מדוע אמר הוי מתלמידיו של אהרן ולא אמר הוי כאהרן ותירץ כי כמוהו ממש א"א בעולם ולכן אמר לכל הפחות הוי מתלמידיו אף אם לא תהיה ממש כמוהו ע"ש -- ובס' מקוה ישראל על פ"א פי' עפימ"ש ז"ל דכיצד היה אהרן קרב את הבריות לתורה כשהי' פגוע ברשע היה נותן לו שלום והי' מתאהב אליו עד שהיה בוש ממנו וחזר מדרכו הרע ועי"ז הי' מקרבן לקיים התורה, א"כ שפיר קאמר הוי מתלמידיו של אהרן ולא אמר הוי כאהרן, כי אין כל אדם יכול לעשות כן. כי אהרן היה גדול בישראל היו בושים ממנו, ע"כ אמר הוי מתלמידיו שכל מה שתוכל עשות מה שעשה אהרן רבך עשה ע"כ דפח"ח ולי נראה עפימ"ש הר"ע ברטנורה ז"ל וכיצד הי' מקרב הבריות לתורה כשהי' יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו ומראה לו פנים צהובות והיה אותו אדם מתבייש ואומר אולי היה יודע צדיק זה מעשי הרעים כמה היה מתרחק ממני ומתוך כך היה חוזר למוטב ע"כ, וכ"כ גם במד"ש בשם ה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל, אוהב את הבריות הוכיחם בנחת ולהושיבם מעון, ומקרבן אליו כדי שמתוך כך יבואו ללמוד תורה כענין שאמר באהרן שהיה מתחבר עם הרשעים עד שהיו בושים ואומרים אוי לנו אלו ידע אהרן וכו' היה עוצם עיניו שלא להסתכל בפנינו וכו' ומתוך כך היו נמשכים בחברותו ולומדים תורה ממנו עכ"ל – ועיין בתוי"ט ז"ל שהקשה על זה דאיך היה אהרן מתחבר עם הרשעים הא אמר נתאי הארבלי ואל תתחבר לרשע – ונלע"ד דלק"מ דבשלמא סתם אדם אסור לו להתחבר לרשע ואף דיכול להיות שיחזירנו למוטב מ"מ אין זה דבר ברור ויכול להיות אדרבא להיפוך שהרשע יקלקל אותו לכך אסור להתחבר לרשע, אבל אהרן שהי' נביא. והי' יודע בבירור שיחזיר את הרשע למוטב ע"כ לו בודאי היה מותר להתחבר עמו ולהוציא יקר מזולל וא"ש. (ועיין כעין זה בתוס' ב"מ דף קי"ד ע"ב שהקשו דאלי' הנביא איך טימא עצמו לבן הצרפית הא כהן הוא ותי' דכיון שהיה ברור לו שיחייהו מותר משום דהוי פיקוח נפש ע"ש, וה"נ באהרן הכהן שהיה נביא ונמנה ברש"י מגילה יד ע"א בין מ"ח נביאים שהתנבאו להם לישראל ע"ש, והיה ברור לו שיחיה את הרשע דבחייו קרוי מת, ודאי דהיה מותר להתחבר עמו דאם בחיי הגוף מותר משום פיקוח נפש, כ"ש בחיי הנפש להחזיר נפש אחת מישראל תחת כנפי השכינה, ודאי דמותר משום פיקוח נפש), – וא"כ שפיר אמר הילל הוי מתלמידיו של אהרן ולא אמר הוי כאהרן, כי אין כל אדם יכול לעשות כאהרן להתחבר עם הרשעים דשאני אהרן שהיה נביא משא"כ בשאר אדם כנ"ל וע"כ אמר לכל הפחות הוי של אהרן ועשה כל מה שתוכל לעשות מה שעשה אהרן רבך, אוהב את הבריות להוכיחם בנחת ובדברים ערבים ונעימים לאוזן שומעת ועי"כ תהיה מקרבן לתורה, כי דברי חכמים בנחת נשמעים לא יחטאו המטרה וא"ש ודו"ק:
