אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק א ילקוט גרשוני תשובה לרב אחד

ילקוט הגרשוני על השס חלק א· רבי גרשון שטרן

ילקוט גרשוני תשובה לרב אחד

ילקוט גרשוני על מסכת חגיגה

תשובה לרב אחד. גי"ה הגיעני והנה שאל באחת ועלתה לו קושי' עצומה במס' ב"מ דף פ"ד ע"ב דר"א בר"ש צוה לאשתו שלא תקברנו אלא תשכיבהו בעלייתו ולא תפחד ממנו (אגניין בעליתאי ולא תידחלין מינאי) וכתב המהרש"א בח"א אע"ג דקבורת המת מצוה היא כו' מ"מ לא היה חש ר"א על הקבורה דבסנהדרין מ"ו ע"ב איבעי' להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה והוא כבר בא לידי נסיון שאין רמה ותולעה ישלוט בו ולא יבא לידי בזיון וכפרה נמי לא הוה צריך דיסורין שהיה לו היו ממרקין ומכפרין עליו עכ"ל. וע"ז הקשה מר כיון דהקדים המהרש"א דקבורת המת מצוה היא איך ניחא לי' ליישב עפ"י האיבעיא בסנהדרין הנ"ל הא גופא קשיא מאי איבעי' להו קבורה משום בזיונא או משום כפרה הרי גזיה"כ הוא דכתיב כי קבור תקברנו וכן הקשה בחידושי הר"ן לשם ובשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תש"פ ומה שתי' כבר דחה בהגהות הגאון מהר"צ חיות ז"ל לשם ע"ש, ויפה העיר: ונלע"ד ליישב עפ"י מ"ש בתשי' כתב סופר ז"ל ח"ב ליו"ד סי' ק"פ ביישוב ד' הרמב"ם ז"ל פי"ב מה' אבל ה"א אם צוה שלא יקברו אותו אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנא' כי קבור תקברנו, [א"ה בהגמיי' לשם כתב ע"ז "ואשה אינה חייבת בקבורת בעלה, וצ"ע מה בעי בזה, ואולי כוונתו ליישב דלא תיקשי על הרמב"ם דא"כ איך שמעה אשת ר"א בר"ש שלא תקבור את ר"א בעלה, וע"ז כתב הגמיי' דאשה אינה חייבת בקבורת בעלה, ואחרים לא ידעו כלל שמת, כנלע"ד בדרך אפשר ודו"ק], והקשה הלח"מ דהא מבואר בגמ' דלטעמא משום כפרה שומעין לו הגם שהוא מצוה, ואיך כ' הרמב"ם דאין שומעין לו משום דמצוה הוא, ותירץ הכתב סופר ז"ל דס"ל להרמב"ם דהאבעיא לא קאי רק לר"י משום רשב"י (דיליף לעיל מיני' קבורה מן התורה מכי קבור תקברנו) שהוא סתם ר"ש דס"ל דרשינן טעמא דקרא להקל, לדידי' איבעי' להו אי דרשינן טעמא דקרא משום בזיון או משום כפרה ונ"מ כשמצוה אל קברוהו לטעמא משום כפרה שומעין לו והולכין להקל עפ"י טעמא דקרא, וכ"ז לר"ש, אבל לפי"מ דקיי"ל בכל מקום דלא דרשינן טעמא דקרא להקל גם כאן אין לנו לדרוש טעמא דקרא להקל וליכא למבעיא כלל וא"ש דכתב הרמב"ם דמצוה הוא ואין לנו לדרוש טעמא ע"כ דפח"ח. ומעתה י"ל דכמו דאמרי' בש"ס סוכה ל"ג ע"ב ר"א בר"ש סבר לה כאבוה דאמר דשא"מ מותר וכן אמרי' בסנהדרין ע"ד ע"א ר"א בר"ש סבר לה כאבוה דאמר עונשין מן הדין יע"ש, ה"נ ס"ל כאבוה דאמר דרשינן טעמא דקרא להקל, וממילא שפיר כתב המהרש"א דאע"ג דקבורת המת מצוה ס"א מ"מ לא הי' חש ר"א על הקבורה דבין טעמא דקרא הוא משים בזיונא ובין הוא משום כפרה לא הוה ר"א בר"ש צריך קבורה לפי מה דס"ל כאבוה דדרשינן טעמא דקרא להקל וא"ש בעזהי"ת:

עוד שאל מר להבינהו דברי חז"ל במ"ר בראשית פרשה ח' אמת אמר אל יברא כו' מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה כו' והקשה ביפה תואר למה לא השליך שלום שג"כ אמר אל יברא ותירץ שא"צ לפי שנששר שלום גבי תרי (ר"ל צדק וחסד שאמרו יברא) ויכריעו נגדו, וע"ז הקשה מר אכתי קשה למה לא השליך שלום בתחלה וישאר אמת גבי תרי ויכריעו נגדו, ויפה העיר. וכבר מפורסם קושי' זו בפי העולם:

והנני לכתוב לו מה ששמעתי מהחכם מר מרגליות נ"י מק"ק זאוויערצע במדינת פולין יע"א תירוץ נחמד ע"ז עפ"י הכלל שבידינו דלא אזלינן בתר רוב דיעות אלא בדבר שהיא נוטה לכאן ולכאן, אבל היכא שידענו שכן הוא האמת, בזה אפילו אלפים ורבבות בני אדם יאמרו להיפוך לא אזלינן בתרייהו אעפ"י שהם הרוב [עד"מ אם אחד יודע שזה הדרך הוא מוביל לעיר פלונית, בזה אעפ"י שאלף בני אדם יאמרו לו, לא זו הדרך, בודאי לא ישמע להם, כי נגד האמת לא מהני רוב, וכ"כ מרן ח"ס ז"ל בתורת משה פ' משפטים בפסוק לנטות אחרי רבים להטות, דדוקא היכא דאיכא "לנטות" כלומר שיש נטייה לכאן ולכאן. שם אחרי רבים להטות, אבל לא נגד האמת יעו"ש,] וא"כ היה הקב"ה מוכרח להשליך אמת ארצה, ולא שלום, דאם אמת היה נשאר בשמים והיה אומר אל יברא, לא היה מהני רוב דיעות של צדק וחסד שאמרו יברא, כי נגד "אמת" לא מהני רוב, לכך השליך אמת ארצה, ונגד שלום שאמר אל יברא כבר הי' מהני הרוב של צדק וחסד שאמרו יברא ודפח"ח:

ובגוף דברי המדרש הלז כתב בס' דברי שאול על אגדות הש"ס בסוף מס' ברכות, דאחר שהשליך השי"ת אמת ארצה שוב לא היה צריך להשליך שלום, כי חסד אמר יברא שכולו חסדים, ואמת אמר אל יברא שכולו שקרים, כלומר גם שהחסד שאדם עושה הוא שקר יען שמצפה לתשלום גמול וא"כ סתם חסד אינו אמת שעושה למענו. והנה שלום אמר אל יברא שכולו קטטה ובאמת לא נוכל לומר על העולם שכולו מלא קטטות, כי לעיני בשר אף השונאים היותר גדולים נראים כאוהבים רק יען שבלב הם שונאים זה לזה יש לומר שכולו קטטה יען שמצד האמת הוא כולו קטטה, אמנם אחר שהשליך השי"ת אמת ארצה, שוב אין לומר שכולו קטטה דהא אף השונאים הגדולים נראים כאוהבים, וכן החסד אף שמצד האמת אינו חסד יען שמצפה לתשלום גמול ועושה למענו אמנם אחר שהשליך אמת ארצה, החסד הוא חסד, ושפיר י"ל שכולו חסדים, ולכך נברא העולם ע"כ דפח"ח ש"י:

ומאן אמרתי:

ושוב מצאתי ב"ה שגם השל"ה הקדוש במס' פסחים כתב כן וז"ל שם וקשה למה הוצרך הש"י להשליך אמת ארצה, הלא מדותיו של הקב"ה שהוא מטה כלפי חסד כשזכיות ועוונות שוות, וגם בכאן היו שקולים צדק וחסד אמרו יברא ואמת ושלום אמרו אל יברא. הענין הוא דלבריאת האדם היה בהכרח להיות בו איזה זכות. והמתנגדים השיבו שלא יהי' לו שום זכות כי חסד אמר יברא בזכות החסד ואמת אמר אל יברא כי חסד של בני אדם אינו חסד של אמת רק לתשלום גמול וא"כ מה זכות יש בחסד שלו. צדק אמר יברא בזכות הצדקה שלום אמר אל יברא, כי עיקר הצדקה להיותה ניתנת בסבר פנים יפות שלום ואהבה ולא בעו"ה כנהוג הרבה פעמים שנותן הצדקם בריבות וקטטות וע"י כפיות הבית דין ודברי ריבות. מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה כלומר עולם יבנה בחסד ומה טוען אמת כי החסד של בני אדם אינו חסד של אמת, אמר שיש ג"כ חסד של אמת בהכרח דהיינו מה שעושים עם המתים לקברם בארץ החיים זהו אמת מארץ תצמח עכ"ל הקדוש, ושמחתי כעל כל הון שזכיתי לכווין לדעת גדול וקדוש כמוהו זי"ע:

(וע"ע בס' אהבת יהונתן בקוטרס אלון בכות על מגלת איכה יעיב באפו וגו' ונראה מדבריו שהוא מפרש השליך אמת ארצה הכוונה שנתן התורה למטה בארץ וע"י התורה יתוקן הכל ולכך נברא העולם יעו"ש ויותר אין להאריך בזה:

ומ"ש מר על הגמ' פ"ק דברכות דאם לא נצחו ליצה"ר בעסק התורה ובק"ש אזי יזכיר לו יום המיתה, וק"ל למר הול"ל תיכף יזכיר לו וכו', הנה כבר העירו ע"ז כל המפורשים, וע"ש בספר "עיון יעקב" במקומו וגם אני דברתי מזה בילקוט הגרשוני לברכות, וזה לא כביר נדפס ס' שפתי חכמים על מס' ברכות ושם נאמר משום שברשעים נאמר (ישעי' כ"ב י"ב) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות, לפיכך בהזכרת יום וכו', אין ודאי שינצח אא"כ עסק בתחלה בתורה, ואמונת היחוד דהיינו שיקרא ק"ש עכ"ל. וכמדומה לי שראיתי פי' זה גם בספר אחר ואינו זוכר כעת:

ואודות המ"ר פ' תצוה אתה גוזר ואומר קדושים תהיו וכו' רבון העולם אתה מבקש שנהא קדושים הסר ממנו המות" שעמד עליו מר ושאל מה ענין זל"ז ואטו בשביל הקדושה יבוטל מהם המיתה ? נלע"ד פשוט עפ"י המ"ר פ' בראשית על הפסוק עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת א"ל קומץ עפר של אדמה שנבראת ממנה לא גזולה היא בידך, וכתב בס' תפארת הגרשוני פ' בראשית בשם פ"ת בראשית שכתב ז"ל שענין הגזילה הוא שאינו מן הראוי שהנשמה שהוא חלק אלוק' ממעל תחובר עם החומר לכן מהראוי שהמות יפריד ביניהם עכ"ל ומעתה הרי נודע שענין הקדושה היינו לזכך החומר שישוב גם הוא לרוחני (עיין באלשיך ר"פ קדושים וביערה דבש ח"ר דרשה א' בברכת אתה חונן יע"ש באורך) א"כ במי שמקדש ומטהר רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הגשמיים עד שישובו גם המה לרוחניים מזהירים כזוהר הרקיע וכעצם השמים לטוהר, כאדה"ר קודם החטא שאמרו עליו חז"ל תפוח עקבו של אדה"ר היה מכהה גלגל חמה, אין פחיתות כבוד כלל להנשמה להיות מחובר לחומר כזה, וממילא אין מהראוי שימות, וז"ש ישראל, רבון העולם אתה מבקש שנהא קדושים א"כ הסר ממנו המות, דהא בקדושים שמזככים חומרם לא שייך ענין גזילה ומהראוי שיחיו לעולם, וא"ש:

ומ"ש מר שלא נכון לאדם להדפיס ספריו בחייו כ"א יצוה את בניו ואת ביתו אחריו שידפיסום. מה ארבה מלין להשיב על דבריו הלא גם אדוני יודע כי בכל דור הדפיסו רבנים צדיקים וחסידי עליון ספריהם בחייהם ויפתח בדורו כשמואל בדורו, וימחול א"פ לעיין באגרת הנדפס בראש סה"ק פרמ"ג אורח חיים וז"ל, שלום להמלמד החשוב התורני וכו' שמעתי תלונותיך על שלש כתות העומדים לנגדך ומעכבים מלהדפיס ספריך בחייך וכו' יע"ש בלשונו הטהור וימצא ביטול דבריו, גם ישא עין ויכרה אוזן לשמוע דברי חכם וקדוש מרן החיד"א ז"ל בספרו "שם הגדולים" מערכת ספרים אות נ' בד"ה "נשאל דוד" תשובות להגאון מהר"ד אופנהיים כת"י וכו' אבל ס' נשאל דוד ושאר חידושיו לא נדפסו. וגדולי ישראל קצתם היו זהירים שלא להדפיס ספרי חידושיהם בחייהם. ובאמת חמרו מן הזהירות שלא תרבה להזהר. כי זה גרם שנאבדו הכתבים חבל על דאבדין. ועיין בס' חזון עובדיה מ"ש ומעשה חזא עכ"ל:

אני טרם אכלה לדבר אעוררהו על דבר פלא שראיתי בס' דברי שאול (לגאון הגאונים מהו' יוסף שאול נ"ז זצ"ל מלבוב) על אגדות הש"ס ברכות דף ס' ע"ב, וז"ל:

הנותן לשכוי בינה. בביאור הברכה הזאת עיין ברא"ש ובפר"ח באו"ח סימן מ"ו מ"ש בזה. ולפענ"ד היה נראה דהנה התרנגול שטוף בתשמיש וכדאמרו שלא יהיו ת"ח מצוין אצל נשותיהן כתרנגולים ובכ"ז נתן לו הקב"ה בינה ואינו משמש ביום לפי שאסור לשמש ביום וכדאמרו בנדה ויליף לה ממה דכתיב והלילה אמר הורה גבר דלילה ניתן להריון. ולדעתי יש סמך לזה דגבר הוא תרנגול. כדאמרו קרא הגבר. וזה דאמרו שנתן לשכוי בינה להבחין בין יום ללילה. והרי למדנו דרך ארץ מתרנגול כדאמרו בעירובין דף ק' ודו"ק עכ"ל:

ותמהני מאד פה קדוש איך יאמר זה. דמלבד דהוא דבר הנראה בחוש ומעשים בכל יום דתרנגול משמש ביום, עוד העירני ידידי הרבני החריף ובקי משה מענדל ראזענבערג נ"י מלמד ת"ת דפה, דהוא גמרא מפורשת בביצת דף ז' ע"א כל שתשמישו ביום נולד ביום זו תרנגולת ועייש"ה בכל הסוגיא דשם, ומפורש יותר בגמ' בכורות דף ח' ע"א "תשמישו ביום יוליד ביום תרנגול' יעו"ש, וחיך כתב הגאון הנ"ל דתרנגול אינו משמש ביום, מה שהוא נגד החוש ונגד דברי חז"ל בשני מקומות בגמ' הנ"ל, ופלא גדול על גאון הגאונים כמוהו שלא הרגיש בכל זה. ואם יש אתו דבר לתרץ דברי הגאון הנ"ל עד מהרה יריץ דברו אלי ואענדנו עטרה לראשו. זו"ז יצו ה' אתו את הברכה חיים עד העולם, כעתירת ידידו"ש באה"ר ואה"ע:

גרשון ה"ק שטערן חופ"ק מאראש לודאש לודאש בעהמח"ס "ילקוט הגרשוני" עשרה חלקים:

בשולי היריעה עוד אציע לפני מר מה שקשה לי כעת במס' סנהדרין דף פ"ב סוף ע"א, ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש ע"כ, וחפשתי ברמב"ם ז"ל ולא מצאתי בשום מקום שיביא דין זה ולא אדע טעם ההשמטה. ואגב אעורר במה שראיתי בעין יעקב הקטנים דפוס ווילנא שמביאבשם הגאון מהר"ץ חיות ז"ל שכ" על הגמ' הנ"ל, עיין בב"י או"ח סי' קנ"א ובשו"ע שם ס"ו דאין נכנסין לבית הכנסת בסכין ארוך, והטעם שלא יניף המקצר על המאריך, והעלימו עין כאן דמוכח דאף לבית המדרש דקדושתו קלה מבית הכנסת אסור ליכנס בכלי זיין כ"ש בביהכנ"ס וכאן למדו זאת מן המקרא וצ"ע עכ"ל. ובמחכ"ת לא דבר נכונה, דכלי זיין ה"ד מה שיוצאין בו למלחמה, אבל סכין ארוך אינו בכלל כלי זיין, וע' במשנה שבת ס"ג ע"א דמנו בכלל כלי זיין, סייף וקשת ותריס ואלה ורומח, יע"ש, וגם מ"ש דביהמ"ד קדושתו קלה מביהכנ"ס, אישתמיטתי' דברי הרמב"ם פי"א מה' תפלה ה' י"ד, ודברי השו"ע או"ח סי' צ' סעיף י"ח וסי' קנ"ג ס"א, ודברי הש"ך יו"ד סי' רנ"ט ס"ק ג' וס"ק ד', דבכל הני מפורש דביהמ"ד קדושתו חמורה מביהכנ"ס. וז"ב ופשוט ידידו הנ"ל: לאחר חיתום שטרות ראיתי ברמב"ם פי"ב מה' רוצח ה' י"ב אסור למכור לעכו"ם כל כלי המלחמה וכו' ואין מוכרין להן לא סכין ולא קולרין ולא נבלי' וכו' יעי"ש, ומשמע מדבריו דגם סכין הוא בכלל כלי זיין ודלא כמש"ל, אלא דבאמת מקור ד' הרמב"ם בע"ז דף ט"ו ע"ב ושם איתא, אין מוכרין להן לא סדין ולא קולרין וכו' ופירש"י סדין לשום בו רגלי איש וכו' והוא מלשון הפסוק ותשם בסד רגלי, ולפ"ז מ"ש ברמב"ם הנ"ל "סכין. הוא ט"ס וצ"ל סדין וכ"ה לשון השו"ע יו"ד סי' קנ"א ס"ה וכ"ה לשון הטור שם יעו"ש, א"כ אדרבה מוכח מהברייתא הנ"ל במס' ע"ז דסכין אינו בכלל כלי זיין, ויצאו דברי כנים ואמתיים. הנ"ל:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה