ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת אבות · פרק חמישי
משנה א
בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' – כתב הרע"ב ז"ל תשעה ויאמר, ובראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו עכ"ל פי' תפארת ישראל על המשניות דשמים וארץ עפ"י רצונו ית' נבראו, רק להכי לא כתיב גביה ויאמר, מדנבראו יש מאין, א"כ לא יתכן שיצוה הקב"ה להאין שיברא, משא"כ שאר הברואים שכבר היה כאן שמים וארץ שייך גבייהו ויאמר, שצוה להן שיוציאו מהן יש מיש עכ"ל, (ועיי' בס' תורה תמימה ר"פ בראשית שכתב ג"כ כזאת ולא ראה שכבר כ"כ בתפארת ישראל הנ"ל) – ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות, אלא להפרע כו' וליתן כו' – פי' בתפארת ישראל ר"ל בשלמא אם היה מסתבר שלא היה יכול להברא במאמר א' רק היה צריך לזה מאמרים רבים, שפיר קמ"ל קרא שנברא רק בי' מאמרות, אבל הרי ידענו כי גדול אדונינו ורב כח לברוא הכל במאמר א', ומה שבראו באמת ביוד מאמרות, הוא לטעם כמוס לה' ית', וא"כ קשה שפיר לאיזה צורך הודיעתני תורה שנברא בי' מאמרות, דהרי הטעם למה נברא כך אינו מושג לנו, והרי זה כממעט בכבודו ית' ח"ו ? -- על כרחך של טובתינו הודיעתנו תורה כך, שנלמד מזה שום דבר, ולפיכך עלינו להתבונן איזה דבר נלמד מזה – ועז"א אלא להפרע כו' וליתן כו' לכך הודיעתנו התורה שנברא העולם וכל אשר בו ביו"ד מאמרות, למען נדע כמה חביב לפניו ית' העולם וכל חלקיו, שנבראו בעשרה מאמרות דוגמת העולם העליון שנברא בעשר ספירות, דוגמת עשרת הדברות שבסיני, וכיון שכל כך חביב לפניו העולם, א"כ כל המקלקל בו שום דבר שנענש בו ע"י חטאיו, עני בשויו אלמנה בתרנגולתה, ויתום בביצתו (פסחים קי"ח א'), הרי קלקל דבר שחביב לפניו ית' מאוד וחפץ בקיומו ונענש גם על ענשו, (וז"ש להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות) וכמו כן הגורם ע"י צדקתו שיתקיים הכל, ושיתברך הכל בשפע ברכה, כמ"ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך, שתהא פרתו רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתו מנקר באשפה ואין חולדה מזיקתה (כפסחים דף ח' ב'), הוא עושה בזה רצון קונו. ומקבל שכר על שכרו, (וז"ש וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות) וזהו שאמרנו פ"ד מ"ב ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה עכ"ל וא"ש ודו"ק:
ובספר דברי שאול על אגדות הש"ס כתב וז"ל, פ"ה מ"א בעשרה מאמרות נברא העולם וכו', עיין בס' עקידת יצחק פ' בראשית שער שלישי מה שהאריך במאמר זה, ולפע"ד הכוונה דהנה הכוזרי כתב מופת שאין העולם קדמון שהרי מני הוסכם בכל ואין אחד שימנה פחות או יותר, שכשמגיע לעשרה הוא מתחיל למנות שנית י"א וי"ב וכדומה, ומזה מבואר שהוא נתחדש והוסכם עשרה למנין ע"ש וזה לדעתי מה שאמר בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות רק להורות שנתחדש העולם והוסכם מנין עשרה, ולכך נפרע מן הרשעים שמאבדין העולם דהיינו שאומרים שהעולם קדמון, וכן ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שמאמינים בחידוש, וזה נקרא קיום העולם וזה נקרא איבוד העולם שאומרים שלא נברא מחודש והוא קדמון חלילה ודו"ק היטב עכ"ל הטהור, (א"ה חקוק בזכרוני שכ"כ גם בס' כפות המנעול על משנתינו ע"ש) – ועיין עוד מ"ש על משנתינו בס' בית שמואל אחרון עה"ת פ' בראשית, ובס' ישמח משה עה"ת פי' בראשית בפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, ע"ש כי אין בכחי להעתיק הכל, ועמך הסליחה:
משנה ב
עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות הי' מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול – בס' אזור אליהו מהגאון בעל שבט מוסר זצ"ל כתב, הי' מכעיסין ובאין זה אחר זה בגלגול בזה העולם וז"ש "ובאין" דהיינו כל העשרה דורות באו פעם אחר פעם בגלגול לעוה"ז, עד שהביא עליהם" על כל העשרה דורות, את מי המבול, וא"ש ודו"ק (שו"ר במד"ש שכ"כ ג"כ רעיון זה, רק בדקדוק "מלת ובאין" לא כתב כלום, יען שהוא הי' גורס במשנה היו מכעיסין לפניו):
ובספר "כרם הצבי" לידידי הגאון מ' צבי הירש פערבער נ"י רב בלונדון הבירה, ס"פ בראשית, כתב על הדקדוק למה אמר עד שהביא עליהם את מי המבול, דהלא לא הביא המבול רק על דור עשירי, די"ל עפמ"ש חז"ל (ב"ר פ' כ"ח) בפ' ויאמר ה' אמחה את האדם, אפילו עפרו של אדם הראשון נמחה ע"ש, הרי שגם המתים כולם נענשו ונמחו במי המבול וא"ש לשון עד שהביא "עליהם" והנה קרוב לזה כ' במד"ש ז"ל, כי בהיות שבציוני המתים יש תועלת לנפש כנודע, ומי המבול השחיתו אף ג' טפחים של עומק המחרישה באופן שלא נשאר אפילו ציון המת, וע"כ אמר עד שהביא עליהם את מי המבול כי גם על המתים הביא עכ"ל ע"ש – ולפום רהיטא קשה לי במ"ש (בב"ר פ' כ"ח). ר' יהוד' בר סימון בשם ר' יוחנן אמר אפילו עפרו של אדם הראשון נמחה. הלא ר' יוחנן סובר (בזבחים קי"ג א') דלא ירד מבול לארץ ישראל, ואדה"ר הלא קבור במערת המכפלה שבחברון, וא"כ איך נמחה עפרו של אדה"ר במבול וצ"ע.
עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו וקבל עליו שכר כולם, (במשנה שבגמרא הגירסא וקבל שכר כולם ע"ש) – כתב הרע"ב ז"ל שקבל בעוה"ב שכר כנגד כולם. שכל אדם יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע וכו' עכ"ל – וכתב בס' כרם הצבי הנ"ל, קשה מדוע לא אמר כן גם גבי נח שבא וקבל שכר כולם, ואולי בשביל שלא הי' צדיק גמור כמו אאע"ה די לו שהפקיע את עצמו שניצל אבל לא זכה כ"כ שיטול ויוריש גם חלקם בג"ע עכ"ל (וכבר קדמו בזה במד"ש ז"ל בד"ה ובאמרו וכו' ע"ש), ועוד כתב בס' הנ"ל, כי מאדם עד נח הכעיסו את בוראם ולא היה להם חלק לעוה"ב, ולכן לא אמר עד שבא נח וקבל שכר כולם, כי לא היה להם מה להוריש עיי"ש, ואין להאריך (בס' בנין יהושע על אדר"נ פ' ט"ל כתב, שמעתי טעם נכון שזכו כמה רשעים לכמה מצות רבות וגדולים כגון כתיבת ספר תורה והכנסת כלה וצדקה לעניים הגונים וכדומה" משום שהצדיק חבירו שיהיה נוטל חלק הרשע בג"ע לא היה סיפק בידו להנך מצות מפני חסרון כיס עפ"י מזלו הנולד בו. וכדי שלא יהיה חסר לצדיק המצות הללו לכן הרשע עושה שליחותו בזה כדאיתא בברכות ר"פ כיצד מברכין, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, וראוי לאמרו עכ"ל הטהור ע"ש):
בליקוטים לפרקי אבות שנדפסו בחלק הראשון מזה החיבור כתבתי על משנתינו מה ששמעתי (בשם הרב החריף מהו' עקיבא סופר ז"ל מק"ק פאפא יע"א) שהך "וקבל שכר כולם" קאי על הקב"ה, שכל כך היה לו נחת רוח ממצות ומעש"ט של אברהם אבינו, עד שקיבל בזה שכר ותשלומין על כל הצער שהיה לו מכל הדורות הקודמין שהיו מכעיסין ובאין, וא"ש ודו"ק (בס' מקוה ישראל על פ"א כתב וז"ל, ומה שלא אומר אצל נחח שקבל שכר כולם כתב במד"ש מפני שלא היה צדיק כמו אברהם אבינו, ולפי האמור מקודם ששכר כולם היינו שהצילם, בל"ז לק"מ כי נח לא הצילם וע"כ נקראו מי נח עכ"ל:
משנה ג
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו וכו' עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים במצרים ועשר על הים. עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקב"ה במדבר וכו' – כתוב בפירש"י ז"ל כנגד עשרה נסיונות שנתנסה א"א ועמד בכולם, כנגדן עשה הקב"ה לישראל במצרים עשרה נסים ועשרה על הים, והביא עשר מכות על המצריים במצרים ועשר על הים, וכנגדן נתן לבניו עשרת הדברות וכו' ע"ש ובס' זכות אבות על פ"א הביא בשם פרקי דר"א (פ' כ"ו) ועשרה נסיונות נתנסה א"א ועמד בכולם, וצפוי היה לפניו שעתידין בניו לנסות להקב"ה עשרה נסיונות והקדים רפואה למכתם ונסהו בעשרה נסיונות וכו' עכ"ל ע"ש:
משנה ד
עשרה נסים נעשו לאבותינו בביהמ"ק, לא הפילה אשה מריח בשר הקודש, כתב התוי"ט ז"ל בשם רש"י מריח אברים של המערכה שאלו הריחה ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קודש עכ"ל – ותמה בתוס' חדשים הא אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש וגמרא ערוכה היא ביומא דף פ"ב ע"א עוברה שהריחה תוחבין לה כו' בשר קודש ברוטב, וע"ש התירוץ בשם הגאון מ' שאול ז"ל מאמסטערדאם וע"ע מיש על זה הגאון בעל כפות תמרים ז"ל ביומא דף פ"ב בד"ה עוברה שהריחה בשר הקודש וכו' עיי"ש, ובס' בנין יהושע על אבות דר"נ פרק ל"ה מקיים דברי רש"י כי ז"ל רש"י כפי אשר נדפס בס' דרך חיים של זקיני הגאון מהר"ל מפראג ז"ל שאם היתה מריחה אין נותנין לה ואעפ"כ לא הפילה עכ"ל, ונחסר רק וא"ו וצ"ל ואין נותנין לה וכוונת רש"י שאם היתה מריחה ויזדמן שלא היו נותנין לה מפני הטרדא או שהיתה האשה בושה לתבוע אעפ"כ היה הנס שלא הפילה מהריח, אבל אם תבעה שיתנו לה דוקא מודה רש"י כדין המשנה והברייתא הנ"ל כנ"ל להפך בזכותו של רש"י ונכון הוא בס"ד עכ"ל הטהור:
עומדים צפופים ומשתחוים רוחים ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם – פי' מהר"ם שיף ז"ל הקישור ע"ד (ב"ק דף ט"ז ע"א) שדרה של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש והוא דלא כרע וכו' וכתבו התוס' הטעם לפי שמצוה לכרוע במודים וכי זקיף זקיף כחויא כו' מדה כנגד מדה ע"ש עכ"ל ודפח"ח:
(ומרן בעל חת"ס ז"ל בס' תורת משה עה"ת כתב בהפטורה לפ' חוקת וז"ל, עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, היינו לקבל הכל באהבה וידעו שהכל לטובה, והיינו אע"ג שעמדו צפופים בדוחק אעפ"כ משתחוים ומודים לה' באמונה שזהו לריווח והצלחה -- והרע"ב פי' ומשתחוים כשאמרו הווידוי נתרחב שלא ישמע דברי חבירו, ומאי ענין ווידוי לכאן ונראה דאחז"ל מקום ארון אינו מן המדה וכל דבר רוחני אינו ממעט המקום כמו שיראה עין בעין איך היה אפשר שישראל נכנסו בבהמ"ק שהיה רק קל"ה אמה וישראל היו כפלי כפלים כיוצאי מצרים. אלא מכח קדושתם מחזיק המועט את המרובה, ואלו היו קדושים לגמרי לא היו עומדים צפופים בדוחק כלל, ולכך כשהרגישו הדוחק והבינו שזה מחסרון קדושה, התוודו, ומיד נתרחב להם ומשתחוים רווחים וא"ש עכ"ל הטהור) ואיש אחד אמר לי בדרך הלצה מדוע עמדו צפופים ולא היה הנס גם ע"ז שיעמדו רווחים, אבל אילו היה להם תמיד מקום בריווח, היו הולכים ומטיילים בבהמ"ק אנה ואנה, כדרך כמה אנשי שהולכים בשעת תפלתם בביהכנ"ס ברצוא ושוב ממזרח למערב ומדרום לצפון, וכן לא יעשה, ולכך היו עומדים צפופים כדי שלא יוכלו לעשות כן. ורק בשעת הווידוי או התפלה בלחש היו משתחוים רווחים ודפח"ח:
ובספר מגן אבות להגאון ר' שלמה קלוגר זצ"ל כתב ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים, ומה שייכות לבהמ"ק ואיך פתח בבהמ"ק וסיים בירושלים, (א"ה כן מקשה הגמרא ביומא דף כ"א ומתרץ כמובא בתוי"ט ז"ל בכאן וצ"ע) ונראה דגם זה נמשך מן בהמ"ק כיון דאחז"ל דאין הערוד ממית אלא החטא ממית, א"כ כיון שאחז"ל דאין אדם לן בירושלים ובידו עון דתמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה ותמיד של בין הערביים מכפר על עבירות שביום, ובעל העקידה ז"ל הביא הגירסא להיפך תמיד של שחר מכפר על עבירות שביום ותמיד של בין הערביים מכפר על עבירות שבלילה ופי' הכוונה דהיה מגין שלא יבואו לידי חטאים כלל וכו' וכיון דל היה חוטא לא היה נענש ע"י נחש ועקרב דאין הנחש ממית אלא החטא ממית, לכך נמשך זה מבהמ"ק דהיה מגין שלא יבואו לידי חטאים ולכך לא הזיק נחש ועקרב בירושלים כיון דלא היו חוטאים ומ"ש ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים נראה דזה שייך נמי לבהמ"ק, כיון דכל דמקריב קרבן טעון לינה, ולכך אם יהיה המקום צר לו לא יהיה יכול ללון שם גם ימנע מכאן ולהבא מלהקריב כיון דהוי צר לו ללון, לכך נעשה נס שלא אמר אדם צר לי המקום וכו' – ועוד י"ל מ"ש ולא אמר אדם לחבירו, ולמה דייק לחבירו, והיה די לומר ולא אמר אדם צר לי המקום, וגם למה לי כלל האמירה הו"ל לומר גוף הענין, לא היה לאדם צר המקום ללון בירושלים אך נראה הכוונה דירושלים כך היה דרכה למי שלא היה בידו חטאים לא היתה צרה והיתה מתרחבת לו במאי דאפשר, אבל אם היה חוטא היה באמת המקום צר לו כמו עתה שאחז"ל ארץ צבי כתיב בה וכו' א"כ כאשר בעת שהעכו"ם יושבין בה היא קצרה ובעת שישראל יושבין בה היא מתרחבת כמו כן גם בהיות ישראל יושבים על אדמתם היה כן דלמי שלא היה בידו חטאים לא היה צר לו ולמי שהיה בידו חטאים היה צר המקום, ולכך לא היה התנא יכול לומר דלא היה צר המקום ללון בירושלים דודאי היו בני אדם שהיה צר להם, רק אפילו מי שהיה צר לו היה מתבייש לומר כן לחבירו דאז יהיה ניכר שהוא חוטא, ולכך לא היה אדם אומר לחבירו צר לי המקום שהיה מתבייש לומר כן לחבירו דיתגלה קלונו ברבים ובדרך זה י"ל דשייך נס זה לבהמ"ק דהנה אפילו מי היה בידו חטאים מ"מ תמיד של בין הערביים מכפר עליו וכיון דכבר נתכפר חטאו שוב לא היה המקום צר לו ובזה א"ש דנקט הני תרתי יחד דלא הזיק נחש וכו' ולא אמר אדם לחבירו וכו' דשניהם עשה התמיד של שחר ושל בין הערביים דהיו מגינים על להבא שלא יבואו לידי חטאים, ולכך לא הזיק נחש וכו' ולא אמר אדם לחבירו וכו' עכ"ד החריפים, (ואמנם בגמר דבריו אדם הגדול בענקים נתפס כיון דהתמיד היה מגין שלא יבואו לידי חטאים כדמסיק בסוף. א"כ לא היה אדם חוטא בירושלים, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דהו"ל לתנא לומר בקיצור, ולא היה לאדם צר המקום ללון בירושלים וצ"ע):
משנה ה
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות וכו' – בס' "עיון יעקב" על העין יעקב פסחים דף כד כתב ע"ז בזה"ל". עשרה דברים נבראו בה"ש בע"ש, ראיתי הרבה טעמים במפרשים בזה ולא מצאתי בהם נחת, ע"כ אמרתי כל כיוצא בזה שתיקתי יפה מדיבורי כי כבוד אלקים הסתר דבר עכ"ל -- ובמהרש"א ז"ל בח"א לשם, כתב וז"ל, ונראה הא די' דברים בע"ש נבראו כו' דודאי נבראו בששת ימי בראשית דאין כל חדש וגו' אלא, דר"ל דלא נגמרו בפועל אלא בכח עד שנגמר פעולת כל אחד מהי' דברים בשעתו, והרמז דכל פעולות ומעשה בראשית מסיים ביו"ד דהשישי, לרמוז דבסוף ששי בין השמשות נבראו עשרה דברים היינו בכח ולא משנה ו' שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם, חכם אינו מדבר וכו' ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון – בילקה"ג על פ"א שנדפס בפאקש בשנת תרס"ו כתבתי מלבד הפשט הפשוט עוד כוונה אחרת בזה, וכעת ראיתי שכבר קדמני בזה במד"ש שכתב וז"ל, ואפשר עוד הודיע כי החכם צריך שיכיר וידע מעלת הראשונים שהוא יותר מהאחרונים, ולא יאמר גם לי לבב כמוהם לא נופל אנכי מהם, רק יאמר כמו שאמר ר' יוחנן אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רפב"י וז"ש, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כלומר כי מכיר שהראשון סוף סוף הוא ראשון ושכלם כפתחו של אולם והאחרון הוא רק אחרון ולא אכשור דרי עכ"ל הטהור:
ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי – כתב בס' שיחת חולין של ת"ח:
הגאון ר' משה חפץ ז"ל דרש ברבים פלפול עמוק ובתוך הדרשה הגיד לו אחד מהעומדים עליו כי לא חידש כלום כי כבר ראה הדברים כתובים בספר [ובאמת היה בתוך פלפולו הגדול דבר אחד קטן שהיה נכתב באיזה ספר מקודם אשר לא ראה עוד עין הגאון:
הנ"ל] ויען הגאון ויאמר הנה אמרו באבות שבעה דברים בחכם וחלופיהן בגולם, וחשב שם בתוך השבעה דברים אשר בחכם, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, וא"כ החילף הוא בגולם שעל מה שלא שמע אומר שמעתי וקשה וכי גולם קרית ליה והלא שקרן הוא ולא גולם, אך הכוונה הוא כך, דהנה החכם כאשר ישמע מאיזה איש דברים חדשים. אף כי שמע כמעט כל הדברים רק איזה פרט בתוך הדברים הוא חדש אצלו, נחשב הדבר ההוא בעיניו כמוצא שלל רב ובעיניו כאילו הכל חדש, וז"ש, ועל מה שלא שמע, פי' אם רק מה (דבר מועט לא שמע אומר לא שמעתי כולה וחלופיהן בגולם, אצל הגולם הוא ההיפך אף שכל הדברים חדשים, ורק איזה דבר מועט יש בו ששמע, כבר אומר על הכל ששמע ע"כ דפח"ח:
משנה ז ח' ט' י' יא
שבעה מיני פרעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירות וכו' – ויש להבין למה חשב דוקא אלו שבעה מיני פורעניות והא איכא הרבה מיני פורעניות ר"ל -- וכתב בס' דורש לפרקים בשם ס' כפות המנעול, דהתנא מפרש הקרא דכתיב (ויקרא כ"ו) ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם וחשיב ואזיל שבעה מיני פורעניות אלו רעב דכתיב ונתתי שמיכם כברזל וארצכם כנחושה. רעב של מהימה דכתיב ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל. רעב של כליה דכתיב ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם. חיה רעה דכתיב והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם. חרב דכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. דבר דכתיב ושלחתי דבר בתוככם. גלות דכתיב ואתכם אזרה בגוים – וזהו שמפרש התנא שאותן שבעה מיני פורעניות שאמר הכתוב באים בשביל אלו שבעה גופי עבירות והם באים מדה כנגד מדה – "מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין רעב של בצורת בא מקצתן רעבים ומקצתן שבעים משום דרעב של בצורת היא, כשחלקה אחת ירדה גשמים וחלקה אחת לא ירדה גשמים השער מתייקר, מקצתן שבעים, אותם שיש להם תבואתם או ממון לקנות, ומקצתן רעבים, שקונים התבואה ביוקר ואין להם ממון להשביע את עצמן גמרו שלא לעשר רעב של מהומה ושל בצורת באי פי' הרע"ב ז"ל מפני הגייסות אין יכולין לאסוף התבואה, וזה ג"כ מדה כנגד מדה עפ"י מאמרם זיל (תענית ז) אר"י גדול יום הגשמים שאפילו גייסות פוסקות בה שנאמר תהלים ס"ה תלמיה רוה נחת גדודיה ע"כ ולכן כשגמרו שלא לעשר שגשמים נעצרים לגמרי ואין כאן דבר הפוסקת לגייסות, אז גם רעב של מהומה בא מפני הגייסות כי אין דבר שיפסיקם – וושלא ליטול את החלה רעב של כליה בא, עפ"י מאמרם ז"ל (בב"ר פ"א) בראשית ברא אלקים בשביל חלה שנקראת ראשית, וא"כ ליטול את החלה היא סיבה אל בריאת העולם וקיומו, כמו כן בהעדר הפרשתה היא סבה אשר ח"ו ימוטו מיסדי תבל ולכן רעב של כליה בא והיא מדה כנגד מדה – דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דקא כמאמרם ז"ל אם אין דין למטה יש דין למעלה ועל פירות שביעית' היא מדה כנגד מדה שאסף הפירות הביתה ולא הפקירם וגורם שעניים יושבים בביתם ואין יוצאים ללקוט. ע"כ גם הוא נאסף אל הבית מפני הדבר כמאמרם ז"ל (ב"ק ס') דבר בעיר כנס רגליך – אחרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה' ע"ד מאמרם ז"ל (סנהדרין ז') לעולם יראה הדיין כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו וכו' וכיון שדיינים כאלו המענים ומעוותים את הדין אינם שמים על לב כאלו חרב מונחת וכו' שאילו נתנו לב לזאת, לא היו באים לידי מדה זו לענות ולפוות את הדין ולהורות בתורה שלא כהלכה, ולכן באותה מדה ענוש יענשו, כי תבוא עליהם חרב בפועל, תחת אשר לא ראו החרב בין ירכותיהם בכח – "חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם כמ"ש (ויקרא כ"ו) והשלחתי בכם את חית השדה ואם באלה לא תוסרו לי ודרשו חז"ל (שבת ל"ג א') אל תקרי באלה (בצירי) אלא באלה (בקמץ) היא שבועת שוא. ובשבועת שקר נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך ובחלול השם כתיב ולא תחללו את שם קדשי כמובא בגמ' (שבת ל"ג א') ע"ש:
חרב באה לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה – כתב בס' מנחת ישראל וז"ל, נ"ל לפרש המשנה בדרך פשוט ותמהני שלא קדמני רבנן עפ"מ דאיתא בגמ' סוטה כ"ב ע"א מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצמים כל הרוגיה, כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מור וכו' עיי"ש, ותמיהתו אינה תמיה, כי באמת כבר קדמו הגאון חיד"א ז"ל בס' זרוע ימין לפ"א שכתב בזה"ל:
חרב באה לעולם וכו' ואתיא כי הא דאמרינן כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה והורה, הרי שעל עוות הדין ומורה שלא כהלכה רבים חללים, ואמרו ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה, הרי שעל עינוי הדין הרוגים איכא עכ"ל ע"ש:
חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא – במד"ש מביא בשם החסיד ז"ל, דכל מעלת האדם נגד חיתו ארץ הוא כח הדיבור שנתן השי"ת לאדם, וכ"ז כשמשתמש בכח הדיבור לתורה ועבודה. אבל מי שחילל כח הדיבור שלו ונשבע לשוא ולשקר, א"כ אין לו שום מעלה נגד החיה רעה, וע"כ חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא עיי"ש, (ואולי משו"ה אמרו חז"ל אין חיה רעה שולטת באדם אא"כ נדמה לו כבהמה שנא' אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו. כלומר שיש לו יקר מעלת הדיבור ולא יבין להשתמש בו בקודש, אלא מחללו בדיבורים טמאים לנפש אדם, ע"כ נמשל כבהמות נדמו, ואין לו שום מעלה נגד החיה רעה ולכך שולטת בו וק"ל) – ובס' בינה לעתים דרוש ס"ו פי' חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא הכוונה על האדם עצמו שע"י שבועת שוא נשתנה לחיה רעה, כי עד עכשיו היה בעל חי מדבר נולד מאז יצא לאויר העולם, ונקרא שמו אדם ביום הולדו מצד הכח הדברי שבו. אכן עתה ע"י השבועת שוא שהוציא מפיו, הוא כמו עכשיו בא לעולם נהפך למין אחר ונעשה חיה, כי אבד מעלת הדיבור וכאלו איננו בו עכדפח"ח:
ומ"ש התנא ועל חלול השם, זה נלמד משבועת שקר, כדאיתא בשבת ל"ג ע"א ומובא בתוי"ט ז"ל בכאן, שנאמר ואם באלה לא תוסרו לי, אל תקרי באלה אלא באלה, (ופירש"י ויש במשמע בין שוא בין שקר), וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה וגו' (עיין בעין יעקב ובחי' הרי"ף ז"ל שבת דף הנ"ל), וכתיב בשבועת שקר לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך, ובחלול השם כתיב ולא תחללו את שם קדשי, וילפינן בגז"ש חילול חילול משבועה, וזה דלח כמ"ש לעיל בשם דורש לפרקים בשם כפית המנעול ע"ש ודו"ק]:
גלות בא לעולם על ע"א ועל ג"ע ועל שפ"ד ועל שמטת הארץ – עיין בכלי יקר עה"ת פ' בהר שכתב טעם שחייבים גלות על שאינם שומרים שמטת הארץ ע"ש – ולפענ"ד נראה הטעם עפ"י מ"ש בס' תפארת יהונתן עה"ת ר"פ בהר כי פשיט טעם שמיטה כדי שיהיו פנוים לעסוק בתורה, ע"ש, א"כ אם אינם שומרים שמיטה אין להם פנאי לעסוק בתורה, ובעון ביטול תורה גלי ישראל מארצם כדאיתא בירושלמי וויתר הקב"ה על ע"ז ג"ע ושפ"ד ולא וויתר על עון ביטול תורה שנא' על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי, וז"ש התנא, גלות בא לעולם על ע"ז ועל ג"ע ועל שפ"ד, ואילו עוסקים בתורה הקב"ה היה מיותר, לז"א ועל שמטת הארץ, כי ע"י שאין שומרים שמיטה, יש להם עון ביטול תורה, וע"ז אין הקב"ה מוותר, ולכך חייבים גלות, ומיושב בזה מה דנקט התנא הני ד' עבירות ולא סגי בע"ז ג"ע ושפ"ד ודו"ק:
(שו"ר מ"ש בזה בס' כבוד שבת על פ"א הטעם בדרך דרוש אך לפי שלדעתי הוא רחוק מן האמת לכן לא העתקתיו):
משנה יב
בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו' מפני מעשר עני וכו' מפני גזל מתנות עניים – עיין בתוס' יו"ט בשם המד"ש בשם הר"מ אלמושנינו ז"ל שכאשר יקרה שיהיה דבר באלו הפרקים יתרבה אז בעון אלו וכו' והנה הוא מדה כנגד מדה, כי החסיר חיות העני, וגם חשב שכשיתן שיחסר לו לחמו כשיארכו לו חייו לכך יחסרו חייו ותשאר תבואתו לאחרים ע"ש – ונ"ל שמכאן יצא להם להב"ד צדק בעיר פפד"מ יע"א הפסק דין שפסקו בענין הקמצן והפזרן, המובא בהקדמה לס' חתן סופר ח"ר מאדמ"ו הגאון זצ"ל ומוזכר גם בספרי ילקוט הגרשוני, ח"ב על תנ"ך וחמש מגלות דף נ"ט עיי"ש:
משנה יג
ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום – העולם מפרשים בדרך הלצה, דכוונת התנא "האומר" בלשון יחיד דהיינו אם רק איש יחיד אומר כן אז היא מדה בינונית, אבל "ויש אומרים" אם יש הרבה אנשים שאומרים כן אז הוא מדת סדום כי אז לא יקבל העני משום צד החזקה לחלצו מעניו – ואדמ"ו הגאון מהר"ם שיק זצ"ל פי' כי הכל תלוי לפי הנגינה (ובל"א בעטאנוע) על איזה אופן שאומרים כך, למשל אם יאמר האדם שלי שלי ושלך שלך, וכוונתי, שגם אם אין לי כל כך הון ועושר רב כמו שיש לך אעפ"כ אין אני מקנא אותך, כי אם נתן השי"ת לך הרבה ולי נתן מעט מסתמא כך צריך להיות, ואם יאמר האדם "שלי שלי שלך שלך" על אופן זה אז הוא מדה בינונית, אבל ויש אומרים זה על אופן שאמרוהו אנשי סדום שאמרו "שלי שלי' מה שיש לי הוא "שלי" דהיינו כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ע"י שיגעתי ועמלתי ועשיתי כל מלאכתי בהתמדה רבה כנסתי לי כסף וזהב וסגולת מלכים, "ושלך שלך עניותך ודלותך הוא "שלך" לך לעצמך יתייחס הדלות והעניות על כי עצל אתה ואינך חפץ ליגע ולעמול במלאכה על כן לך ועסוק במלאכה ותתעשר גם אתה כמוני, אבל שאני אתן לך "משלי" זאת לא תקום ולא תהיה – אם בנגינה כזאת ועל אופן זה יאמרוהו, אז הוא מדת סדום ע"כ דפח"ח:
ובס' "דורש לפרקים" כתב וז"ל וע"ד הלצה שמעתי בזה מרב אחד אשר הנך לקבץ נדבה מגבירי עירו בעד איש יקר אשר ירד מנכסיו ר"נ ובא לבית גביר אחד ונתן לו כתף סוררת ואמר כי הוא מוכרח לתת לאנשי משפחתו הקרובים אליו והרב ידע בטוב אשר גם ממשפחתו יקפוץ ידו ויטמון אותה בצלחת מבלי לתת להם מאומה ויאמר לו – האומר שלי שלי – הקרובים שלי הם שלי ומוטל עלי לתת להם ולשית עליהם עין לחמלה במסת נדבת ידי – ושלך שלך – הקרובים שלך הם שלך, ומוטל עליך להעניקם משפעת ברכתך. אשר ברכך ה' – זו מדה בינונית – אבל ויש "אומרים" היינו שרק אומרים כן ונתון לא יתנו ואף מבשרם יעלימו עין זו מדת סדום, עכדפח"ח):
שלי שלך ושלך שלי עם הארץ עיין בס' מנחת שבת על פ"א שפי' שאומר שאין לשום אדם קנין לומר שרכוש זה לו לבדו הוא. אלא הכל בשותפות, וכמו שהאויר והמים הם שוים לכל נפש, כן הכסף והזהב וכל חמדת הארץ חלק כחלק יחלק בכל משפחות האדמה, ואין שום קנין וזכות בהם **(בסוף פרק ד' ב"ה שאין לפניו כו' ולא משוא פנים ולא מקח שוחד שהכל שלו, ופי' הרמב"ם שאינו לוקח שוחד מצוה כנגד עבירה כי אין מצוה מכבה עבירה וז"כ ולא מקח שוחד. והקשה המד"ש א"כ איך שייך הנתינת טעם שהכל שלו, ותירץ בס' כתב סופר עה"ת פ' בהר כי יש ויש שבוטחים על צדקת פזרונם שנותנים צדקה ומחזיקים עניים ויהיה זה מחפה לעבירות שעוברים בין אדם למקום כדכתיב וחטאך בצדקה פרוק, אבל הם חוטאים בנפשותם כי אין מצוה מכבה עבירה, והנה כתיב כי ממך הכל ומידך נתנו לך והכל של הקב"ה ואין אדם נותן צדקה משלו, ורק בעושים רצונו של מקום שאז והארץ נתן לבני אדם אז נותן משלו כי אז הכל של האדם, אבל אם חוטא ועובר על מצות ה' אשר לא תיעשה ודימה בנפשו שיפרוק בצדקה, הוא טעות, דהא אז הממון של הקב"ה ולה' הארץ ומלואה. וזהו כוונת המשנה שאין לפניו לא מקח שוחד דהיינו שיתן צדקה לעניים, כי הכל שלו, כי באופן זה הכל שלו כנ"ל, ע"כ דפח"ח:
(ועיין מ"ש לעיל סוף פ"ד דלפענ"ד הרמב"ם אינו גורס במשנה הנ"ל תיבות שהכל שלו' וכן לא נדפסו הני ב' תיבות בפרקי אבות שבכל הסידורים):)** לאחד יותר מחבירו, וכדעה הנפסדה של הקאמוניסטען, והיינו "שלי שלך ושלך שלי" – היא עם הארץ שמותר לקרעו כדג ולנוחרו אפי' ביוהכ"פ שחל להיות בשבת עיי"ש:
שלי שלך ושלך שלך חסיד – שלך שלי ושלי שלי רשע וקשה הלא כל עילת הדבר מה שהוא קורא אותו חסיד, הוא על אמרו שלי שלך והוא מוותר ונדיב ראוי לקרותו חסיד, אבל מה מן החסידות נמצא בו במאמר שלך שלך, וכן בחלוקה הב' אצל הרשע, הנה על אמרו שלך שלי ראוי לקרותו רשע. אבל למה הרשיעו אותו על אמרו שלי שלי – וכתב בס' אוהל יעקב פ' משפטים (בחלק יריעות האוהל) דכוונת התנא על ההבדל הגדול שבין החסיד להרשע, בהזדמן אצל אחד ממון המוטל בספק אם הוא שלו או של חבירו, כי בהיות הממון אצל החסיד, באין ספק יהיה אצלו הרעיון הראשון על אותו סך שמסתמא אינו שלו והוא של חבירו, וגם כי אינו יודע בבירור ויוכל היות כי שלו הוא. עכ"ז יתעשת ויאמר גם אם המעות שלי, יותר טוב שיהיה גם שלי נשאר, אצלו מאשר אשאיר הסך ההוא לעצמי כי אולי הוא של חבירו – לא כן הדבר באדם רשע, כי הוא יכריע מיד ויאמר הלא המעות הוא שלי מן הסתם, גם כי אינו יודע בהחלט, עכ"ז יותר נכון לפניו כי יהיה גם של חבירו נשאר אצלו, למען לא יצטרך לדאוג על שלו שמא ישאר אצל חבירו לכן יאמר גם אם אני טועה בי, יותר טוב לי שארויח אנכי משל זולתי משירויח זולתי משלי וזהו ממש מאמר "שלי שלך", כלומר יותר טוב לפני שיהיה גם שלי שלך, למען ושלך שלך, היינו כדי שיהיה שלך נשאר אצלך וידי לא תהי בו, זהו ממדת כ החסיד, אמנם הרשע יכריע תמיד בהיפך, וזהו "שלך שלי ושלי שלי" כלומר גם אם הוא שלך, מוטב שישאר שלך אצלי, כדי ושלי שלי, ר"ל מה שהוא שלי יהיה נשאר בידי בודאי ע"כ דפח"ח:
משנה יד
ארבע מדות בדעות, נוח לכעוס ונוח לרצות יצא הפסדו בשכרו, קשה לכעוס וקשה לרצות יצא שכרו בהפסדו, קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד, נוח לכעוס וקשה לרצות רשע כתב בס' מקוה ישראל על פ"א, שזו ג"כ ממדת השי"ת שקשה לכעוס ונוח לרצות. כאמור שובו אלי ואשובה אליכם. אבל חסרון התשובה והוספת החטאים המה הגורמים עכוב הגלות, כי הלא גם בצרתם לו צר כביכול, וכ"פ בכלי חמדה בפ' ואתחנן כפל נחמו נחמו עמי, שהראשון היינו נחמו להקב"ה שמבקש ג"כ נחמה כי מה לו לאב שהגלה את ניו, אבל באמת הוא רך לרצות עכ"ל -- (א"ה וכן איתא בפיוט האוחז ביד וכו' וכל מאמינים שהוא קשה לכעוס וכ"מ שהוא רך לרצות, ואפשר דמשו"ה אמרינן בסליחות, מתנהג בחסידות, היינו משום שהוא קשה לכעוס ונוח לרצות, וא"כ הוא חסיד כמבואר במשנתינו, ועוד י"ל דהקב"ה הוא חסיד כמבואר במשנה דלעיל דהאומר שלי שלך ושלך שלך הוא חסיד, וכתב שם בס' מקוה ישראל הנ"ל, וזו מדת הקב"ה שהכל שלו שנא' לי הכסף וגו' והוא אינו נוטל כלום מבן אדם וזהו שלי שלך ושלך שלך, וע"כ שפיר אמרינן על הקב"ה מתנהג בחסידות, וכן בהגדה של פסח אמרינן, חסיד הוא, וא"ש):
משנה טו
ארבע מדות בתלמידים מהיר לשמוע ומהיר לאבד יצא שכרו בהפסדו, קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו, מהיר לשמוע וקשה לאבד חכם. קשה לשמוע ומהיר לאבד זה חלק רע כתב הגאון רי שלמה קלוגר ז"ל בס' מגן אבות וז"ל מ"ש יצא שכרו בהפסדו או להיפוך נראה הכוונה דלכך סמך זה אל מ"ש תחלה נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו [כ"ה הגירסא במשנה שבגמרא] קשה לכעוס וכו'. דהנה אמרו חז"ל כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו, א"כ מוכח דענין החכמה תלוי בענין הכעס, לכך מי שהוא מהיר לשמוע ומהיר לאבד הוי לו מדה כנגד מדה כנגד מה שהוא נוח לרצות הוי מהיר לשמוע וכנגד מה שהוא נוח לכעוס, הוי מהיר לאבד. דכל הכועס חכמתו מסתלקת הימנו. א"כ מי שהוא מהיר לשמוע ומהיר לאבד מוכח הוי נוח לכעוס ונוח לרצות וז"ש התנא. דמי שהוא מהיר לשמוע ומהיר לאבד מוכח דהוי נוח לכעוס ונוח לרצות, ומוכח מזה דכבר יצא שכרו בהפסדו תחלה לכך נעשה לו מדה כנגד מדה, ולהיפוך מי שקשה לשמוע וקשה לאבד בעבור שהוא קשה לכעוס הוי קשה לאבד ובעבור שהוא קשה לרצות הוא קשה לשמוע ומוכח מזה דמכבר יצא הפסדו בשכרו, ומי שהוא מהיר לשמוע וקשה לאבד מוכח דהוא קשה לכעוס ונוח לרצות, א"כ זה נקרא איש טוב שהוא טוב בטבע לכך אמר זה חלק טוב (כמו שהוא הגירסא בפ"א שבסידורים), ולהיפוך מי שקשה לשמוע ומהיר לאבד מוכח דהוא קשה לרצות ונוח לכעוס, לכך אמר זה חלק רע, אדם שהוא רע בטבע וכעסן, לכך הוי חלקו כך עכ"ד הנחמדים:
משנה טז
ארבע מדות בנותני צדקה, הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים (פי' הרע"ב ז"ל דיודע שהצדקה מעשרת, ואינו רוצה שאחרים יתעשרו). יתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו (פי' בס' שיחת חולין של ת"ח ע"ד שאמרו בפ"ק דב"ב גבי מונבז המלך שאמר אבותיי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי וזה הכוונה עינו רעה בשלו שהוא מקמץ לעצמו). יתן ויתני אחרים חסיד, לא יתן ולא יתנו אחרים רשע – כתב הגאון חיד"א ז"ל, ד' מדות בנותני צדקה. מקשים דבכלל תני לא יתן ולא יתנו אחרים (ועיין בפי' הרע"ב שתי' בדוחק) ואפשר במנהג שיש שאדם חשוב עני עושין לו חתימות, שכל חותם יתן לו כך בחודש, והכל הולכין אחר החותם הראשון, שאם הוא יחתום בעין יפה כל הבאים אחריו חותמין כמותו או לפי ערכם, אך אם הוא עין רעה וחותם סך מועט, אין שום אחד מוסיף על ערכו ויוצא תקלה גדולה לעני, וזה המציאות או כיוצא בו קרי נותן, ולא יתן ולא יתנו אחרים עכ"ל בספרו זרוע ימין לכאן ע"ש – ועפי"ד הק' אפשר ליישב הקושיא שהביא בתוי"ט ז"ל עמ"ש יתן ויתנו אחרים חסיד. הא כן הוא מדת כל אדם שיתן ויתנו אחרים, ולפי"ז ניחא דה"פ מי שעושה לפנים משוה"ד וחותם סך מסויים כדי שאחרים יקחו ראיה ממנו ויאמרו אם הוא שאיננו עשיר נותן סך כזה, אנו שיש לנו הון ועושר בודאי צריכים אנחנו ליתן סך מסויים, וז"ש יתן כדי שיתנו אחרים חסיד וא"ש -- ובפשוט י"ל עוד דכוונת התנא, יתן והוא עושה ומעשה שיתנו גם אחרים, הוא חסיד (שו"ר שכ"כ במד"ש וגם הפי' הראשון שכתבתי שחותם עצמו בסך יפה, מצאתי אח"כ בס' מקוה ישראל על פ"א ע"ש):
ובספר זהב שיבה להגאון מהר"ש אלגאזי ז"ל כתב נשאלתי במס' אבות ארבע מדות בנותני צדקה, הכל תמהים אם לא יתן ולא יתנו אחרים היכי שייך למחשבי' בהדי נותני צדקה, והשבתי עם מה שאמרו בגמרא איזהו רשע ערום הנותן צדקה לעני שיש לו מאתים זוז חסר אחד ונותן לו אותו הזוז להשלימו למאתים, שלא יוכל לקחת עוד מכאן ואילך הוא סיבה שלא יתנו לו אחרים צדקה, ובזה א"ש חשבו בנותני צדקה שהרי נותן צדקה לכל עני שרואה שיש בידו מאתים זוז חסר דינר להשלימו למאתים, וקראו רשע שכוונתו שלא יתן לו שום אדם עוד. לא הוא ולא אחרים, וזהו ששנינו לא יתן לשון עתיד ולא שנינו אינו נותן לשון הווה, והוא מאמר הגמרא איזהו רשע ערום שנותן צדקה לעני שיש לו מאתים זוז חסר דינר עכ"ל הטהור:
משנה יז
ארבע מדות בהולכי בית המדרש, הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו, עושה ואינו הולך שכר מעשה בידו (ראיתי פי' ע"ז בשם הרב הקדוש מהו' דוב בער ממעזריטש זצ"ל דהצדיק נקרא הולך יען שהולך ממדרגה למדרגה, אבל מי שעושה ע"מ לקבל פרס זה אינו נקרא הולך, וז"ש עושה ואעפי"כ אינו הולך, אינו נקרא הולך, והטעם לפי ששכר מעשה בידו, שעושה ע"מ לקבל פרס וק"ל), הולך ועושה חסיד, לא הולך ולא עושה רשע – מאז אמרתי הכוונה וכעת מצאתי שכיוונתי בזה לדעת הגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בס' מגן אבות שכתב וז"ל, מ"ש שכר הליכה בידו, דהנה שכר קטן נותן הקב"ה בהאי עלמא, ולפעמים ממתין בשכר זה עד בניו אחריו, אבל מי שאין לו שכר הרבה לזה משלם שכרו תיכף ומיד כיון דהוי שכר מועט. וכן יש במדרש משל על כלל ישראל ואוה"ע דלאוה"ע משלם תיכף שכרם מיד, אבל לישראל אומר חשבון גדול יש לי לעשות עמכם, המתינו לי עד שאקח פנאי, עיין במד"ש ובמשל שם, וז"ש כאן הולך ואינו עושה או להיפוך עושה ואיני הולך, זה הוי שכר מועט לכך הוי שכר הליכה או שכר מעשה בידו, דמשלמין לו תיכף ומיד. אבל הולך ועושה זה הוי חסיד, ולזה יש לו שכר הרבה וחשבון גדול, אין משלמין לו שכר מיד עד עת הפנאי ולעוה"ב ולבניו אחריו והבן זה עכ"ל הטהור --
הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו – כתב בס' דורש לפרקים, רבים מקשים למה הולך ואין עושה שכר הליכה בידו והא אין עושה כלום (ובס' כבוד שבת על פ"א הסביר הקושיא הנ"ל במשל למה"ד לחולה אחד שהלך אל הרופא וא"ל הרופא אתה מוכרח ללכת לקארלסבאד על ד' שבועות, והוא הלך שמה, ואחר ד' שבועות, בא בחזרה אל הרופא, וא"ל עשיתי כמצותך הלכתי שמה ואין אני רואה שום השתנות, א"ל הרופא אתה שוטה, וכי היה כוונתי שתסע שמה ותראה החומות רק שתשתה ממעינות מים חמים ותרחץ במרחצאות חמים ועי"ז תשוב לבריאתך, אבל אתה לא עשית מאומה. כן זה האיש אם לא עשה מאומה מה תועלת ורפואה לנשמתו העלובה) אך יבואר עפ"י מ"ש חז"ל כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית והענין דכל ישראל מתענין בעת צרה ומדה"ד מקטרג שאינם צדיקים, אז רואה הקב"ה דכנגד פושעי ישראל בערך הצטרפות כנגדם המה צדיקים ומרחם עליהם הקב"ה, ולכך כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית, דיכול מדת הדין לקטרג, ובזה פי' בס' בית שמואל אחרון עה"ת המאמר (אבות פ"ב מי"ח) ואל תהי רשע בפני עצמך, כי כאשר הרשע הולך בין הצבור יצמח להם לפעמים תועלת גדול כי נגדו המה נחשבים לצדיקים. אבל אם הוא מתבודד בביתו ולא ידרכו כף רגליו על מפתן בית המדרש אין שום תועלת מאתו וזה כוונת המשנה, הולך ואינו עושה, אף כי אינו עושה שום דבר בביהמ"ד בתורה או בתפלה מ"מ, שכר הליכה בידו, כי הוא מהמזכה את הרבים כי על ידו המה זכאים וצדיקים. אולם אם לא הולך ולא עושה הוא רשע רע לשמים ורע לבריות והבן עכ"ד הנעימים:
לא הולך ולא עושה רשע – וקשה איך חשבו בין הולכי ביהמ"ד, וצ"ל כמ"ש המד"ש בשם החסיד ז"ל כי המחזיק לומדי תורה חשוב כאילו הולך לביהמ"ד וז"ש הגם שהולך לביהמ"ד כיון שאינו מחזיק ביד הלומדים שם, חשוב כלא הולך ולא עושה, ועיין בתוס' סוטה דף ל"ז ע"ב ד"ה ר' שמעון וכו' בשם הירושלמי ע"ש ודו"ק:
והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב, אמרו בהולכי בית המדרש רוצה בו ההליכה לביהמ"ד יש בה ארבע מדות עכ"ל, וכוונתו ליישב בה קושי' הנ"ל, אך לכאורה קשה מדוע לא כתב הרמב"ם גם במשנה הקודמת דאמרו בנותני צדקה רוצה בו נתינת הצדקה יש בה ארבע מדות, וכמ"ש באמת בפי' הרע"ב ז"ל לשם, אמנם י"ל דדברי הרמב"ם מזוקקים שבעתים, משים דבמשנה הקודמת קתני ארבע מדות בנותני צדקה הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים וכו', וכתב במדרש שמואל ז"ל, מלת רוצה דקאמר ברישא מושך עצמו וכל האחרים עמו, דבאמת כולם נותני צדקה רק בעבור שרוצה שאחרים יתנו והוא היה חפץ שלא יתן קרא אותו עינו רעה בשלו, וכן יתן ויתנו אחרים חסיד כאלו אמר הרוצה שיתן ויתנו אחרים כי הוא שלם בשתיהן בנתינה וברצון וכו' חסיד, לא יתן ולא יתנו אחרים רשע כאלו אמר הרוצה שלא יתן ולא יתנו אחרים, והכוונה שבוודאי שהוא והאחרים נותנים ואינם מניחים את העני שימות, אמנם רצונו הי' שהעני יטרח במלאכה לבקש טרף לביתו ולא יטיל עצמו על הצבור, ואף אם כעת הוא נותן רשע מתקרי, כיון שרצונו היה להתאכזר ען העני שיהיה יגע בעבודה קשה כדי שיתפרנס ע"ש דפח"ח, וא"כ בארבע מדות בנותני צדקה בחמת לא קשה מידי, ולא הוצרך הרמב"ם לכתוב שם דהכוונה בנתינת הצדקה, משום דשם הכל נמשך אחר מלת "הרוצה" דברישא, אבל כאן בהולכי ביהמ"ד דלא שייך לתרוצי הכי, שפיר הוצרך הרמב"ם ז"ל לפרש כוונת המשנה דהליכת ביהמ"ד יש בה ארבע מדות וא"ש ודו"ק):
משנה יח
ארבע מדות ביושבים לפני חכמים ספוג ומשפך משמרת ונפה, ספוג שהוא סופג את הכל, ומשפך שמכניס בזו ומוציא בזו, משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת – כתב בס' מקוה ישראל על פ"א וז"ל:
ארבע מדות ביושבים לפני חכמים, המד"ש מדקדק למה לא אמר תלמידים ותירץ דקמ"ל שהעיקר לישב תמיד ולי היה נראה בהיפך דוודאי הנקראים תלמידים והמה היושבים תמיד, ורוצים ללמוד ולומדים אז לא נמצא בהם אותם שהם לגנאי, כי בהיות כוונתם לשמים מסייעין אותם מן השמים לעלות הטוב והמשובח משא"כ מי שאינו בכלל זה, כי אם בא לעתים ידועים לישב לפני החכם הלומד והדורש, אז נמצא כל מדות הארבעה, ובפירושם עיין ברע"ב ז"ל, וצריך ביאור הלא בדברי תורה אין פסולת, וי"ל שכנגד העיקר היינו ההלכה נקרא זה פסולת, וביותר י"ל כי לא ימלט בהזכר הרב לפני היושבים לפניו איזה קושיא, או מאמר סתום ומבהיל הנמצא בדברי חז"ל, הגם שהחכם מתרץ בטוב ונותן טעם למה כן, ומסביר המאמר בטוב טעם, אבל הקושיא או המאמר בלא ביאור נקרא פסולת לפני השומע, וע"כ דימה שפיר לכלים הללו והבן עכ"ל הטהור:
(ולדעתי ירמוז על ד' כתות היושבים לפני חכמים שדורשים ברבים, הא' היא בבחינת ספוג שסופג את הכל ונשאר בזכרונם כל הדרשה מרישא לסיפא, הב' היא בבחי' משפך שמכניס בזו ומוציא בזו כן באוזן אחת שומעים הדרשה ובאוזן הב' יוצאת, הג' היא בבחי' משמרת שמוציאה את היין כלומר הדברי תורה שדורש החכם כמ"ש חז"ל דהתורה נמשלה ליין, וקולטת את השמרים כלומר המשל שאומר החכם בתוך הדרשה או איזה מעשה שמספר מעשה שהי' כך הי' ונמצא שנוטלים את הטפל ועוזבים את העיקר הד' היא בבחי' נפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת כלומר הדרך חיים תוכחת מוסר שאומר החכם כמ"ש חז"ל בברכות תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, והיינו הסולת, ודו"ק):
משנה יט
כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה כו' אהבת אמנון ותמר כו' אהבת דוד ויהונתן – כתב בס' מנחת שבת על פ"א כי לא בשבח אהבת דוד ויהונתן ואף לא בגנות אהבת אמנון ותמר ידבר התנא, כי אין זה מתכלית הפרקים האלו שהן רק מילי דחסידותא, אמנם כוונת התנא להודיע לנו על איזה אופן נאהב את אבינו, שבשמים, כי עיקר האהבה לה' צריך שיהיה רק מצד שהוא הטוב האמיתי הגמור, ולא לתאות הערב והמועיל, ולא תהיה אהבת ה' חלילה כאהבת אמנון וחמר אלא כאהבת דוד ויהונתן שהיה רק אהבת הטוב על צד היותר נעלה ע"ש באורך, ואתה תחזה שכבר קדמו בזה בס' מדרש שמואל בקיצור ע"ש, ובס' מקוה ישראל על פ"א כתב וז"ל, ועיקר האהבה להשי"ת הוא אף באם באים עליו יסורין שונים ומשונים, כמו שדרשו חז"ל, בכל מאדך, בכל מדה שהוא מודד לך בין מדה טובה בין מדת פורענות הוי מודה לו, כי כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה ואמרו חז"ל דהיינו לקבולי בשמחה, ופי' שזו ודאי ג"כ לטוב לו בעוה"ז ולכ"ש בעוה"ב, והעיקר הוא שיאהב בכל נפשו היינו שאם צריך למסור נפשו עבור השי"ת אל ימנע עצמו, וזו הכוונה בפ' ק"ש וכן צריך אדם לכוין תמיד כמו שעשה ר' עקיבא תמיד וקיים בנפשו כך, ועיין (מנחות כ"ט) שאמר משה רבינו פ"ה להקב"ה, זו תורה וזו שכרה, וא"ל הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני, ופי' בס' עמק המלך, שהכוונה שתמיד עלה במחשבתו של רע"ק כן. למסור נפשו באהבה והתאווה לזה ע"ש עכ"ל הטהור, (ועיין בדברינו לקמן מנחות כ"ט בד"ה ובילקוט אליעזר וכו' ע"ש).
כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים ושאינה לש"ש אין סופה להתקיים, איזו היא מחלוקת שהיא לש"ש זו מחלוקת ושמאי, ושאינה לש"ש זו מחלוקת קרח וכל עדתו – כתב בס' מאור ושמש עה"ת פ' קרח, הטעם שלא אמר התנא זו מחלוקת שבית הלל ובית שמאי" יען כי הלל ושמאי עצמן בודאי היה כל כוונתם רק לשם שמים, ולא נמצא במחלוקתם שום פנייה ומחשבה פסולה שלא לש"ש, אבל במחלוקת תלמידיהם ב"ה וב"ש כבר היה מעורב קצת פנייה מצד האהבה והנטייה אל רבותיהם, ולכן לא היה מחלוקתם כולה כליל לשם שמים ע"כ דפח"ח (ובס' כבוד שבת על פרקי אבות לא ראה אור מאור ושמש" הנ"ל והביא זה בשם חותנו מ' יוסף מרדכי כהנא ז"ל ע"ש):
ועיין בס' יערות דבש ובס' זרוע ימין להחיד"א ז"ל שכתבו בכוונת המשנה, עפי"מ שכ' המקובלים דלעתיד לבוא תהיה ההלכה בכ"מ כבית שמאי, וז"כ התנא כל מחלוקה שהוא לש"ש סופה להתקיים כגון מחלוקת הלל ושמאי, דהסוף יהי' דתתקיים דעת הב"ש ויפסקו כל ישראל כב"ש ולא כב"ה, אבל מחלוקה שאינה לש"ש כגון קרח וכל עדתו אין סופה להתקיים, דבשום פעם לא יהי' הלכה כקרח, שאמר דטלית שכולה תכלת פטורה מציצית ובית שמלאה ספרים פטור ממזוזה, ושיטתו בטלה ומבוטלת לא שרירא ולא קיימא וא"ש:
ובתוי"ט בד"ה זו מחלוקת קרח כו' הביא הקושיא למה לא הזכיר צד השני של מחלוקת שהם משה ואהרן וע"ש מ"ש ע"ז. ובס' דברי שאול על אגדות הש"ס בליקוטים דף קל"ג כתב שיש מחלוקת שכל אחד חולק עם השני ויש מחלוקת מפאת קנאה ושנאה על חבירו כמו קרח ועדתו שלא חלקו מצד הדין והאמת רק מצד ששנאו למשה ואהרן. לכך לא הזכיר משה ואהרן שמשה ואהרן לא חלקו על שכנגדם כי לא היה כבודם לחלוק עמהם. גם לא עשו דבר שיהיו ראויים לחלוק עמהם אבל הלל ושמאי חלקו זה עם זה, והבן כי ברור הוא עכ"ל]:
ובענין מש"ל בשם ס' מאור ושמש פ' קרח, מצאתי אח"כ בפי' תפארת ישראל על המשניות שכתב בכאן, ולא קאמר תנא ב"ש וב"ה דהיינו תלמידיהם א ה"ט משום דבהם אפשר שהיה בהם מי שלא התכוון לש"ש. [בסנהדרין דף פ"ח ע"ב] עכ"ל ע"ש:
משנה כ
כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכו' – בתוס' יבמות דף ק"ט ע"ב כתבו בד"ה מהו דתימא אית ליה אגרא. תימה דאמרינן ביומא דף פ"ז ע"א כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ומפרש טעמא התם שלא יאמרו הרב בגיהנם ותלמידו בג"ע וע"ק לר"י הרי אחר דר"מ למד לפניו ואפ"ה יצא לתרבות רעה, ושמא היכא שהוא רע מתחלה קודם שמלמד אחרים התם לא שייך האי טעמא, אבל היכא שהיה טוב מתחלה אז ודאי אין חטא בא על ידו. ואחר מתחלתו היה רע כדאמרינן בחגיגה ט"ו ע"ב שכל ימיו לא פסק זמר יוני מפומיה' וגם ספרי צדוקים היו נושרים מחיקו עכ"ל – והקשה בס' כפות תמרים בקונטרס תוס' יוהכ"פ ליומא פ"ז אמאי הוצרכו תוס' להקשות מכח ההיא דיומא והלא זו היא משנה במס' אבות פ"ה, ותירץ ב' תירוצים (א') דמתני' הו"א דוקא במזכה רבים משא"כ במזכה יחיד אבל בהאי דיומא משמע אפי' במזכה יחיד (ב') דבמתני' היינו מפרשים כפי' בעל מדרש שמואל ז"ל דמזכה את הרבים בדרך הטבע אין חטא בא על ידו דיבוש ויכלם לחטוא משום דילעיגו עליו ויאמרו ראו האיש המדריך לארץ ולדרים עליה איך הוא חוטא. ומתניתין איירי בטבעו של עולם ברוב בני אדם אבל לעולם יש יחידים דלא יבושו ויכלמו ואע"ג דמזכים הרבים הם חוטאים, אבל מההיא דיומא דמפרש בגמ' דטעמא הוי משום סייעתא דשמיא כדמוכח לה מקרא דלא תעזוב נפשי לשאול וגו' כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בג"ע פרכי שפיר התוס' ע"כ דפח"ח – ובגוף קושי' התוס' ביבמות הנ"ל. כתב בס' עיין יעקב לשם דביומא אחטא שהוא שוגג קאי דאע"ג ששגגת תלמוד עולה זדון מ"מ אם אינו מתכוון למרוד ולפשוע, הקב"ה מונעו מן השגגות ומכשולות, וכן משמע מלשון רש"י לשם בד"ה כי לא תעזוב, למדנו שהקב"ה מונע את החטא מלהכשילו עכ"ל, ומכשול היינו שוגג וכדאיתא שם דף פ"ו וקרי ליה מכשול עיי"ש, משא"כ אם הוא פושע ומכוין למרוד במזיד בודאי הבחירה בידו דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ונידון בדינו וכדמצינו באחר שיצא לתרבות רעה כנ"ל עכ"ל ומיושב בזה קושי' הגאון מהו' צבי יחזקאל מיכלזאהן נ"י אבדק"ק פלונסק פלך ווארשא שהבאתי בילקה"ג על פ"א (דפוס פאקש תרס"ו) אהא דכל המזכה רבים אין חטא בא על ידו, הא יוחנן כה"ג שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי, והוא היה מזכה את הרבים כמבואר בסוטה (פ"ט משנה יו"ד) דהוא ביטל את המעוררין ואת הנוקפין ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים וגזר על הדמאי ע"ש, ועיי"ש מ"ש בזה הגאון הנ"ל, ולפ"ד העיון יעקב א"ש בלא"ה דיוחנן כה"ג היה פושע ומכוין למרוד במזיד ובכה"ג ל"ש אין חטא בא על ידו כנ"ל:
בתורת משה למרן חת"ס ז"ל כתב בפרשת חוקת וז"ל, במשנה כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, משה זכה וזיכה את הרבים, וקשה א"כ מ"ט בא חטא מי מריבה על ידו וי"ל כל הטעם שאין חטא בא על ידו שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בג"ע, הכא היה עונשו לא תביאו אל הארץ והרי גם תלמידיו ודור המדבר גם הם לא באו אבל אלו לא חטאו הם והיו נכנסים לא"י לא בא חטא ע"י מרע"ה, והיינו ויתעבר ה' בי למענכם ע"כ דפח"ח:
וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ירבעם בן נבט חטא והחטיא את הרבים בס' מגן אבות להגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל העיר מסנהדרין ק"ב א' שתפס הקב"ה לירבעם בבגדו וא"ל חזור בך א"כ מוכח דרצו מן השמים שיעשה תשובה והקב"ה התחיל עמו בכך ואיך אמר כאן דאין מספיקין בידו לעשות תשובה, וע"ש מ"ש בזה, ועיין בפי' תפארת ישראל על המשניות מ"ש בכאן על זה, ועיין ביומא פ"ז א' הגירסא וכל המחטיא את הרבים "כמעט" אין מספיקין בידו לעשות תשובה ודו"ק:
משנה כא
כל מי שיש בו שלשה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה כו' מתלמידיו של א"א, עין רעה כו' מתלמידיו של בלעם הרשע, כו' מה בין תלמידיו של א"א לתלמידיו של בלעם כו' תלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב וכו' – עיין בתוי"ט מ"ש לתרץ דהאיכא כמה מתלמידיו של א"א ע"ה הרעבים וצמאים בעוה"ז, ולא זכר ר שכבר קדמו בתי' הא' בס' מדרש שמואל שכתב כי מי שיש בו עין טובה ושמח בחלקו בודאי שזה אוכל העוה"ז כי לעולם לא ידאב ולא ידאג ומי שעינו רעה לעולם לא ישבע כסף ומרבה נכסים מרבה דאגה ונמצא שמי שעינו רעה דרך הטבע הוא שאינו אוכל העוה"ז ומי שעינו טובה בדרך הטבע הוא אוכלו וחייו הם חיים עייש"ה -- וידוע שכתוב בכמה ספרים דאוכלי בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב קאי על אכילה ושתי' גופנית דכיון שאוכלין ושותין לש"ש לחזק גופם למען יוכלו לעסוק בתורה ועבודה א"כ ע"ז גופא נוחלין לעוה"ב כמ"ש בשו"ע או"ח סי' רל"א דמי שכל מעשיו לש"ש הוא עובד את ה' תמיד ואף האכילה ושתי' למצוה יחשב לו וכמ"ש שהמע"ה בכל דרכיך דעהו וגו' עיי"ש באורך (וע' בילקוט אליעזר תהלים קל"ב שמביא פי' הפ' אשר נשבע לה' אם אבא וגו' אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה' וגו' הכוונה עפ"י רמב"ם שפי' בכל דרכיך דעהו, בכל ענינים צריך לכוין לשם ה' אם הולך בעסקיו או לאכול או לישן צריך לחשוב מחשבות שעושה הכל לעבודת ה' וז"ש אם אתן אפילו שינה לעיני עד אמצא מקום לשם שמים ע"ש דפח"ח):
מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם וכו' – לכאורה יש לדקדק מדוע זה תני במתני' אך את ההבדל בין התלמידים ולא בין אברהם אבינו לבלעם הרשע, וכתבו בכמה ספרים וכ"כ בס' זכות אבות על פ"א, יען כי באמת בלעם הרשע לא התודע לפני העם והראה את עצמו לפני המון עם בגלוי כאדם כשר וישר לכל דבר שבקדושה, וכל דבריו היה בהשכל וצדק ובהתלהבות, ורק בסתר ובחדרי חדרים עשה כל התועבות אשר שנא ה' וא"כ לפי ראות עיני האנשים לא היה כל כך הבדל גדול ביניהם, אבל באמת ראו את ההבדל בין תלמידיהם אשר העמידו אחריהם וא"ש:
משנה כב
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו' – כתב הר"ע ברטנורא ז"ל הנמר הזה נולד מן חזיר היער והלביאה וכו' ולפי שהוא ממזר הוא עז פנים וכו' עיי"ש – והקושיא מפורסמת על דבריו דהלא חזיר ולביאה אין עיבורן שוה דחזיר לששים יום וארי לשלש שנים כדאיתא בבכורות דף ח' ע"א, וכללא אמרו חז"ל כל שאין תשמישן ועיבורן שוה אין יולדין ומגדלין זה מזה, וכה"ג פריך הש"ס בחולין דף קכ"ז ע"א ולא שייך התירוץ דשם -- ועיין בשדי חמד חלק הכללים מערכת כ"ף כלל קכ"ט שמאריך בזה ע"ש וע"ע בהגהות וחדושי הרש"ש ז"ל בכאן, שכתב ע"ד הברטנורא הנ"ל, זה דבר חדש וזר ולפי דעתי לא יולידו ולא ראיתי זאת בספרי הטבע עכ"ל ע"ש:
הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובושת פנים לג"ע, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך השייכות זה לזה ביאר בתוס' רבינו עקיבא איגר ז"ל בשם תשובת רד"ך ריש בית כ"ד, יען כי ללימוד התוה"ק צריך התלמיד להשתמש במדת עזות פנים כמ"ש התנא ולא הביישן למדי כי מי שרוצה להבין על בוריו את הענין שלומד, צריך שיהיה עז פנים, ולשאול מרבו כמה פעמים שיבינהו הענין עד שיבין היטב, אמנם היינו דוקא בזמן הזה, אבל לעתיד לבא כאשר יבא משיח בב"א וימלא כל הארץ חכמה בינה ודעת כמש"ה ומלאה הארץ דעה וכל אחד יבין הכל בקלות ובמהירות, אז אפילו ללימוד התורה לא נצטרך להשתמש במדת העזות, ועל כן יען שהתנא אמר מתחלה, עז פנים לגיהנם, ואנחנו מוכרחים להשתמש ללימוד התוה"ק במדת העזות. לכן התפלל תיכף אל ה' שיבנה בהמ"ק במהרה וישלח לנו משיחו הולך תמים, למען לא נצטרך כלל להשתמש במדת העזות אפילו ללימוד התורה הקדושה ואי"ש ודו"ק:
ובתפארת ישראל על המשניות כתב בכאן וז"ל:
תפלה לא מצינו בכל סדרי משנה, רק כאן, והוא תמוה, וא"ל ליישב זה ממאי דתנינן סוף סוטה בעוקבא דמשיחא חוצפא יסגי, וה"נ אמרינן (ביצה כ"ה ב') דישראל עזין בטבען, להכי קאמר יה"ר שתבנה אתה עירך בחסדך, ולא ע"י חציפותא דעזי פנים, וגם תן חלק העזות שבנו, ותסייענו שנשתמש בה רק בתורתיך. וכהדא שתנינן (ב"ב קל"א א') ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי אבל בדברים אחרים לא יסיר מפנינו הבושת פנים, שהוא א' מסימני ישראל, שהם ביישנים רחמנים גומלי חסדים (יבמות ע"ט א') – ובהגהות חשק שלמה מהגאון מ' שלמה הכהן מווילנא כתב בכאן:
יהי רצון שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך. עיין בספר ראשי ביכורים למר אחי הגאון מ' בצלאל זצ"ל דף נ"ז דכתב דבר נחמד בזה ע"פ הגהת הגר"א ז"ל דמקומה בסוף הפרק ממש וכ"כ במדרש שמואל, והוא, שזה ידוע דעיקר מעלת הלימוד הוא שמביא לידי מעשה וכדאיתא בספ"ק דקידושין, והנה כל הארבע סדרי משנה עד כאן. הם בדברים הנוהגין גם בזה"ז, והלימוד בהם מביא לידי מעשה ממש, אבל מכאן ממס' הוריות ואילך עד סוף סדר טהרות, רובם ככולם הם הדברים שאין נוהגין האידנא בעוה"ר, והלימוד בהם עתה אינו אלא דרוש וקבל שכר, אבל אינו מקבל עליהם שכר כלומד ע"מ לעשות, ולכן אמר הכא יה"ר שתבנה עירך ב"ב ותן חלקנו בתורתך גם בסדר קדשים וטהרות ויהיה הלימוד גם בהם ע"מ לעשות ודו"ק עכ"ל ע"ש:
משנה כג
הוא הי' אומר בן חמש שנים למקרא כו' בן שמונה עשרה לחופה בן עשרים לרדוף – כתב הר"ע ברטנורה ז"ל בפי' השני, בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מבן עשרים עכ"ל ולפי דרכו נלע"ד לפרש עוד עפ"י מאמרם ז"ל בקידושין כ"ט ע"ב עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע עשרים ולא נשא אומר תיפח עצמותיו עיי"ש נמצא כי מעשרים שנה ואילך מתחילים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו עבור זה שאינו נושא אשה, ולכך אמר התנא, בן שמונה עשרה לחופה, היינו כשהוא בן י"ח אזי הגיע זמן שצריך לישא אשה אבל אם לא נשא עדיין אין מענישין אותו, אבל כשהוא בן עשרים ועדיין לא נשא, אז כבר הגיע זמן לרדוף אותו מן השמים ולהענישו עבור ק זה, וא"ש ודו"ק:
משנה כד
בן בג בג אומר הפך בה והפך בה דכולא בה וכו' – משנה זו מפורשת יפה בס' תפארת ישראל על המשניות, ודבריו לקוחים מספר יין לבנון על פ"א, ומה שלא אמר דבר בשם אומרו, הוא לפי שכבר כתב לעיל בפ"ג משנה י"א בזה"ל, וכל פי' משנה זו בניתי על היסוד של יין הלבנון, וכן עשיתי בכמה דברים במסכת זו שהנחתי דבריו ליסוד לפירושי, מדהם ערבים מאד ואמיתיים וכו' עכ"ל – ובס' מקוה ישראל על פ"א כתב דבן בג בג קאי על מסכת אבות ועליה אמר הפך בה והפך בה דכולא בה, שתמיד תלמוד מסכת זו ובה תמצא כל מוסר ויראה כמ"ש המפורשים שלכך נקרא מס' זו בשם אבות לפי שגם שאר מחברים חברו ספרים להורות מוסר לבני אדם, וגם אשר לא מבני ישראל המה חברו ספרים בזה, וא"כ תחשוב שתמצא בהם דבר חדש, ע"כ קראו למס' זו שם אבות להבין מזה כי כל השאר המה תולדות מזה, שהכלל הוא זה המס' ובו נמצא הכל ונבין כל דבריהם מדברי אבות, ולזאת הכוונה אמר בן בג בג על זו המסכת' הפך בה והפך בה דכולא בה ובה תחזי כל המוסרים והמדות וכו' שאין לך מדה טובה הימנה ודפח"ח:
(ועוד הביא שם בשם המד"ש שכוונת בן בג בג שלא יעסוק בשאר חכמות כי הכל ימצא בתורה, ואל יאמר שיעור על ידם ויבין מהם דברי תורה, שלא כן הוא שהכל תמצא בה לבד עכ"ל ובענין זה ראיתי בס' תורת משה עה"ת ממרן חת"ס ז"ל בפ' תרומה בפ' "כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו" לרמז כי אין לפרש דברי תורתינו ע"י הקדמות מספרי חכמות חיצוניות כי אם כל ההקדמות יהיו מדברי תורה היינו כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו, הציצים והפרחים לתורה הכל יהיו ממנה עצמה וכו' ע"ש דפח"ח):
בן הא הא אומר לפום צעדא אגרא – כתב בס' שיחת חולין של ת"ח פרק ט"ו, י"ל משל בזה, פ"א בנה מלך גדול ארמון גדול כליל היופי, ואח"כ הביא צובעים (קונסט מאלער) מארץ מרחק, ארבעה אנשים היודעים היטב בטיב הצבע לצבוע הארמון כליל בהדרו, ויתן לכל אחד כותל אחד. ויאמר להם מר אשר ייטב מלאכתו הוא יקבל שכר יותר, ונתן להם זמן על שנה, והנה שלשה מהארבעה הצובעים האלו, עשו מלאכתם בהתמדה גדולה כל הימים, וכל אחד חשב מחשבות לעשות מלאכתו על תכלית היופי, אבל הרביעי לא שם לבו אל המלאכה כי הבטיח כי הוא יודע יותר ויותר מהם, ויכל בהבל ימיו ואכל ושתה כל הימים, ויהי כאשר הגיע יום האחרון אשר קצב המלך והשלושה כלו מלאכתם והרביעי עוד לא התחיל במלאכתו, וירא כי לא יוכל עוד לעשות ציורים בכותל הרביעי מאפס הפנאי, ויתבונן וימשח הכותל בששר אשר הוא כמראות הצובאות וכראי מוצק ובעשותו זאת נראו כל השלשה כותלים ויופי ציורם בכותל ההוא, ויהי הדבר הזה לפלא יותר מכל השלשה כתלים, ויהי כאשר בא המלך ושריו לראות המלאכה ביום המוגבל, ויתבונן על חכמת מלאכת הצובע הרביעי, ואף כי היה יפה מאוד יותר ויותר מהשלשה כתלים, אך בכל זאת לא עשה מצות המלך לעשות המלאכה בשקידה רבה כל ימות השנה, ויאמר המלך לשריו הגידו נא לי האיך יהיה משכורתם שלימה מלפני ? ויגידו לו את דעתם, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ויאמר המלך אנכי אתן בעצמי שכרם, ויקח המלך שלשה כיסים מלאים כסף וזהב, ויתן על השלשה כתלים. ואל הרביעי אמר הבט בהכותל שלך כי יש לך שלשה כיסים מליאים כסף כפועל ידיך וכפרי מעשיך, ויקחו כל אחד משכורתם שלימה מהכותל שלו, קיים מה שנאמר לפום צערא אגרא ע"כ דפח"ח:
בעזר בוחן כליות ולבבות תם ונשלם מסכת אבות.