במד"ש מביא בשם הרשב"ם ז"ל הוי מתלמידיו של אהרן וכו' ולפי מדתו של הלל היה רגיל לומר לבריות שהיה ענוותן כמו ששנינו בבמה מדליקין שמגייר האומות ומקרבן לתורה, וכן שמעון בן שטח, ומאלו השנים אנו למדים בכולם שכל אחד לפי מדותיו ומעשיו היה מזהיר ואומר עכ"ל – ודבר גדול דבר בזה הרשב"ם ז"ל – וכן ראיתי בהעברה בעלמא פ"א בספר קדושת אהרן לאחד קדוש מרבני סאדי גורא ז"ל שכתב בפ"ב דאבות משנה י"א דא"ל ריב"ז צאו וראו איזהו דרך טובה שידבק בה האדם וכו' ר"א בן ערך אומר לב טוב ואמר להם ריב"ז רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, קשה הכי לא יכלו שאר התנאים ג"כ לומר כר' אלעזר בן ערך לב טוב, אלא כל תנא אמר כפי מדתו, ור"א בן ערך כבר הגיע למדרגת לב טוב לכן אמר הוא דהדרך טובה. שידבק בה האדם היא לב טוב, משא"כ שאר התנאים עדיין לא השתלמו במדת לב טוב לכן לא אמרו כר' אלעזר ע"כ דפח"ח.
משנה יג
הוא היה אומר נגד שמא אבד שמיה, ודלא מוסיף יסיף, ודלא יליף קטלא חייב ודאשתמש בתגא חלף – נגד שמא אבד שמיה, כ' בתוי"ט בשם הכ"מ בפ"ג מה' ת"ת כלומר מי שלומד להגדיל שמו אבד שמיה, ןעןד כ' בשם המד"ש נגד שמא המושך שמו לעשות לו שם כשם הגדולים אבד שמיה שהיה לו כבר וישאר קרח מכאן וקרח מכאן -- וקרוב לזה כ' הגאון חיד"א ז"ל בזרוע ימין. עפמ"ש בסוטה דף ט' כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו, וז"ש נגד שמא, שהוא רוצה להמשיך השם שלו במה שאינו חלקו, אבד שמיה, אפי' מה שיש בידו. וזהו בעצם לשין "אבד" שהיה לו ונאבד עכ"ל ועל דרך זה אמר התנא אח"כ, ודלא מוסיף יסיף, שהוא ג"כ מעין נגד שמא אבד שמיה, כמ"ש הר"ע ברטנורה ז"ל ודלא מוסיף, מי שאינו מוסיף על למודו, יסיף, יסוף מפיו מה שכבר למד, וכ"כ במד"ש בשם ה"ר אפרים ז"ל ודלא מוסיף יסיף שנו רבותינו שאם אינו מחזר על שמועתו סוף שמשכח את כולו וזהו יסיף כמו וזכרם לא יסוף מזרעם ששמועתו נספה וכלה היא בידו עכ"ל, (ובמהר"ם שיק על פ"א מביא אדמ"ו הגאון האמיתי זצ"ל הרמז לזה בפסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, שר המשקים היינו שר התורה שנמשלה לכל המשקין כדאיתא במדרשים, ואם לא זכר שר המשקים הזה, את יוסף, להוסיף תמיד על למודו, אזי סוף. וישכחהו ששוכח גם מה שלמד כבר יעו"ש) – "ודלא יליף קטלא חייב" פי' בס' מקוה ישראל על פ"א ודלא יליף היינו לאחרים. וכמו שהאריכו חז"ל על מי שאינו רוצה ללמוד עם אחרים. ודרשו מפסוק מונע בר יקבוהו לאום וזו קטלא חייב עכ"ל ע"ש – וכ"כ בס' מנחת שבת על פ"א בסולת למנחה, דהנשמה נשלחה לעוה"ז כדי להשלים אחרים, דשלימות עצמה כבר היה לה טרם בואה לתוך הגוף וא"כ מי שאינו רוצה להשלים גם אחרים, נפשו עליו תאבל מאחר שלא מלא תכלית שליחות הנשמה בתוך הגוף, וז"ש ודלא יליף כלומר שאינו מלמד לאחרים קטלא חייב, כי מה חפץ לו להשי"ת בשמור נשמתו בקרבו מאחר שאין ממלא התכלית שבעבורו נשלחה הנשמה אל תוכו ודו"ק, עכ"ד עם תוספת נופך קצת משלי – וע"ד זה נלע"ד לפרש עוד עפמ"ש בס' אור חדש (קידושין ע"ב ב') בשם ספרי המוסר שכתבו טעם א' על מיתת הצדיקים ר"ל, משום דלא מיחו והוכיחו לאנשי דורם, והביא בשם גיסו הרה"ג הדרשן הגדול מהו' צבי הירש ז"ל אבדק"ק מיר במדינת ליטא שפי' בזה הפסוק בפ' ויקרא -- ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו – ונפש היינו צדיק דאיקרי פש, כי תחטא (היינו לשון חסרון כמו והייתי אני ובני למה חטאים, חסרים מן המלוכה) כלומר כי תחסר מן העולם, ושמעה קול אלה, שקיימה השבועה שהשביעו איתה בבואה לעוה"ז תהי צדיק ואל תהי רשע, והוא עד, הצדיק תכשיטו של העולם כולו, (ועד הוא לשון תכשיט כמ"ש הירד עדיך מעליך), וקשה למה נלקח עדינו ממנו, וצדיק מה פעל, ומיישב הפסוק, או ראה או ידע איזה עון שבדור, אם לא יגיד ויוכיח, ונשא הוא הצדיק עוונו של חבירו ע"כ דפח"ח. וז"ש הילל, ודלא יליף ויורה לעם ה' דרכי ה' ויוכיחם על עוונותם, קטלא חייב, כי בשביל שאינו מוכיח לאנשי דורו, הוא נתפס בעוון הדור ר"ל, ודו"ק – "ודאשתמש בתגא חלף" במגילה דף כ"ח ע"ב איתא תנן התם ודאשתמש בתגא חלף, אמר ר"ל זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תירה [א"ה הך כתרה של תורה לא ידענא אם קאי על מי ששונה הלכות ור"ל דמי ששינה הלכות הוא כתרה של תורה, או קאי על הלכות ור"ל דהלכות הם כתרה של תורה ויהיה הפי' זה המשתמש במי ששינה הלכות שהם כתרה של תורה, שי"ר בערוך ערך תג שכתב בזה"ל:
מגילה כ"ח תנן התם ודאשתמש בתגא חנף אמר ר"ל זה המשתמש במי ששונה הלכה כלומר שהוא מוכתר בכתר של תורה והמשתמש בו ראוי להריגה עכ"ל ע"ש], וכתב המהרש"א ז"ל בח"א לשם וז"ל. המשתמש במי ששינה הלכות וכו' והיינו באינו תלמידו ונתנו בו סימן תג"א הוא ר"ת תלמיד גברא אחרינא אבל בתלמידו מצינו בכמה מקומות שהיו משמש בהם עכ"ל, ולענ"ד דהיינו כוונת הר"ע ברטנורה ז"ל שכ' כאן ויש מפרשים תגא ר"ת תלמיד גברא אחרינא שאסור לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו, וכתב בתוס' חדשים לא ידעתי למה כתבו בשם י"מ הלא היא גמרא במגילה דף כ"ח ע"ב וכו' ע"ש, ולפ"ז י"ל דכוונת הברטנורה ז"ל כמ"ש מהרש"א דמה שאמרו במגילה זה המשתמש במי ששונה הלכות היינו דוקא באינו תלמידו אבל בתלמידו מותר להשתמש אף שהוא בכתר של תורה, וזה שחידשו הני י"מ דמ"ש ודאשתמש בתגא חלף היינו דוקא בתלמיד גברא אחרינא משא"כ בתלמידו וא"ש ודו"ק:
משנה יד
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי כשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי – נל"פ דכל זמן שהאדם חי צריך לסגל מצות ומעש"ט ולעשות כל מה שבכחו לתיקון נשמתו ולא יסמוך על בניו אחריו שהם ישתדלו עבורו לזכות נשמתו כמאמר חז"ל ברא מזכה אבא, אולם בכל זאת לא יסתפק במה שהוא עושה לעצמו, אלא יראה לגדל את בניו לתורה ולמעש"ט כדי שיוכל לקוות מהם שיהיו לו לעזר לעילוי נשמתו בעוה"ב, והנה עיקר הגידול בנים לתורה הוא החינוך שמחנכם בעודם קטנים (כמ"ש במד"ש בכאן בשם רבינו יונה ז"ל בפסוק "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם" ר"ל כי הנטע בעודו קטן יוכל לגדלו שיהיה עצו ישר ולא עקום, אך אחר שגדל עקום קשה הוא לתקנו, כן הבנים בעודם קטנים נקל הוא להסירם מן הרע ולגדלם בדרך הטוב. אך אם יזקינו ברשעתם לא יוכלו להניח דרכם הרע, וכענין שנא' חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה דפח"ח), ואם כן יעשה אזי יהיה לבו נכון בטוח שאחרי מותו ירבו מצות ומעש"ט וישתדלו לזכות נשמתו בעוה"ב – וז"ש הילל "אם אין אני לי מי לי' ר"ל אם אין אני משתדל להרבות תורה ומצות, לי להנאתי ולטובתי בעוה"ב. מי ישתדל בעבורו, ולכך אני עושה כל מה שבידי לעשות – אמנם אעפי"כ, וכשאני לעצמי, אם רק אני עושה לעצמי, מה אני, כלום יש ביכולתי לעשות ככל הצורך לתיקון נשמתי, לכך אני מחנך את בניי לתורה ולמעש"ט בעודם קטנים, כי אם לא עכשיו בימי הנערות אימתי, ואז אוכל לסמוך שגם הם יעשו כל מה שבכחם לעילוי נשמתי בעוה"ב בגן עדן וא"ש ודו"ק:
ובמקהלים אמרתי כוונת הילל בדרך מוסר, הן אמת אם אין אני לי מי לי, אם אין אני עוסק במשא ומתן שיהיה לי איזה רכוש ופרנסה בריוח, מי יעסוק בעבורי, אמנם, וכשאני (שומר כל אותו הרכוש) לעצמי בלבד, ואיני נותן ממנו חלק לעניים. אז מה אני, נחשב בין הבריות, הלא כולם יאמרו עלי ראו עשיר זה הוא עכברא דשכיב אדינרי, והני עכברי רשיעי נינהו וכדומה דברי בזיון וקצף – ואם תאמר אצפה עד שיהי' לי רכוש גדול, ואז אתן ממנו חלק לעניים. אבל לא עכשיו שעדיין אין לי רכוש גדול, ע"ז אני אומר לך, ואם לא עכשיו אימתי יהיה לך רכוש גדול, הלא עיני האדם לא תשבענה, יש לו מנה רוצה מאתים וכו' ולעולם הקמצנות הוא לפי העשירות כמאמר חז"ל וסימנך עשירים מקמצין, ואם יהי' לך רכוש גדול ותהיה עשיר גדול מאוד, כן ירבה וכן יפרוץ אצלך מדת הקמצנות, ולעולם לא תפתח את ידך לעני ואביון, וא"ש ודו"ק:
משנה טו
שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. – נל"פ דבא להזהיר לכל ת"ח שיכתוב חידושי תורה אשר חנן אותו אלקים בספר. קבוע לדורות עולם, לבל יאבדו מתוך הקהל, וז"ש עשה תורתך קבע, שישתדל שיהיה תורתו קבועה לדורות. ויען שהרבה חכמים אינם כותבים חידושיהם בספר, לפי שאומרים שאין להם פנאי לזה מפני צרת השעבוד שהם משועבדים לקהל לומר להם דברי אגדה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו כנהוג לזה אמר שמאי, אין אתה מוכרח לאמר דרשות גדולות, אלא אמור מעט, וע"י כן יהיה לך פנאי לעשות הרבה, לכתוב חידושי תורתך בספר לזכות את הרבים, ואמנם יש הרבה ת"ח שמסדרין להם תמיד פשטים על פסוקים למען שיוכלו לקבל אורחים הבאים אליהם בדברי אגדה נאים ומתוקנים, לזה אמר שמאי, אין אתה מוכרח לבלות הזמן בזה, ואם תאמר במה אקבל האורחים הבאים אלי, אני אומר לך, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפית ולא בדברי תורה, ואז יהיה לך פנאי לעשות תורתך קבע כלומר קבוע לדורות עולם בל תאבד, וא"ש ודו"ק:
משנה טז
רבן גמליאל היה אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומרות – אמרתי מאז, ושו"ר שקדמני בזה בס' מנחת שבת פ"א בסולת למנחה שכ' וז"ל:
בהמשך מאמרו יש להעמיס כי דבר כן נגד עמי הארץ. האומרים מאי אהני לן רבנן ואין צורך לרב ומורה כלל, אם בכל ספק איסורא ניזל לחומרא ונשליך הדבר לאיבוד, ע"ז אמר התנא כי אין זה מקו הצדק, כמ"ש שלמה המע"ה (משלי ל' ו') אל תוסף אל דבריו פן יוכיח בך ונכזבת, וכמו שאירע בנחש הקדמוני (רש"י בראשית ג' ג'). כן הדבר הזה, כי לפעמים יהיה בעיניך דבר ברור להתיר ובאמת הוא אסור, או שתהיה חומרא דאתי לידי קולא, והוא ממש כמו המרבה במעשרות שפירותיו מתוקנים אבל מעשרותיו מקולקלים כמבואר בש"ס (עירובין נ' א' ומנחות נ"ד ב'). וז"ש עשה לך רב, והסתלק מן הספק, ולא שתאסור הכל מספק ואל תרבה לעשר אומדות כי הוא חומרא דאתי לידי קולא, אף כאן אם לא תסתלק מן הספק תכשל בו עכ"ל (אמר מרגלא בפומי לומר שזה מרומז בפסוק דברים כ"ד ח' השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד לעשות, ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים שמרו לעשות, רצה לומר, השמר בנגע הצרעת, ומה הוא נגע הצרעת, על זה אמר לשמור "מאוד' ולעשות, אם רצה להיות צדיק הרבה יותר מדאי, ויעלה על דעתך לשמיר התורה "מאוד" ולעשות הכל על צד המאודיי (ובלשון אשכנז גאר זעהר פראמם), ותרצה לאסור הכל מספק, דע כי זה הוא נגע הצרעת פשתה בין עמי הארץ, ועל ה אני מזהירך לאמר, השמר בנגע הצרעת לשמור "מאוד" ולעשית – אל תצדק הרבה ואל תאסור הכל מספק, רק ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות – לא פחות ולא יותר וא"ש ודו"ק):
משנה יז
שמעין בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ולא המדרש עיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא בעמדי במקהלים פירשתי המשנה דרך צחות, עפ"י מ"ש בספר אסיפת אמרים על תהלים סי' קמ"א פסוק ו' ז' ושמעו אמרי כי נעמו כמו פולח ובוקע בארץ כתב בס' הנ"ל בשם הרב הקדוש מהו' ישראל מריעשין זי"ע, כי תכלית הדרשה שדורשים להמון עם הוא תוכחת מוסר היוצא ממנו, רק כדי שינעם לאוזן שומעת ולא יקוץ בו, מלבישים התוכחה במחלצות פסוקים ופשטים נעימים, והוא כמו הרופא שנותן לחולה סמים מרים בתוך לביבות ציקער (ובל"א, ציקער פיללען) והשוטה סובר שהצוקער הוא העיקר, ובאמת לא הצוקער מרפא רק המר שבתוכו ה"נ לא האמרים הנעימים שאומר הדרשן הם מרפאים הנפש. רק המוסר המר שבתוכם, אבל אם העולם אינם שומעים המוסר רק האמרים הנעימים (יבל"א, דיא אנגנעהם קלינגענדען ווארטע), אז לשוא עמל הדרשן, והוא כמו איש הפולח ומבקע עצים, ותחת שיבקע העץ בוקע בארץ, נמצא שלא השיג התכלית. כן לא השיג דרשן זה התכלית ואף לחנם יגע ועמל, וז"ש ישמעו אמרי כי "נעמו" אבל המוסר והתוכחה הבלתי נעים לא ישמעו, א"כ אך לשוא עמלתי והרי אני, כמו פילח עצים, ואינו בוקע העץ, רק ובוקע בארץ ע"כ דפח"ח -- ואין חכם כבעל הנסיון, כל המגידים והדרשנים יודעים אשר העולם אוהבים לשמוע מאת המגיד רק איזה מעשה נאה, או איזה משל נאה, ולזה יטה אזנו כאפרכסת כל שומע, אמנם אם עפ"י מעשה או עפ"י משל יפרש הדרשן איזה מדרש תמוה, ותוכו רצוף מוסר ותוכחה שהוא העיקר, תיכף ומיד נעשה העולם כחרש לא ישמע, כי אצלו לא "המדרש" הוא העיקר אלא המעשה שמספר הדרשן ולזה מטה אוזן לשמוע כי זה הוא העיקר אצלו, אבל המוסר והתוכחה שיוצא מן המדרש המבואר עפ"י המעשה הלז, זה נחשב אצלו רק כעראי וטפל ובאוזן האחת הוא נכנס ובאוזן השנית הוא יוצא, ולכן אמר התנא הקדוש כל ימי גדלתי בין החכמים המשמיעים לעם דברי תוכחה ומוסר, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כי למה להדרשן לייגע גופי לריק ולדבר לפני העם ביודעו כי אצל העולם, לא המדרש היא העיקר אלא המעשה, אשר יספר בתוך הדרשה, זה נחשב בעיניו לעיקר, אבל המדרש אשר יפרש עפ"י המעשה הזאת והמוסר היוצא ממנו, זה אך לעראי וטפל נחשב בעיניו, א"כ השתיקה יפה יותר ויותר מן הדיבור, מאחר שהדרשן אינו פועל מאומה, א"כ אדרבה כל המרבה דברים מביא חטא, כי מה לו לומר דבר שלא נשמע, אפשר שהיו שוגגין וע"י שיודיע להם שאסור לעשות כן יהיו חוטאים במזיד, א"כ מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וא"ש ודו"ק:
(ועי' בחלק הראשון מזה החיבור בלקוטים לפרקי אבות אות כ"ח מ"ש שם מספר שמן רוקח שו"ת א"ר בחלק הדרושים שבסה"ס על מ"ש התנא ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ע"ש, וכעת ראיתי שגם הגאון החיד"א ז"ל פי' כן בספרו "זרוע ימין" לכאן ע"ש):
משנה יח
רשב"ג אומר על שלשה דברים העולם עומד (נ"א קיים) על הדין ועל האמת ועל השלום שנא' אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. כתב בתוי"ט, שנא' אמת ומשפט וכו' בזכרי' ח' ט"ו ולעיל מיניה כתיב כאשר זממתי להרע לכם וגו' כן שבתי זממתי בימים האלה לה טיב את ירושלים ואת בית יהודה אל תיראו אלה הדברים אשר תעשו וגו'. ובפירוש רש"י שפטו בשעריכם. וסמך ליה אולי יחנן ה' צבאות ע"כ. וכ"כ במדרש שמואל בשם הרמב"ם (א"ה במד"ש שלפנינו כ"כ ג"כ בשם רש"י ז"ל ע"ש) ולא קרב זה אל זה דאולי יחנן בעמ"ס ה' ט"ו נאמר שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן וגו'. עוד בפירש"י ובמשנה טבריינית אין שם פסוק עכ"ל התוי"ט ז"ל – ובס' זכות אבות על פ"א כתב, שפטו בשעריכם פי' רש"י ז"ל וכתיב בתריה אולי יחנן ה' צבאות עכ"ל ואני תמה עליו מאוד איך לא ראה מ"ש התוי"ט ז"ל דלא קרב זה אל זה, ואיך העתיק פי' רש"י ז"ל מה שנראה בעליל דלא רש"י כתב זאת, רק איזה תלמיד טועה כתב כן ברש"י וז"ב -- ובגוף הקושיא שיש בכאן מאי ראיה מייתי מקרא אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם שעל ג' דברים הללו העולם קיים. אפשר לומר עפ"י מ"ש במד"ש כאן בזה"ל, ואפשר עוד שיש עומד לקיים, כי עומד יאמר על עמידת הארץ עצמה שלא תתמוטט וכענין והארץ לעולם עומדת, וקיים יאמר על הדרים בארץ שיהיה להם קיום והארץ לא תשאה שממה ושאו ערים מאין יושב, כי הנה העדר אלו השלשה דברים גורם רעה לבני העולם ועל אלו נחרב בית המקדש וגלו ישראל מעל אדמתם. על הדין כמ"ש יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם, על האמת דכתיב ותהי האמת נעדרת וגו' וכל אחד מהם שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו עכ"ל – ולפי זה י"ל דהיה קשה להתנא למה אמר הכתוב שפטו בשעריכם הול"ל בקיצור שפטו בשער כמ"ש בעמוס ה' ט"ו והציגו בשער משפט, וצ"ל דכוונת הכתוב אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם בשביל שעריכם כמו שמצינו דהבי"ת משמש במקום בשביל כמ"ש רש"י בתחלת התורה, בראשית ברא אלקים, בראשית בשביל התורה שנקרא ראשית, וה"נ בשעריכם בשביל שעריכם, והכוונה, אמת ומשפט שלום שפטו, בשביל שהשערים ישארו שעריכם, הא אם לא תעשו כן לא יהיו שעריכם, רק יפלו ביד אויב והוא ישלוט עליהם, וא"כ מוכח שפיר דעל אלו השלשה דברים העולם קיים, וכמ"ש במד"ש דקיים יאמר על הדרים בארץ שיהיה להם קיום ובהעדר אלו השלשה יגלו מעל אדמתם וא"ש ודו"ק:
ומ"ש התוי"ט בשם פירש"י ז"ל ובמשנה טבריינית אין שם פסוק, נלע"ד ראיה ברורה דאין לגרוס במשנתינו הך שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם אלא סתם רשב"ג אומר על ג' דברים כו' על הדין כו' ועל השלום, דאל"כ, א"כ הוי משנתינו אגדה שהיא דרשת הפסוק כמו משנה דר"ח בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו' שנא' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, א"כ מדוע אומרים בסיום הפרק הראשון משנת בן עקשיא רצה הקב"ה כו' כדי לומר אחריו קדיש, הלא המשנה דרשב"ג אומר על ג' דברים העולם עומד כו' שנא' אמת ומשפט שלום וגו' הוי אגדה שהיא דרשת הפסוק כמו משנה דר"ח בן עקשיא, א"כ יאמרו קדיש אחר המשנה דרשב"ג, ולמה לי לומר המשנה דר"ח בן קשיא כדי לומר אחרי' קדיש – ועיין בשו"ע התניא
הגאון הקדוש מהו' שניאור זלמן זצ"ל (או"ח סי' נ"ד סוף ס"ד) שכתב:
ומנהג כל ישראל שאין מקדישין בקדיש לעולם אלא בסיום הפסוק או אגדה שהיא דרשת הפסוק אבל לא בסיום התורה שבע"פ שאינה דרשת הפסוק, ולכן נוהגין לומר אחר פרקי אבות אגדת אמר ר"ח בן עקשיא כו' ואחר פיטום הקטורת ובמה מדליקין אגדת אר"א אר"ח ת"ח וכו' עכ"ל, ומקורו מלקוטי פרד"ס כנרשם שם על הגליון אות י"ז עיי"ש, וא"כ עכ"ח דלא גרסינן במשנה וכאן "שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" דאל"כ הוי משנתינו אגדה שהיא דרשת הפסוק כמו אגדה דר"ח בן עקשיא והוי לן לומר קדיש בסיום הפרק ולא לומר מתחלה אגדה דר"ח בן עקשי' ואח"כ קדיש.
אמר ר"ח בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו' – בס' תיקון משה חלק ד' להגאון ר' משה פאללאק זצ"ל מבאניהאד, מביא בשם ספר כפות המנעול, (הוא ספר ישן נושן על פרקי אבות לאחד מרבני בעהמען או מאהרען זצ"ל וראיתיו פ"א בהעברה בעלמא ומני אז בקשתיו ולא מצאתיו), עפ"י מאמר רז"ל בעירובין עה"פ ולא מעבר לים היא לא בסחרנין ולא בתגרנין כי תוה"ק ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואם תעזבני יום יומים אעזבך, וע"כ צריכים התגרנים להחזיק לומדי התירה, וכן להיפך מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה א"א לו מבלי זבולון המחזיקו, וזה מפלאות תמים דעים ית"ש שרצה לזכות את ישראל שכל אחד ואחד יהי' לו חלק בתורת ה' ע"כ הרבה תורה ומצות שיהא היששכר צריך בעכ"ח לזבולון כי אל"כ מי פתי יסור הנה למכור תורתו בעד בצע כסף אבל ע"י ריבוי תורה ומצות מוכרח הוא לכך עכד"ק – ואגב ראיתי עוד בס' תקון משה הנ"ל ביאור על מאמר הילל, הוי מתלמידיו של אהרן יכו' אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה, הוא הי' אומר נגד שמא אבד שמא ודלא מוסיף יסוף, נ"ל ההמשך כי אנו מצווים להדריך רבים לעבודת ה' ותירתו כמו שעשה אברהם אבינו ע"ה והגם שעי"ז יקצר הוא לעצמו ולא יוכל לעלות למדרגה גבוהה ורמה (כידוע פי' הפלא"ה זצ"ל על מאמר אם הרב דומה למלאך ה' צבאות וכו' שלטובת תלמידיו ישאר במדריגת עומד וכנודע), וזהו ההמשך הוי מתלמידיו וכו' ומקררבן לתורה, ואל תחוש אם עי"ז לא תוכל ללמוד כנפשיך שבעך, ולא תהא למדן בעיני הבריות כי נגד שמא אבד שמא, ודלא מוסיף דהיינו להוסיף בני אדם בעולם תחת כנפי השכינה וסוף ר"ל, כי העיקר לעשות נחת רוח לפני כסא כבודו ית"ש לעד, כי ע"כ נקרא אברהם אוהבי כמ"ש חוה"ל ז"ל עכ"ל ודפח"ח:
בעזרת נוצר עמו כאישון סיימתי פרק ראשון והוא ברחמיו יאיר עיני בלקוטי פרק שני. אבות