ילקוט הגרשוני על השס חלק א· רבי גרשון שטרן
ילקוט גרשוני על מסכת חגיגה
ב. סומא באחת מעיניו פטור מן הראיי':
פירש בס' נועם אלימלך, דכל זמן שאדם אינו מכיר שפלות עצמו אינו יכול להכיר גדולת הבורא ית' ולכן נתן הבורא ב"ה לאדם ב' עינים, כדי שבאחד יראה שפלות עצמו, ובב' יראה גדולת הבורא, אמנם הסומא בא' מעיניו שאינו רואה שפלות עצמו פטור מן הראיי' שעיקר תכלית הראיי' כדי להתבונן בגדולת הבורא ודפח"ח:
ד:
רב הונא כי הוה מטי להאי קרא יראה יראה בכי אמר עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו דכתיב כי תבאו לראות פני וגו':
כתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים וז"ל. פי' דרב הונא ס"ל כרבנן דסומא בא' מעיניו חייב, וא"כ קרא דיראה יראה אין לימוד רק שכביכול מצפה לראות כל זכורך עכ"ל, (וע' במהרש"א ז"ל לכאן), ועפ"י דבריו הנה נתחזקה ביותר קושי' הגאון בעל מנחת חינוך ז"ל במצוה ת"צ מדוע פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חגיגה ה"א כריב"ד משום ר"י דסומא בא' מעיניו פטור מראיי', מאחר דרבנן פליגי עליו דר"י א"כ יחיד ורבים הלכה כרבים (וכמ"ש בטו"א באבני שוהם לחגיגה ב' ע"ש), ולדברי החיד"א ז"ל דגם רב הונא ס"ל כרבנן תיקשי ביותר היאך פסק הרמב"ם ז"ל דלא כרבנן וגם דלא כרב הונא וצע"ג שו"ר דאולי יש ליישב בזה דעת הרמב"ם ז"ל שם דמפיק לי' מפסוק בבוא כל ישראל ליראות (כתיב לראות וקרינן ליראות) כשם שהן באין להראות כו' כך הם באים לראות כו', והקשה הלח"מ למה כתב פסוק דבבא כל ישראל לראות ולא כתב פסוק הנזכר בגמ' מיראה יראה עיי"ש. ולפי הנ"ל ניחא דמפסוק יראה יראה אין ראי' די"ל כרב הונא שכביכול מצפה לראות כל זכורך. לכן יליף לי' הרמב"ם ממאי דכתיב עוד הפעם בבוא כל ישראל לראות ליראות דאייתר לדרשא כשם שהן באין להראות וכו' דזה שכביכול מצפה לראות כל זכורך כבר נשמע מיראה יראה, וא"כ ממילא מיושב נמי קושי' המנחת חינוך די"ל דטעמא דרבנן דפליגי על ר"י היינו נמי מטעמא דרב הונא. א"כ ממילא א"א לפסוק כרבנן דהא איכא עוד פסוק אחר דבבוא כל ישראל ליראות ודו"ק כי קצרתי:
רבי אלעזר כי הוה מטי להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו בפניו, ומה תוכחה של בו"ד כך, של הקב"ה לא כ"ש ובמדרש רבה פ' ויגש איתא יוסף קטנן של שבטים הי' וכו' (ומובא כאן בפי' הרי"ף ז"ל) ועיין מ"ש בזה בתל תלפיות משנת תרע"ב לפ"ק אות נ"ח בשם מר ידידי הרבני הה"ג מהו' צבי פריעדמאן נ"י מברעזאווא ודפח"ח. ועיין בספר עיון יעקב שהקשה על הגמ' מה ק"ו הוא זה הלא כתיב בש"ב נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה והניח בצ"ע. ולפימ"ש בעץ יוסף בכאן בשם כזה"ק כי ביום הדין יסתמו טענותיו כלפי המקטריגים בב"ד של מעלה א"ש:
ה. רבי יוחנן כי הוה מטי להאי קרא בכי והי' כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות עבד שרבו ממציא לו רעות תקנה יש לו:
פירש המגיד מדובנא ז"ל כי מלת תמצאן רומזת על רעות וצרות מחודשות, וע"כ ר"י כי מטי להאי קרא בכי ואמר, עבד שרבו ממציא לו רעות כלום תקנה יש לו כלומר המעט ממנו להתיסר ביסורים המוכנים והעומדים מאז, עד שירמז הכתיב עוד צרות חדשות וק"ל:
ריב"ח הוה קאי בי קיסר אחוי לי' האי צדוקי עמא דאהדרינהו מרי' לאפי מיני' אחוי לי' ועוד ידו נטוי' עלינו וכו':
עיין בס' "נגיד ונפיק על הגדה של פסח מידידי הגאון רבי בנימין גיטלזאהן נ"י מקלעוועלאנד יע"א בדף כ"ז כ"ח מדפי הספר ביאור נעים על מאמר זה עיי"ש וינעם לך: ואם תשמעוה במסתרים תבכה נפשי וכו' מקום יש לו להקב"ה שבוכה בו ומסתרים שמו:
נלע"ד הכוונה שהקב"ה בוכה על שהוא מוכרח להסתיר השגחתו על ישראל בהנהגה טבעיית, ואינם כדאים שיתנהג עמהם בהנהגה נסיית גלוי לעיני כל העמים, וז"ש מקום יש לו להקב"ה שבוכה בו "ומסתרים" שמו. וק"ל:
(ובמק"א כתבתי, דרוב ני אדם נראים בגלוי ליראים ושומרי תורה, אך בסתר במקום שאין רואה, שם עושים כל תועבות ה', וז"ש מקום יש לו להקב"ה שבוכה בו "ומסתרים שמו, כי הקב"ה צופה כל הנסתרות ויודע מה שעושים בסתרי חושך, ועל זה הוא בוכה. וק"ל:
שלשה הקב"ה בוכה עליהם בכל יום על מי שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק ועל מי שא"א לו לו לעסוק בתורה ועוסק וכו':
והקשה מהרש"א בד"ה ועל שא"א וכו' מה בזה טעם לבכי' ואדרבה הו"ל לשמוח על כך. ושמעתי לפרש עפ"י מ"ש הטו"ז באו"ח סי' מ"ז בברכת לעסוק בדברי תורה דעסק היינו הפלפול ומשא ומתן של הלכה עיי"ש. אמנם הפלפול ניתן רק לבעלי מוח שיכולים לפלפל ולחדש ח"ת אבל אותן שמוחם חלוש ואטום ואין יכולים לפלפל ואעפי"כ טורחים ומייגעים עצמם ללמוד דרך פלפול הם מבלים זמנם להבל וריק ויותר טוב הי' להם ללמוד דף גמ' ותוס' וסימן טור וב"י וכדומה למען דעת דיני התורה כפשוטן בלי שום פלפול. וז"ש שבוכה הקב"ה על מי שא"א לו "לעסוק" בתורה דרך פלפול ומשא ומתן של הלכה ואעפי"כ עוסק", ונמצא שהוא מבלה זמנו היקר ללא תכלית. וק"ל:
י. היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו וכו' אמר שמואל אי הואי התם הו"א להו מילתא דעדיפא מדידהו שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אמר רבא לכולהו אית להו פרכא בר מדשמואל וכו' היינו דאמרי אינשי טבא חדא פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי עיין מ"ש לעיל במגילה דף ז' ליישב הלשון פלפלתא חריפא שמצינו שם ג"כ, ודקדקתי מה פלפול חריף יש בדברי שמואל עיי"ש, והנה כאן נמי יש לדקדק כנ"ל, ויש ליישב עפ"י מ"ש בס' דבר שאול על אגדות הש"ס לכאן שהקשה על שמואל דיליף מקרא דלא יחל דברו וכו' א"כ אמאי קאמר התנא דמתני' היתר נדרים פורחין באויר ואין להם ע"מ שיסמוכו והא שמואל קרא קדריש ומשמעותו הוא כן, (וע' במהרש"א ז"ל לכאן מ"ש בזה,) ותירץ עפ"י הגמרא גיטין פ"ג ע"ב היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר ופריך מנדרים דנודר אוסר וחכם מתיר ומשני הא א"ר יוחנן אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה עיי"ש, ונמצא מצד הסברא ראוי יותר שזה הנודר יתיר לעצמו, ונמצא מה שהחכם מתיר זה גזה"כ ואין לו ע"מ שיסמוך, וזה דקאמר הוא אינו מוחל ואחרים מוחלין לו, והיינו שזה גופא תימה, שלמה יוכלו אחרים להתיר מה שזה אוסר. ועכ"ח בשביל חרטתו של זה, וא"כ יהי' נאמן על עצמו שנתחרט באמת, ועכ"ח דחידוש הוא. ובזה נתיישב מה שהקשו התוס' איך אמר דשמואל לית לי' פרכא הא דרשינן בנדרים ט"ז ע"ב אבל מיחל הוא חפצי שמים. ולפמ"ש א"ש דכל הטעם שאינו מוחל לעצמו הוא משום דחיישינן שיקיל לעצמו וידמה בלבו שמתחרט באמת ואינו כן (ובמק"א הארכתי בזה) וא"כ לחפצי שמים אנן סהדי שמתחרט באמת וא"כ דא ודא אחת הוא ודו"ק עכ"ל עיי"ש וא"כ י"ל דהיינו פלפלתא חריפא שיש בדברי שמואל וא"ש: ועד"ז י"ל עוד דכבר נודע שיטת המבי"ט סי' צ"ח דמדאורייתא מהני שאלה לחכם אף בלא פתח וחרטה דהתורה אמרה לא יחל דברו הוא לא יחל אבל אחרים מוחלים כפי חפצם ורצונם בלא פתח וחרטה ורק מדרבנן בעי פתח וחרטה ע"ש, (ומה שקשה מסוגי' דגיטין פ"ג הנ"ל עיין שיח יצחק להגאון ר"י שמעלקיס ז"ל דף י"ג ע"ד שתירץ בטוב טעם וכבר מובא בספרי ילקוט הגרשוני ח"א אות היתר נדרים ע"ש), ולפי"ז מיושב קושי' הדברי שאול הנ"ל דלשמואל דקרא קדריש לא יחל דברו וכו' א"כ אמאי קאמר התנא דמתני' היתר נדרים פורחין באויר ואין להם ע"מ שיסמוכו, דז"א דלפי הנ"ל ה"פ דמתני' היתר נדרים בפתח וחרטה דוקא פורחין באויר ואין להם ע"מ שיסמוכו דכיון דהתורה אמרה לא יחל דברו הוא לא יחל אבל אחרים מוחלים כפי חפצם ורצונם אף בלא פתח וחרטה א"כ מדוע בעינן בהיתר נדרים פתח וחרטה דוקא ועל זה הוא דקאמר תנא דמתני' דאין להם ע"מ שיסמוכו, [ומדויק בזה פרש"י ז"ל דבמימרות התנאים כתב דמתירין ע"י פתח וחרטה, ובמימרא דשמואל לא הזכיר כלל מפתח וחרטה, אלא הוא הדבר אשר דברתי, דלשמואל באמת לא בעינן מדאוריית' פתח וחרטה כלל, וע"ז הוא דקאמר תנא דמתני' היתר נדרים בפתח וחרטה דוקא פורחין באויר ואין להם ע"מ שיסמוכו מדאוריי' אלא הכל רק מדרבנן כנ"ל בשם המבי"ט], ומעתה י"ל דהיינו פלפלתא חריפא הטמון בדברי שמואל וא"ש ודו"ק: י"ב. ב"ש אומרים שמים נבראו תחלה ואח"כ ארץ כו' וב"ה אומרים ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים:
וכתב בס' "עיון יעקב" דב"ש אזיל לשיטתו דסבר נוח לאדם שלא נברא לכך איחר בבריאתם כי אקדומי פורענות לא מקדמינן, משא"כ ב"ה לשיטתם דס"ל נוח לאדם שנברא לכך ס"ל דצרכי בני אדם נבראו תחלה וק"ל עכ"ל:
ולפ"ז צ"ל דאחר שנמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא והסכימו ב"ה לדברי ב"ש ה"נ חזרו ב"ה והסכימו לדברי ב"ש דשמים נבראו תחלה:
ומה מאוד מיושב בזה תמיהת הגאון רבי ישעי' פיק ז"ל בתמיד דף ל"ב ע"א דזקני הנגב השיבו לאלכסנדר מוקדון שמים נבראו תחלה, ותמה הגאון הנ"ל מדוע אמרו כב"ש ולא כב"ה. ועיין בס' דברי שאול לכאן שנדחק בזה], ולפי הנ"ל ניחא דהא אחר שנמנו וגמרו נוח לאדם שלא נברא גם ב"ה הודו לב"ש דשמים נבראו תחלה וא"ש בריוח בעזהי"ת:
במתניתא תנא אש ומים מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע, וכ' בס' תורה תמימה פ' בראשית, וענין הבלילה מאש וממים י"ל דרומז וכו' עיי"ש:
ופלא שלא ראה שכ"כ כן המהרש"א בכאן שהכוונה ע"ש ב' מדותיו הדין והרחמים ששתפן וברא מהן השמים עכ"ל ויתכן לומר עוד עפ"י מ"ש רז"ל דבחידושי דאורייתא שהאדם מחדש לאמיתה של תורה הוא בורא רקיעים חדשים וע"ז נאמר לברוא שמים חדשים. והנה פלפולא דאורייתא נצמח ממה שבוללים חריפות ובקיאות כאחד וזה ענין אש ומים שאחז"ל שהתורה נמשלה לאש דכתיב הלא כה דברי כאש, ונמשלה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים, ושניהם אמת דלימוד החריפות הוא נמשל לאש ולימוד הבקיאות הוא נמשל למים, וז"ש אש ומים מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זב"ז ועשה מהן רקיע והבן:
י"ג. במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל אל תחקור במה שהורשת התבונן אין לך עסק בנסתרות בילקוט הגרשוני לאו"ח סי' קנ"ה הבאתי פירוש ע"ז בשם ס' קטן הנקרא כנסת הגדולה, כלומר שיסתכל ויתבונן במה שהורשה לו ללמוד והיינו חלק הנגלה, ויראה שאיננו בקי בו, ומזה יבין אם בחלק שהורשה לו עלתה לו כך, בחלק הנסתר שלא הורשה לו עאכו"כ, וז"ש במה שהורשית התבונן, ומזה תבין כי אין לך עסק בנסתרות ודפח"ח, (ידידי החכם מהו' יונתן כ"ץ שטראססער נ"י מבודאפעסט אמר לי ששמע זאת בילדותו בשם הגאון ר' ברוך פרענקיל זצ"ל), ועיין בשו"ת חוות יאיר סי' ר"ט אם יש לקרב או לרחק לימוד הקבלה עיי"ש, ועיין במהרש"א ז"ל לכאן בד"ה א"ל לא קשאי וכו' עיי"ש ואין להאריך:
אמר רבא כל מה שראה יחזקאל ראה ישעי' למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך למה ישעי' דומה לבן כרך שראה את המלך:
פי' בס' דברי שאול דישעי' היה עוד בהיות המקדש על מכונו וגבולו ובני ציון היקרים במקומם ע"כ לא היה צריך לצייר כ"כ רוממות האלקים כי האנשים הבינו את רוממותו ותוקפו וגבורתו אבל יחזקאל דומה לבן כפר היינו למי שיושב בכפר שאין שם אנשי המענה והם לא ידעו ולא יבינו דקות הענין כי אם בהגשימם להם בדברים גסים וז"ש דומה לבן כפר לא שיחזקאל היה בן כפר וז"ב ודו"ק עכ"ל:
וכבר קדמו בזה הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים וז"ל, לווה יחזקאל דומה לבן כפר וכו' פרש"י לפחיתות יחזקאל, והעיקר לפחיתות אנשי דורו או אנשי מקומו שצריך לספר להם כל לשון רחבה וארוכה. לקוטי ר"ב בשם גליון עכ"ל:
י"ד. כי אתא רב דימי אמר י"ח קללות קלל ישעי' הנביא את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם וכו' ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד הדקדוקים במאמר זה רבו כמו רבו וראיתי לקצת מפורשים דישעי' הנביא ע"ה היה מצטער ודואג פן יענשו גם הצדיקים וזקני הדור יען שלא הוכיחו את בני דורם ולא מיחו בהם ובעבור זה יתפסו בעון הדור וכמו שאחז"ל בשבת דף נ"ד כל מי שאפשר למחות באנשי עירו נתפס וכו' כל מי שאפשר למחות בכל העולם כילו נתפס על כל העולם כולו עיי"ש, ולכך לא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנער בזקן א"כ לא יבוא עונש על צדיקים וזקני הדור דכיון שבני דורם מבזים אותם ולא נשמע קולם א"כ לא אפשר להם למחות בהם, ממילא רק נפש החוטאת היא תמות, ונקי וצדיק לא יתפס בעון הדור. ובדמשק אליעזר לספר דברים הביא בשם חמיו הגאון בעל שו"ת הריב"א ז"ל לפרש בזה הפ' בפ' האזינו "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" כלומר כי ידין ה' עמו על דרכם הרעה, אז ועל עבדיו הצדיקים יתנחם, יהיה מנוחם" ולא יכעס אף ה' גם עליהם, יען כי יראה כי אזלת יד, אין להם שום כח וממשלה לעצור אותם, אפס עצור ועזוב, כולו סג יחדיו נאלחו וכו' עיי"ש דפח"ח: ויתכן לפרש עוד עפ"י מ"ש ביערות דבש ובלוחות עדות, דעונש שהוא שלא כדרך הטבע הוא בא בהשגחה מכוונת מאתו ית' וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד לסליחת עין ולכפרת פשע, אבל עונש בדרך הטבע י"ל שהוא בא בהסתרת פנים שמוסרו השי"ת אל הטבע למשול בו ומסלק ממנו השגחתו, וזה רע ומר מאוד ר"ל כי עונש כזה אינו בא לנקות כתמים ולכפר אשמים יעו"ש. ולכן בכל העונשים והקללות שקלל ישעי' הנביא את ישראל הי' מצטער מאוד כי חשב שהם באים ע"י הסתרת פנים וסילוק ההשגחה העליונה, וזה רע ומר מאוד ר"ל, ועל כן לא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, שזהו עונש שלא כדרך הטבע, יען כי מוטבע בטבע כל אדם לכבד ולהדר פני זקן ונכבד, וכיון שהוא עונש שלא כדרך הטבע, ממילא הוא בא בהשגחה מכוונת מאתו ית', וא"כ הוא לברכה ולא לקללה ומיושבים כל הדקדוקים וא"ש:
ט"ו. יצתה ב"ק ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר אמר הואיל ואיטרידו לי' לההוא גברא מההוא עלמא ליפוק וליהני בהאי עלמא כתב בס' עיון יעקב. אע"ג דלא ידע דאתקרי שמיה אחר מ"מ כיון שהוא שמע הקול ידע שעליו נאמר כדאמרינן בתענית אצל אילפא ור' יוחנן מדשמע ר' יוחנן ש"מ לדידי' וכו' עכ"ל ולא אדע מנ"ל דיצתה ב"ק בזה הלשין חוץ "מאחר" הא י"ל דיצתה ב"ק ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאלישע בן אבויה, אלא דהגמרא קיצרה בלשון, יען דכבר נקרא אחר ע"ש אותה זונה שאמרה אחר הוא כמבואר בגמ' כאן, אבל באמת הב"ק אמרה שמו בפירוש כנלע"ד:
ת"ר מעשה באחר שהי' רוכב על הסוס בשבת והי' ר"מ מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו אמר לו מאיר חזור בך שכבר שערתי בעקבי הסוס עד כאן תחום שבת א"ל ואף אתה חזור בך וכו':
קשה למה לא אמר לו ר"מ תיכף שלא ירכוב בשבת ? ותירץ בס' כרם שלמה לאו"ח סי' ער"ה עפ"י מה ששמע בשם גדול אחד דאם א' רוכב וא' מהלך אצלו להזכירהו שלא יחתוך זמורה מיתר לרכוב בשבת א"כ לפי"ז א"ש דעד עתה היה ר"מ מהלך אחריו א"כ לא חיישי' שמא יחתוך זמורה אך עתה שאמר לו אחר שיחזור לאחוריו שכבר הוא תחום שבת א"כ אם ירכוב עוד שפיר יש לחוש לחתיכה זמורה לכך א"ל ואף אתה חזור בך וק"ל. (ועיי"ש שמסיים על זה בזה"ל אך אין למדין הלכה מזה עכ"ל) ולפענ"ד יש לומר בפשיטות דהנה איתא בביצה ל"ו ע"ב ולא רוכבין ע"ג בהמה גזירה שמא יצא חוץ לתחום (פרש"י מתוך שאינו מהלך ברגליו אינו רואה סימני התחומין) ופריך שמע מינה תחומין דאורייתא (מדגזור רכיבה אטו תחומים) אלא גזרה שמא יחתוך זמורה עיי"ש, והתינח לדידן דס"ל תחומין דרבנן אבל לר"מ דס"ל בעירובין ל"ה ע"ב תחומין דאורייתא, א"כ הדרינן לסברא קמייתא דרכיבה אסור משום גזירה שמא יצא חוץ לתחום, וכפרש"י הנ"ל, אבל באחר שידע לשער תחומין בעקבי הסוס א"כ הי' מותר לרכוב דאצלו לא שייך גזירה הנ"ל, ולכך לא אמר לו ר"מ תיכף שלא ירכוב בשבת, אבל לאחר שא"ל עד כאן תחום שבת ואעפי"כ רצה לרכוב חוץ לתחום, שפיר אמר לו ר"מ ואף אתה חזור בך, דחוץ לתחום וודאי דאסור לרכוב וא"ש ודו"ק:
ור"מ היכי גמר תורה מפומי' דאחר והא אמר רבב"ח אר"י מ"ד כי שפתי כהן וכו' אם דומה הרב למלאך ה' צבאות וכו' אר"ל ר"מ קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי, ר"ח אמר מהכא שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וגו', קשו קראי אהדדי לא קשיא הא בגדול הא בקטן כתב הרמב"ם פ"ד מה' תלמוד תורה ה"א הרב שאינו הולך בדרך טובה אע"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב, ועיין בש"ך יו"ד סי' רמ"ו סק"ח שהקשה דהו"ל לרמב"ם לחלק בין גדול לקטן ותירץ דבזמן הזה כולם נחשבים קטנים, ובס' כרם שלמה העיר דכבר קדמו בתירוץ זה הלח"מ על הרמב"ם שם ונדחה בשתי ידים מטעם דהלא הרמב"ם מביא גם הדינים שינהגו בכל זמן אפילו אחר ביאת משיחנו בעזהי"ת וא"כ הי' לו לפרש' ולפענ"ד נראה להצדיק את הצדיק בעל הש"ך ז"ל דקושי' זו לק"מ, דהא כתבו בתוספות ישנים יומא דף י"ג בד"ה הלכה כר' יוסי, דבימות המשיח יהיו כולם צדיקים עיי"ש, וא"כ לא יראה ולא ימצא בכל גבול ישראל רב שאינו הולך בדרך טובה, וא"כ לא נ"מ בדין זה לימות המשיח אלא בזה"ז, וע"ז שפיר קאמר הש"ך ז"ל דבזה"ז כולם נחשבים קטנים וא"ש:
[ועיין בגאון יעקב שבגליון העין יעקב לכאן מש בזה]:
כ"ז א"ר אבוה א"ר אלעזר ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהן קו"ח מסלמנדרא ומה סלמנדרא שתולדות האש היא הסך מדמה אין אור שולטת בו ת"ח שגופן אש דכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה' עאכו"כ:
כ' בלקוטי שלמה בשם ס' נ"ח דלכאורה ל"ד לסלמנדרא דכולה תולדות אש אבל ת"ח רק הפנימית אש כמ"ש ותורתך בתוך מעי אבל לזה סמך לדין הקדום דצפוי בטל לכלי ונחשב כולו אש ודפח"ח. והנני מעתיק לך מה שנדפס בשמי בעזהי"ת בתל תלפיות משנת עתר אות קס"ט ציון פ' בענין סלמנדרא על הקושיא המובא בשו"ת יד יצחק ח"ג סי' ר"א בפרש"י חולין קכ"ז ע"א דסלמנדרא הוא שרץ הנוצר ע"י כשפים א"כ גם בלא קרא ידענו דאסור מלא תאכל כל תועבה, ופלא גדול על הגאון ז"ל שמטפל עצמו בקושיות כאלה שהם שיבוש גמור דהא צריך למינהו לרבות סלמנדרא שגם הוא מטמא כשרץ וזה לא ידעינן כלל מל"ת כל תועבה, ועיין בפרש"י בחומש פ' שמיני וזה לכם הטמא כל טומאות הללו אינן לאיסור אכילה אלא לטומאה ממש להיות טמא במגען ונאסר לאכול תרומה וקדשים וליכנס במקדש עכ"ל ואין כאן אפילו ריח קושיא:
ועל סתירת רש"י, דבחולין קכ"ז פירש שרץ הנוצר ע"י כשפים, ובסנהדרין ס"ג ע"ב פירש חיה קטנה הנוצר מן האש, כתב בשו"ת יד יצחק הנ"ל דשניהם אמת ויש שרץ הנוצר מן האש וכן יש כזה הנוצר ע"י כשפים שניהם נקראים בשם סלמנדרא ונלע"ד דבזה מיושב שפיר למה בסנהדרין פרש"י שנוצר מן האש ובחולין פרש"י שנוצר ע"י כשפים, לפי דבסנהדרין קאמר דאמו של חזקיה סכתו סלמנדרא והקשה בענף יוסף שעל העין יעקב חולין קכ"ז הא קיי"ל דם השרץ טמא וא"כ היה חזקיה טמא שרץ דודאי האי דם לא יוכל לסלקו ממנו דאל"כ מה פעולה עשתה אמו של חזקי' כיון דבעלה אחז יכול לסלקו ממנו אחר רחיצה וכו' ותירץ בס' רמת שמואל דאפשר דשאני סלמנדרא כיון דבא מן אש אינו מקבל טומאה ומטמא כאש דמה אש אינו מקבל טומאה עיי"ש א"כ י"ל דמכח האי קושיא פרש"י בסנהדרין דאמו סכתו לדם סלמנדרא שנוצר מן האש דדינו כאש ואינו מטמא ולפיכך לא היה חזקיה טמא שרץ. אבל בחולין דאמר ר"ע דסלמנדרא מטמא כשרץ א"כ עכ"ח לא בסלמנדרא הנוצר מן האש קמיירי דהא זה הוי כאש ואינו מטמא לכך פירש"י דר"ע מיירי במין סלמנדרא הנוצר מן האור מעצי הדס ע"י כשפים, וזה כיון דכח כשפים מעורב בו ולא בא מן האש לבדו, שפיר מטמא כשרץ וא"ש. [ומה שפירש"י סוף חגיגה דנוצר מן האש היינו משום דקאי על הגמרא שם דקאמר ומה סלמנדרא שתולדות אש היא הסך מדמה וכו' ת"ח שכל גופן אש וכו' א"כ עכ"ח מיירי בסלמנדרא שנוצר מן האש בלבד ולא ע"י כח כשפים דאל"כ א"א למילף קו"ח לת"ח דהא שם הכשפים גורמים ולא האש לבדו וק"ל], והנה ראיתי בספר אחד כוונת התוס' סוף חגיגה. סלמנדרא החולד והעכבר תי כרכושתא וסלמנדרא וכו' אין האור שולטת בו וכו' וקשה דילמא לכן לא שלט האור במזבח הזהב משום דסכו אותו בדם סלמנדרא, לכך כתבו התוס' החולד והעכבר וכו' וא"כ הוי שרץ וא"א להביא מדמו למקדש דהא הוי מכניס שרץ למקדש :
אמנם לפי דברינו אלה הדרא קושי' לדוכתה דילמא סכו אותו בדם סלמנדרא הנוצר מן האש לבדו דאינו מטמא ואין לו דין שרץ כלל וצע"ג:
אמר ריש בן לקיש פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהן ק"ו ממזבח הזהב ומה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב כמה שנים אין האור שולטות בו פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון וכו' עאכו"כ וכ' התוס' (ד"ה שאין בו) בתנחומא יש שהי' משה תמה ע"ז היאך אפשר שלא ישרף העץ א"ל המקום כך דרכי באש של מעלה אש אוכלת אש ואינה מכלה שנא' והסנה איננו אוכל עכ"ל כוונת דבריהם בזה תמצא בכרתי ופלתי ליו"ד סי' מ"ג בד"ה ומדי דברי וכו' עיי"ש ולפי שכבר הובאו דבריו בקיצור בגאון יעקב שבגליון הע"י לכאן לכן לא העתקתים ככתבם וכלשונם:
בעיון יעקב' לכאן כתב וז"ל:
בתוספות ד"ה פושעי ישראל אין אור של גיהנם וכו'. אפשר דקשה לתוספות דא"כ למ"ל ק"ו דלעיל שת"ח אין גיהנם שולטת בי, לזה מתרץ תוספות דלאו בפושעי ישראל בגופן קמיירי ובת"ח אפי' פושעי ישראל בגופן אין אש של גיהנם שולט וק"ל עכ"ל:
ובמחכת"ה לא כיוון האמת בכוונת התוספות ואישתמיטתי' דברי התוס' עירובין דף י"ט ע"א בד"ה פושעי ישראל אין אור וכו' וז"ל. תימה דבמס' חגיגה עבד ק"ו מסלמנדרא דת"ח אין אור שולטת בהן מק"ו וי"ל דפושעי ישראל פניהם משחירים ואילו תלמידי חכמים כלל וכלל לא עכ"ל עיי"ש :
והנה מ"ש התוס' דפניהם משחירים היינו מאש של גיהנם. עכ"פ מבואר מדבריהם דפושעי ישראל שולט בהם אש של גיהנם במקצת עכ"פ לענין דפניהם משחירים וגם זה היי בכלל דינה של גיהנם, ויש ליישב בזה הקושיא המובא בס' לקוטי שלמה סנהדרין קי"א ע"בב שם שו"ת שואל ומשיב מ"ג ח"א סי' קל"ד בהא דאמר שם בפסוק לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק אמר ריש לקיש למי שמשייר אפי' חק אחד, וקשה הלא ר"ל עצמו אמר כאן פושעי ישראל אין אור של גהינם שולטת בהן. [ושו"ר שנעלם מהם שכבר עמד בזה בס' "עיון יעקב' לסנהדרין שם, וכתב דאין זה סותר למאי דאמר ר"ל שפושעי ישראל שמלאים מצות כרמון אין אור של גיהנם שולטת בהן דמ"מ יורדין לגיהנם כיון ששיירו חק אחד אלא שאין האור שולט בהם עכ"ל. ופלא שלא הרגיש בדברי רש"י שם שכתב, "למי שמשייר אפילו חק אחד מלשומרו נידון בגהינם" עכ"ל. והיינו ודאי שנידון באש של גהינם והדק"ל על פירש"י ז"ל] אמנם להנ"ל ניחא דעכ"פ נידון באש של גהינם להיות פניו משחירים מחמתו וא"ש:
