אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק ג מסכת אבות › פרק ג

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן

מסכת אבות · פרק ג

פרק שני

משנה א

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים וכו' – עיין בס' מנחת שבת בסולת למנחה כאן דהזכרות מאין באת, וכן לאן אתה הולך וכו', לא מועיל לאדם להצילו מעבירה, בלתי אם יוקבע בלבבו הידיעה השלישית שהוא עתיד ליתן דין וחשבון וכו' שאל"כ תהיה זכירת יום המיתה לחטאה, כמו שאומרים הרשעים אכול ושתו כי מחר נמות, (ועיין בשבת דף ל"א ע"ב, בפסוק כי אין חרצובות למותם ובריא אולם. אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה, אלא שלבם בריא להן כאולם, והיינו דאמר רבה מ"ד זה דרכם כסל למו יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם שמא תאמר שכוחה היא מהן ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה עכ"ל הגמ', ועיי"ש בעין יעקב החדש מ"ש בענף יוסף שם בשם איי הים מבעל אפיקי יהודא ז"ל ע"ש דפח"ח), וכן הזכרת מאין באת יהיה לו למוקש, ע"ד שאמר (איוב י"ד א' ג') אדם ילוד אשה וגו' אף על זה פקחת עיניך וגו' על כן אמר, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו', כי רק אם יקבע בלבבו ידיעה זו אז יועילו לו הני שתי זכירות, מאין באת כו' ולאן אתה הולך כו' להצילו מידי עבירה, ע"ש באריכות קצת, ותמצית דבריו כנ"ל:

ולענ"ד י"ל עפ"י הפלוגתא שמצינו בפוסקים אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא, (עיין באו"ח סי' רט"ז לענין המוס"ק, וגם לענין דם שבישלו אי עובר עליו או לא, כתבו האחרונים דתליא בפלוגתא זו, והדברים עתיקים), וז"ש דע מאין באת מטפה סרוחה, ובזה יתבטל גאוותך אשר היא הסיבה לכל החטאים והעונות כמ"ש ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, ואם תאמר זה הי' מעיקרא, אבל עכשיו נשתנה האדם לדבר אחר, ואנן אזלינן בתר השתא, וא"כ יש לי על מה להתגאות, לזה אמר, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, (כמ"ש התוי"ט בשם מד"ש, כי האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה כי יום המות מיום הולדו הוא, שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה, ועל כן נקט לשון הווה ולא לשון עתיד, ולאן תלך, ע"ש) וא"כ אפילו תאמר דבתר השתא אזלינן, אין לך על מה להתגאות, דהלא בכל רגע ורגע מימי חייך אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. וא"כ אף ברגע דהשתא אתה הולך למקום עפר כו', ועל מה תתגאה, אמור מעתה. בין אם אזלינן בתר מעיקרא, ובין אם אזלינן בתר השתא, אין לך על מה להתגאות, ובזכור שתים אלו אין אתה בא לידי עבירה, כי הענוה מביא לידי יראת חטא ותנצל מפח יקוש לך – אך עדיין יש לחוש שמא תחשוב בלבך כי צדיק אתה וא"כ הרי כתב הגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בספרו מגן אבות לכאן. דאם האדם צדיק אז אף שמת ונקבר אינו במקום עפר רמה ותולעה, דהרי אפילו ברשע אמרינן שהקב"ה מרכיב הגוף עם הנשמה ודנם יחד. וכ"ש שמדה טובה מרובה ממדת פרעניות שהקב"ה ניתן שכר להגוף ונשמה יחד, וא"כ אף הגוף בגן עדן ולא במקום עפר רמה ותולעה עיי"ש. – לזה אמר, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, והכוונה כדאיתא בנדה דף ל' ע"ב שמשביעין את האדם קודם בואו לעוה"ז, תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעינך כרשע, והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים וכו' ע"ש, ובחיבור זה הבאתי בנדה (שם) בשם מרן חת"ס ז"ל בחידושיו לשם שפירש משו"ה תהיה בעיניך כרשע כי אעפ"י שלפי מעללי העולם אפשר שתהי' צדיק מ"מ מה נחשב כל זה נגד הקב"ה שהוא טהור ומשרתיו טהורים וכו' ודפח"ח וז"ש עקביא בן מהללאל ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממה"מ הקב"ה וא"כ איך תחשוב בלבבך כי צדיק אתה ולא תלך למקום עפר רמה ותולעה, הלא אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממה"מ הקב"ה שהוא טהור ומשרתיו טהורים ע"כ אפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע, וא"ש ודו"ק:

משנה ב

ר' חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו' – הכוונה דאם יש להמלכות שלום עם כל העולם וחרב לא תעבור בארצו אז יש להעם מורא מלכות ולא ירצחו איש את רעהו אבל בעת מלחמה איש ר"ל כל הישר בעיניו יעשה, וגם מורא מלכות לא יש במדינה, וכל הגדול מחבירי בולע את חבירו, וז"ש ר"ח סגה"כ הוי מתפלל בעד שלומה של מלכות שיהי' להמלכות שלם עם כל העולם ולא ישמע שוד ושבר וקול מלחמה במחנה דאלמלא מוראה של המלכות איש את רעהו חיים בלעו. ולכך צריך שיהיה שלום להמלכות עם כל הארצות, דאל"כ נתבטל מוראה, ואיש את רעהו חיים בילע, וא"ש ודו"ק:

משנה ג

ר' חנניא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים שנאמר ובמושב לצים לא י עיין בתוי"ט בשם הרמב"ם ז"ל – ובילקוט הגרשוני (דפוס פאקש תרס"ו) הבאתי פירוש (שראיתי באיזה ספר ושמו נשכח ממני) דר"ל אם תראה שני ת"ח שיושבין ואין ביניהם דברי תורה ותתפלא על זה איך, אפשר דשני ת"ח לא ידברו דברי תורה, ע"ז אמר הסיבה לזה הוא, יען הרי זה מושב לצים, כי שהמקום שיושבים שם הוא מקום שהלצים רגילים לישב שם ש ועל כן אין המקום ההוא מוכשר לתורה, כאמרם ז"ל מלמד שהמקום גורם, דכשם שמקום קדוש ביהכנ"ס וביה"מ גורם שיעסקו שם בתורה, כך מקום טמא שהוא מושב לצים גורם שלא יעסקו שם בתורה, וע"ז מביא ראיה, שנאמר ובמושב לצים לא ישב, וקשה לכאורה הול"ל ועם לצים לא ילוץ. וצ"ל דדוד המע"ה משבח את מי שלא ישב במושב לצים, אעפ"י שאין מתלוצץ כמוהם, הוא נזהר שלא לישב במקום שישבו שם לצים, יען שהישיבה במושב לצים, אעפ"י שאין מתלוצץ, הוא מזיק להנשמה. א"כ מוכח דהמקום הוא גורם טומאה, ואינו מוכשר לדברים שבקדושה ולכן במקום כזה אין פלא אם שני ת"ח יושבים ואין ביניהם דברי תורה, וא"ש ודו"ק:

אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרוי' ביניהם שנאמר אז נדברו יראי ה' וגו' הכוונה דיש דבר החוצץ "ביניהם" בענין דברי תורה, דהיינו שחולקין בדבר אחד. זה אומר כשר וזה אומר טריפה זה אומר מותר וזה אומר אסור, אעפי"כ שכינה שרוי' ביניהם. הגם דבמקום שיש מחלוקת אין השכינה שרויה, כאן שהיא מחלוקת לשם שמים יש השראת שכינה, שנאמר אז נדברו (דיבור הוא לשון קשה) יראי ה' איש אל רעהו שמתלחמים במלחמתה של תורה וזורקים דיבורים קשי זה אל זה, אעפ"כ ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו, כל שני הדיעות, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים רק הזמן והמקום גורם, כי בזמן זה הוא כשר או מותר ובזמן אחר הוא טריפה או אסור, כמ"ש בחיבור זה במס' בכורות גבי סבי דבי אתונא דאמרו לר' יהושע בן חנני' אימא לן מילי דכדיבי וכו' בשם יערות דבש ז"ל ע"ש ותמצא:

אין לי אלא שנים מנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו – מ"ש קובע לו שכר ולא אמר נותן לו שכר כתב בס' מנחת ישראל על פ"א, עפ"ד התוי"ט ז"ל לעיל רפ"ב דמתן שכר היינו המתנה שנותן הקב"ה לעושה מצוה בשביל הנחת ריח לפני שאמרתי ונעשה רצונו, מלבד השכר הקצוב בעד כל מצוה עיי"ש, וע"כ כששנים יושבין ועוסקים בתירה נותן להם הקב"ה מתנה כיד המלך מלבד השכר הקבוע, אבל באחד שיושב ועוסק בתורה שאין להקב"ה נחת רוח כ"כ, אינו נותן מתנה זאת, רק קובע לו שכר דהיינו שאינו ניתן לו רק השכר שקבוע וקצוב על זה, וא"ש ודו"ק ומה שהביא ראיה ממ"ש ישב בדד וידום כי נטל עליו, נ"ל הכוונה דיושב ועוסק בתורה היינו דרך פלפול ומשא ומתן כמ"ש הטו"ז באו"ח סי' מ"ו בברכה "לעסוק" בדברי תורה ע"ש, והנה שנים שמפלפלים זה עם זה יש להם נחת רוח ושמחה במה שמודיעים זה לזה את אשר מצאה ידם לחדש בתירה הקדושה, ואין זה נחשב למשא כי אם אדרבה להנאה ושמחה יחשב אבל אחד שיושב ועוסק בתורה דרך פלפול, ואין אצלו שום אחד שיוכל להודיע לי הפלפול שחידש, זה נחשב למשא כבדה ולצער גדול יחשב, וממילא יוכל לקוות שהקב"ה יקבע לו שכר, כמ"ש לפום צערא אגרא, וז"ש מנין אפילו אחד שיושב "ועוסק" בתורה דרך פלפול שהקב"ה קובע לו שכר על פלפולו, שנאמר ישב בדד "וידום" כלומר יקוה לקביעות שכר (וידום היינו מלשון תקוה, כמו דום לה' והתחולל לו תהלים ל"ז ז'), כי נטל עליו יען כי נטל עליו משא כבדה וצער גדול, שאינו יכול לה להודיע לאחר הפלפול שחידש, א"כ לפום ם צערא אגרא, והקב"ה בודאי יקבע לי שכר וא"ש:)

משנה ד

ר' שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים וכו' -- כתב הרע"ב ז"ל ובברכת המזון שמברכין על השלחן יוצאין ידי חובתן וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה כו' – ובמג"א או"ח סי ק"ע סק"א כתב בשם של"ה הק' ז"ל דילמוד ממש ולא יסמוך על בהמ"ז, ובהגהות הגאון בעל תוספות שבת ז"ל לשם כתב, שכ"כ בזוהר תרומה וכ"כ התוי"ט, מיהו מה שהוכיח כן דאל"כ אטו ברשיעי עסקינן שאין מברכין בהמ"ז שהיא מ"ע מה"ת, יש לדחות כגון שהולך למקום אחר לגמור סעודתו כמ"ש סי' קע"ח ס"א עכ"ל – ומ"ש התנא הקדוש ר"ש כאילו אכלו מזבחי מתים וכו', הכוונה עפ"י מ"ש רש"י בחומש פ' עקב בפסוק השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, כיון שתהיו אוכלים ושבעים השמרו לכם שלא תבעטו שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה וכו' וסרתם לפרוש מן התורה ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרים שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומתדבק בעבודת כוכבים, עיי"ש כל לשון רש"י ז"ל וז"ש שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו ד"ת כאילו אכלו מזבחי מתים היינו תקרובת עבודה זרה, שמתוך שאכלו ושבעו ופרשו מן התורה א"כ הרי הם קרובים לעבוד ע"ג ולכך הוי כאילו אכלו מזבחי מתים "אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' עיין במד"ש דהוי אכילתם כאכילת קדשים של הכהנים דמשלחן גבוה קא זכו ע"ש -- והכוונה נ"ל עפמ"ש בש"ע או"ח סי' רל"א דגם באכילה ושתיה יכוין שיהיה לו כח לעסוק בתורה ובעבודת השי"ת ואז גם אכילה ושתיה למצוה יחשב, א"כ, אם אומרים ד"ת על השלחן אז נראה עין בעין כי אכילתם היה בשביל שיהי' להם כח לעסוק בתורה, וממילא הוי אכילתם מ"ע כמו אכילת תרומה ואכילת קדשים של הכהנים דמקיימים בזה מ"ע, והוי שפיר כאלו אכלו משלחנו של מקום שנא' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' דגם ערוך השלחן לאכול ולשתות הוא לפני ה' ולמצוה יחשב. משא"כ אם לא אומרים ד"ת אז האכילה והשתיה לא נחשב למצוה כלל ואין זה שלחן אשר לפני ה' וא"ש ודו"ק:

משנה ה

ר' חנינא בן חכינאי אומר הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה נבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו פי' במד"ש שהאדם צריך שיעור משינת אוולתו בזמן בחרותו המכונה לאור היום כמ"ש חז"ל אשרי איש ירא ה', איש ולא אשה בתמיה, אלא אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. ר"ל בעודו בחור ע"כ אמר התנא, כי "הניעור" משינת איולתו "בלילה" בימי הזקנה המכונה ללילה כמ"ש סוף קהלת, עד אשר לא תחשך השמש וגו' הרי זה מתחייב בנפשו – והמהלך בדרך התורה רק יחידי, ואינו משתדל לזכות את הרבים ג"כ הוא מתחייב בנפשו לפי שחייב אדם להוכיח את חבירו ולזכות לחייבייא יעו"ש, [ובס' "נטע שורק" פ' נצבים ג"כ זכה לכוין בזה לדעת המד"ש, אמנם הוסיף לפרש גם מ"ש והמפנה לבו לבטלה, ר"ל שמפנה לבו אל הרעיון אשר כל התוכחה והמוסר שיאמר כבר הוא לבטלה ולריק ואך לחנם יעמל להשיב רבים מעון, כי השמן לב העם הזה ועיניו השע ואזניו הכבד. זה ג"כ מתחייב בנפשו, כי עליו החיוב מוטל להוכיח ולהכות ארץ בשבט פיו, ואל יאמר כי הכל לבטלה ולחנם, כמ"ש חז"ל במס' שבת דטענה מדת הדין לפני הקב"ה בשעת החרבן דגם הצדיקים חייבים עונש מפני שלא הוכיחו את בני דורם, ואמר הקב"ה גלוי וידוע לפני שאם יוכיחו אותם לא יקבלו מהם, ואמרה מדת הדין רבש"ע אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ע"כ דפח"ח):

משנה ו

ר' נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק וכו' הכוונה כתב בספר בינה לעתים דרוש מ' שאל יתנצל האדם בבלתי קיימו התורה, בטענת רצוני לעשות רצון השי"ת ומי מעכב שאור שבעיסה ושיעבוד גליות, כי אין זה אלא עצלה והתרשלות שאינו רוצה לשום צוארו תחת עול טורח המעשה ומאנו ידיו לעשות, ולכן יש לו שני העיכובים האלה, אמנם כל המקבל עליו עול תורה, שהעול הוא קבלת העבודה בעבודת משא וטורח המעשה בלי רפיון, לאיש כזה יסתלקו ממנו שני המונעים, שהם שיעבוד מלכיות וג"כ עול דרך ארץ הוא השאור שבעיסה והיצר הנמשך אחר דרך כל הארץ ולא אל הדרך האלקי, ומי שפורק זה העול שאינו סובל זה הטורח ודי לו במה שרצונו לעשות רצונו, אז גיזרין עליו עול גליות ועול דרך ארץ. כי הוא ית' מתנהג ע"פ דרכו ומכביד עליו הגזירות, וממילא ימצא יותר מקום היצר הארציי להתעצל עוד לבלתי עשות, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, והבא ליטמא פותחין לו עכ"ל הטהור ע"ש:

משנה ז

ר' חלפתא איש כפר חנני' אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרוי' ביניהם וכו', ומנין אפילו שנים וכו' ומנין אפילו אחד וכו' – בגמ' ברכות דף ו' ע"א פריך וכי מאחר דאפילו חד תרי מיבעיא, ומשני תרי מיכתבן מילייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבן מיליה – והקשו התוס' הא אמרי' (אבות פ"ב) וכל מעשיך בספר נכתבים (ועיין בס' מנחת שבת בסולת למנחה כאן מ"ש בזה) – ובס' ליקוטי חבר בן חיים לברכות שם, הביא בשם מרן חת"ס ז"ל הפירוש כי הלומד ביחידות אם טועה, ייגע לריק, משא"כ שני ת"ח המחדדים זה לזה בהלכה, אף מי שלא כיוון בעצמו אל האמת מ"מ העיר את חבירו אל האמת, והיינו חד לא מיכתבן מיליה וע"ד שכתבתי, אבל תרי מוכתבן מלייהו ואפילו מי מהם שלא כיוון אל האמת, דפח"ח:

משנה ח

ר' אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך – נ"ל דכוונת התנא להביא ראיה מדוד המע"ה, דאפי' הגדיל שבצדיקים חושב כל מה שיש לו שהוא של השי"ת, ורצה בזה ללמדינו שלא נחשוב מאחר דאמרו חז"ל (בברכות ל"ה ע"ב) בזמן שישראל עושים רצונו של מקום נקרא דגנך ופי' רש"י הדגן שלהם עיי"ש, לפי"ז יכול הצדיק שהוא עושה רצוני של מקים, לחשוב באמת שהכל הוא שלו, לזה אמר שאינו כן באמת, ואעפ"י שהוא צדיק מ"מ הכל הוא של הי"ת רק הוא בטובו ובחסדו חושב כאילו היה שלנו, כמ"ש חז"ל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו חמץ בפסח ובור ברה"ר להתחייב עליהן ואם לחיוב עשאן הכתוב כאילו ברשותו, מכ"ש לזכות ודאי דחושב הקב"ה הממון שאנו נותנים לצדקה כאילו היה שלנו, אבל באמת הוא של הקב"ה – וז"ש ר"א תן לו משלו שאתה ושלך שלו, אל תחשוב לפי שאתה עושה רצונו של מקום, הממון שלך כבר באמת שלך הוא, לא כן. וראיה לזה שכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל, ומידך נתנו לך. גם דוד המע"ה שהי' בודאי עושה רצונו של מקום אמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך, א"כ חזינן שהכל שהוא ביד האדם עדיין הוא של הקב"ה, רק הקב"ה בטובו וחסדו עושה כאילו היה שלו וא"ש ודו"ק (וראיתי מובא בשם הגאון מהו' צבי ז"ל מבערלין שאמר אם אחד מקבל מתנה אלף זוז מחבירו, אזי אם יבוא חבירו ויבקשנו שיתן לו האלף זוז בחזרה, אין ספק שאם נותן לו בחזרה אזי הוא נותן לו מתנה, מאחר שבעת שקיבלם במתנה יצאו מרשות הנותן לרשות המקבל א"כ שלו הם, וכשנותנם בחזרה, אזי למתנה יחשב, אבל בהקב"ה אינו כן ואם נותן אלף זוז לאדם והוא נותנם לו בחזרה אינו נחשב מתנה, כי הרי לא יצאו מרשות לרשות, כי גם האדם הוא רשותו של הקב"ה ושלו הוא נחשב, וכיון שלא היה שינוי רשות אינו נחשב של האדם, וז"ש תן לו משלו, ואינו נחשב מתנה, שאתה בעצמך ושלך שלו, א"כ לא היה שינוי רשות שיהא נחשב מתנה אם אתה נותנם לו בחזרה וא"ש ודו"ק:

משנה ט

ר' יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו – הקשו המפורשים מה חרי האף הגדול הזה וכי זה עון גדול כל כך לומר מה נאה אילן זה וכו' – ומקצת המפורשים פי' כי ידוע שגם מן הדר גאון הטבע אנו יכולים ללמוד גדולת הבורא ית' ויכולתו שברא כל אלה כמ"ש מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית וגו', אמנם אנו עם ה' שיש לנו התורה הקדושה המלמדת אותנו לדעת את ה' ולהכיר מציאותו גדולתו ויכולתו ית', לנו אין צורך להכיר גדולת הבורא ויכולתו מיופי הדר הטבע, ולכך אמר התנא המהלך בדרך העולם ושונה את התוה"ק, ומפסיק ממשנתו, ולא יאבה עוד ללמוד תורה באמרו, מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה. אני יכול ללמוד גדולת הבורא ית' ויכולתו גם מפלאי הטבע ויפיה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו – אמנם הגאון בעל כתב סופר ז"ל פירש, כי למען לבקש טרף ופרנסה לאשה ובנים, מוכרח כל אדם ואפילו התלמיד חכם להפסיק ממשנתו, וליצא השדה אל החרישה והזריעה ולעמוד אצל הפועלים לזרזם לבל יתעצלו במלאכתם, ובעבור בקשת הפרנסה לפרנס אשתו ובניו הוא מוכרח לעסוק בעבודת האדמה, לנטוע ולבנות, לחרוש ולזרוע, לקצור ולדוש, למען יוכל להחיות את נפשו ונפשות בני ביתו, אבל לכל הפחות בלבבו יצטער על זה שלא יוכל לעסוק בתורה בעתות הללו, בלבבו צריך לו לחשוב ולומר רבש"ע כמה הייתי חפץ ללמוד תורתך הקדושה, אבל מה אעשה ואני מוכרח למצוא טרף לביתי – וכאשר באמת יחשוב כן בלבבו, אזי ה' לא יחשוב לו עון ביטול תורה כי אונס רחמנא פטרי' – אבל מי שמפסיק ממשנתו ואינו מצטער כלל על ביטול תורה. אדרבה להיפוך יש לו תענוג ונחת רוח מעסקו בעבודת השדה, וחומר מה "נאה" אילן זה מה "נאה" ניר זה. לזה ודאי נחשב הביטול תורה לעון גדול, וז"ש התנא, המהלך בדרך החיים ושונה ולומד בתוה"ק, ומפסיק ממשנתו ובשביל בקשת הפרנסה הוא מפסיק ממשנתו, מבלי הרגיש שום צער ב בבו על זה שמוכרח להפסיק ממשנתו, אלא אדרבה אומר. מה נאה אילן זה, מה נאה ומה טוב ומה נעים ניר זה. מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפש וא"ש ודו"ק:

משנה ו

ר' דוסתאי בר ינאי משום ר' מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו וכו' – עיין מ"ש בזה בחיבור זה לקמן במס' מנחות דף צ"ט ע"ב וינעם לך:

משנה יא

ר' חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת -- עיין בפי' הברטנורה ז"ל שכ' אני שמעתי שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו שהוא חושב בלבו אלמוד בשביל שאהיה ירא חטא וכו' – וכתב התוי"ט ובהכי מיתרץ דלא פליג אדהלל שאמר בפרק דלעיל משנה ה' אין בור ירא חטא וכו' ע"ש – ובהגהות וחדושי הרש"ש ז"ל כתב שגם בלא"ה אין משם סתירה לפי' הרע"ב שם דעם הארץ יוכל להיות ירא חטא עכ"ל – וראיתי בס' עולת חודש חלק א' מאמר קס"ט שכתב, ששמע לפרש המשנה בדרך מליצה כל מי שמקדים תמיד איזה דבר יראה ודבר מוסר, טרם אשר אומר דבר הלכה, אזי הוא משים על לב להיות דובר מישרים בסבר פנים בתורה כהלכה ועולה לא נמצא בשפתיו, ודבריו נכנסים באזני השומעים, כי נטע בלבבם אהבה ויראת המקום, ועי"כ חכמתו מתקיימת:

קיימו וקבלו האמת ממי שאומרו, משא"כ להיפוך כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, ולפיכך אני לא שנותי ממנהגי להקדים מוסר וכו' עכ"ל ע"ש:

משנה יב

הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת בס' מנחת שבת בסולת למנחה כאן ביאר עפ"י מ"ש בכמה ספרים דיותר פועל מה שמוכיח הצדיק במעשיו הטובים ע"ד ממני יראו וכן יעשו, מן אותן המוכיחים רק בדברים בעלמא ולא בעשיי' (ואולי ז"כ הפסוק במשלי, מוכיח אדם "אחרי", חן ימצא ממחליק לשון, ודו"ק) וכמ"ש בס' בינה לעתים בפי' הפסוקים (איוב ו' כ"ה) מה נמרצו אמרי יושר ומה יוכיח הוכח מכם, הלהוכח מלים תחשובו ולרוח אמרי נואש וגו', יאמר, כי לא בדברים יוסר העבד ליצרו, כ"א ע"י קיום המעשים אשר יראה מהצדיקים יראי ה' אשר ילכו לפניו, ומהם יקח משל ודוגמא לעצמו, כי הראיה גדולה מהשמיעה, וז"ש מה נמרצו אמרי יושר, כלומר אם היושר, עצמו יתן אומר המבשרות קיום מעשים טובים, ומה יוכיח הוכח מכם, כלומר מה טובה התוכחה אם באה מכם ממעשיכם ומפיעל ידכם, אמנם הלהוכח מלים תחשובו, כלומר האם תחשבו להוכיח בדברים בעלמא ולא בעשיי' ? הן לרוח אמרי נואש – מסתעף מזה כי המעולה שבתוכחת הוא ע"י מעש"ט שאדם עושה, כי עי"ז ישאר חכמתו חקוק בצפורן שמיר על לוח לב שומעיו, וז"כ מאמר תנא דמשנתינו, כל שמעשיו מרובין מחכמתו, כלומר אם מלמד במעשיו יותר ממה שמלמד בחכמתו בפה, אז חכמתו מתקיימת בלב שומעיו, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת, כי כרגע חלף הלך לו, וא"ש ודו"ק:

משנה יג

הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין וכיו – כתב בס' יערות דבש, בריות היינו האנשים החשובים ותלמידי חכמים, כי תיבת בריה מורה על החשיבות כמ"ש בריה אפי' באלף לא בטל לפי שהוא דבר חשוב, וז"ש כל שרוח הבריות דהיינו האנשים ות"ח נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, אבל כל שאין רוח הבריות דהיינו האנשים החשובים ות"ח נוחה הימנו, אפי' כשרוח עמי הארצים ניחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו, כי מעמי הארצים אין ראיה כלל, לשיהי' רוח המקום נוחה הימנו או אין נוחה הימנו, כמ"ש חז"ל האי צורבא מרבנן דמרחמו לי' בני מתא לאו משום דמעלי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, האי צורבא מרבנן דסנו לי' בני מתא לאו משום דלא מעלי אלא משום דמוכח להו במילי דשמיא, וא"ש ודו"ק:

משנה יד

ר' דוסא בן הרכינס אומר שנה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם – פי' הגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בספרו מגן אבות עפ"י הגמ' פ"ק דברכות אמרו לי' לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה כתיב, כיון דאמרו לי' דמקדמי ומחשכי בבי כנישתא אמר היינו דאהני להו, וז"ש שנה של שחרית ומתוך כך אינו הולך לביהכנ"ס בבוקר, ויין של צהרים ששותה יותר מדאי ומביאו לידי שינה ומתוך כך אינו הולך לבהכנ"ס בערב, ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, שמחמת שאוהב לשיח עם הילדים בביתו, ולישב בבתי כנסיות של עמי הארץ ששם מרבים שחוק וקלות ראש, כל אלו מונעים את האדם מלילך לביהכנ"ס, ואינו זוכה לאריכות ימים, לכך כל אלו מוציאין את האדם מן העולם וא"ש:

(העתקתי דברי הגאון הנ"ל מפני חיבת הקודש, אמנם באמת משנתינו כבר מפורשת ומבוארת יפה בברייתא דאבות דרבי נתן פרק כ"א עיי"ש, ואינה צריכה פירוש אחר):

משנה טו

ר' אליעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים וכו' – כתוב בפי' רש"י ז"ל, המלבין פני חבירו וכו' לא כתיב התם במילתיה דר' אליעזר המודעי בחלק (סנהדרין צ"ט ע"א ולא ידענא היכי מפיק ליה מקרא עכ"ל – ופלא דהלא בפרק חלק דף הנ"ל גרסינן במילתי' דר' אליעזר המודעי גם המלבין פני חבירו ברבים – שו"ר שכבר הרגיש בזה בתוי"ט לכאן, ומ"ש התוי"ט דנכלל בפסוק כי דבר ה' בזה, עיין במהרש"א חא"ג סנהדרין צ"ט ע"א שכתב בזה"ל:

מכאן אמר ר"א המודעי המחלל כו' אמפר ברית ואמגלה פנים קאי אבל המחלל הקדשים והמבזה כו' לאו מהאי קרא נפקא ליה ועי' ברמב"ם עכ"ל וע"כ גם המלבין פני חבירו ברבים לאו מהאי קרא נפקא ליה ודו"ק – ובגוף דברי ר"א המודעי המחלל את הקדשים אפשר לומר דכוונתו על מחלל שבתות שהם הימים שקדשם השם כמ"ש ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם, וראיה לזה נ"ל ממ"ש באבות דר' נתן פרק כ"ו ר' אליעזר המודעי אומר המחלל שבתות והמבזה את המועדות והמפיר ברית כו' והמגלה פנים בתורה כו' אין לו חלק לעוה"ב, ולא קחשיב מחלל את הקדשים, אלא ודאי כוונת ר"א המודעי במשנתינו ג"כ לומר המחלל את השבתות, אלא קשה מדוע לא קחשיב באבות דר"נ במילתי' דר"א המודעי המלבין פני חבירו ברבים, ואולי הברייתא הלז פליג אמתניתין וצ"ע:

משנה טז

ר' ישמעאל אומר הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל האדם בשמחה – המשך וקיצור הדברים הוא עפ"י מ"ש במד"ש בשם הר"מ אלשקאר ז"ל שכתב י"מ לראש הוא השי"ת, ואמרו בלשון צחות "לראש" הוא ראשי תיבות "לעשות "רצון "אביך "שבשמים, ותשחורת הם הצדיקים והחסידים אשר הם משחירים פניהם על דברי תורה עכ"ל (ובשם הריטב"א ז"ל כתב ונוח לתשחורת לאותם שמשחירים פניהם על הספר עיי"ש). וז"ש ר' ישמעאל הוי קל לראש, לעשות רצון אביך שבשמים. ונוח לתשחורת, ונוח לעשות רצון הצדיקים והחסידים שמשחירים פניהם על דברי תורה, אבל לסתם בני אדם אל תהי קל ונוח "לעשות רצונם" כי אם והוי מקבל את כל האדם בשמחה, ואיש ודו"ק:

משנה יז

ר' עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, מסורת סייג לתורה, מעשרות סייג לעושר, נדרים סייג לפרישות, סייג לחכמה שתיקה – במד"ש מדקדק דהול"ל שתיקה סייג לחכמה כמו דאמר מסורת סייג לתורה מעשרות סייג לעושר נדרים סייג לפרישות – ומתרץ הגאון ר' שלמה גאנצפריעד ז"ל בספר אפריון עה"ת, דלעשות סייג לדבר יוכל להיות על שני אופנים. למשל מי שיש לו גן עם אילנות עושים פרי וירא שלא יגנבו הפירות, אזי הוא עושה סייג וגדר סביב הגן. אבל לפעמים הוא עושה מתחלה הסייג וגדר, דהיינו במקום אשר חושב לנטוע שם עצים עושים פרי, עושה תחילה סייג וגדר סביב אותו המקום, ואח"כ נוטע שמה עצי פרי – על כן בשלש הראשונות טוב לעשות בתחילה הסייג והגדר. לכן אמר התנא תחלה, מסורת סייג לתורה מעשרות ר– סייג לעושר, נדרים סייג לפרישות, אבל אצל שתיקה, אי אפשר לומר שיעשה הסייג מקודם, דהיינו שישתוק תחילה, כי עם השתיקה אי אפשר ללמוד חכמה, אדרבה הרוצה שיחכים, צריך לדבר ולשאול מרבו שיסביר לו כל הדבר הקשה, כמו שאמר התנא כבר לעיל בפ"ב, לא הביישן למד. ואם רצונו ללמוד חכמה צריך לשאול מרבו להבינו כל דבר, לכך אמר התנא, סייג לחכמה שתיקה, פי' אם כבר יש לו חכמה. אז טוב שישמור החכמה, ויעשה לה סייג וגדר בשתיקה ע"כ דפח"ח:

משנה יח

הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלקים שנאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם הכוונה, עכ"ח חבה יתירה יש להקב"ה אל האדם, וזה מוכח ממה דנודעת לו, דהיינו שהקב"ה הודיע לו שנברא בצלם אלקים. דאילו לא היה מחבבו כל כך ורצה להודיעו בזה חשיבותו ומעלתו הגדולה, בוודאי לא היה מודיע לו דבר כזה, שיוכל לבוא עי"כ לידי דיעה נפסדה. שהקב"ה ח"ו יש לו איזה צלם ודמות הגוף. (עיין פי' הר"א בן עזרא בפ' בראשית בפסוק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו) חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם, – הכוונה, עכ"ח חבה יתירה יש להקב"ה אל ישראל, וראיה לזה מדנודעת להם שנקראו בנים למקום, דאילו לא היה מחבבם כל כך, בוודאי לא היה מודיע להם דבר כזה שיוכל להביאם ח"ו לידי עבירה ועון, כי ע"י שיודעים שהם בנים למקום. הם מתירים לעצמם לעבור על מצותיו, יען כי סומכים על זה שהקב"ה ירחמם כרחם אב על בנים ויכפר להם עוונותיהם (עיין בס' יקר ונחמד הכי קרא שמו כלי יקר עה"ת בפסוק "בניו מומם" כלומר מה שקראם הקב"ה "בניו" זה הוא "מומם" כי סומכים ע"ז שהם בניו, וחוטאים בבטחון שאביהם ימחול להם כל חטא ועון, ודפח"ח) – "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'" – חבה יתירה יש עכ"ח להקב"ה אל ישראל, וראיה, מדנודעת להם שניתן להם כלי חמדה (חכמת הקבלה, חכמת הנסתר שבתורה, עיין במררש שמואל) שבו נברא העולם, כמאמר חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ – דאילו לא היה מחבבם כל כך, בוודאי לא היה מודיע להם דבר כזה, שכבר הטביע המון אנשים בבאר שחת, ע"י שימוש בקבלה מעשיית, וע"י עסקם הרבה בצירופי שמות ואותיות, שע"ז אמר התנא לדעת הרבה מפורשים "ודאשתמש בתגא חלף" כנודע וא"ש ודו"ק:

ובספר שמלת בנימין עה"ת הביא בשם ספר חוט המשולש עה"ת, על מ"ש חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו' דלכאורה קשה מאי ראיה מזה דחביבין ישראל הא כמו כן היו חביבין גם שאר אומות אילו היו רוצים לקבל התורה כמ"ש חז"ל שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה ולא רצו לקבלה, אך באמת אילו גילה הקב"ה רז זה לאומות העולם שהתורה היא הכלי חמדה שבו נברא העולם (כמאמר חז"ל בפסוק ואהיה אצלו אמון. אמרה התורה אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה שבי הביט וברא את העולם), גם הם היו מקבלים אותה, רק לפי שבאמת לא רצה הקב"ה דשאר האומות יקבלו התורה, לכך העלים מהם הדבר הזה שהתורה היא כלי חמדה שבו נברא העולם, ורק לישראל לפי שחביבין הם בעיניו, גילה רז זה שבתורה נברא העולם ולכך קבלוה, וז"ש התנא חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, וא"ת הלא הקב"ה החזיר התורה על כל אומה ולשון שיקבלו אותה, א"כ מאי חביבותא דישראל איכא הכא, לזה אמר, חבה יתירה יש להקב"ה אל ישראל, שהרי נודעת להם דייקא, להם הודיע הקב"ה שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, אבל לשאר האומות לא הודיע זה, א"כ מוכח שפיר דחביבין ישראל בעיני הקב"ה יותר מכל האומות אשר ע"פ האדמה ע"כ דפח"ח:

משנה כא

הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון – פי' הר"ע ברטנורה ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל, הכל צפוי, כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו, ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם, א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע כי הרשות נתונה בידו לעשות טוב ורע ואין שום דבר שיכריחהו כלל, וכיון שכן הוא, בטוב העולם נדון להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. שהחוטא חטא ברצונו וראוי שיענש, והצדיק היה צדיק ברצונו וראוי שיקבל שכר ע"כל – וכתב בס' תורת משה ממרן חת"ס ז"ל (סוף פ' שלח) דמ"ש רע"ק בסוף משנה כ"ב והגבאין מחזירין כו ונפרעין מן האדם כו' והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה, קאי על מ"ש במשנה זו, הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון. כפי' הרע"ב בשם הרמב"ם הנ"ל, כי באמת קשה מאוד להבין איך יצודק הדין הזה הלא הכל צפוי, וידיעתו ית' הכל מראש, מכחיש הבחירה וזה א"א להשיג בעוה"ז כמ"ש הרמב"ם ז"ל כי לא מחשבותי מחשבותיכם, וע"ז אמר רע"ק והדין דין אמת, והכל יתוקן דיתורץ ויובן לסעודה, לעתיד לבא, שישיגו מאור עליון מה שלא השיגו בעוה"ז, ואז יצדיקו הדין ויאמרו צדיק וישר הוא ע"כ דפח"ח (ועיין בחיבור זה חלק ראשון על אגדות הש"ס, בליקוטים לפרקי אבות אות ל"ו ואות מ"ה מש"ש במשנתינו וינעם לך, ומפני הוצאות הדפוס א"א לי לכפול הדברים):

משנה כב

הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים וכו' עד והכל מתוקן לסעודה עיין בילקוט הגרשוני חלק ראשון על אגדות הש"ס בליקוטים לפרקי אבות אות ל"ז מש"ש על משנתינו וינעם לך – ועיין בספר דרושי הצל"ח דרוש כ"ח לשבת תשובה פירוש ל לכל אות ואות ממשנתינו באריכות גדול ע"ש ותמצא נחת. ובילקוט הגרשוני (יידיש דייטש על פרקי אבות דפוס פאקש תרס"ו, העתקתי קצת מדרושי הצל"ח בלשון אשכנז ומאפס הפנאי וגם לא ככחי אז כחי עתה ע"כ אני מוכרח לקצר:

משנה כג

ר' אלעזר בן עזרי' אומר אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה – פי' רש"י ז"ל כמ"ש לעיל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (מלאכה או סחורה) שיגיעת שניהם משכחת עון, נלע"ד לפי"ז כוונת התנא דצריך דיקא שניהם ת"ת וד"א, הא אחד מהם לא מועיל להשכיח העון, וז"ש אם אין תורה אין דרך ארץ, כלומר אז גם הדרך ארץ כאילו אינו, אם אין דרך ארץ אין תורה, כלומר אז גם התורה כאילו אינה ולא מועיל לשכח עון, רק יגיעת שניהם דוקא משכחת עון, הא זה בלא זה לא מועיל כלום וא"ש "אם אין חכמה אין יראה. אם אין יראה אין חכמה ר הכוונה עפימ"ש בגמ' סוף מס' תמיד איזהו חכם הרואה את הנולד, ואם יש לאדם חכמה לראית את העתיד לבוא עליו שאחריתו אך רמה ותולעה, מתוך כך הוא בא לידי יראה. אבל אם אין חכמה אין יראה, ואמר ג"כ להיפוך אם אין יראה אז אין חכמה, כלומר החכמה כאילו אינה, כי הרשעים שאין להם יראה אין מתפעלים כלל מאחרית האדם, רק אדרבה אומרים הרוג בקר ושחוט צאן אכול ושתו כי מחר נמות, וכמש"ל במילתי' דעקביא בן מהללאל ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו' עיי"ש באריכות, אם אין דעת אין בינה. אם אין בינה אין דעת" – עיין פי' רש"י ופי' הרע"ב ז"ל, ובליקוטי חבר בן חיים חלק ד' דף כ"ו ע"ג כתב בשם מרן חת"ס ז"ל שהיה רגיל לפרש כי חכמה הוא מה שלומד מרבו, בינה היא שמבין דבר מתוך דבר מעצמו, ואמנם אחר שהוסיף מדעתו צריך לקשר הקבלה מרבו עם תוספת של עצמו, והיינו שנקרא דעת עכ"ל – ואם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח" – עיין במד"ש בשם הר"מ אלשיך זצ"ל פירוש נאה ע"ז, ובדרושי הצל"ח דרוש ד' לשבת תשובה פי' אם אין קמח, אם אין אתה נותן פרנסה להלמדן העני, אין תורה, אינו יכול ללמוד כי צער המזונות מבטלו, אם אין תורה, פי' כיון שאין תורה אצל הלמדן העני אין קמח. פי' לסוף גם להעשיר לא יהיה קמח, כי השפע מתמעט בעונש זה – ובס' שער בת רבים פ' יתרו מביא בשם מהר"ם שיף ז"ל שפי' עפ"י המדרש כשעלה משה למרום בקשו מה"ש לפגוע במשה, מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של משה דומה לאברהם ואמר להם אין אתם מתביישין ממנו לא זה שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?, וז"ש התנא, אם אין קמח אין תורה. כלומר אילו לא נתן אברהם קמח למלאכים אז לא קבלנו התורה, אם אין תורה אין קמח, כלומר אילו לא למד אברהם תורה, לא היה ניתן קמח לאורחים עכדפח"ח:

משנה כב

הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה"ד לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין כו' -- מקצת מפורשים פי' דכוונת התנא להרחיק את האדם מלימוד חכמת המחקר והפילוסופיא. פן יכשל ח"ו בעיקרי האמונה ומחקירה יבא לידי כפירה. וז"ש כל שחכמתו חכמת המחקר מרובה ממעשיו, דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח היינו רוח האפיקורסות בא והופכתו על פניו. (בס' מנחת ישראל על פ"א מביא כאן. בשם ספר עמודי בית יהודה לר' יהודה הלוי, שמביא השאלה מדוע היו גדולי הראשונים כגון הרמב"ם והרמב"ן ז"ל רשאין ללמוד חכמת הפילוסופיא ולנו אין רשאי ?, והשיב עפ"י משל לבתי עינים (אויגענד גלאזער) שהם נעשים לפי ערך ורוב השנים של חלושי הראות, ואם איש צעיר בימים ישתמש בבתי עינים של איש זקן בן שבעים, יוכל ע"י זה לסמא ולעוור את עיניו לגמרי, כן הוא ג"כ בחכמת הפילוסופיא, מה שהאיר עיניהם של גדולי הראשונים שהזקינו בתורה ובקדושה ובטהרה, יוכל לסמא ולעוור אותנו לגמרי עכדפח"ח):

משנה כג

ר' אליעזר חסמא אומר קנין ופתחי נדה הן גופי הלכות תקופות וגמטריאות **(משנה ט"ז ר' ישמעאל אומר הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל האדם בשמחה – כתב בס' בינה לעתים דרוש נ"ח וז"ל:

ואני מדייק כיון שאמר מלת "הוי" בחלוקת קל ובחלוקת מקבל ולא אמר ומקבל את כל האדם וכו', למה לא אמר ג"כ והוי נוח לתשחורת, כי אם מלת "הוי" הנאמר בראשונה היא נמשכת לכל החלוקות א"כ היא מיותרת אצל חלוקת והוי מקבל, ואם אינה נמשכת א"כ היה צריך לאמרה גם אצל נוח לתשחורת. האמנם רש"י ז"ל פי' תשחורת זקנה כמו הילדות והשחרות, וירצה ע"ד חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנה, כן אמר כאן השתדל להיות קל כנשר לעבודתו ית' ולעשות רצונו כשאתה בחור בזמן הילדות וימשך לך היות הדבר נוח מאוד לזמן הזקנה, כי לא יקשה אז אצלך לפי שהשהורגלת בו ונעשה לך קנין מזמן הנערות. והזהיר עוד שיקבל את כל האדם ויקרבהו אליו בזמן שהוא בשמחה ובטוב לבב, למען תגיע לאחרים ג"כ משמחתו וטובו, עוד שמחתי ושימחתי אחרים האמור בביכורים. ואין במשנה אלא שני צווים שלכל אחד אמר הוי עכ"ל הטהור:

על מאמר ריב"ז אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת – מצאתי כעת בליקוטי חבר בן חיים חלק ד' דף כ"ו בשם מרן חת"ס ז"ל שפי' כי אם הת"ח לא ייגע רק למגמר ולא לחדש שום דבר בתוה"ק א"כ אל יחזיק טובה לעצמו, וז"ש אם רק למדת תורה הרבה מבלי לחדש חידושים, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, לתורה זו כבר נצרת כי לא חדשת בה דבר ע"כ דפח"ח:

ועל מאמר רהב"ד כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו' – עיין בילקוט הגרשוני חלק ראשון על אגדות הש"ס בליקוטים לפרקי אבות אות ליד בשם כתב סופר פ' בחקתי ע"ש:)** פרפראות לחכמה – עיין בס' דורש לפרקים על פ"א מ"ש בזה. וסיים והבן, ולא ידעתי מדוע העלים עין מהמדרש שמואל שכבר כתב כל זאת – ובס' לקוטי שלמה לכאן העתיק לשון הכסף משנה ספ"ד מה' יסודי התורה מ"ש שם על משנתינו, ולא אדע מה רצה בזה, הלא כבר מובא לשון הכ"מ הנ"ל בתוס' יו"ט לכאן ובביאור מלות תקופות וגמטריאותי כבר האריך בתוי"ס ז"ל עיין היטב בדבריו הקדושים בסיף פרקין, והמפרשים הבאים אחריו לא התבוננו בדבריו וע"כ כתבו מה שכתבו:

בעזר צור מלכי וקדושי, נשלם הפרה השלישי והוא ברחמיו יאר עיני שכלי ומדעי, בלקוטי פרק רביעי.

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה