ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
וזה דבר השמטה מקונטרס מעדני פסח · (ג)
ברש"י ותוס' פסחים צ"ה ע"א הקשו לאיסי בן יהודא דאמר יעשו אותו במצוה שבגופו הכתוב מדבר. האי לא ישאירו ממנו עד בוקר מאי עביד ליה והניחו בתימה ע"ש -- ולפענ"ד מכאן ראיה לשיטת הרא"ה ז"ל בס' החינוך שכתב במצוה ח' שלא להותיר כלום מבשר הפסח למחרתו וכו' שנאמר לא תותירו ממנו עד בוקר, וכתב במנחת חינוך שם, מדכתב שלא להותיר "כלום" עכ"ח ס"ל דא"צ כזית רק אפי' כ"ש אם הותיר עובר בלאו זה (וע' בתשו' מוצל מאש סי' נ"א שחקר בזה ע"ש) והנה גם בפסח שני במצוה שפ"ב כתב בספר החינוך,. שלא להותיר "כלום" מבשר הפסח שני למחרתו וכו' שנאמר לא ישאירו ממנו עד בוקר ע"ש. ונלע"ד שהוציא כן מדקדוק הלשון דכתיב "ממנו" וכמ"ש האבן עזרא ז"ל בפ' בראשית בפסוק ויצו ה' אלקים על האדם וגו' ואחר שאמר מעץ הדעת לא תאכל מה צורך למלת ממנו וכו' או טעמו אפילו מעט ממנו עכ"ל עיי"ש, וא"כ ה"נ לא תותירו ממנו ולא ישאירו ממנו משמע אפי' מעט ממנו ולכן כתב הרא"ה ז"ל בפ"ר וגם בפ"ש שלא להותיר "לכלום" וכו' -- וא"כ לפי"ז שפיר צריך למיכתב בפסח שני לא ישאירו ממנו עד בוקר אע"ג דכבר כתיב בפסח מצרים לא תותירו ממנו וגו' והוא מצוה שבגופו ובוודאי אסור אפילו בפסח שני, מ"מ אי לאו דכתיב ולא ישאירו ממנו דאסור להותיר אפילו מעט ממנו לא הוי ידעינן זה מפסח מצרים, משום דהו"א דדוקא בפסח מצרים שאז עדיין הי' להם דין בני נח הקפידה תורה שלא להותיר אפילו כל שהו משום דלא ניתנו שיעורין לבני נח כמ"ש הרמב"ם בפ"ט ממלכים. אבל בפסח שני שכבר ניתנה תורה והי' להם דין ישראל אין איסור נותר רק בשיעור כזית, לכן כתבה תורה גם בפסח שני לא ישאירו ממנו עד בוקר דאסור להותיר אפי' בכ"ש כמשמעות לשון "ממנו" וא"כ גם לאיסי בן יהודא צריך למיכתב לא ישאירו ממנו עד בוקר ומיושב קושי' רש"י ותוס' וא"ש. (אחר קו כותבי מצאתי בספר החינוך מצוה קי"ז שכתב בזה הלשון ושאור ודבש אסור בכ"ש שנאמר לא תקטירו ממנו כלומר אפי' כל שהוא עכ"ל, ונתתי שבח והודי' להשם ב"ה
שכיוונתי האמת בדברי החינוך במצוה ח' (ושפ"ב הנ"ל):