שו"ר בס' דברי שאול לכאן בסוף המסכת שכ' שזה החילוק שבין פושעי ישראל אור של גהינם שולט בם אבל אינו מכלהו לגמרי והת"ח אין הגהינם שולט בו כלל עיי"ש ולפענ"ד מדברי התוס' דעירובין דף י"ט הנ"ל וגם מדברי הגמ' דשם דקאמר ל"ק כאן בפושעי ישראל כאן בפושעי עכו"ם ה"נ מסתברא דא"כ קשיא דר"ל ארר"ל וכו' עיי"ש לא משמע כדבריו ופלא בעיני היאך לא זכר שר דברי הגמ' והתוס' דעירובין הנ"ל וצ"ע. והנה מריש הוי אמינא ליישב קושי' השו"מ והעיון יעקב הנ"ל בסתירת דברי ר"ל לפן מ"ש מהרש"א ת"ל כאן בביאור דברי ר"ל דה"ק מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי ד"ז, הזהב הדק מגין על העץ שאתיו שלא ישרף, פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון ויש להם זהב הרבה דהיינו מצות ומע"ט כמ"ש הנחמדים מזהב, לא כ"ש שהם מגינים עליהם מאש של גיהנם שלא ישרוף אותם עיי"ש:
והנה שמעתי או ראיתי באיזה ספר דלכך אמר מלאים מצות "כרמון" לפי שהרמון יש לו תרי"ג גרעינין, והוא רומז על תרי"ג מצות, וא"כ התינח מי שקיים תרי"ג מצות, שפיר מגינים עליו מאש של גהינם שלא ישלוט בו, אבל מי שמשייר אפילו חק אחד א"כ שוב אינו מלא מצות כרמון לכך שפיר נידון בגהינם, כן הי' נ"ל נכון. אמנם אח"כ ראיתי שהוא נגד הגמרא דעירובין דף י"ט הנ"ל דאמר ל"ק כאן בפושעי ישראל וכו' ה"נ מסתברא דא"כ קשיא דר"ל אדר"ל וכו' עיי"ש, ולפי הנ"ל הול"ל, כאן בפושעי ישראל שמלאים מצות כרמון דהיינו תרי"ג במילואו כאן בפושעי ישראל ששיירו חוק אחד, אלא וודאי דברים אלו שאמרתי טעות הן בידי, ומחוורתא כדשנין מעיקרא: בטורי אבן לעיל דף ד' ע"ב הקשה בהא דאמר שם רב הונא כי מטי להאי קרא יראה יראה בכי, אמר עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו דכתיב כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ועיין בפרש"י וקשה הא לעיל מיני' בריש העמוד מייתי להאי קרא דרמוס חצרי אמפנקי שפטורים מן הראיי ומשמע משום דהולך במנעליו בעזרה הוא רמוס חצירי ולא משום דנתרחק ממנו עיי"ש שהניחו בקושיא ר והנני להודיעך שכבר קדמו בזה בס' זהב שיבה למהר"ש אלגאזי ז"ל, וכתב, ואפשר דלכך בכי דכיון דרבו מצפה לראותו איך יתרחק ממנו לאותו שאינו יכול לעלות בלי מנעל שיצוה שלא יבוא והלא כיון שרבו מצפה לראותו היה לו להקב"ה להתיר לו מנעל כיון שאי אפשר לו בלאו הכי, עכ"ל:
סליק מסכת חגיגה בס"ד:
בילקוט הגרשוני ח"ר עה"ת דף כ"ד ע"ג כתבתי פי' המאמר בחגיגה דף ד' בפסוק ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, מאי במסתרים, אמר ר"ש משמי' דרב מקום יש להקב"ה שבוכה בו ומסתרים שמו, ופריך הגמ' ומי איכא בכי' קמי הקב"ה והא אמר רב פפא אין עצבות לפני המקום שנא' עוז וחדוה במקומו, לא קשיא הא בבתי בראי והא בבתי גואי:
ופירשתי עפ"י מ"ש מהר"ש לניידא ז"ל בס' כלי חמדה בפסוק תהלים ק"א אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי, שהכוונה לומר כאשר אשכילה ואתבונן על דרך התמימות, אזי אומר אנו כי לא די מה שאתהלך בתמימות בחברת בני אדם מפני הבושה והמורא מבו"ד, כי אם מתי תבא אלי, מדריגה זאת, שאתהלך בתם לבבי גם בקרב ביתי, כשאני מתבודד בבתי ולא יראני שום אדם, והוא ע"ד שאמר ריב"ז לתלמידיו יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר הלואי שלא יראני אדם, המורם מזה כי עפ"י רוב, בפרהסיא ובנגלה לעין כל, מתהלך האדם בחום וביושר, אבל בצנעה ובמסתרים בעוה"ר עושה מה שלבו חפץ כי אומר מי רואני ומי ידעני, וז"ש הגמ' ודאי בנגלה הכל טוב ונאה ואין להקב"ה מקום לבכות, אבל מקום יש להקב"ה שבוכה בו "ומסתרים" שמו והיינו דקאמר לא קשיא הא בבתי בראי, שם אין בכי קמי הקב"ה, הא בבתי גואי, מה שעושה האדם בחדרי חדרים, ע"ז יש בכי' קמי הקב"ה וא"ש ודו"ק :
וראוי' להעתיק בזה מ"ש בס' רב שלום עה"ת פ' שופטים וז"ל מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה הוא ענין נפלא רמז על ביטול תורה במעשה ובלימוד, דהנה התורה נקראת אשה כידוע שאנחנו באנו בקישורין עם התורה בחופה וקידושין כאמרם ז"ל ויתיצבו בתחתית ההר שזה היה החופה (ועיין רש"י במשלי סי' ל"א בפ' אשת חיל מי ימצא וכו' אשת חיל היא התורה וכו' וביאר בזה כל הפרשה מתחלה ועד סוף עיי"ש בדברי קדשו) ומי שלא מקיים התורה הן במעשה הן בלימוד וכו' הוא דומה ממש לאדם שארש אשה בחיפה וקידושין ואינו דר עמה כדת ישראל כי יש לה אצלו כל הבזיונות, ומשל ע"ז שמעתי מהגאון המנוח הצדיק מו"ה מנחם א"ש זצ"ל מאונגוואר, שתי אחיות היו בעיר אחת בלי משען ומשענה ערום וערי', ואחר זמן נשא איש עני אחד לאחת מהנה והשני' נזדמן שאיש אחד עשיר גדול עבר דרך עירה וראה אותה ונשאה חן בעניו ולקח אותה לאשה ונסע עמה לביתו, ואחרי ימים ושנים בא האיש העשיר עם אשתו לעיר מולדתה לקבל פני קרוביה. ויהי בבואם ברדת העשירה ממרכבתה לארץ, עשה לה בעלה הגביר כבוד גדול ולקח אותה על ידיו מן העגלה אשר באו עליה כי באו בצבים ובפררים כאחד העשירים, ויהי בדברה עם אחותה העני' שאלה אותה על מעמדה, וסיפרה לה מעמדה הדל ומגודל הלחץ זו הדחק אשר היא בה, ולא כן את אחותי ב"ה כי יש לך ב"ה כל טוב כבוד ועושר וגדולה, וכאשר שמעה דבריה התחילה לבכות ואמרה אחותי אחותי לא כאשר את רואה כאן הכבוד מבעלי הוא מתנהג עמי בבי בביתי, כי בביתי יש לי צרות ובזיונות ממנו, ובמקום שאין רואים מרים עלי יד ומקל בכל יום פעמים ועושה בי מכות ופצעים, רק כאן ובכל מקום שבא בין האנשים עושה כן מפני כבודו ומה לי מן העשירות, ואשרי לך שאת אהובה לבעלך ומכבדך עם אשר יש לאל ידו, והלחם צר ופת סובין מתוק לך יותר מהאווזות הפטומים, ואם אין שלום ואהבה אין כלום, והנמשל כמה בני אדם בפרט החדשים מחבקים ומנשקים התורה בביהכנ"ס ובכל מצוה אשר בגלוי מהדרים ומכבדים האשה ביתר שאת אבל במקום שאין רואים בהצנע מבזה התורה ומורד בה ואינה נחשבה אצלו לכלום ודפח"ח:
בדף ט"ז ע"א אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף שחורין ויעשה מה שלבו חפץ:
וכתב ע"ז הגאון מהרי"ל מרגליות ז"ל בספרו טל אורות וז"ל:
כל עובר על מאמר זה ישתומם איך התירו רבותינו ז"ל לאדם לעשות במקום שאין מכירין מה שלבו הרע חפץ, אמנם לפ"ד הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' גירושין ה"ב, דלב האיש הישראלי הוא טוב ורוצה לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירה, ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו יע"ש בלשונו הזהב, יתבארו לנו דברי רבותינו ז"ל היטב, שאין המכוון מדבריהם כנראה משטחיות מאמרם, אבל נהפוך הוא. ששקדו החכמים על תקנתו ונתנו לו עצה נכונה שיכניע יצרו במה שילבש שחורין ויתעטף שחורין וילך למקום שאין מכירין אותו, ויהיה גר בארץ ויראה כי אין איש מאסף אותו הביתה, אז יכנע לבבו הערל ואז יחרץ השכל הישר אשר בקרב לבו וישוב לטבעו למאוס ברע ולבחור בטוב, וע"ז אמרו, ויעשה מה שלבו חפץ, ר"ל ואז ממילא יעשה מה שלבו ונפשו הרוחנית אשר בקרב לבו חפצים בטבעם לעשות המעשים אשר בהם תתקרב הנפש אל מקורה ע"כ דפח"ח. ועיין לעיל במס' מו"ק דף י"ז שהבאתי ד"ז בשם דברי שאול, ואתה תחזה שכבר קדמו בזה הגאון בל טל אורות ז"ל: תם ונשלם ספר ילקוט הגרשוני על אגדות הש"ס חלק ראשון:
תהלה ותפארת למלך ישראל נוצר עמו כאישון. והוא ברחמיו פועל ידינו ירצה ויקבל כקרבן נחשון וישכון באהלי שם כבימי אשר בנה שלמה את הבית הראשון:
ב"ב אכי"ר:
אמר המחבר יען כי פתחתי החיבור הזה בשמעתתא תחילה לכן מהראוי שגם החתימה תהיה בשמעתתא ויהיה תחלתו וסופו של חיבור זה דברי הלכה שהם גופי תורה:
בסוגיא דפירי בעי סוכה. שאמרתי בכהכנ"ס דפה בש"ק שובה שנת תער"ב לפ"ק:
ביומא ע"ג ב' במתני' האוכל ככותבת הגסה וכו' חייב ונ"ב בגליון הש"ס גירסת ירושלמי האוכל "ביוה"כ" ככותבת הגסה וכו':
ונ"ל דיש נ"מ בין גירסת בבלי לגירסת ירושלמי עפ"י מה שעלה ונסתפק מו"ח הגאון ז"ל בשו"ת בית שערים חאו"ח סי' ע"ח לענין כותבת ביה"כ דשיערו חכז"ל בזה יען שבזה מיתבא דעתי' האיך הדין אם אחד אכל בערב יו"כ סמוך לחשיכה חצי כותבות או יותר ומיד כשקידש היום תוך כדא"פ של אכילה ראשונה אכל עוד חצי כותבת וא"כ הי' יתובי דעתא ביוה"כ אם חייב כרת במזיד וחטאת בשוגג אף שלא אכל שיעור כותבת ביו"כ ולא היתה כל אכילתו באיסור מ"מ הלא קפידת התורה היתה רק על יתובי דעתא ביו"כ והרי היתה יתובי דעתא ביוה"כ או נימא כיון דלא אכל כל השיעור בזמן החיוב פטור אף דכאן לא הי' השיעור גזיה"כ כמו כזית בשאר איסורי' רק סברא תיא משום דמיתבא דעתי' מ"מ בעינן שיאכל כל מה ששייך ליתובי דעתי' בזמן החיוב והדבר צריך תלמוד עכ"ל:
ונ"ל דבזה פליגי הבבלי והירושלמי, דהבבלי סובר דאין קפידא רק בהיתובי דעתא שיהי' ביוכ"פ ואפי' לא אכל כל השיעור ביו"כ רק חצי כותבות בערב יוכ"פ וחצי כותבות ביוכ"פ ג"כ חייב כיון דהיתובי דעתי' הי' ביוכ"פ, אבל הירושלמי סובר דבעינן שיהי' כל אכילת הכותבת בזמן החיוב דהיינו ביוכ"פ לכך כתב האוכל "ביוה"כ" ככותבת הגסה וכו' חייב כנלע"ד:
שם דף ע"ט אמר רב יהודא כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה ופריך עלי' ממאי דתנן בסוכה אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה מעשה והביאו לו לריב"ז לטעום את התבשיל ולר"ג שני כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה [ופריך בגמ' סוכה כ"ו ב' מעשה לסתור ומשני חסורי מחסרא והכי קתני אם בא להחמיר על עצמו מחמיר ולית בי' משום יוהרא] ובסוגיא דילן איתא ותני עלה לא מפני שהלכה כך אלא שרצו להחמיר על עצמן [ועיין בתוס' בסוגיין ד"ה, לא מפני וכו' שכתבו דהיינו מאי דאמר בסוכה הנ"ל חסורי מחסרא והכי קתני וכו' עיי"ש] וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצת וכו' ואכלו חוץ לסוכה וכו' הא כביצה בעי סוכה ואי ס"ד כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה השתא שתי כותבות בלא גרעינן ל"ה כביצה כותבת הגסה וגרעינתה מי הוי יתירה מכביצה אמר ר' ירמי' אין וכו' רבא אמר התם ה"ט משום דהי"ל פירי ופירי לא בעי סוכה:
והנה הרמב"ם פ"ו מה' סוכה ה"ו פסק דמותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה ומי שיחמיר על עצמו וכו' ה"ז משובח וכתב בהגהות מיימוני (המקור לזה) מעשה שהביאו לריב"ז ולר"ג שני כותבות ודלי של מים אמר העלום לסוכה ומוקי לה בגמ' שהחמירו על עצמן מבואר דס"ל לרמב"ם פירי לא בעו סוכה משום דקיי"ל כרבא דהוא בתרא וכ"כ בעל המאור ומרדכי ושאר פוסקים, ודלא כהרי"ף ז"ל שהשמיט בהלכותיו הך דרבא וס"ל פירי בעו סיכה, ועיין בר"ן וברמב"ן ז"ל במלחמות פ"ב דסוכה שכ' דטעם הרי"ף ז"ל משום דרבא אמר למילתי' לקיומי מימרא דרב יהודא דכותבת הגסה יתירה מכביצה אבל לפי מסקנת סוגיא דילן דכותבת הגסה פחותה מכביצה א"כ לא צריכין לשינוייא דרבא דהתם ה"ט משום דהו"ל פירי וכו' אלא שפיר מצינן למימר דשתי כותבות בלא גרעינן לא הוו כביצה ועתה צריך להבין טעמו של הרמב"ם ז"ל מהיכן הכריח דהלכה כרבא דהתם ה"ט משום דהו"ל פירי ופירי לא בעו סוכה. ונלע"ד דהרי"ף והרמב"ם כל אחד לשיטתו אזיל דהנה בספר תניא וס' שבולי לקט סי' קי"א הביאו בשם רבינו אביגדור דהאי דאוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה לאו ביו"ט איירי דסעודת שבת ויו"ט עושה קבע והקשה באלי' רבה סי' תרל"ט דאם יו"ט עושה קבע מאי הקשה הש"ס בסוכה כ"ו ב' מעשה לסתור דלמא מה שאמר ר"ג העלום לסוכה היה ביו"ט וסעודת יו"ט הוי קבע ותירץ בס' עדות ביוסף מהגאון ר' יוסף שאול נאטהאנזאהן זצ"ל בלקוטי הלכות סוכה דאם נימא דפירי לא בעו סוכה והיינו אף בקבע כמ"ש הרא"ש סוכה כ"ו ב' דמ"ד פירי בעו סוכה היינו רק בקבע עיי"ש וא"כ לא שייך קבע כלל בפירי ומה מועיל במה שהיה ביו"ט ודפח"ח. וא"כ לפי"ז היה לו להרמב"ם הכרח לפסוק כרבא דהתם ה"ט משום דהו"ל פירי ופירי ל"ב סיכה, דאין לומר דהתם ה"ט משום דב' כותבות בלא גרעינן לא הוו כביצה, דא"כ מנלי' להש"ס דסיכה דר"ג רק החמיר על עצמו. דלמא הך מעשה ביו"ט היה ובעי סוכה מדינא דשבת ויו"ט קובע, אלא ודאי דפירי ל"ב סוכה ולא שייך בפירי קבע ומה מועיל במה שהי' ביו"ט וכדברי העדות ביוסף הנ"ל, והתינח להרמב"ם דס"ל כתירוץ דהש"ס סוכה הנ"ל חסורי מחסרא והכי קתני וכו' דמבואר דר"ג רק החמיר על עצמי, אבל הרי"ף שלא הביא בהלכותיו כלל לא קושי' הגמ' מעשה לסתור ולא תירוץ הגמ' חסורי מחסרא והכי קתני וכו' א"כ ס"ל באמת דהך מעשה ביו"ט היה ובעי סוכה מדינא דיו"ט עושה קבע א"כ שפיר י"ל דב' כותבות בלא גרעינן לא הוו כביצה ואין הכרח כלל לפסוק כרבא דהתם ה"ט משום דפירי לא בעו סוכה וא"ש:
ברא"ש סוכה כ"ו ע"ב גורס במתניתין מעשה והביאו וכו' ולרשב"ג שתי כותבות וכו' [ועיין בקרבן נתנאל שם שנמשך אחר גירסת הרא"ש ושינה ושילש רשב"ג ע"ש] ופלא דבכל הספרים שלפנינו איתא ולר"ג, וכן גורס גם הרי"ף ז"ל ע"ש, וא"כ מהיכן הוציא הרא"ש ז"ל דגרסינן ולרשב"ג ?: (והראו לי תלמידיי שיחיו דכבר עמד על זה מר דודי הגאון מטיסא פורעד ז"ל בשו"ת מנוחת משה סי' מ"ג ע"ש מ"ש בזה ואני הרחבתי הדברים בעזהי"ת ותירצתי באופן טוב יותר):
ונלע"ד דהרי"ף והרא"ש כל אחד לשיטתו אזיל דלכאור' קשה אמאי פסק הרי"ף פירי בעו סוכה ולא כתירוצא דרבא דאמר התם ה"ט משום דפירי ל"ב סוכה הלא באמת קיי"ל בכל מקום כרבא דהוא בתרא (וכמ"ש בעה"מ ז"ל ושאר פוסקים) ונ"ל דהיה לו להרי"ף ז"ל הכרח דכאן אי אפשר לפסוק כרבא, והוא מכח קושי' הישועת יעקב או"ח סי' תרל"ט אתירוצא דרבא דהתם ה"מ משום דפירי ל"ב סיכה הא אליבא דר"ג קיימינן ור"ג בעצמו ס"ל בברכות וס"ל מזמנין על שבעת המינים אף דשאר פירות אין מזמנין עליהם אבל פירי דשבעת המינים דומים ללחם דלא ס"ל ארץ הפסיק הענין וא"כ אף דשאר פירי לא בעו סוכה מ"מ כותבות לר"ג חשוב כלחם ולמה לא בעי סוכה עיי"ש שכתב שהיא קושיא גדולה (ויש לחזק עוד הקושיא דמדוע לא נימא מיגו דחשוב לחם לענין בהמ"ז חשיב כמי לחם לענין סוכה וכדאמר רבא גופא בסוכה ז' ע"א מיגו דהויא דופן לענין שבת עיי"ש) א"כ י"ל דמכח קושיא זו היה לו להרי"ף ז"ל הכרח דכאן אי אפשר לפסוק כרבא דהתם ה"ט משום דפירי ל"ב סוכה דהא לר"ג דס"ל דכותבות הוי כלחם לענין בהמ"ז א"כ מדינא בעי נמי סוכה אלא עכ"ח הטעם משום דב' כותבות בלא גרעינן לא הוו כביצה ולא מוכח סברא דרבא דפירי לא בעו סוכה ולכן הרי"ף לשיטתו שפיר גורס במשנה ולר"ג אבל הרא"ש שפוסק כרבא דפירי לא בעו סוכה, הוקשה לו היאך אפשר דרבא טעה בזה דכאן אליבא דר"ג קיימינן ולר"ג דין כותבת כלחם אעכ"ח דלפני רבא היה הגירסא ולרשב"ג ולכן גם הרא"ש גורס ולרשב"ג, וא"ש היטב בעזהי"ת:
והנה המג"א בסי' תרל"ט סק"ו הביא דעת הרא"ש דס"ל דלמ"ד פירי בעו סוכה היינו דוקא אם קובע סעודה עליו זולת זאת הוי עראי והקשה המג"א מדפריך בסוגיין ואי ס"ד כותבת יתירה מכביצה משמע בהדיא דכביצה פירות חייב למאן דמחייב אפילו לא קבע עליו דאל"כ לא פריך מידי דדילמא ר"ג אכלן דרך עראי דומיא דטעימת התבשיל והניחו בצ"ע. ובהגהות טעם המלך על השעה"מ פ"ז מה' סוכה כתב דודאי לא אמר הרא"ש למילתי' אלא בשאר פירות או שלא אליבא דר"ג אבל בכותבת אליבא דר"ג הרא"ש מודה אי פירי בעי סוכה אף אי אוכל דרך עראי אם אוכל כשיעור ביצה או יותר הוי קבע כיון דהכותבות חייבים בברכת המזון אליבא דידי' והוי כפת עיי"ש, ולפימ"ש לעיל דהרא"ש גורס במשנה "ולרשב"ג" נדחה תירוץ זה דאכתי קשה מאי פריך מרשב"ג דילמא אכלן דרך עראי ולרשב"ג לא הוי כותבות כפת, (ומ"ש המג"א ר"ג לא דק בלישני' וצ"ל רשב"ג), ועיין בס' עדות ביוסף להגאון מהרי"ש ז"ל מ"ש בזה וכתב דשו"ר שגם הא"ר כתב ליישב כן ובמח"כ נעלם ממנו דברי הפרמ"ג באו"ח סי' הנ"ל שהביא תי' הא"ר ברמז והשיג עליו עיי"ש ולכן מחוורתא כתירוץ הבכורי יעקב לסימן הנ"ל ס"ק ט"ו עיי"ש. והמעיין ובקי ברמיזותיו וקריצותיו של הפרמ"ג ז"ל ימצא שגם הוא כיוון לתירוץ הבכורי יעקב דבתחלה דלא אסיק אדעתי' לחלק בין פירי לפת אז ודאי אסור בפירי אפילו כשאוכל אכילת עראי כשאכל יותר מכביצה כמו בפת ולכן פריך שפיר מר"ג וכו' א עיי"ש וא"ש:
שבתי וראיתי דיש לקיים תירוץ העדות ביוסף דהיינו נמי תירוץ הא"ר דקושית הגמרא היא דאי נימא דפירי בעי סוכה עכ"פ בקבע א"כ מה קאמר לא שהלכה כך אלא שהחמירו על עצמם ומהיכן מוכח דלמא אכלו בקבע ומדינא בעי סוכה ועכ"ח דהוה פחות מכביצה וא"כ אף בקבע פטור וע"ז משני דפירי ל"ב סוכה ולכך לא בעי סוכה מדינא רק שהחמירו על עצמם וז"ב עכ"ל. והשיג ע"ז הפרמ"ג באשל סק"ו וז"ל ועא"ר י"ב ולא הבינותי דלר"י ב"ז לטעום תבשיל ודחי הוא (עראי) וה"ה לר"ג ב' כותבת מטעם עראי ורצה להחמיר דאי יותר כביצה, וקבע, ומדינא, אין שייכות דין דר"ג לדר"י ב"ז עכ"ל. והשגה זו צודקת מאוד אם גרסינן במשנה "ואמרו" העלום לסוכה וקאי הא דאמר בגמ' אם רצה להחמיר ע"ע יחמיר גם אדר"י ב"ז א"כ שפיר צריך שיהי' שייכות לדין דר"ג עם דריב"ז, אבל להרא"ש ז"ל דגורס "ואמר" העלום לסוכה [ונראה מדברי רש"י שבת דף קנ"ד ע"ב בד"ה שתים בידי אדם שגם רש"י ז"ל הי' גורס "ואמר" כגורסת הרא"ש, ודלא כספרים שלפנינו וגירסת הרי"ף ז"ל שגורס "ואמרו"] א"כ לגירסת הרא"ש ז"ל רק אחד אמר העלום לסוכה היינו ר"ג דסליק מיני' (רק מעשה שהי' כך הי' שהביאו ביחד לריב"ז וכו' ולר"ג וכו') א"כ אליבא דהרא"ש שפיר תירצו העב"י והא"ר דא"כ מנלי' להש"ס דר"ג החמיר דלמא אכל בקבע ומדינא בעי סוכה ואין לומר כהשגת הפרמ"ג דא"כ אין שייכות דין דר"ג לדריב"ז דריב"ז חומרא ודר"ג מדינא כנ"ל) דז"א דהא באמת ריב"ז לא אמר כלל העלום לסוכה רק ר"ג לחוד אמר כן וא"ש:
ואדרבה מיושב בזה מאי דקשה מהיכן הכריח הרא"ש ז"ל לגרוס במשנה דלא כספרים שלפנינו וגירסת הריף ז"ל "ואמרו" [ועיין מ"ש בזה בשו"ת מנוחת משה סי' מ"ג באופן ג' ע"ש] ולפי"ז א"ש דהרא"ש הכריח לגרוס "ואמר" משום דאזיל לשיטתו דסובר דאף למ"ד פירי בעי סוכה היינו דוקא באוכל דרך קבע, וקשה עלי' קושי' המג"א דא"כ מאי פריך אי כותבת יתירה מכביצה וכו' דלמא ר"ג אכל דרך עראי וכו' ועכ"ח צ"ל כתירוץ העב"י וא"ר הנ"ל דא"כ מנלי' להש"ס דהוא חומרא דלמא אכל בקבע ומדינא בעי סוכה, וע"ז קשה דא"כ אין שייכות דין דר"ג לדריב"ז, כמו שהשיג הפרמ"ג הנ"ל, לכן גריס הרא"ש ז"ל "ואמר" וא"כ רק ר"ג לבדו אמר העלום לסוכה ונסתלקה השגת הפרמ"ג ושיטת הרא"ש ז"ל קמה וגם נצבה וא"ש ודו"ק היטב: ואחרי שזכינו לזה ממילא מיושב עוד באופן ב' קושי' המנוחת משה מכלי' להרא"ש ז"ל לגרוס במשנה רשב"ג ולא ר"ג, ולפי"ז י י"ל דאחרי שהי' להרא"ש הוכחה דגרסינן "ואמר" א"כ עכ"ח גרסינן נמי רשב"ג ולא ר"ג והא בהא תליא כאשר אבאר בעזה"י על נכון:
דהנה בס' בכורי יעקב סי' תרל"ט סק"כ שואל כענין במ"ש התוס' ברכות דף מ"ט סוגיות הש"ס אהדדי דשם אמרינן דבשבת ויו"ט צריך לאכול פת ובסוכה דף כ"ז אמרינן דבשאר ימים של סוכות חוץ מלילה הראשונה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, ותירצו וכ"כ ג"כ הרא"ש דיש נפקותא בירדו גשמים, דבלילה הראשונה צריך לאכול אעפ"כ בסוכה ובשאר ימים לא, אלא אוכל פת בבית ד אבל הר"ן תירץ דמשום יו"ט א"צ לאכול אלא כזית ומשום סוכה אינו חייב עד כביצה ולכן א"ש מה דקאמר אי בעי לא אכיל, דאם אינו אוכל רק שיעור כזית שחייב משום יו"ט א"צ סוכה ולכאורה צריך טעם מ"ט לא ניחא להו להתוס' והרא"ש ז"ל כתירוץ הר"ן שפשוט הוא, אבל י"ל דהם סברי כיון דמה דאמרינן דאין חייב בסוכה. עד יותר מכביצה היינו משום דפחות מזה לא חשיב קביעות לכן בשבת ויו"ט כיון דיוצא בכזית משום סעודת שבת ויו"ט חשיב ג"כ סעודת וקביעות לענין סוכה (וכתב שאח"כ ראה שגם הצל"ח ז"ל בברכות כתב כן בדעת התוס' מכח קושי' הנ"ל וכיון שגם הרא"ש כתב שם כהתוספות עכ"ח גם בדעת הרא"ש מוכרחין אנו לומר כן) עכ"ד הבכורי יעקב השואל כענין ומשיב כהלכה וכתב שם עוד דזה הוא ג"כ שיטת הרבינו אביגדור שהביא בא"ר שכתב דבשבת ויו"ט גם סעודת עראי אסור חוץ לסוכה והקשה עליו בא"ר דא"כ מה פריך בסוכה לר"ג שהביאו לפניו ב' כותבות ואמר העלום לסוכה הא סעודת עראי היא וא"כ מעשה לסתור ולשטת רבינו אביגדור מ"פ דילמא הך מעשה דר"ג ביו"ט היה, אבל לפי הנ"ל א"ש דר"א לא איירי רק מסעודת עראי דפת דבזה שפיר י"ל בשיו"ט כיון דחשיב סעודה לענין שוי"ט חשיב ג"כ סעודה לענין סוכה אבל באכילת עראי דפירות שאינו יוצא בה ידי סעודת יו"ט ודאי אין חילוק בין שוי"ט לחוה"מ עכדפח"ח:
ואך אמנם לא ראה שכבר קדמו בכ"ז בהגהות טעם המלך על שעה"מ פ"ז מה' סוכה :
אלא דהוא שדי בי' נרגא דעדיין קשה מה פריך הש"ס מעשה לסתור הא י"ל דמעשה דר"ג ביו"ט היה ולר"ג לשיטתו דס"ל דכל שהוא משבעת המינין מברכין עליו ברכת המזון דחשיב כפת א"כ בכותבת דהוא נמי משבעת המינים וחשיב כפת ממילא יוצאין בו ג"כ ידי סעודת יו"ט כמו בפת ומיגו דחשיב סעודה לענין יו"ט חשיב נמי סעודה וקביעות לענין קונה והד"ק הא"ר לדוכתה:
אך שוב כתב דאפ"ה קושי' הא"ר מסולקת דעיקר קושי' הש"ס מריב"ז הי' דהי' רק טעימא בעלמא ודאי אין שבת ויו"ט קובע דלית מאן דחש לטעימא עיי"ש ומעתה כיון דמוכח דגם הרא"ש סובר דסעודת יו"ט קובע כמש"ל בשם הבכורי יעקב והצל"ח ז"ל, א"כ גם עליו קשה כנ"ל דמה פריך הש"ס מעשה לסתור, דלמא הך מעשה דר"ג ביו"ט היה ומדינא בעי סוכה, כיון דלר"ג יוצאין בב' כותבות ידי סעודת יו"ט מטעם דהוא משבעת המינים ומיגו דחשיב סעודה לענין יו"ט חשיב נמי סעודה לענין סוכה, ואין לומר דעיקר קושית הש"ס אריב"ז היה דזה היה רק טעימא בעלמא כנ"ל, דז"א דהא הרא"ש גורס במשנה "ואמר" העלום לסוכה (וכמש"ל דאיהו לשיטתי' הי' מוכרח לגרוס כן) וקאי על ר"ג דסליק מיני', א"כ ריב"ז לא אמר כלל העלום לסוכה אלא ר"ג לחוד הוא דאמר כן, וא"כ עכ"ח עיקר קושי' הש"ס היה מר"ג, והד"ק לדוכתה מה פריך מעשה לסתור, ולכך היה הרא"ש מוכרח לגרוס רשב"ג דלדידי' אין יוצאין בכותבת ידי סעודת יו"ט ופריך הש"ס שפיר מעשה לסתור מרשב"ג וא"ש ודו"ק:
ובזה מיושב ג"כ קושית הגאון מוהרש"ק ז"ל (המובא בשו"ת מנוחת משה הנ"ל) שהקשה על הרא"ש שמביא המתני' דסוכה כצורתה ולא כתב קושי' הש"ס מעשה לסתור והתירוץ דחסורי מחסרא והכי קתני וכו' ופל"ז ניחא דהא מכח מה מוכרח הרא"ש לגרוס במשנה רשב"ג ולא ר"ג, מכח מה דפריך הש"ס מעשה לסתור ומשני חסורי מחסרא וכו' א"כ מזה דגורס הרא"ש רשב"ג כבר נשמע דחסור מחסרא ולכן אין צריך לכתוב הקושי' והתירוץ מהגמרא דהוא נכלל בזה וא"ש ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח בעזהי"ת:
פה ק"ק מאראש לודאש בתחלת החורף שנת תער"ב מנחתי לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל, ובזכות שאמרנו כל הדברים בשם אמרו, ויוליכנו לארצנו קוממיות. ימהר ה' ויחיש לנאלנו בבאכי"ר. גרשון ה"ק שטערן בעהמ"ח ספרי ילקוט הגרשוני עשרה חלקים ועוד שאר ספרים: