ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
לקוטים שונים · (קכ)
תלמידי הרבני החריף ובקי מהו' שמואל משה ראזענבערג ני מק"ק נאווע מעסטא (סלאויאקייא) יע"א כתב לי בזה"ל:
רב ברכות כו' עלי ראש אדמו"ר הגאון המובהק שר התורה מאור הגולה מרן ר' גרשון שטערן שליט"א ישים נא עיניו הבדולחים על אלה הדברים אשר נפלו בגורלי מדי עיוני בספריו הנחמדים מפז וכו' (א) בילקה"ג ח"ב על אגדות הש"ס דף מ"ב מביא אדמ"ו שי' דפח"ח מס' כתנות אור עה"ת פ' משפטים על הגמ' כתובות ק"ה, מאי שוחד, שהוא חד. ואף כי הדברים נעימים עדיין איננו מיושב תיבת "שהוא" חד, ונלע"ד עפ"י הגמ' שבת י' כל דיין שדן ד"א לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה, בראשית, אכן אם הדיין לוקח שוחד אז אינו דן ד"א לאמיתו לפי שמטה הדין ומצדד לזכות את מי שנתן לו שוחד, וממילא נשאר הקב"ה חד בלי שותף, וז"ש מאי שוחד "שהוא" חד, כלומר הקב"ה חד בלא שותף וק"ל (ב) בח"ר שו"ת סי' י"ב סעיף ב', היכן נמצא המאמר השגור בפי כל, למה נקרא שמי חזיר מפני שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל ל כ"כ בס' שער ב"ר פ' שמיני כי מאמר זה אינו בנמצא בשום מקום עכל"ה ואנכי מצאתי המאמר בפסיקתא מובא בס' דמשק אליעזר מר' אליעזר ריינעש מפלאצק במפתחות הדמשק דפוס ווארשא תרנ"ח אות ח' וז"ל, והשבתי חי' רעה מן הארץ ואין חי' רעה אלא חזיר שנא' יכרסמנה חזיר מיער זה עשו הרשע, ולמה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל עכ"ל (ג) בח"ר שבת דף כ' מדפי הספר הקשה אדמ"ו נ"י על המהרש"א ז"ל דקרא נודי ספרת וגו' לא מיירי אלא במוריד דמעות על מת דבלא"ה אסור לאדם להצטער ולבכות דלא הותר בכי' אלא למת עכ"ל, ממדרש רבה פ' ויצא וישא את קילו ויבך למה בכה א"ר אליעזר בשעה שהלך להביא א"ר מה כתיב בי ויקח העבד עשרה גמלים וגו' ואני לא נזם א' ולא צמיד אחד ע"ש, ואיך הותר ליעקב לבכות עבור זה וצ"ע ולע"ד כלים ד' המהרש"א ז"ל עפ"י הגמ' נדרים ז' ע"ב כי מתו כל האנשים מאי מיתה, עניות, ומעתה כשראה יעקב שהוא עני אין לו לא נזם ולא צמיד. בכה על עניותו שהוא ממש כמת ע"כ הי' מותר לו לבכות וק"ל (ד) בח"ב מס' ב"מ מהרי שלש סאים קמח סולת, הוא אמר קמח והיא אמרה סולת מכאן שאשה עיני' צרה באורחין. ומקשים העולם הלא סולת משובח יותר מקמח א"כ אדרבה עיני' יפה באורחין, ונ"ל עפ"י המבואר בפסחים מ' ע"א גבי מימרא דרבא מותר ללתות וכו' דקמח היינו בלח לתיתה ולא הוכשר לקבל טומאה אבל סולת הוכשר ע"י לתיתה וטמא ע"ש וז"ש הוא אמר קמח למען יוכלו המלאכים לאכול בלי שום, חשש טומאה, אבל היא אמרה סולת שהוא מוכשר לקבל טומאה כדי שלא יאכלו, ושרה באותו יום באמת פירסה נדה כנודע ושפיר למדו מכאן שהאשה עיני' צרה באורחין ודו"ק עכ"ל תלמיד חביב הנ"ל וזה תשובתי:
מ"ש באות ב' הנה כבר מדובר בזה בספרים והראו מקום לעיין בריטב"א על קידושין דף מ"ט ע"ב בד"ה תשעה נטלו. חזירים ע"ש, וגם עיין בספרי ילקוט הגרשוני עה"ת פי שמיני בד"ה את החזיר מש"ש בזה. ומ"ש באות ג' להצדיק ד' מהרש"א ז"ל בח"א שבת דף ק"ה בד"ה שנאמר שימה דמעתי וכו' לא נהירא לי דודאי מ"ש מהרש"א דלא הותר בכי' אלא למת, כוונתו על מת ממש, דאל"כ הדק"ל מנ"ל לבר קפרא דהאי קרא נודי ספרת אתה שימה דמעתי וגו' איירי במוריד דמעות על מת, דילמא איירי קרא בהנך ארבעה דחשובים כמתים שג"כ מיתר להם לבכות על צרתם. אלא ודאי כוונת מהרש"א דלא הותר בכי' אלא למת ממש, ולא על הנך ארבעה דחשובים כמתים דהמה רק כמתים ולא מתים ממש ולא מתים ממש, וכבר נודע מ"ש בזוה"ק בפסוק היה ה' כאויב ולא אויב ממש, היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש ומזה למדו הפוסקי' דמה שנא' בכ"ף הדמיון אינו השוואה גמורה והדברים עתיקים -- ימ"ש באות ד' בגמ' דב"מ הוא אמר קמח וכו' בזה יפה כתב, אך כבר קדמו בזה רבינו הגאון הגדול רשכבה"ג מ' יוסף שאיל נ"ז זצ"ל בספרו "דברי שאול" חדושי אגדות במס' ב"מ דף פ"ז בד"ה כתיב קמח וכתיב סולת וכו' ע"ש ובס' קטן נקראו "שביבי אש" דפוס דעעש תרס"ג, כתב ג"כ כזאת בפ' וירא ע"ש וג"כ לא ראה שכבר קדמו בזה בס' דברי שאל הנ"ל דפוס לעמבערג תרל"ז: