אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק ג מסכת אבות › פרק ד

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

מסכת אבות · פרק ד

פרק ג

משנה א

בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם שנא' מכל מלמדי השכלתי – פי' בס' דברי שאול על אגדות הש"ס דף ק"ה עפימ"ש בחגיגה דף טו ע"ב ור"מ היכי גמר תורה מפומיה דאחר כו' ושפתי כהן וגו' ותירה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אם הרב דומה למלאך וכו' אמר ר"ל ר"מ קרא אשכח ודרש הט אזנך לשמוע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, לדעתם לא נאמר אלא לדעתי, קשו קראי אהדדי, לא קשיא הא בגדול הא בקטן, א"כ חזינן דת"ח גדול יכול ללמוד מכל אדם אף שאינו צדיק, א"כ ז"ש איזהו חכם והיינו מי הוא בגדר חכם, לז"א הלומד מכל אדם, והיינו שיבטח בחכמתו כי לא יכשל ע"י המלמדו, ולזה מביא ראיה נפלאה שנאמר מכל מלמדי השכלתי והיינו אף ממי שאינו צדיק כל כך, ולזה נתן טעם כי עדותיך שיחה לי, והיינו כדרך שאמר ולבך תשים לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי, ולז"א כי עדותיך שיחה לי לא דעתם רק דעת תורה ודעת נוטה ודו"ק היטב כ"ל ודפח"ח:

איזהו עשיר השמח בחלקי וכו' – ראיתי מפרשים בדרך הלצה עפ"י הכתוב וכסף וזהב ירביון לך וכל אשר לך ירבה, ופי' דאם ירבה לך כסף וזהב. אז כל אשר לך ירבה, דמי שהוא עשיר נחשב ג"ש לחכם בעיני העולם, וגם לספרא רבה ולדרשן נפלא יחשב, כללו של דבר ע"י העשירות ירבו לו כל המעלות שבעולם, וע"ז שאל התנא, אמור לי איזהו עשיר לבד, אשר אינו ג"כ חכם וספרא רבה ומגיד נפלא, וע"ז אמר, השמח בחלקו, מי שבאמת אינו עשיר רק הוא שמח בחלקו, זה אינו רק עשיר לבד, כי שאר המעלות לא ירבו כי אם לעשיר אמתי אשר כסף וזהב ירביון לי, משא"כ לעשיר כזה שהוא רק עשיר ע"ש ששמח בחלקו וק"ל – ובמדרש שמואל ז"ל פי' איזהו עשיר השמח בחלקי, כלומר שהוא שמח בחלקו שהוא צריך אליו בהכרח. ולא יבקש מותרות רק יגע וטרח כדי אכלו לבד, כי זהו חלק הצריך בהכרח אליו שמבלתו לא יוכל להתקיים, ועז"א, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל, כלומר כשאתה לא תיגע להעשיר רק שיעור אכילתך לבד. וזהו כי תאכל דקאמר, עליך נאמר אשריך וטוב לך, אשריך בעוה"ז שאינך נצרך לבריות רק נהנה מיגיעו, וטוב לך לעוה"ב, לפי שאחר שיגע שיעור אכילתו, את כל העודף מן היום יניח לו למשמרת לעסוק בתורה עכ"ל. (ועיין בס' בית שמואל אחרון עה"ת פ' בראשית שנגע בקצה המטה ביערת דבש הפירוש הזה, ומן התימה שלא ראה דברי המדרש שמואל כאן במקומו) – "איזהו גבור הכובש את יצרו" – הכוונה דהגבורים אשר מעילם אנשי השם שנזכרו בקורות העתים לתפארת ולתהלה, הם היו ג"כ גזלנים ורוצחים ודמים רבים שפכו, וע"ז שואל התנא, אמור לי איזהו גבור לבד, ואינו ג"כ גזלן ורוצח, ועז"א הכובש את יצרו, זה אינו כי אם גבור לבד, וזה ההבדל בין גבורי אוה"ע לגבורי ישראל, כי גבורי אוה"ע מראים גבורתם במלחמה, אמנם את יצרם לא יוכלו לכבוש, וגבורי ישראל הם גבורים לכבוש את יצרם, וכמ"ש בס' בינה לעתים בפסוק הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, לא גבורים בגוף ובאברים חזקים כגבורי אוה"ע, כי אם "מגבורי ישראל שהם מצויינים בגבורה נפשיית לכבוש את יצרם ודפח"ח – איזהו מכובד המכבד את הבריות הכוונה דיש אנשים שמתכבדים בקלון חבריהם, וע"י שמגנים את כל הבריות ומגלים מומם וחסרונם, בזה רוצים לקנות להם כבוד, יען כי בהם לא נמצא המום והחסרון שאומרים על אחרים, וזה מופת חזק כי אינם מכובדים באמת, דאילו היו אנשים מכובדים לא היו צריכים להשתמש באמצעי המגונה לגנות ולבזות את כל הבריות כדי שעי"ז יקנו להם כבוד, וז"ש התנא איזהו מכובד האמתי המכבד את הבריות' ואינו צריך לבזות ולגנות שום אחד מבני אדם ולהתכבד בקלון חבירו וא"ש ודו"ק. (שוב ראיתי שכ"כ במדרש תלפיות ענף גאוה ע"ש בסגנון אחר קצת:)

ועוד י"ל דהמכבד את הבריות, היינו שמכבד את האנשים החשובים, כמ"ש לעיל במשנה דכל שרוח הבריות נוחה הימנו וכו' בשם היערות דבש, דהבריות היינו האנשים החשובים כמ"ש חז"ל שאני בריה דחשיבא ואפי' באלף לא בטלה, והנה איש הפחות והנבזה לא יוכל לכבד את האנשים החשובים, כי הם אינם מתכבדים בכבודו. ואם האנשים החשובים דהיינו הבריות יתכבדו בכבוד שמקבלים ממנו. זה לך האית כי היא איש מכובד דאל"כ לא היו מתכבדים בהכבוד שחולק הוא להם, וז"ש התנא, איזהו מכובד. המכבד את, הבריות" כלומר את האנשים החשובים, אם הכבוד שחולק להם נחשב לכבוד אצל הבריות, אז הוא סימן שהוא איש מכובד, וע"ז מביא ראיה מהפסוק כי מכבדי אכבד, שאותן האנשים החשובים שיכולים להיות בכלל מכבדי, את אנשים כמו אלה אכבד, אבל ובוזי יקלו, אותן האנשים הפחותים שחולקין לי כבוד והכבוד שלהם לא לכבוד, כ"א אדרבה לבוז ולקלון יחשב צלי, אנשים כמו אלה יקלו, וא"ש ודו"ק (שו"ר מעין הפירוש הזה במד"ש בשם הר"מ אלמושנינו ז"ל, אך אני ביארתי הדברים ביתר שאת כמובן):

משנה ב

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה – בס' מקוה ישראל על פ"א מביא בשם ספר כלי חמדה פ' בהר, שאמר "ובורח" ולא וברח, כי הבטלה מביא את האדם לידי עבירה כידוע, וא"כ באותו רגע שרץ למצוה הוא בורח ג"כ מן העבירה אשר באה ע"י הבטלה ע"כ דפח"ח (וכבר הבאתי במק"א פי' הפסוק באיוב ויאמר ה' אל השטן מאין באת, כלומר מאין בא כוחך להחטיא את האדם, ויאמר, כוחי בא משוט בארץ ומהתהלך בה, כלומר ממה שאדם מטייל בארץ בשוקים וברחובות והולך בטל ודו"ק) – "שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה לא אמר שמצוה תגרור מצוה דהיינו לשון עתיד אלא גוררת בלשון הוה, שגם עתה בעשותך המצוה היא גוררת מצוה אחרת, ומהו אותה המצוה, לזה אמר ששכר מצוה מצוה, שהשכר המיועד על המצוה היא ג"כ מצוה בפ"ע, דהרי כל עיקר שצוה אותך השי"ת לעשות המצוה, הוא בעבור שרצונו להטיב עמך ולתת לך שכר, א"כ בקבלתך השכר אתה עושה רצונו של מקום. וא"כ השכר גופא מצוה הוא, וכן ג"כ שכר עבירה ר"ל עונש עבירה הוא גופא עבירה, שבקבלתך העונש אתה גורם צער להשי"ת שמוכרח לענשך, וא"כ הוא נגד רצונו של מקום, ולכך העונש גופא הוה עבירה בפ"ע, ומשו"ה אמר בשניהם לשון גוררת בהוה ולא בעתיד. כן פי' רבים מהמפורשים ועוד כתבו מקצת מפורשים דכוונת התנא לאפוקי מאותו המאן דאמר (בע"ז דף י"ז) שאמר "ניזל אפיתחא דבי זונות כי היכי דניכיף יצרן ונקבל אגרא" וע"ז אמר התנא, הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה, שאחרים ילמדו ממך ג"כ לעשות מצוה ועבירה גוררת עבירה, שאחרים ילמדו ממך ג"כ לילך אפיתחא דבי זונות, והם לא יוכלו לכוף יצרם ונוקשו ונלכדו ברשת העבירה, (ועד"ז הבאתי בילקוט הגרשוני על פ"א דפוס פאקש תרס"ו בשם ספר אחד על מאמר רבינו הקדוש בריש פב, איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם, כלומר הילך אדם אפיתחא דבי זונות כדי לכוף יצרו ולקבל שכר, או לא ילך, ועז"א שלא יעשה רק מה שהוא תפארת לו, וגם הוא תפארת לו מן האדם, משא"כ כשילך אפיתחא דבי זונות, בני אדם שאין מכירין מחשבתו בודאי לא יפארוהו וישבחוהו עבור זה, כ"א אדרבה יגנוהו ויבזוהו עי"כ וא"ש) ובדרך זה פי' בס' בית שמואל אחרון עה"ת מובא בס' מנחת שבת על פ"א לכאן, עפ"י מאמר חז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, וע"ז אמר בן עזאי הוי רץ למצוה קלה דהיינו מצוה שלא לשמה, ובורח מן העבירה, אף שהיא עבירה לשמה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. שאחרי ילמדו ממך כנ"ל ע"ש וי"ל עוד שמצוה שלא לשמה גוררת מצוה לשמה, כמ"ש חז"ל שמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה והיינו דמסיים ששכר מצוה היא שתבוא לידי מצוה, ואם קיימת מצוה שלא לשמה אתה בא לידי מצוה לשמה, ושכר עבירה לשמה הוא עבירה אחרת לשמה וא"כ מוטב שתעשה מצוה שלא לשמה שעי"כ תעשה מצוה לשמה, משתעשה עבירה לשמה שעי"כ תעשה עוד עבירה לשמה, ובוודאי מצוה לשמה היא גדולה הרבה יותר מעבירה לשמה ודו"ק:

(ומיושב בזה מה דאמר ושכר עבירה ולא אמר ועונש עבירה וק"ל):

משנה ג

הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום – כ' בס' מקוה ישראל על פ"א באומרו אל תהי בז לכל אדם הכוונה אף לגוי ואפילו לקטן מהם, כמ"ש במדרש ר"פ תולדות מעשה במלך אחד שגזר קשות על חכמי ישראל ולא יכול להם כי ראה ישועת השם, וכשהניחם אמר שיקבלו עליהם וילמדו שאל יבזו אפי' לגוי קטן, כי הוא הי' זוכר להם כשהי' רועה צאן קטן, וכשהלכו התלמידים מבהמ"ד צחקו עליו והכוהו, ואח"כ כשנעשה מלך זכר להם הרעה, וזו לכל אדם, כי אין לך אדם שאין לו שעה, והבן עכ"ל – ואל תהי מפליג לכל דבר, פי' רש"י ז"ל אל תהי דוחה לשמוע שום חכמה וכו' מפליג כמו מפליגו בדברים, ואין לך דבר קטן של חכמה שאין לו מקום, יבא מקום לדבר שתצטרך לו אם היית יודעו לפיכך אל תהי מפליג לכל דבר עכ"ל – ולפימ"ש בס' מקוה ישראל הנ"ל דאל תהי בז לכל אדם היינו אף לגוי וכו' כנ"ל, י"ל דאל תהי מפליג לכל דבר, היינו נמי אל תהי דוחה שום חכמה. אפי' דבר חכמה שאתה שומע מגוי, שאין לך דבר שאין לו מקום, וכדאיתא במגילה דף ט"ז ע"א קרי ליה אוהביו וקרי ליה חכמיו. א"ר יוחנן כל האומר דבר חכמה אפילו באוה"ע נקרא חכם עיי"ש:

(ומרן החיד"א ז"ל כתב בס' "זרוע ימין" בשם גורי האר"י זצ"ל, אל תהי מפליג לכל דברא למשל כשאומר אדם פשט שהענין אמת, אבל אינו מתיישב באותו פסוק ומקום שהוא אומרו אל תרחיקהו בעבור זה כיון שהענין אמיתי ויהיה מתיישב במקום ופסוק אחר, וז"ש שאין לך דבר שאין לו מקום וא"ש):

הרהרתי במאמר בן עזאי הוי רץ למצוה קלה וכו' ותלי"ת מצאתי אח"כ שכ"כ גם בהגהות וחידושי הרש"ש ז"ל, ואעתיק לשונו בזה:

הוי רץ למצוה קלה כו' שמצוה גוררת מצוה, לכאורה תיפוק ליה משום מצוה זו גופה וכדלעיל רפ"ב, ונראה דכאן יכוון דאפי' מצוה שאין מחויב לרוץ אחריה כמ"ש בחולין (קל"ט ב') גבי שילוח הקן יכול יחזור בהרים כו' ורמז לדבר דשם בסוף המסכתא קוראה מצוה קלה וכן מצות ציצית שאינו מחייב ללבוש טלית בת ד' כנפות כדי להתחייב בה, אשמעינן דמ"מ ישתדל וירוץ אחריה כדי לקיימה, ועיין בפי' הרמב"ם מה שהביא דוגמא לזה ממשה רבינו ע"ה עכ"ל הזהב:

משנה ד

ר' לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה – כ' בס' "זרוע ימין" למרן חיד"א ז"ל בדרך הלצה, שהוא אזהרה לעשיר שלא יתגאה, וז"ש מאד מאד ע"ד ובכל מאודך ובכל ממונך, אם יש לך עושר רב, והיינו מאוד שהוא ממין, בגדר המאודיי הרבה מאוד, אעפי"כ הוי שפל רוח (ובס' מקוה ישראל על פ"א פי' ג"כ כן ולא ראה שקדמו החיד"א ז"ל) – ובביאור מלת "שתקות" אנוש רמה דקשה דהול"ל שסוף אדם רמה, דמי גבר יקוה וייחל ע"ז שיהיה רמה. עיין בתוי"ט ז"ל שפי' תקות מלשון תקות חוט השני, וז"ש שתקות אנוש רמה כי קו מדתו היא הרמה, ועיין בדרושי הצל"ח ז"ל דרוש כ"ה ליום א' של סליחות שהאריך מאוד בביאור זה, והדרוש הזה נדפס בשלימות בספרו אהבת ציון דרוש חמישי עיי"ש. ובנו הגאון מהר"ש לאנדא ז"ל כתב בס' אהבת ציון הנ"ל דרוש י"ב שתקית אנוש רמה היינו שהצדיק מקוה שלא יפול ביד היצה"ר על ידי רמה, שזוכר לו שהולך למקום רמה עיי"ש, ואדמו"ר הגאון בעל חתן סופר זצ"ל, כתב בהקדמה לספרו הנ"ל, שתקות אנוש להשיג מהקב"ה מחילה סליחה וכפרה על עוונותיו, ע"י אומרו לפני הקב"ה זכור כי עפר אנחנו, וכמ"ש בתפלת נעילה. ואתה יודע שאחריתנו רמה ותולעה לפיכך הרבית סליחתנו א"כ ע"י שאחריתו רמה ותולעה יקוה האדם שהקב"ה ימחול ויסלח לו על כל עוונותיו, וא"כ בדין הוא שהאדם יחשוב וידמה בנפשו תמיד שהוא עפר רמה ותולעה, כיון שרק עי"כ יקוה להשיג הסליחה מאתו ית', וז"ש התנא, מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש להשיג סליחתו ית' היא רק ע"י שאחריתו רמה ותולעה וא"ש, ודפח"ח ש"י:

(וע"ע לקמן בקונטרס אחרון מ"ש בזה ע"ש):

משנה ה

ר' יוחנן בן ברוקה אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם הכוונה דנפרעין היינו דשלוחי המקום נפרעין ממנו, וכמ"ש התנא לעיל והגבאי מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם וכו' א"כ כיון דאין העונש ע"י הקב"ה בעצמו רק ע"י שלוחיו עושי רצונו, הרי אמרו חז"ל כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע וז"ש התנא, אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם, כיון דנעשה העונש ע"י שלוחין, ובשלוחין כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע היינו בין שוגג למזיד וא"ש. (העתקתי פי' זה בקיצור מס' מגן אבות על פ"א מהגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל עיי"ש):

משנה ו

ר' ישמעאל בר ר' יוסי אומר הלומד ע"מ ללמד מספקין בידו ללמוד וללמד. והלומד ע"מ לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד. לשמור ולעשות עיין בילקוט הגרשוני חלק ראשון על אגדות הש"ס בליקוטים לפרקי אבות אות ל"ח מש"ש בס"ד בביאור משנה זאת וינעם לך:

משנה ז

ר' צדוק אומר אל תעשה עטרה להתגדל ולא קרדום לחפר בה – בס' דברי שאול על אגדות הש"ס בליקוטים דף קל"ד ע"ד גורס ולא קרדום לחתוך בה, וכתב דהקרדום עיקרו אינו עומד לחתוך שזה הוא הסכין, אבל הקרדום עיקרו לחרישה עיי"ש, ועיין בס' זכות אבות על פ"א שכ' דהקרדום הוא כלי שקוצצין בה וכמו בשבת דף קכ"ב ע"ב קרדום לחתוך בו את הדבילה. ולכן כתב גם הוא שבמקום לחפר בה צ"ל לחתוך בה, אמנם כתב ששמע שגם לפי הגירסא לחפר יבואר היטב המשנה עיי"ש מ"ש בזה, אמנם יותר נכון מ"ש בס' דברי שאול הנ"ל כוונת התנא שאינו עושה בהתורה מעין מלאכתה, ולפ"ז אפשר לקיים הגירסא ולא קרדום לחפר בה, עפי"ד הרב זכות אבות הנ"ל שהקרדום אינו עומד לחפר כי אם לחתוך וכמו בשבת דף הנ"ל, וכוונת התנא הוא, דבשלמא אם היה נוטל התורה לחתוך בה, וכמו קרדום שמיוחד למלאכתו לחתוך בו, דהיינו שנהנה מד"ת להחיות נפשו למען יוכל להגות בתורת ה', זה מיקרי עכ"פ עושה מעין מלאכתו אבל מי שמשתמש בכתרה של תורה שע"י שנעשה רב הוא מתעסק בענינים אחרים. רק שנקרא שם רב עליו. אבל הוא איני לומד כלל. כאשר בעוה"ר פשתה המספחת ברבני הזמן שאינם ראוים להוראה כלל, זה נקרא קרדום לחפר בה שאינו מעין מלאכתו וא"ש ודו"ק:

וכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף – י"ל הכוונה ג"כ עוד שכתבתי לעיל, שמשתמש בכתרה של תורה למען לעסוק בענינים ולימודים אחרים, ולימוד תוה"ק ישליך לגמרי אחרי גוו, זה מחליף השתמשות התורה. בדבר אחר שאינה מעין מלאכתה כלל, וכמו מי שנוטל הקרדום שעומד לחתוך בו. להשתמש בו לחפור את הקרקע, ונמצא שמחליף מלאכתו במלאכה אחרת, והה"ד המשתמש בתגא חלף. וא"ש ודו"ק:

משנה ח

ר' יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות – פי' בס' יערות דבש, דכל מי שקונה לו כבוד ע"י שמכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות. כלומר אחרי מותו כשמסתלק ממנו הנשמה ונשאר ממנו רק גופו, ג"כ הוא מכובד על הבריות כי הגוף של הצדיק שהי' רק מלבוש לנשמתו, הוא ג"כ חשוב ומכובד מבני אדם אף אחרי מותו, כמו המעיל של הספר תורה – אבל כל המחלל את התורה, וקונה לו כבוד רק ע"י תקיפות ואלמות ועזות מצח, גופו מחולל על הבריות, בחיים חיותו עוד בו נשמתו נתן חתיתו בארץ וייראו ממנו ועל כן כבדוהו – אבל אחרי מותו כשלא נשאר ממנו רק גופו, בוז יבוזו לו בני אדם וכנבלת בהמה הבורה ישליכוהו, וא"ש ודו"ק:

משנה ט

ר' ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח עיין בס' זרוע ימין להגאון חיד"א ז"ל שפי' בדיני ממונות פורק ממנו איבה וגזל וכו', והגס לבו בהוראה, היינו באיסור והיתר וכו' שוטה רשע וגס רוח, דאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות, ועבירה גוררת עבירה דיהיה גס רוח גם בשאר דברים עכד"ה:

משנה י

הוא היה אומר אל תהי דן יחידי אלא אחד וכו' – איתא בגמ' סנהדרין דף ה' ע"א ת"ר דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי א"ר נחמן כגון אנא דן ד"מ ביחידי וכן אמר ר' חייא כגון אנא דן ד"מ ביחידי וכתבו התוס' בד"ה כגון אנא וכו' והא דתנן במס' אבות פ"ד אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד הקב"ה עצה טובה קמ"ל שלא יטעה, והא דאמר כגון אנא כו' היינו כלומר יכול לדון ולא שהיה דן. אי נמי רגיל היה ואין לחוש שמא יטעה עכ"ל – והקשה בס' עלה דיונה, מדוע לא העמידו התוס' קושייתם על הברייתא דאם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי, ותירץ בדוחק כיעו"ש. ולפע"ד נראה דעל הברייתא י"ל כמ"ש ר"ע ברטנורה ז"ל. כאן, אע"פ שיחיד מומחה יכול לדון, מרדכי החסידות הוא שאפי' מומחה לא יהי דן יחידי. א"כ י"ל דהברייתא מיירי מדינא ולא מדרכי החסידות, ולכך אמר שפיר דמומחה לרבים דן אפי' יחידי. אבל על ר"נ ור' חייא שאמרו כגון אנא וכו' שפיר הקשו תוס' מדתנן באבות אל תהי דן יחידי וכו', דהא ר"נ ור' חייא ודאי דשמרו גם דרכי החסידות, א"כ איך אמרו כגון אנא דן ד"מ ביחידי כנלע"ד נכון ב"ה – ועל תירוץ השני של התוס' דרגיל היה בדינין ואין לחוש שמא יטעה, הקשה ג"כ בס' עלה דיונה דא"כ מוכח שבמס' אבות אל תהי דן יחידי מיירי במי שאינו רגיל בדינין, א"כ איך שייך הנתינת טעם אח"ז שאין דן יחידי אלא אחד, והלא באמת מי שרגיל בדינין ג"כ יכול לדון יחידי וי"ל וק"ל עכ"ל ואפשר כוונתו ז"ל דהתוס' בתירוץ השני הנ"ל ס"ל כפי' רבינו יונה ז"ל שהביא במד"ש כאן שאין דן יחידי אלא אחד הקב"ה או המומחה לרבים עכ"ל, וזה כוונת התנא דמי שאינו רגיל בדינין לא יהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד הקב"ה דבו ית' לא שייך החשש שמא יטעה, וא"כ הה"ד מי רגיל בדינין דג"כ אין לחוש שמא יטעה יכול לדון יחידי, כיון דהוא דומה בזה להקב"ה דלא שייך בו החשש שמא יטעה, וא"ש ודו"ק:

משנה יא

ר' יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני כתב בס' דברי שאול על אגדות הש"ס בליקוטים דף קל"ד, נשאלתי בזה דהלא עינינו הרוחות שיש ת"ח שכל ימיהם לומדים תורה מתוך הדחק ואיך נתקיים בהם המשנה, ויש שמבטל התורה מעושר ובכ"ז הוא עשיר כל ימיו, והשבתי דהנה שני דברים מנסה השי"ת את בני אדם, אם בעושר אם בעניות ח"ו וכמ"ש שלמה המע"ה במשלי ריש ועושר אל תתן לי, והנה להבין איזה נסיון יותר גדול אם נסיון העשירות או העניות, נראה מצד הסברא דנסיון העניות יותר גדול שהרי גדול מכל מיני יסורין שבעולם כדדרש חז"ל על הפסוק כי על זה בחרת מעוני, ולפי"ז מי שעמד בנסיון העניות ולא מטו אשוריו הרי זה בטוח שיעמוד גם בנסיון העשירות אם יתעשר. ומי שלא עמד בנסיון העושר הרי זה בודאי שלא יעמוד בנסיון העוני שהוא נסיון יותר גדול, ומעתה זה כוונת המשנה כל המקיים את התורה מעוני ועמד בנסיון גדול הלז. הרי זה בידוע שסופו לקיימה מעושר דהיינו אם יברך אותו השי"ת בעושר בודאי יעמוד בנסיון, וכל המבטל את התורה מעושר, אם בזה לא עמד מכ"ש שסופו לבטלה מעול עכד"ה בקיצור:

משנה יב

ר' מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך – פי' בהגהות וחדושי הרש"ש ז"ל, ואם בטלת מן התורה כדי לעסוק בעסקיך, יש לך בטלים הרבה כנגדך, ישלח ה' בך מבטלים אחרים זולתה שיבטלוך מעסקיך, ואם עמלת בתורה, וע"י זה נתבטל העסק שהיה לפניך, יש לו שכר הרבה כו' פי' ישלם לך השי"ת כנגדו ממקום אחר עכ"ל הטהור:

[ומ"ש ר"מ הוי ממעט בעסק וכו' נלע"ד כוונתו דעסק היינו מחלוקת ומריבה שעושין עמי הארץ על הת"ח כנהוג בעוה"ר, והוא מלשון ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו (ופירש"י נתעסקו עמו עלי' במריבה וערעור), ועצה טובה קמ"ל ר"מ, היאך יכול הת"ח למעט העסק והמריבה שעושין עמו הע"ה, לז"א הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה כי אם תעסוק בתורה יומם ולילה, ממילא יתמעט המחלוקה כנגדך, כמ"ש שלמה המע"ה, ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, הא חדא ועוד עצה אחרת נתן לו ר"מ באומרו והוי שפל רוח בפני כל אדם, כי על איש עניו ושפל אין מחפשים בו מומין וחסרונות, כמ"ש חז"ל סימן לזה ממה ששנינו "בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו" וממילא יתמעטו המחלוקות והמריבות שעושין ע"ה כנגדו, ודו"ק):

משנה יג

ר"א בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות – כתב בס' מדרש שמואל דהתנא דקדק באומרו "אחת" לומר שאפי' לא קיים אלא מצוה אחת וכל ימיו בעבירה והמצוה היא יחידה, עם כל זה נבראת ממנה פרקליט אחד להליץ בעדו. וכן מי שכל ימיו הי' צדיק ולא עבר רק עבירה אחת לבד, קנה לו קטיגור אחד וכו' עיי"ש בכל דבריו – ועפ"י הדברים האלה נלע"ד בדרך דרוש כוונת התנא שסיים תשובה ומעש"ט כתריס בפני הפורענות, עפ"י מה שחקר רבינו הפרי מגדים ז"ל בסוף ספרו תיבת גומא עה"ת דאם עשה אלף מצות ועבירה אחת הו"ל לומר דבטל העבירה ברוב מצות וכמ"ש אחר"ל וילפי' מינה ביטול חד בתרי ומכ"ש באלף, וא"כ לפי"ז קשה איך אמר התנא העובר רק עבירה אחת וכל ימיו עסק במצות, קונה לו קטיגור אחד. הלא הו"ל לומר דבטל העבירה באלף מצות ובכל ביטול קיי"ל דהמיעוט כמאן דליתא דמיא, אמנם אפשר לומר דלא בטל כיון שאפשר לו לעשות תשובה על העבירה שעשה וכמ"ש בפ' נצבים כי קרוב אליך הדבר וגו' א"כ הוי בגדר דבר שיש לו מתירין וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל, וז"ש התנא והעובר אפי' רק עבירה אחת וכל ימיו עשה מצות ג"כ קונה לו קטיגור אחד, אמנם ע"ז קשה מדוע לא נימא דבטל העבירה באלף מצות שעשה כבר, לזה אמר תשובה ומעש"ט כתריס בפני הפורענות, א"כ כיון דאפשר לו לעשות תשובה הוי בגדר דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל וא"ש:

ועפ"י פי' המד"ש הנ"ל אמרתי עוד ליישב הקושיא הכתובה בס' דורש לפרקים על פ"א אמאי המצוה והעבירה בסוג אחד שבמצוה קונה פרקליט אחד ובעבירה ג"כ אחד, הא במצוה הקב"ה מצרף מחשבה למעשה והיה לו לקנות שני פרקליטין אחד במחשבה ואחד במעשה. (ומ"ש שם ע"ז בשם ספר "בשם בצלאל' הוא דחוק למעיין), אמנם לפי פירוש המד"ש דכוונת התנא העושה בכל ימיו רק מצוה אחת וכל ימיו בעבירה ג"כ קונה לו פרקליט אחד, מיושב שפיר, דהא טעם דמחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה ומחשבה רעה אין מצרפה למעשה, כתב בס' עיון יעקב (קידושין דף מ') בשם של"ה הקדוש על מ"ש התוס' שם בדף ל"ט דבעכו"ם הוי איפכא, והטעם דכל אחד אוקי אחזקת אבותיו. שבישראל החזקה שלא יעשה הרעה, וחזקה שיעשה הטוב. משא"כ בעכו"ם יעו"ש. וא"כ לפי"ז התינח במי שעוסק במצות ומונע עצמו מעבירות, משא"כ כאן דמיירי התנא במי שכל ימיו בעבירה ולא עשה רק מצוה אחת. א"כ כבר איתרע חזקת אבותיו, וממילא מחשבה טובה אינו מצטרף למעשה, וא"כ שפיר קאמר התנא דקונה לו רק פרקליט אחד, ומיושב שפיר קושיא הנ"ל ודו"ק:

משנה יד

ר' יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים נ"ל דהסוף היינו התכלית של כל ענין שבעבורו, נעשה וא"כ בכנסי' שהיא לש"ש התכלית הוא לעשות רצונו של מקום ולכך סופה להתקיים לפי שיש להם סייעתא דשמיא אבל כנסיה שאינה לשם שמים כגון אלו שעושין שמחות ורקודין ומחולות (בעללע, טהעאטער, וכדומה), ואומרים שכוונתם לש"ש לעשות מצוה בהממון שמאספים, להלביש ערומים ולהשיא יתומות או לבנות ביהכנ"ס וכדומה ובאמת הוא שקר כי תוכן כוונתם רק לעשות שמחה של הוללות, ומצוה בלולה בעבירות חמורות ר"ל לרקוד עם נשים ובתולות כנהוג בעוה"ר, כנסי' כזו שבאמת אינה לשם שמים אין סופה להתקיים. שלא יצליח בידם שיתקיים התכלית, כי הממון שקיבצו גנב יגנב מן המתעסקים הראשיים, ורק מעט מזעיר ישאר ממנו לצורך המצוה ההיא אשר יאמרו כי הוא זה תכלית הכנסיה ודו"ק:

משנה טו

ר"א כן שמוע אומר והי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חבירך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים – כתב הר"ע ברטנורה ז"ל ומורא רבך כמורא שמים דכתיב אדוני משה כלאם כלם מן העולם כיון שמרדו בך כאלו מרדו בהקב"ה וחייבים כליה עכ"ל ודבריו לקוחים מברייתא דאבות דר' נתן פרק כ"ז – ובהגהות וחדושי הרש"ש ז"ל הביא דהרשב"ם בפסחים ק"ח ע"א כתב מורא רבך כמורא שמים דכתיב את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים השוה מורא רבו למורא שמים עכ"ל ובמדרש (שמות רבה סוף פרשה ג) איתא על פסוק ודבר הוא לך אל העם ואתה תהיה לו לאלהים מכאן אמרו מורא רבך כמורא שמים עכ"ל – והנה רש"י בפסחים כ"ב ע"ב פירש ג"כ על את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח שיהא מורא רבך כמורא שמים עכ"ל. ובאמת צ"ע דהא לרבות ת"ח משמע כל ת"ח אפילו אינו רבו, וכמ"ש בפירש"י על פרקי אבות כאן, ומורא וכו' ענין מורא ברבו דהא דרשינן את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח וכ"ש לרבו עכ"ל, וא"כ דברי רש"י ז"ל סותרים זא"ז, ועיין בס' אור חדש קידושין דף נ"ז ע"א, מש"ש בכוונת רש"י פסחים כ"ב הנ"ל אמנם לא הרגיש בסתירת רש"י הנ"ל וצ"ע:

משנה טז

ר' יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון – בשיטה מקובצת ב"מ דף ל"ג ע"א מביא בשם ר"ח ז"ל על הא דאיתא בגמ' שם ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן גמרא, פי' הוי רץ למשנה שהיא מדה ונוטלין עליה שכר והשוגג אינו נדון בה כמזיד. אבל המתעסק בתלמוד חשובות עליו שגגות כזדונות שהי' לו לדקדק על עצמו שלא יכשל אפילו בשגגה לפי שמדקדקים עליו כחוט השערה שנאמר וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה ומי יכול להשמר מזה וכבר פירשו הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון עכ"ל ע"ש – והגאון בעל פני יושיע ז"ל בחידושיו לב"מ שם כנראה שלא ראה דברי שימ"ק הנ"ל – ובחדושי גאונים שבגליון העין יעקב ב"מ דף הנ"ל מביא בשם ספר בית אלקים על המשנה שלפנינו הכוונה כי יש שני מיני שגגות, ד"מ במלאכות שבת יש שגגת מלאכה וזדון שבת, ויש זדון מלאכה ושגגת שבת ואמר התנא כי שגגת המלאכה והוא שגגת הלימוד הוא שעולה כמו זדון. ולכך צריך שיהא זהיר בתלמודו שלא ושכחנו. אבל שגגת השבת אינו שגגת תלמוד כי כבר יוד הוא כל המלאכות האסורות בשבת, אלא ששכח שהיום שבת, והשכחה מצוי' ולא היה בזדון, אבל מי שהוא שוגג במלאכה שלא למדה, או למדה ושכחה ע"י היסח הדעת בלי מתכוין זהו קרוב לזדון עכ"ל:

משנה יז

ר' שמעון אומר שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן בגמ' יומא (ע"ב כ') א"ר יוחנן שלשה זרים הם, של מזבח, של שלחן, ושל ארון של מזבח זכה אהרן ונטלו. של שלחן זכה דוד ונטלו. של ארון עדיין הוא מונח כל הרוצה ליטול ובא ויטול, שמא תאמר פחות שבהן הוא, ת"ל בי מלכים ימלוכו וגו' ר' יוחנן רמי כתיב זר וקרינן זיר, זכה נעשית לו זר לא זכה נעשית זרה וכתב שם המהרש"א ז"ל בח"א ג' זרים הם וכו' והן ממש ג' כתרים ששנינו באבות ג' כתרים הן כתר כהונה וכתר מלכות וכתר תורה וכבר כתבנו בזה בפרק האומר כתר מלכות כמשמעו לו לדוד שהולמתו, וכתר כהונה הוא הציץ שעל כהן גדול, וכתר תורה הן תפילין שבראש כל אדם דכל הרוצה ליטול יטול, ואמר, ושמא תאמר פחות הוא כיון שכל אדם זוכה בה, ת"ל בי מלכים וגו' כפירש"י ולגבי כהונה נמי נאמר יקרה הוא מפנינים מכ"ג שיש עליו פנינים בציץ, ובאבות מסיים ביה וכתר שם טוב עולה על גביהן, והוא היראה דבעי בכולהו בכ"א מהג' כתרים וכדמסיק הכא בכתר תורה ודקאמר זכה נעשית לו זיר זכה היינו שיש בו יראת שמים כפרש"י ללמוד לשמור ולקיים, לא זכה שאין בו כל זה לגבי תורה נעשית לו זרה כפרש"י וה"ה לגבי כהונה ומלכות עכ"ל הטהור ובס' מנחת ישראל על פ"א מביא (לעיל פ"ב מ"ח) בשם הגאון ר' שמשון רפאל הירש ז"ל שאמר הטעם דכתר שם טוב עולה על גביהן. משום דאמרו חז"ל האב זוכה לבנו בנוי ובעושר ובחכמה, ומצינו בגמ' (ב"מ פ"ה א') דלאחר שלשה דורות תורה מחזרת על אכסניא שלה, ובכתר כהונה וכן בכתר מלכות ג"כ האב זוכה לבנו ולו משפט הקדימה למלא מקומו, א"כ אין חידוש כ"כ אם ישיג שלשה כתרים דזכות אבותיו מסייעו, משא"כ בכתר שם טוב אי אפשר להשיג בתורת ירושה, ע"כ שפיר אמר התנא וכתר שם טוב עולה על גביהן, ע"כ דפח"ח, ובזה פי' במנח"י הנ"ל כוונת המשנה לעיל פ"ב מ"ח קנה שם טוב קנה לעצמו, כלומר שאינו יכול להוריש לבניו השם טוב, כי קנין זה קנוי' לעצמו ע"ש:

משנה יח

ר' נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תביא אחריך שחביריך יקיימוה בידך ואל בינתך אל תשען – פרש"י ז"ל ר' נהוראי זה ר' אלעזר בן ערך ועל שם שהיה מנהיר פני חכמים בהלכה נקרא כך כדאיתא במס' שבת דף טקמ"ז ע"ב יעו"ש – ובפי' משנתינו כתב הר"ע מברטנורה ז"ל בפי' השני, שחבריך יקיימוה בידך, מפני מה אני אומר לך הוי גולה למקום תורה. שחבריך יקיימוה בידך, שאפילו אתה חריף ומפולפל ביותר, לא תתקיים התורה בך אלא ע"י חבירך שתשא ותתן עמהם, והיינו דמיסיים ואל בינתך אל תשען עכ"ל – וראיה לפי' זה נ"ל מדאיתא בשבת קמ"ז ע"ב ר"א בן ערך איקלע להתם (לפורגיתא ודיומסית) אימשיך בתרייהו (אחר היין והרחיצה) איעקר תלמודיה, כי הדר אתא קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא החדש הזה לכם. אמר החרש היה לבם, בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה, והיינו דתנן ר' נהוראי אומר הוה גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחביריך יקיימוה בידך ואל בינתך אל תשען עכ"ל הגמרא שם – ומובן היטב עפ"י פי' הרע"ב הנ"ל דר' נהוראי דהוא ר"א בן ערך אמר הוי גולה למקום תורה ולא למקום תענוגי עוה"ז כפורגיתא ודיומסית. ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, הואיל ואתה חריף ומפולפל ביותר (כמו ר"א בן ערך שהיה כמעין המתגבר כדאיתא לעיל בפרק ב'), אל תאמר כן. אלא אפי' אתה חריף ומפולפל ביותר לא תתקיים התורה בך אלא ע"י חבריך שתשא ותתן עמהם. ואל בינתך שאתה חריף ומפולפל ביותר אל תשען, דהרי חזינן דר"א בן ערך אעפ"י שהיה חריף ומפולפל ביותר איעקר תלמודיה כשבא למקום תענוגי עוה"ז ולא היו לו חברים שישא ויתן עמהם בדברי תורה ובהיות שאין חכם כבעל הנסיון אמר ר"א בן ערך הוה גולה למקום תורה וכו', וא"ש היטב דברי הגמ' הנ"ל במ"ש "והיינו דתנן ר' נהוראי אומר הוה גולה למקום תורה וכו' ודו"ק – ובמהרש"א ז"ל בח"א למכות דף י' ע"א פי' משנתינו עפ"י הגמ' דשם א"ר יוחנן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו, ופריך הגמ' איני והא"ר יוחנן מנין לדברי תורה שהן קולטין דכתיב את בצר במדבר וכתיב בתריה וזאת התורה וגו' ומשני לא קשיא וכו' מאי קונטין ממלאך המות כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגריס בבי רב נא מצי שליחא דמלאכא דמותא למקרב לגביה דלא הוה פסיק פומיה מגירסחא וכו' וכתב המהרש"א בזה"ל וזאת התורה וכו' ר"ל וי"ו מוסף על ענין ראשון את בצר וגו' כי כמו שג' ערים קונטות כן זאת התורה קולטת. ומסיק דקולטת ממלאך המות ולא מגואל הדם, וע"ז יש לפרש מתניתין הוי גולה למקום תורה וכו' אם רבך גולה ע"י שהרג בשוגג הוי גולה עמו, ואל תאמר שאף רבך לא יהיה גולה, שהיא התורה תבוא אחריך לקולטך מיד גואל הדם הרודפך, דאין התורה קולטת רק ממלאך המות וק"ל עכ"ל מהרש"א ז"ל ואף כי טהורים אמרי נועם מ"מ לא ידענא איך יפרש המהרש"א ז"ל סוף דברי המשנה, שחבריך יקיימוה בידך ואל בינתך אל תשען מה צורך לנתינת טעם זה. הא עפ"י הדין צריך התלמיד להיות גולה עם רבו כדילפינן מולם אל אחת הערים האלה וחי עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא, ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' רוצח הלכה א' (ובעל עיון יעקב ז"ל במכות דף י' בד"ה אר"י הרב שגגה וכו' כנראה דנעלם ממנו דברי הרמב"ם הנ"ל דוק ותשכח וצ"ע):

משנה יט

ר' ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מייסורי הצדיקים עיין אריכות בזה בחלק הראשון מחיבור הזה בליקוטים לפרקי אבות אות י"ח ושם פירשתי בעזה"ית דברי רבי ינאי עפי"מ שאמרו חז"נ שלהי מס' מכות בעובדא דר"ג וראב"ע ור"י ור"ע שהיו מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי וכו' והתחילו בוכים ור"ע משחק א"ל עקיבא למה אתה משחק, א"ל למה אתם בוכים. א"ל עכו"ם הללו שמשתחוים לעצבים ומקטרים לאלינים יושבים בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש וא נבכה, א"ל לכך אני משחק אם לעוברי רצונו כך לעושי רצינו עאכו"כ נמצא לפי"ז אם אנו רואים שנות הרשעים בעוה"ז, יש לנו ליקח מוסר ולמנא ידינו מצות ומעש"ט דאם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ שיגדל השכר וכן ג"כ להיפוך אם אנו רואים יסורי הצדיקים בעוה"ז יש לנו ליקח מוסר ולמלא ידינו מצות ומעש"ט, כמ"ש רש"י ז"ל בפרשת שמיני בפ' הוא אשר דבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא מתעלה ומתקלס אם כן באלו כ"ש ברשעים, וכה"א נורא אלקים ממקדשיך אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך, וא"כ כשאנו רואים הצדיקים מדוכאים ביסורים יש לנו ללמוד קו"ח אם לעושי רצונו כך לעוברי רצונו עאכו"כ, וע"ז אמר ר' ינאי בגודל ענותנותו. אין בידינו וכו' כלומר לא לקחנו מוסר למלא ידינו מצות ומעש"ט, ולא למדנו. לא משלות הרשעים. לומר אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ יגדל שכרנו אם נעשה רצונו, ואף לא מייסורי הצדיקים, גם מהם לא לקחנו מוסר למלא ידינו מצות ומעש"ט ולומר אם לעושי רצונו כך לעוברי רצונו עאכו"כ יגדל עונשו אם לא נעשה רצון השי"ת, רק נשארנו בידים:

רקניות מבלי מצות ומע"ט ולא היינו מעושי רצונו של המקום ב"ה וא"ש:

משנה כ

ר' מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם [בפי' הרע"ב ז"ל וכן במד"ש ז"ל הגירסא הוי מקדים שלום לכל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים – בס' מנחת ישראל לפ"א פי' דר"ל במילי דעלמא הוי מקדים שלום לכל אדם

כדי שיהי' רוח הבריות נוחה ממך, אבל במילי דשמיא חלילה לך לעשות שלום ואחדות עם פושעים ומורדי אור כדי שיעשו אותך לראש ולקצין עליהם ותהיה ראש לשועלים כי אם הוי זנב לאריות שבחבורה הן הן צדיקי וגדולי הדור שליט"א השואגים בקול להפרד מהם ולסור מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, ואפילו אם ע"י כן לא יהיה שמן חלקך בחיים ותשאר עני ואביון מדוכא בכל זאת מוטב שתהי' זנב לאריות ואל הי' ראש לשועלים וא"ש – ולפענ"ד נראה דהוא אזהרה לת"ח שעפ"י הרוב מתגאים נגד עמי הארצים וכמ"ש בגמ' נדרים פ"א א' מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן ו' רב אשי אומר משום דקרי לאינשי חמרי פרש"י שאין נוהגין להן כבוד ומבזין אותן מפני תורה שבהם עיי"ש, ע"כ הזהיר התנא, הוי מקדים שלום לכל אדם ואפי' לעמי הארצים, ולא תתגאה על תורתך וחכמתך, כי ודאי נגד הע"ה הנקראים שועלים (כדאי' בב"ק דף קי"ג ארי עלה מבבל כלומר ת"ח גדול, וע"ז אמר ריו"ח לר"ל ארי שאמרת נעשה שועל דהיינו עם הארץ ע"ש). אתה ראש וגדול במעלה, אולם אם תעריך עצמך נגד הגאונים הגדולים ארזי לבנון אדירי התורה אשר היו בימי קדם, (כגון ר' אלי' מווילנא ז"ל, ר' יונתן מפראג בעל האורים והתומים ז"ל, ר' יחזקאל לאנדא בעל נוב"י ז"ל, ר' עקיבא איגר ז"ל, ר' ברוך פרענקל ז"ל ר' משה סופר ז"ל, ר' יעקב מליסא ז"ל, ר' ארי' ליב הכהן בעל קצוה"ח ז"ל), הלא אז תראה כי אתה רק זנב לאריות האלה, ותורתך וחכמתך ללא כלום יחשב ואין לך על מה להתגאות נגד עמי הארצים וע"כ הזהיר התנא ואמר, הוי מקדים שלום לכל אדם אפילו לעמי הארצים, ולא תתגאה כנגדם כי אם הוי זנב לאריות שבחבורה בדור שעברו ואל תהי ראש לשועלים עמי הארצים בדור. שלפנינו, וא"ש ודו"ק (וע"ע במדרש שמואל לקמן פרק ו' משנה יו"ד פי' קישור ב' דברים אלו שאמר ר' מתיא בן חרש ע"ש):

משנה כא

ר' יעקב אומר העוה"ז דומה לפרוזדור בפני העוה"ב, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין – בס' דורש לפרקים על פ"א פי' עפ"י הפסוק בקהלת סי' ט' בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו', ופרש"י התקן עצמך בכל שעה במעשה טוב שאם תמות היום תכנס בשלום, ומשל שלמה החכם את הדבר הזה, לאדם שהזמינו המלך ליום סעודה ולא קבע לו זמן, אם חכם הוא או פקח, מיד מכבס כסותו ורוחץ וסך, וכן עת מחר עד עת יקרא על הסעודה יהיו כל שעה בגדיו לבנים והוא רחוץ וסך, כך דרשוהו רבותינו במסכת שבת עכ"ל, ולכן אמר התנא, העוה"ז דומה לפרוזדור, כמו המשל שקורא אותך המלך מיד וכבר אתה עומד בפרוזדור, ואין שהות לתקן רק כדי שיעור שתכנס מפרוזדור לטרקלין. כך יהיה דומה לך בכל שעה ותהא זהיר ע"י זה שבכל עת יהיו בגדיך לבנים ודו"ק הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב ויפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז כתב התוי"ט רישא אסיפא לא קשיא כי העוה"ז הוא למעשה ועוה"ב הוא אל הגמול וקורת רוח. מד"ש בשם הר"ר יונה עכ"ל – ואולי אפשר לומר עוד דדברי התנא הם כמו קושיא ותירוץ והוא עפ"י מ"ש בכלי יקר פרשת ואתחנן בפ' קרב אתה ושמע וגו' וכ"כ גם בשאר סה"ק כי תועלת המיתה הוא כדי להסיר ממנו החומר העכור שהוא מסך מבדיל בינינו לבין אלקים כדי שיוכל האדם לראות פני השכינה כמ"ש כי לא יראני האדם וחי ואמרו חז"ל בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים, וזהו ענין יום שכולו ארוך יום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, וזה שאמר התנא יפה שעה אתת בתשובה ומעש"ט מכל חיי העוה"ב, וא"כ קשה א"כ היה להצדיק לחיות חיי עולם בתשובה ומעש"ט שהוא יפה מכל חיי העוה"ב. לזה אמר דטעם המיתה לצדיקים הוא משום דיפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב דהיינו השגת אור זיו השכינה מכל חיי העוה"ז, ויען שבחייו א"א להצדיק לראות פני השכינה לכן הוא מוכרח למות, ודטבא ליה עבדין ליה, וא"ש ודו"ק:

משנה כב

ר' שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו – כתב בתוי"ט וז"ל כתב במד"ש בשם הרשב"ץ דגרסינן ואל תנחמנו בשעת אבלו, ושהגורסים בשעה שמתו מוטל לפניו שינו הגירסא מפני שמצינו שאחר קבורת המת היו נעשים שורות שורות ומנחמים האבל, כנזכר באבל רבתי ובפרק היה קורא דף ט"ז ע"ב, אבל נראה שאין לשנות הגרסא מפני כך, שלא אמר בימי אבלו ולא בשעת אבלתו אלא בשעת אבלו, כלומר שהוא מתאנח באבלו ע"כ. ולי נראה דאכתי מקשה מהא דנעשים שורות שורות שא"כ אם אז יתאנח לא ינחמהו ולא מצינו לרז"ל שיאמרו כן עכ"ל התוי"ט ז"ל – וחידוש בעיני שלא הרגיש דבאבות דרבי נתן פרק כ"ט הגירסא ואל תנחמהו בשעת אבלו ע"ש וצ"ע:

משנה כג

שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו ש יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו (כן הוא הגרסא במדרש שמואל אבל בפסוק משלי כ"ד כתיב "ובכשלו", ועיין בתוי"ט ובכשלו הבי"ת בחירי"ק הראוי"ה בה"א החסרה עכ"ל וכן נדפס בסידורים) -- בליקוטי חבר בן חיים ח"ר (בחידושי מס' ברכות דף ז') כתב וז"ל:

רשע ורע לו רשע גמור, פי' מרן הגאון חת"ס ז"ל כי הוא הרשע שאין לו זכיות כלל שבעבורם ישלם לו הקב"ה בעוה"ז. ואמנם אם הצדיק ישבע נקמתו ממנו (ונקמה הוא תענוג וקורת רוח כמ"ש חז"ל נקמה הוא מעין עוה"ב) אזי למען לא יקח הצדיק שכר מעשיו בעוה"ז משפיע השי"ת לרשע טובה אפילו שלא כדין, ופי' בזה מרן הנ"ל מאמר שמואל הקטן במס' אבות, בנפול אויבך היינו הרשע. כי אויב אחר לא שייך בצדיקים. והזהיר שלא ישמח הצדיק במפלתו של רשע, כי פן יראה ה' שאתה שמח. ולטובתך שלא תקח שכר מעשיך בעוה"ז, ישיב מעליו אפו שלא כדין, והיינו ורע בעיניו ית' והשיב מעליו אפו וא"צ לומר כי הכוונה והשיב עליך אפו כפי' המפורשים עכ"ל ודפח"ח (וכ"כ בס' תקון משה חלק ד' מהגאון ר' משה פאללאק ז"ל מבאניהאד דף כ"א וז"ל, בנפול אויבך וגו' נ"ל כי ידוע נקמת אויב הוא מעין עוה"ב וכמו שפי' הגאון מהו' דוד דייטש ז"ל הפ' ס"פ ואתחנן ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו מחיי העוה"ב וע"ז קשה איך יעשה הקב"ה עולה, הלא יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז, לזה מתרץ הפסוק לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו. כלומר הרשע לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו ורואה נקמה בו ונקמה מעין עוה"ב ומקבל הרשע שכר עוה"ב בעוה"ז, ובזה פי' הפ' בתהלים קי"ב. סמוך לבו (של הצדיק) לא יירא, עד אשר יראה (נקמה) בצריו, אז יירא פן יקבל עולמו ח"ו בעוה"ז ע"כ הזהיר בנפול אויבך אל תשמח וגו' פן יראה ה' ורע בעיניו שאתה מקבל עולמך בעוה"ז ע"י שאתה שמח בנקמת שונאך. ועי"כ ישיב מעליו אפו כדי שלא ינוכה לך תענוג הנקמה משכר עוה"ב עכ"ל הטהור) – ובס' תורת משה עה"ת ממרן החת"ס ז"ל ס"פ נשא כתב, בפרקי אבות תנן שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח וגו' ומקשים הא מקרא מלא הוא ומה חידש שמואל הקטן ונ"ל כי בקראינו הפסוק משמע אפילו בנפול אויבך אל תשמח מכש"כ מי שאינו אויבך. אבל שמואל הקטן אמרו בניגון הטעמים המובן ממנו לדייק, בנפול אויבך הוא דאל תשמח דרך נקמה, אבל מי שאינו אויבך תשמח ותאמר בריך רחמנא דשקלי' למטרפסי' בהאי עלמא כדי שיהי' מוכן לעוה"ב, ור"ע שחק כשראה את ר"א מצטער ואמר סבור הייתי שקיבל רבי עולמו ח"ו והוא ע"ד הנ"ל, ע"כ דפח"ח:

משנה כד

אלישע בן אבוי' אומר הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה"ד לדיו כתובה על נייר מחוק – קשה דהו"ל הלומד בחור דהוא היפך זקן כמ"ש בקרא בחורים וזקנים יחדיו, וגם מדוע לא אמר על נייר ישן דהוא היפך נייר חדש – וראיתי בס' דורש לפרקים על פ"א שהביא בשם ספר כפות המנעול כי היצר טוב נקרא ילד מסכן וחכם והיצה"ר נקרא מלך זקן וכסיל כמ"ש בס' קהלת, והנה היצה"ר לומד את האדם אשר ישים כל ישעו וחפצו בחכמות חיצונות כמו חכמת הטבע או שאר חכמות לתועלת הגוף שיחיה בהן חיי שעה באמרו לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר מוטב לך לעסוק בישובו של עולם בחכמה שתוכל לפרנס עצמך בה, אבל היצ"ט מזרז את האדם לעסוק בחכמת התורה שהיא חיי עולם וכל החכמות כלולות בה ועומדת לאדם בילדותו ובזקנותו, אבל שאר חכמות החיצוניות נופלות תחת הספק והשינויים, וז"ש אלישע בן אבוי' הלומד ילד פי' הלומד לימוד של ילד מסכן דהיינו היצ"ט. למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש, שמיום כתיבתה לא נמחק ממנה אפילו אות אחת לפי שהיא ניצחית כמאמרם ז"ל שאמר הקב"ה על יו"ד של לא ירבה, שלמה ואלף כיוצא בו יבטלו, ואות אחת מן התורה לא תבטל והלומד זקן פי' הלומד לימוד של זקן וכסיל דהיינו שאר חכמות למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק, מה שכתבו חכמי הטבע הראשונים מחקו האחרונים, מה שכתבו בטלמיוס וסיעתו בחכמת התכונה שהארץ לעולם עומדת והשמש מקיפה, בא אח"כ החכם קאפערניקוס ומחק סברתם וכתב שהשמש עומדת והארץ מקיפו והכחיש את גלגל היומי וכמו כן בחכמת הרפואה מה שהסכימו הראשונים לא יסכימו האחרונים וימחקו את דבריהם וע"כ למה הדבר דומה לדיו כתובה על נייר מחוק, משא"כ דברי תורה לא נמחק מהם שום דבר והכתיבה עומדת לעד וא"ש:

משנה כה כו

ר' יוסי בן יהודה איש כפר הבבלי אומר הלומד תורה מן הקטנים למה הוא דומה לאוכל ענבים קהית ושותה יין מגתו והלומד מן הזקנים למה"ד לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן – עיין בפי' הר"ע ברטנורה ז"ל, ועיין בתוי"ט שביאר דברי הרע"ב ז"ל יפה יפה ובסוף כתב, ורוב המפרשים פירשו שהענבים כנגד חלק הפשט שבתורה, והיין כנגד חלק הנסתר, וכן אמרו יין בגמטרי' סוד עכ"ל – ואפשר שזהו ענין יין המשומר בענביו שיזכו לו הצדיקים לע"ל, כלומר שיזכו להבין הסוד הגנוז בחלק הפשט שבתורה ודו"ק – "רבי אומר (כ"ה הגירסא במשניות ובגמ' וכ"כ רש"י והרמב"ם והרע"ב ז"ל אבל בסידורים הגירסא ר' מאיר אומר) אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו" – עיין בפירש"י ורמב"ם ורע"ב ז"ל דרבי פליג אדר' יוסי בר' יהודה ע"ש – ובס' אזור אליהו מהגאון בעל מדרש תלפיות ושבט מוסר ז"ל דף ט"ו ע"ב, פי' עפ"י הגמ' חגיגה גבי ר' מאיר שלמד תורה מאלישע אחר, ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, וזהו אומרו" אל תסתכל בקנקן אע"פ שיהיה רשע, אלא במה שיש בו ללמוד ממנו כדרך שעשה ר' מאיר, משום שיש קנקן חדש, רמז לרשע והמשילו לקנקן חדש משום שהקנקן חדש מאבד המשקה שבתוכו כנודע, באופן שיש קנקן חדש מלא ישן. מלא תורה, ויש ישן נראה לעינים מלא תורה ואפילו יין חדש אין בו. שאין בו שום דעת כלל ומיהו הרשע מסיבת חריפתו יש תקוה שיחזור בתשובה, משא"כ מי שאין בו דעת שמזה הטעם אמרו חז"ל כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו עכ"ל עיי"ש:

(ועוד פי' שם דכוונת התנא שלא להסתכל בגוף האדם שהוא חוזר אל או עפר, כי אם במה שיש בו שהוא הנשמה, אם הוא נשמה:

טהורה ומחמת זה הוא ירא אלקים וסר מרע כבדהו:

כי זה הוא העיקר, ואל תביט אל מראהו אם הוא שלם בגופו או הוא בעל מום עיי"ש, וכעין פירוש הזה כתב גם רש"י ז"ל בפירוש לכאן עיי"ש):

משנה כז

ר' אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, כתב בס' מגן אבות להגאון ר' שלמה קלוגר זצ"ל וז"ל, הנה יש לדייק אטו הני מוציאין את האדם מן העולם הלא יש כמה וכמה עבירות שהאדם חייב עליהן מיתה, אך נראה דזה קאי על עוה"ב. דהנה מי שחוטא ומתחייב בגיהנם, זה אינו זוכה ליכנס לגן עדן כלל. רק אין מניחין אותו לכנוס, אבל מי שיש בו קנאה ותאוה וכבוד אז מענישין אותו יותר דמכניסין אותו לג"ע ומוציאין אותו ממנו וזה הוי מדה כנגד מדה. דהנה קנאה ותאוה לא שייך רק באם האדם רואה דבר טוב שיש להשני מתאווה ומתקנא בו. אבל אם אינו רואה ויידע כלל לא שייך קנאה, וכן כבוד לא שייך רק מן ההעדר אם חולקין כבוד להשני ולא לו, זה הוי מניעת הכבוד, אבל אם אין חולקין כבוד לשום אדם לא יהיה לו מה להתאוות לו ולא יקרא לו פחיתות הכבוד, לכך מכניסין אותו לג"ע ויראה שכר הצדיקים ואח"כ יוציאו אותו, ויהיו כל שלשתן בו, הקנאה שיקנא במה שיש לחבירו, וכן תאוה שיתאווה לו, וכן העדר הכבוד שישליכוהו לחוץ. וזה הוי החילוק בין שאר רשעים לבינו, דלשאר רשעים אין מכניסין כלל לג"ע ואין רואים לפניהם טוב. אבל זה שיש בו מדות הללו, מוציאין את האדם מן העולם. היינו עוה"ב, וזה קשה יותר מאם לא נכנס כלל עכ"ל ודפח"ח:

(ולפי הפשט הפשוט עיין במד"ש שכתב דשלשה אלה מדות מגונות מולידים באדם כל חלי וכל מכה עד שמוציאין אותו מן העולם יעו"ש באריכות, וכעין זה כתב גם לעיל בפ"ג משנה י"ד על מאמר ר' דוסא בן הרכינס שינה של שחרית ויין של צהרים וכו' מוציאין את האדם וכו' בשם הרב ר' משה אלשקאר ז"ל כי אלו ד' דברים מביאין את האדם לידי חולי ומוציאין אותו מן העולם. ועוד כתב יש מפרשים שהוא מדבר כנגד הנשמה בעוה"ב, ואין להקשות מי הכניסה שתצא, שהרי אמרו חז"ל שכל אדם יש לו מקום בג"ע ומקום בגיהנם זכה וכו' לא זכה וכו', ולפי זה שם היא הנשמה בכח, ומ"ש מוציאין את האדם מן העולם, בערך שנעשה מדבר בכח דבר בפועל, ואבדה מקומה מגן עדן וחזרה לגיהנם עכ"ל, ובס' תקון משה חלק ד' להגאון מבאניהאד ז"ל כתב שם בזה"ל:

כי בעוה"ר דרך בני אדם לעשות עבודת ה' במהירות וחיפזון יוצאים מבוהלים ודחופים, ומתנצלים שטרודים במשא ומתן ואין להם פנאי, ואם שאין זה פוטר אותם כמובן, בלאו הכי מעשיהם סותרים דבריהם ומוכיחים כי שקר בפיהם ואך יצה"ר מדבר מתוך גרונם, למשל בשחרית יש לו פנאי לישן עצל על מטתו באין מחריד ומפריע, ואחרי קומו ומתפלל אין לו פנאי וחוטף במהירות רב, ואח"כ הולך לאכול ומאריך בסעודתו ויש לו פנאי, ואח"כ מברך בהמ"ז ואין לו פנאי, שוב הולך לבתי כנסיות של עמי הארץ (הנקרא קאפעע הויז) ושם יש לו פנאי לישב כמה שעות, ואיך לא יחרד לבב איש בזכרו כי בעמדו ביום הדין שם שואלים אותו, להנאתך ולהבלים כמו אלה היה לך פנאי ולעבודת ה' לא וזש"א התנא שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוצאין את האדם מן העולם, ע"כ דפח"ח).

משנה כח

הוא היה אומר הילודים למות. והמתים להחיות, והחיים לידון לידע ולהודיע ולהודע שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא הוא המבין הוא העד הוא הדיין הוא בעל דין והוא עתיד לדון – עיין בילקוט הגרשוני ח"ר על אגדות הש"ס בליקוטים לפרקי אבות אות י"ג מש"ש בזה ותמצא נחת – ועמ"ש הוא הדיין הוא העד הוא בעל דין. מפרש במדרש שמואל כי בא לתת טעם נכון למ"ש הוא הדיין הוא העד. כי הרי הדין פשוט שאין עד נעשה דיין, וא"כ קשה איך הקב"ה הוא עד ודיין, לכך אמר דהיינו דוקא בדין בשר ודם שצריך שידון ע"פ התורה ודיניה. אמנם בשי"ת לא שייך כלל כי הוא הבעל דין והוא המצוה כל הדינים כולם ויגזר אומר ויקם לו וכו' יעו"ש. ולענ"ד תירוצו אין מספיק כלל כי ידוע שהקב"ה מתנהג בכל ענינים עפ"י דיני וחוקי התורה אף כי הוא הבעל דין והמצוה כל הדינים כולם, ע"כ נלע"ד דבלא"ה אין כאן קושיא, דהנה התוס' כתובות דף כ"א ע"ב ד"ה הנח וכו' כתבו ב' טעמים על הא דאין עד נעשה דיין (א) משום דבעינן שיעידו לפני הדיינין כמו שמפרש רשב"ם דכתיב ועמדו שני האנשים אלו העדים. לפני ה' אלו הדיינין (ב) משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ואם העדים נעשו דיינים עדות שאין אתה יכול להזימה הוא שלא יקבלו הזמה על עצמן יעו"ש, מעתה לפי טעם הא' דהוי גזיה"כ דכתיב ועמדו שני האנשים לפני ה', א"כ הקב"ה שאומר העדות לפני עצמו, דהיינו לפני ה' ממש, ודאי דמיקיים קרא כדכתיב, ויכול להיות דיין ועד גם יחד, וגם לפי טעם הב' דהוי עדות שא"א יכול להזימה לק"מ דלכאורה כל העדות של הקב"ה וי עדות שאאילה"ז, דאיך אפשר לומר להקב"ה מה שאומרים לבשר ודם. עמנו הייתם ולא ראיתם העדות, דהא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו וברגע אחד הוא בכל העולם ועיניו משוטטות בכל, וא"כ הוי עדותו עדות שא"א יכול להזימה ולא הוי עדות. אך באמת לק"מ דכבר כתבו התוס' בריש מס' מכות כיון דהא דבעינן עדות שאתה ילה"ז נפקא לן מכאשר זמם, גבי עדות דבן גרושה או בן חלוצה דלא קאי עליה כאשר זמם לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, א"כ לגבי הקב"ה דודאי לא קאי כלל עליה כאשר זמם בשום צד שבעולם דאיך יצוייר לגבי הקב"ה ועשיתם לו כאשר זמם, דהוא אל הוא היוצר הוא הבורא. א"כ לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, ושפיר יכול להיות דיין ועד כאחד. וז"ש שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא ולא שייך גביה כאשר זמם, וא"כ לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ולכך שפיר הוא הדיין הוא העד, וא"ש ודו"ק:

הוא הדיין הוא העד הוא בעל דין הוא עתיד לדון פי' בס' אזור אליהו מהגאון בעל שבט מוסר ז"ל, דר"ל שאעפ"י שתראה שאינו דן לרשעים בזה העולם לתת להם כפי מעשיהם. דע שמאריך אפו עמהם אולי יחזרו בתשובה, אבל סוף סוף הוא עתיד לדון אותם אם לא חזרו – "ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד ודע שהכל לפי החשבון" – כ"ה הגירסא בכל הסידרים שנדפס בהם פרקי אבות, ולא כמ"ש במשניות ובגמ' ולא מקח שוחד הכל שלו, ונראה דגם הרמב"ם ז"ל גריס כמו שנדפס בסידורים, ולא קשה קושי' המד"ש שהקשה על פי' הרמב"ם ולא מקח שוחד היינו שאינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה וכו' דא"כ מאי שהכל שלו, ולפי"ז לק"מ דהא הרמב"ם לא גריס לי' כלל רק כמ"ש בסידורים ולא מקח שוחד ודע שהכל לפי החשבון וזה פשוט:

ודע שהכל לפי החשבון – נ"ל הכוונה עפ"י מאמר חז"ל (ב"ב דף ע"ח) בפ' ע"כ יאמרו המושלים בואו חשבון וגו' המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחש חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, תבנה ותכונן. אם אתה עושה כן תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב. עיר סיחון. אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר שיחה נאה מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון וגו' תצא אש מן המחשבים ותאכל את שאינם מחשבים וכו' ונירם אבד חשבון עד דיבון, ונירם אמר רשע אין רם אבד חשבון אבד חשבונו של עולם עד דיבון אמר הקב"ה המתן עד שיבא דין וכו' עייש"ה – נמצא דכל השכר לצדיקים והעונש לרשעים תלוי בחשבון אם חשבו בעוה"ז חשבונו של עולם או לאו וז"ש התנא, ודע שהכל לפי החשבון, וא"ש ודו"ק:

ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך כתב בס' חזור אליהו מהגאון בעל שבט מוסר זצ"ל, הכוונה אין לך שום טענה לומר שהיית אונס מסבת יצרך הרע ולא היית יכול להציל עצמך ממנו, שהרי השאול שהוא הקבר הוא בית מנוס לך להציל עצמך מן היצה"ר, כמ"ש חז"ל בפ"ק דברכות יזכור לו יום המיתה. באופן שבזכירת הקבר אזיל יצרו ממנו, וא"כ אין לך שום טענה שלא יכולת עמו שהרי כשזוכר האדם מהשאול שוב אינו חוטא עכדפח"ח. (ובס' מקוה ישראל על פ"א מביא זה בשם הגאון ר' מאיר אלמאש זצ"ל ובשם המגיד מוואידיסלאוו דר"ל אל יבטיחך יצרך לטעון יצרך השיאך מפני שאין זו טענה שהרי השאול בית מנוס לך שתזכור השאול תמיד ותנצל עיי"ש)– לפענ"ד אפשר דכוונת התנא כנגד הרשעים המאבדים עצמם לדעת ר"ל, וז"ש ואל יבטיחך יצרך, שהשאול שהוא הקבר הוא בית מנוס לך להפטר מכל הצרות והיסורים שאתה סובל בחייך, כי החיים אינו דבר התלוי ברצונך, לומר עד עכשייל היית חפץ חיים ועכשיו כבר אינך חפץ בחיים שהרי על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי, א"כ החיים אינו תלוי ברצונך רק ברצון השי"ת ואיך אתה רשאי לשלוח יד בחייך שאינו תלוי ברצונך, ואין אתה מושל עליו כאדם העושה בשלו, וכיו שעל כרחך אתה נוצר וע"כ אתה נולד ועכ"ח אתה חי, חלילה לך ליטול חייך ברצונך. רק אתה מוכרח להמתין עד שבעל כרחך נגד רצונך אתה מת, ואם לא תעשה כן אזי ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממה"מ הקב"ה, כאומרו ית' (בפ' נח) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל אחיה' אדרשנו, וכמש"ש בנתינה לגר עה הת"א שחיה היא הנשמה שנקראת יחידה וחיה, וקאי על המאבד עצמו לדעת המוזכר בראש הפסוק עיי"ש:

שו"ר בס' יערות דבש שפירש דהנה המיתה מכפרת עון וכמ"ש וכפר אדמתו עמו, אך הנה אמרו **(בהקדמה לס' בנין יהושע על אבות דר"נ כתב בשם רבו הגאון האמיתי מ' משה זרח איידליץ זצ"ל מפראג וז"ל:

ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש (אבות פ"ב מ"ה). ר"ל שתעשה איזה מעשה שע"י כך יהיה אחר, איש, ולכן אמרו חז"ל ודקדקו "להיות" פועל יוצא על אחר, ולא אמרו השתדל שתהיה אתה איש, אלא ודאי כוונתם שע"י מעשיך יקנאו אחרים ג"כ בזה, ואיש את אחיו יעזורו והאריך בזה ע"פ משל דאיתא בעוללות אפרים על מלך שהיה לו גבור בעיר היושבת על הספר ובא מלחמה גדולה עליה ואז לקח מהם המלך את הגבור הזה אשר היה נלחם מלחמתם, כדי שיעמדו בני המדינה לבדם למלחמה ולא ישימו על הגבור בטחונם, והנה באשר שאינם מלומדי מלחמה יראים כ"א לנפשו איך ומה לגשת אל המלחמה, עד שבא איש חלש וקטן ואמר שהוא רוצה להיות מתנשא לכל לראש ועי"כ היה קנאת איש גבורי כח מרעהו ההוא. עיין שם בספרו חדש דרשה כ' דף י"ד ע"א הנדפס בק"ק פראג נקרא "אור לישרים" י"ד דרשות נפלאות מרחיבין דעתו של אדם עכ"ל:)** חז"ל במס' סנהדרין, מת מתוך רשעו לא הוי ליה כפרה, והטעם, יען כי המיתה לבדה בלי תשובה ווידוי לא תוכל לכפר. מחמת שהאדם רק בעל כרחו הוא חי, ומאחר שכל כח המכריח סופו הוא לפסוק, א"כ גם כח זה שמכריח את האדם לחיות בעכ"ח סופו שיפסוק, ועי"כ האדם מוכרח למות, ממילא המיתה היא דבר שמוכרח לבוא, ומה שהוא מוכרח אי אפשר שיכפר. ולכך מת מתוך רשעו בלא תשובה ווידוי, לא הוי ליה כפרה וז"ש התנא, ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, לפי שהמיתה מכפרת על הכל, כי באמת זה אינו, שהרי בעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי, ומאחר שיש כח מכריח אותך לחיות, א"כ סופו שיפסוק כח זה. ועל כרחך אתה מת, וכיון שהמיתה מוכרחת לבא, איך תוכל לכפר, וע"כ על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממה"מ הקב"ה, ע"כ דפח"ח:

שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממה"מ הקב"ה – בס' פנינים יקרים מהרב בעל ילקוט הרועים שליט"א, מביא ע"ז בשם הגר"א מווילנא ז"ל, דהדין הוא בבבא בתרא דף ז' דאם היה לראובן ג' שדות במזרח דרום וצפון, ובאמצע יש שדה לשמעון, ועשה ראובן גדר להשדות, ותובע ששמעון ישלם לו חלק שהוציא על הגדר, אין צריך ליתן לו חלק ויוכל לומר כי לא ניחא ליה הגדר אחרי שצד המערב פתוח בלא"ה, אך אם בא שמעון ועשה גדר הרביעי למערב, וגילה דעתו דניחא לי' ג' הראשונות, מגלגלין עליו הכל וחייב לשלם חלק הגדר לראובן – כן הדבר הזה, בעת יבא האדם לתת דין וחשבון הלא יטעון מי בקש זאת מידך לברוא אותי, ולולי נבראתי לא הייתי חוטא, ועל כרחי אני נולד, אך הלא כאשר יחלה האדם כל אשר לאיש יתן בעד נפשו וירצה לחיות ובעל כרחו הוא מת, א"כ גילה דעתו שחפץ בחיים, א"כ שוב צריך ליתן דין וחשבון, וז"ש התנא, ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי, ובכל זאת על כרחך אתה מת מהאי טעמא על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו' עכ"ל ודפח"ח – ושו"ר בס' שיחת חולין של ת"ח שכתב כעין זה בשם המגיד מהו' יעקב זצ"ל מדובנא שהסביר הדבר עפ"י משל נאה כדרכו הטוב. פ"א היה לאיש שתי בנות, אחת כעורה ורעת המראה מאד, ואחת רעה בתכונתה וצרה וארורה גדולה מאד, אשר בעבור זה אין איש רוצה לקחתם, ויהי היום ויבא שדכן ידוע ויאמר לו, הנה יש שני אנשים אחד סומא ואחד חרש, ומעתה אם יש את נפשך, יקח הסומא את הכעורה ולא יראה מה הוא בוחר לו, והחרש יקח את הארורה ולא ישמע צעקתה, וייטב הדבר לפני האיש ויעש כן, ויתן להם נדן מוהר ומתן והכניס אותם לחופה, ויהי כאשר עברו כמה שנים והזוגות האלה גדלו והצליחו בעושר רב עד להפליא וגם עשו פרי, נזדמן שעבר דרך שם רופא מומחה מאוד ויאמר כי יש לאל ידו לפקח הסומא ולרפא החרש, ויבוא הרופא לביתם וגמרו אתו ליתן לו איזה סך מרובה לרפא אותם, ויהי כן וירפא את שניהם, ויהי כי ריפא אותם נפלה מחלוקה גדולה בין הזוגות, כי זה ראה את הכעורה ורעת המראה' וזה שמע קולי קולות המרשעת והארורה, ויהי היום ויבוא ויוכל הרופא לבקש משכורתו ולא רצו ליתן לו באמרם כי עוד רעה גדולה עשה להם כי עתה הם רואים ושומעים מה הגיע אליהם, לכן אין לו דמים בעד זה, ויבואו אל בית דין צדק ויערכו טענותם, ויאמר הרב אל הרופא הן אמת שעשית להם, רעה גדולה יותר מהטובה שעשית עמהם. לכן מוכרח אתה להסיר הרעה מנגד עיניהם ולהשיבם כבתחלה אם יש לאל ידך, ויען הרופא יש לאל ידי ועוד יותר נקל לי להחזירם כבתחלה יותר מלרפאם, ויהי כאשר שמעו שני האנשים את הפסק, ענו ואמרו כי אין רצונם בזה, אם כן איפוא אמר הרב עליכם לשלם להרופא כל משכורתו שלימה כן הנמשל כאן דעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד וע"כ אתה חי, א"כ בוודאי לא היה מגיע לך שום עונש על חטאך. אך כיון שעל כרחך אתה מת, א"כ לא ניחא לך להיות כבתחלה כקודם שנולדת ורצונך בחיים. א"כ על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו' ע"כ דפח"ח:

דין וחשבון, בליקוטים. מהגר"א ז"ל שנדפסו במשניות סדר זרעים כתב וז"ל:

דין. שדנין אותו על שעבר עבירה, וחשבון, הוא בשעה שעשה העבירה, באותו שעה היה יכול לעשות מצוה או ללמוד, וזהו חשבון שמחשבים העתים ורגעים שהיו לריק ומענישין אותו על זה מלבד שעונשין אותו על העבירה גופה שעשה עכ"ל – ובדרשות "דברי שאול" מהגאון ר' יוסף שאול נ"ז זצ"ל דף ה' ע"ד פי' עפ"י מ"ש הבינה לעתים דרוש א' כי מלבד העונש על גוף הפעולה עוד יגדל העונש לפי איכות הפועל, למשל אם איש עשיר גונב מאיש עני וכדומה. והגאון מליסא ז"ל פירש בזה בסידורו, אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך, שהמפעל הוא גוף הפעולה והיצור הוא איכות הפועל, וז"ש דין וחשבון, שדין הוא גוף הפעולה, וחשבון מה שחושבין איכות הפועל. ע"כ דפח"ח.

כעת בא לידי ספר כבוד שבת על פ"א מאת הרה"ג מהו' יצחק מאיר הכהן שווארץ נ"י בעהמ"ח ס' אמרי יצחק עה"ת, וראיתי שכתב בביאור משנתינו לידע להודיע ולהודע שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא הוא המבין הוא הדיין הוא העד וכו', דהנה הקשה המד"ש איך אמר הוא הדיין הוא העד הא קיי"ל אין עד נעשה דיין. וכתב בס' ייטב פנים להגאוה"ק מהו' יקותיאל יהודה ט"ב זצ"ל מסיגוט (בדרוש לשו"ת) בתי' א' דכל הטעם דאין עד נעשה דיין הוא משום דאם ראה הדיין המעשה א"א להפוך בזכותו וכתיב ושפטו העדה והצילו העדה, אבל אצל הקב"ה שהוא צדיק וישר אפילו רואה העבירה מחפה עליו ואומר אני גרמתי לו שבראתי יצה"ר כמ"ש ואשר הרעותי, וכן בשביל שהשפעתי לו די זהב כמ"ש חז"ל בברכות ע"פ ודי זהב כנודע, וכמ"ש בפיוט לר"ה ויוכ"פ הצופה לרשע וחפץ בהצדקו, ועל כן יכול להיות בעצמו הדיין עיי"ש, וז"ש התנא לידע ולהודיע שהוא אל בבחינת חסד אל כל היום, ונאמר אל רחום וחנון וגם הוא היוצר הוא הבורא ואומר אני בראתי היצה"ר, וגם הוא המבין הסיבות שגרמו לאדם לחטוא, ע"כ הוא הדיין הוא העד וכו' יכול להיות דיין אף שהוא העד. ע"כ דפח"ח:

בעזר ה' רועי, סיימתי פרק רביעי, כן יתן את רוחו ללבשי, בלקוטי פרק חמישי.

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה