ילקוט הגרשוני על השס חלק א· רבי גרשון שטרן
ילקוט גרשוני על מסכת מועד קטן
ה:
רמז לציון קברות מן התורה מנין שנאמר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון יש לפרש ע"ד מוסר. דלכך צריך לציון הקברות כדי שידע ששם נקבר אדם ועי"כ החי יתן אל לבו לסבל מצוה ומע"ט ולשוב בתשובה ולהכין צידה לדרך, וז"ש רמז לציון קברות וכו' שנאמר וראה עצם אדם ויתבונן מה סופו בו שהולך למקום עפר רמה ותולעה, ובנה אצלו ציון, כלומר זה ההתבוננות יבנה ויעשה אצלו ציון ורושם אדיר מם וחזק בלבו לבלתי יחטא וק"ל. ט:
מבואר בגמרא דבחנוכת בהמ"ק בימי שלמה כל בני ישראל הקריבו קרבנות ואכלו ושתו ביוהכ"פ מאי דרוש אמרו ק"ו ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה, בהמ"ק דקדוש' קדוש' עולם וקרבן צבור ויוהכ"פ דענוש כרת לא כ"ש, אלא אמאי היו דואגים, התם צורך גבוה הכא צורך הדיוט (פירש"י שאכלו ושתו ובשלו מאכלם ביוהכ"פ ועיין יד יוסף לכאן) ופריך, הכא נמי מעבד ניעבד קרבנות ולא ניכלו ביוה"כ) ומשני, אין שמחה בלא אכילה ושתי':
והקשה בס' כלי חמדה מהגאון רבי מאיר דן פלאצקי שליט"א מדוואהרט פרשת אחרי, קושיא עצומה מאוד, הא לכאורה כל קרבנות יוהכ"פ יופסלי מטעם ממשקה ישראל מן המותר לישראל וביוהכ"פ אסור לאכול ואינם מן המותר לישראל, ואע"ג דאין אסור בעצם אלא מצד היום ז"א דבאיסור דאורייתא אין חילוק בין איסור גופו לאיסור מחמת דבר אחר כדפריך הגמ' בפסחים מ"ח א' ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור דבר, אחר עיי"ש ובעכ"ח צ"ל דשאני יוהכ"פ דמצותו בכך, וכ"כ בחידושי חת"ס ז"ל לפסחים דפוס ירושלים תובב"א שנת תרנ"ד, בדף מ"ח ע"א עיי"ש), והתינח בקרבנות דיוהכ"פ אבל בשאר קרבנות שאינם חובת היום לא שייך מצותו בכך א"כ פסולים מצד דאינם מן המותר לישראל, א"כ מה פריך הכא נמי בביהמ"ק מעבד נעבד קרבנות ולא ניכלו ביוהכ"פ, הא אינימא דאסור באכילה יהיו הקרבנות פסולין מצד דאינן מהמותר לישראל והני קרבנות אינן חובת היום כיון דהם רק מכח חינוך הבית ומאי פריך והוא קושי' גדולה עד מאד. אמנם לפענ"ד י"ל דקושי' הגמ' היינו על אופן זה דאם רצו הסנהדרין להתיר אז אכילה ושתי' ביוהכ"פ מצד שמחה של מצוה מ"מ לא הי' להם להתיר איסור כרת והי' להם רק להתיר איסור חצי שיעור דהוא רק איסור בעלמא ולצוות שיאכלו רק פחות פחות מכשיעור כותבת ולשתות פחות פחות מכשיעור מלא לוגמיו. וא"כ הקרבנות אין פסולים כיון דכזית שהוא פחות מככותבות שם אכילה עליו בכל מקום א"כ שפיר מן המותר לישראל הוא והיינו דדייק "מיכל לא נכלו" עכ"פ כשיעור כותבת דהוא ב' אכילות לא הי' להם לאכול בפעם א' ולמה הי' להם להתיר איסור כרת וע"ז מתרץ אין שמחה בלא אכילה ושתי' ואעפ"י דבאכילה פחות פחות מכשיעור ליכא צער עינוי מ"מ שמחה ליכא באכילה כזאת, משו"ה הצריכו להתיר אכילה ושתי' בריוח כמו בשאר ימי משתה ושמחה כנלע"ד נכון בעזהי"ת:
הדור יתבי וקא מיבעיא להו כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה ואפי' חפצי שמים וכו' במדרש תלפיות ענף חכמה מביא בשם מהור"ר יהודא די מודינא שפירש ע"ד הפשט דאומרו (משלי סימן ג') חפציך מדבר על הפנינים כלומר כל כלי הפנינים שלך לא ישוו עם התורה, ופסוק (משלי סימן ח') "וכל חפצים" מדבר בענין אחר, בחפצו וברצונו של אדם, ושיעור הפסוק, התורה כפי האמת יקרה היא מפנינים אבל כל חפצים ורצונות של בני אדם לא ישוו בה, יש מודה שהיא יקרה מפנינים, וחושק ודובק בה, ויש בהיפך ומרחיק עצמו ממנה עכ"ל:
ואף שדבריו דברי ועם מ"מ לדינא וודאי קיי"ל כתירוץ הש"ס כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים וכמבואר ביו"ד סי' רמ"ו סעיף י"ח עיי"ש:
במהרש"א בד"ה דלא תבייש וכו' כתב לפרש הקרא ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם. עפ"י מה שאמרו בסוכה שיצה"ר ידמה לצדיקים כהר וגם בעיני ושל הקב"ה יפלא היאך נצחי הצדיקים ליצה"ר וז"ש כאן בהרחקת יצה"ר לעתיד זה היצה"ר אשר עשה עמכם בלידתכם, יהי' לכם וגם בעיניו יתברך ב"ה להפליא היאך כבשו אותו. ועל כן לא יבושו עמי אז לעולם עכ"ל ובס' ארץ צבי להמגיד מוואידיסלוב ז"ל כתב זה ביתר ביאור, דהנה מאן דאכיל דלאו דילי' בהיות לאסתכולי באפי' ואיננו אוכל לשובע נפשו, אבל דאכיל דילי' איננו בוש ואוכל לשובע, וז"ש ואכלתם אכול ושבוע לעתיד לבא היינו שהשכר יהי' לכם בתורת חסד והללתם את ה' אלקיכם כלומר על הדבר הזה יש לכם להלל את שם ה', אשר עשה עמכם להפליא, כלומר שבמכוון אמר גם בעיני יפלא, ועשה עצמו כאילו לא בעזרתו ית' כבשו את היצה"ר, כדי שלא יבושו עמי לעולם, ויסברו שהשכר בא להם בתורת חיוב ולא ע"ד נהמא דכסופא ודפח"ח. [ועיין באורח ישרים לכאן וכבר קדמו באיי הים כמובא בעץ יוסף לכאן עיי"ש]:
מ"ז. ומנ"ל דאי מתפקר בשלוחא דב"ד ואתי ואמר לא מיתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר:
בספר תורה תמימה פרשת קרח כתב.
שמעתי להקשות על ראי' זו ממ"ש בירושלמי פאה פ"א ה"א מותר לומר לשה"ר על בעלי המחלוקת וא"כ אין ראי' מכאן שהרי הם היו בעלי מחלוקת ועיי"ש מ"ש בזה ועיין גם בהגהות ציון ירושלים על הירושלמי פאה הנ"ל שהביאו הקושיא בשם הגאון בעל חת"ס ז"ל, וגם בס' דברי שאול לכאן הביא קושיא זו בשמו עיי"ש, ופלא גדול בעיני שכולם לא ראו הספר עיון יעקב לכאן שמביא הקושיא בשם מקשים העולם, ותירץ דמוכח מדאמר קרח כן להשליח ואי ידע שיש איסור לחזור למשה לא הוי א"ל שהוא ודאי לא החזיק עצמו לבעל המחלוקת ורשע וא"ש:
אלה שמות הגבורים אשר לדוד וכו' ואלה שמות גבורותיו של דוד, יושב בשבת בשעה שהי' יושב בשבת בשעה שהי' יושב בישיבה לא הי' יושב וכו' אלא ע"ג קרקע וכו' תחכמוני אמר רב א"ל הקב"ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, ראש השלישי, תהא ראש לשלשת אבות, פירש"י וכן הכותב, כדכתיב ודוד עבדי נשיא עליהם. ובמהרש"א א ז"ל פי' עפ"י דאיתא בשלהי פסחים בסעודה דלעתיד דג' האבות ימנעו מלברך ודוד יאמר לי נאה לברך וכו' ע"ש והיינו שהוא ראש לג' אבות שהגדול מברך עכ"ל, ונ"ל דרש"י והכותב מיאנו לפרש כמהרש"א, משום דכבר הבאתי לעיל (תענית ה' ע"ב) בשם בנין אריאל בשם של"ה ועוד גדולים אחרים שכתבו הטעם כי נאה לדוד לברך לפי שבא מרות המואבי' והוא כמו אורח דקיי"ל אורח מברך עיי"ש, א"כ א"א לומר שהוא ראש לג' אבות יען שהגדול מברך, לכך פירשו משום דכתיב ודוד עבדי נשיא עליהם:
י"ז. רבי אלעאי אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ וכו': כ' בדברי שאול לכאן וז"ל עיין תוס' מ"ש בשם ר"ח שעי"ז לבו נשבר אך לשון מה שלבו חפץ לא א"ש וכו' ולפענ"ד נראה דהכוונה עפימ"ש הרמב"ם בפ"ב מגיטין בביאור יקריב אותו לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דלכאורה גם זה מקרי כפייה וכתב דהכוונה היא דבאמת האדם חפץ שיעשה טוב כי הנפש תכסוף לטוב ורק שהשאור שבעיסה מעכב ולכך כל שכופין אותו והיצר נכנע אז יעשה ברצון הנפש ודפח"ח וז"ש כאן לאחר שילבש שחורים ויכנע היצר אז יעשה מה שלבי חפץ כי לבבו יעשה מה שראוי לעשות ודו"ק, ודפח"ח:
י"ח. פנחס אחוה דמר שמואל איתרע בי' מילתא (אבלות שמת בנו) עייל שמואל למשאל טעמא מיני' (על לגבי' לדבר על לבו) חזנהו לטופרי' (צפרניו) דהוו נפישין, א"ל אמאי לא שקלת להו, א"ל אילו בדידי' הוה (כלומר אלו היית אבל) מי הוה מזלזל בי' כולי האי (באבלות דשקלת לטופרך) הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט ואיתרע בי' מילתא בשמואל, עייל פנחס אחוה למשאל טעמא מיני' שקלינהו לטופרי' חבטינהו באפי', א"ל לית לך ברית כרותה לשפתיה דא"ר יוחנן מנין שברית כרותה לשפתים שנאמר ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם ואסתייעא מילתא והדרו תרווייהו:
והקשו התוס' דלמא מדה טובה מרובה והוי לי' לאתויי הא דאמר עולא (ברכות דף י"ט) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן שנא' שמעו דבר ה' קציני סדום וכו' (ועיין במהרש"א ז"ל מ"ש בזה) ובסידור באר חיים כתב ניישב דהנה באמת קשה. מדוע אמר אברהם אע"ה ונשובה אליכם הלא כוונתו הי' לשחוט את יצחק וא"כ הול"ל ואשובה אליכם, ולא שייך כאן לומר ניבא ולא ידע מה נבא דזה שייך רק היכא שהדבר הוא לעתים רחוקות כדי שיבין אח"כ שכן היתה הגזירה מקודם משא"כ כאן שהדבר יעשה תיכף אע"כ צריכין אנו לומר שאם היה אומר ואשובה היה ברית כרותה לשפתים ולא הוה מסתייעא מלתא שיהדרו תרווייהו אבל עכשיו שאמר ונשובה אז אסתייעא מלתא והדרו תרווייהו וא"כ הראיה על מדה רעה ומיושב קושי' התוס' הנ"ל. ולענין קושיתם דהוה לי' לאתויי הא דלעולם אל יפתח אדם פיו לשטן שנאמר שמעו דבר ה' קציני סדום י"ל ע"פ מה דאיתא (שבת י"ב ע"ב) שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי (וע' תוס' שם) והשטן הוא ג"כ מלאך ואינו מכיר בלשון ארמי. והנה כאן אמר פנחס אחוה דשמואל בלשון ארמי אילו בדידיה הוה וכו' לזה לא היה יכול להביא מהא דאל יפתח כו' עכ"ל ודפח"ח ש"י: כ"ה:
כי נח נפשי' דרבינא פתח עלי' ההוא ספדנא תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, נשים לילות כימים על משים לילות כימים נלע"ד לפרש עפ"י מה שהבאתי לעיל בשם הגאון בעל חיי אדם ז"ל שמפרש צדיק כתמר יפרח ע"פ מה דאמרינן אין מביאין בכורים אלא מהתמרים שבעמקים שהתמרים שבעמקים הם המובחרים וכן הצדיק המובחר הוא אשר יפרח כתמר בעמק במדת ענוה ואז כארז בלבנון ישגה ודפח"ח (ועיין לעיל תענית דף כ"ה אריכות בזה) והנה שכרו של העניו הוא שיכול לבטל גזירות רעות כמו שאחז"ל לעיל דף ט"ז ע"ב "תחכמוני" א"ל הקב"ה לדוד הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני שאני גוזר גזרה ואתה מבטלה עיי"ש, וז"ש תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר שהו' פורח כתמר בעמק במדת ענוה, ועי"כ היה בכוחו לבטל גזירות רעות, ולהפך הלילות כלומר הצרות המכונות בשם לילה, לברכות ושמחות המכונות בשם יום, וז"ש נשים לילות כימים על משים לילות כימים וא"ש: או יאמר עפ"י מה דאיתא בתמיד כ"ח, שכל זמן שהוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם:
ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב עיי"ש, והנה התלמידי חכמים שמקבלים פרנסתם ויונקים מן הבעלי בתים, הם אין יכולים להוכיח כדבעי כי יראים ומפחדים שעי"כ סנו להו בני מתא. ויקפצו ידם מלתת להם די מחסורם, אך ורק אותן התלמידי חכמים שמקבלים שפע יניקתם מאת ה' מן השמים ואינם נצרכים למתנת בשר ודם, הן הן יכולים להוכיח ביד חזקה ולהכות ארץ בשבט פיהם בלי מורא ופחד, וכל זמן שתוחכות בעולם טובה וברכה באין לעולם ורעה מסתלקת מן העולם כנ"ל. והנה כתוב במדרש תלפיות ענף דקל בשם המדרש שהתמר אין גידולו מסבת ששרשיו יונקים מן האדמה כשאר אילנות אלא גידולו מסבה שיונק מלמעלה ומלמעלה יורד שפע למטה בשרשים כדי שיתקיים בקרקע עיי"ש, וז"ש תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, על צדיק שהי' יונק רק מלמעלה כמו התמר ולא קיבל שפע יניקתו מן הבעלי בתים כשאר צדיקים, ולפיכך הי' יכול להוכיח את בני דורו בפה מלא בלי שום מורא בשר ודם, ועי"כ הביא טובת וברכה ונחת רוח לעולם, וחושך צרות רבות ורעות נסתלקו ע"י תוכחתו מן העולם, ולכן נשים לילות כימים על משים חושך הלילות כימים, כי רק לו היה אפשר לסלק הרעה וחושך הצרות מן העולם ע"י שהי' ביכולתו להוכיח ולייסר את בני דורו כדבעי וק"ל:
ובהספד על אא"ז הרב הגדול המופלג בתורה וביראה מהו' חיים יוסף דוב כהנא העללער ז"ל מס' קראסנא יע"א, אמרתי דידוע שהוא עסק בתורה תמיד הן בימי עשרו וגדולתו והן אח"כ כאשר אבד עשרו וסגולתו ובא במצב העניות ר"ל ולא נתפעל מאומה ממעמדו ומצבו אם טוב ואם רע לעולם היה תורת ה' שעשועיו ובאהבתה שגה תמיד. וז"ש תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, על אדם כזה שהי' צדיק ועסק בתורה גם בעת שהי' פורח כתמר בגדולה ובעשירות, ועמד בנסיון העושר, וגם נשים לילות כימים על משים לילות כימים כלומר נקונן יום ולילה, על אדם כזה שהיה משים ועושה גם "הלילות" דהיינו ימי עניו ומרודו "כימים" כימי עשרו וגדולתו אשר כיום האירו לו, דכשם שעסק בתורה בימים הראשונים של עושר וכבוד כן היה דבוק וחבוק בה גם בימים האחרונים של צער ועניות, יעמד גם בנסיון העוני, תנצב"ה. [ועיין עוד לעיל בהשמטות למס' שבת ד"ה ובענין וכו' מש"ש במאמר זה עיי"ש:
ובספר מלאה קטורת מהגאון מפאקש זצ"ל מביא מאחיו הגאון מו"ה יעקב שלום סופר ז"ל שאמר בהספד על אביו זצ"ל עפ"י ווה ששמע מרבו חת"ס זצ"ל בשם רבו חסיד שבכהונה ר' נתן אדלער זצ"ל ע"פ מאמר חז"ל בחגיגה שראב"ע דרש טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהם, ואמר במכילתא (מובא בילקוט פ' בא) אשריך אברהם אבינו שראב"ע יצא מחלציך, ואמר בחגיגה אשרי הדור שר"א בן עזרי' שרוי בתוכו שאין דורו יתום. הכוונה כי באמת הקטנים מבלבלי' השומעים בשעת הדרשה אם יקחו לביהכ"נ, וטוב אם יהיו בביתם' אבל טוב למעט בשלימות עצמם כדי להמשיך לב בנים קטנים לעבודת ה' וזה מעלת אברהם אבינו ולא כחנוך (עיין הקדמת חת"ס חיו"ד) וז"ש שאין דורו יתום כי ראב"ע דרש שחביב יותר בעיני הקב"ה לתקן הדור משישגיח רק לתקן לעצמו, וגם אשריך אברהם אבינו שלמד זה ממך, וחת"ס ז"ל פירש בזה המאמר בחולין שהקב"ה מפייס ללבנה צדיקים יקראו בשמך שמואל הקטן עיי"ש, כלומר ע"י מיעוט אור הלבנה נראה אור כוכבים כפירש"י בפסוק ואת הכוכבים, וכך דרך הצדיקים ממעטים עצמן כדי להורות לעם ה' ודו"ק, ואמר צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא, פי' התמר אינו מתגדל כארז יען שכוחו שעושה פירות, אמנם הקב"ה לא ימנע שכר טוב מצדיקים אשר עושים פירות ללמוד עם קטנים, וכארז בלבנון ישגו. וז"ש תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר שהיה מקטין עצמו כדי ללמוד עם אחרים וע"ד שכ' הפלא"ה ז"ל בביאור מחז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות כנודע וא"ש:
א"ל רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת א"ל אמינא אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר לויתן בחכה הועלה ומה יעשו דגי הרקק וכו' א"ל בר אבין ח"ו דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא, אלא מנאי אמרת, אמינא בכו לאבלים ולא לאבדה שהיא למנוחה ואנו למנחה, חלש דעתי' עלייהו אתהפיך כרעייהו וההוא יומא לא אתו לאספודי' והיינו דא"ר אשי לא בר אבין חליץ ולא בר קיפוק חליץ:
בס' שם משמואל פ' וירא מדקדק בלישנא דבר אבין דקאמר ח"ו דחכה ושלהבת וכו' ונקיט בלישני' חכה קודם לשלהבת ובדברי בר קיפוק הוא להיפוך שלהבת קודם לחכה. ועוד ממשיל מיתת הצדיק לחכה מה שלא מצינו בכל התורה. בשלמא שלהבת מצינו שפיר גבי נדב ואביהו דכתיב וכל ב"י יבכו את השריפה וגו' אבל חכה לא מצינו בכה"ת. ונראה ליישב עפי"מ דאיתא במדרש על פסוק יקר בעיני ה' המותה לחסידיו שקשה לפני הקב"ה מיתתן של צדיקים ופירש בעל ידי משה ז"ל דה"ט משום דראוי היה שתהי' מיתת הצדיקים ע"י נשיקה רק משום דכתיב גבי בעל חוב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, ואין רשאי הקב"ה להוציא את נשמת הצדיק ע"י עצמו בנשיקה רק ע"י שליח דהיינו מלאך המות לפיכך קשה לפניו מיתתן של צדיקים. והנה איתא במפורשים דפירשו הא דהמשיל אותו לחכה עפי"מ דאיתא באבות הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים. ופי' המדרש שמואל ז"ל הכל נתון בערבון שכל א' מישראל ערב בעד חבירו והערבות הזאת היא כמצודה פרוסה על כל החיים דהיינו על צדיקים שנתפסים בעון הדור, ולכך המשיל בר קיפוק את מיתת הצדיק לחכה היינו מצודה לרמוז שהוא לא מת בעון עצמו אלא שנתפס בעון הדור מחמת הערבות. והשתא יבואר הכל דנחזי אנן דוודאי מן הדין ראוי להיות מיתת הצדיק בנשיקה רק משום לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו צריך להיות מה"מ והתינח אם הצדיק מת בעון עצמו אז הוי דינו כמו בעל חוב דאסור לכנוס לביתו, אבל אם הצדיק מת מחמת הערבות בעד אחרים, הא קיי"ל בב"מ קט"ו ע"א לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לבית הערב שנאמר לקח בגדו כי ערב זר, א"כ שוב ראוי להיות מיתתו בנשיקה ולא ע"י שלהבת של מלאך המות, א"כ השתא שפיר קאמר בר אבין לבר קיפוק, ח"ו "דחכה" "ושלהבת" אמינא בצדיקי דאם אתה ממשיל את מיתת הצדיק לחכה שסיבת מיתתו מחמת ערבות ונתפס לעון הדור תו לא מצות להמשיל את מיתתו לשלהבת, ולכך נקיט נמי חכה קודם לשלהבת משום דחכה היינו סיבת מיתתו שמת בערבות ואם מיתתו בא ע"י ערבות ראוי להיות מיתתו ע"י נשיקה ולא ע"י שלהבת ודו"ק היטב עכ"ל ודפח"ח:
והא דאיתהפיך כרעייהו ולא יכלו עוד לילך, עיין באמרי שפר להגאון רש"ק ז"ל מבראד בר"פ ויחי מ"ש בזה ועפ"י דרכו נ"ל יותר דבאמת אין לדמות מיתת צדיקים לשלהבת וחכה או לאבדה כי צדיקים במיתתן קרויים חיים וכמש"כ ילכו מחיל אל חיל וכו' ולפי שהם אמרו שצדיקים אין הולכים תמיד, רק אחר מיתתם נשארו בבחינת "עומדים" ע"כ בא עליהם העונש מדה כנגד מדה שלא יכלו לילך ונשארו כבר בחייהם "עומדים "ע"ד שאמרו חז"ל כל המתעצל בהספידו של חכם (שאינו מספידו כראוי) ראוי לקברו בחייו והבן:
כי נח נפשי' דר' יוסי שפעו מרזבי דצפורי דמא:
פי' הגאון רא"פ ז"ל בס' מילי דהספידא, כלומר תחת צינורות שפע רחמים, מוריקים הצנורות דם שהוא מורה על מדת הדין. כמ"ש דם ואש ותמרות עשן: כי נח נפשי' דר' יעקב אתחמיאו כוכבי ביממא :
פי' בס' מלאה קטורת דף כ"ו, כי ע"י אור השמש נחשכו כוכבי שמים. וכאשר שקעה אור השמש נראו הכוכבים כך ע"י אדם גדול לא נראין הקטנים, וכשמת ר' יעקב נראו הקטנים וק"ל:
כי נח נפשי' דרב משרשיא טעון דיקלי שיצא:
הכוונה נ"ל דכל זמן שהי' רב משרשיא בחיים הי' מלהיב לבות בני ישראל שיגדלו את בניהם לתורה ועבודה, אבל אחרי מותו נתקלקל הדור, וטעון דיקלי, דהיינו האנשים כמ"ש כי האדם עץ השדה, שיצי, דתחת שהיו להם לגדל פירות טובים היו מגדלים קוצים, וגדלו את בניהם ללא תורה וללא מוסר ויראת ה' ותחת חטה יצא חוח וק"ל:
כ"ו:
אל תבכו למת יותר מדאי וכו' הא כיצד ג' ימים לבכי ז' להספד וכו' מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם מרחמים עליו יותר ממנו:
עיין בס' תורה תמימה' פ' נח בפ' ויהי לשבעת הימים ומי המבול וגו' שהביא מימרא זו, וכתב על פירש"י דאין פירושו מרווח אבל לדעתי אפשר לפרש וכו' עיי"ש ולא ראה שכבר קדמו בזה בס' "עיון יעקב לכאן, עיין בו: בכו בכו להולך אמר רב יהודה להולך בלא בנים עיין בס' אמרי שפר מהגאון רש"ק ז"ל מבראדי (פ' שמיני) בפ' ואחיכם כל ב"י יבכו את השרפה וגו' מ"ש בביאור מאמר זה דלכאור' מנ"ל דהקרא מיירי בהולך בלא בנים עיי"ש באריכות עפי"ד הזוה"ק בפרשת שמות ועפ"י דרכו י"ל דאדרבה ה"ק קרא שירבו לבכות ולהספיד על מי שאין לו בנים, וענין הבכי' יהי' "כי לא ישוב עוד וראה וכו' דהיינו שלא יצטרך לבוא עוד הפעם בגלגול, כדי לקיים מצות פו"ר, ועיין בס' שם משמואל (פ' חיי שרה) שזהו מסגולת ההספד והבכי' רבה שלא יצטרך הנפטר עוד להתגלגל בזה העולם, ודו"ק כי קצרתי:
כ"ח. א"ר אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומם לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת, כתבו התוס' פרה אדומה מכפרת פי' על מעשה העגל כדאמרינן במדרש משל לבן השפחה שטינף פלטרין של מלך אומר המלך תבוא אמו וכו' עכ"ל ש ועיין בס' אפיקי יהודה בדרוש מי חטאת אריכות בזה ועיין בס' "תורה תמימה" פרשת חקת שכתב לבאר דעת הסוברים דקריאת פרשת פרה הוי חיוב דאורייתא כמו קריאת פרשת זכור עיי"ש והנה לא ראה שכבד קדמו בזה הגאון מלבי"ם ז"ל בספרו ארצות החיים על הלכות ציצית עיי"ש בראש הספר, (וכבר הבאתיו והצגתיו לפניך בספרי ילקוט הגרשוני ח"ג אות פרה אדומה עיי"ש):
מתניתין נשים במועד מענות וכו':
עיין בפרש"י ושם נאמר בזה"ל:
"מתני' בלא פירוש" ולא נודע הכוונה. וכתב בספר ליקוטי שלמה, שמעתי דתיבת בלא הוא ראשי תיבות במתניתין לקמן איתא. וזה כוונת רש"י "בלא פירוש" במתניתין לקמן איתא פירוש, דמתניתין בעצמה מפרשה איזהו עינוי ואיזהו קינה:
ביאור שבעה מאמרים של הני נשי דשכנציב:
א אמר רבא נשי דשכנציב אמרי הכי "ווי לאזלא ווי לחבילא". עיין בעיני יצחק שבגליון העין יעקב לכאן, וקרוב לזה כ' באורח ישרים (ורובו ככולו כתוב בס' לשמוע בלימודים) דאם הנפטר הי' אדם רשע כיוונו בזה "ווי לחבילא" ווי להולך הזה עם משא העונות שנושא עמו בקבר, ואם הנפטר הי' אדם כשר וצדיק אמרו ג"כ בלשון הזה "ווי לחבילא" חבילא הוא משכון, והספידו ווי להמשכון הזה שנתמשכן בעבור עון הדור. ואולי י"ל עוד דחבילא היינו חבורה שנקשרים זה בזה בחבלי אהבה וידידות, וכלשון חז"ל נתפרדה החבילה דהיינו החבורה. וירמוז למ"ש חז"ל בשבת ק"ו אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה עיי"ש, וז"ש "ווי לאזלא" ווי להולך, וגם ווי לחבילה" יען שכולם צריכים לדאוג ולירא במות אחד מן החבילה וק"ל:
ב נשי דשכנציב אמרי אמרי גוד גרמא מככא (פירש"י נפלו הלחיים) ונמטי מיא לאנטיכי (פירש"י כלומר הדרי מיא למפרע כלפי מעלה). וכתב המרש"א ז"ל פרש"י אינו מובן לי. ולפענ"ד נראה כוונת רש"י ז"ל כי מי שנפלו לו לחייו ושיניו ואינו יכול לאכול, צריך לזונו במים שמבשלים באנטיכי קאפע"ע וטהע"ע וכדומה, וכן הנפטר שוב אין יכול ליזון עצמו במאכלים גשמיים, כי נפלו לחייו ושיניו, ועל כן אין יכול לחיות בעוה"ב אלא ממי התורה, כמחז"ל אין מים אלא תורה, כי התורה היא מזונו ולחמו בעולם הנשמות וכמו שהלחם הוא מזון הגוף בעוה"ז כן התורה היא מזון הנפש בעוה"ב וממנה תיזון ותחי' וז"ש "גוד גרמא מככא" עכשיו בעת פטירתו אין יכול לזון עצמו במאכלי הגוף כי נפלו לחייו ושיניו, ועל כן "ונמטי מיא לאנטיכי" צריך לאמטויי מים של תורה דהיינו מזון רוחני, לאנטיכי שממנו יזון עצמו בעוה"ב, וז"ש רש"י כלומר הדרי מיא למפרע כלפי מעלה, פי' המים של תורה ששתה ולמד בעוה"ז, חוזר למפרע כלפי מעלה, להיות חי וניזון ממנו בעוה"ב, וא"ש בעזהי"ת (ג) נשי דשכנציב אמרי שיול אצטלא דמלתא לבר חרי דשלימא זוודיה:
כ' באורח ישרים הנ"ל, כלומר כל אחד מהעומדים לפני הנפטר יראה להשאיל ממעשיו להנפנטר הזה. והוא כי מהמצות שהאדם עושה נעשה לבוש יקר להנשמה בעוה"ב (עיין ילקוט הגרשוני ישעי' בשם יד יוסף על הפסוק כי צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו וגו' עיי"ש), ובזה שמתעוררים בהספדו ועושים תשובה או נותנים צדקה או לומדים משניות לזכות נשמת הנפטר בזה יש לה תועלת גדולה אחר המות בשעה שהוא בעצמו אינו יכול לזכות עוד את נשמתו באיזה מצוה, והיו אומרות עליו כי כל אחד מהעומדים סביב למטתו יראה להשאיל איזה דבר מצוה לזכות בזה נשמת הנפטר ולעשות לה לבוש יקר. וז"ש "שיול אצטלא דמלתא לבר חדי", להנפטר אשר הוא עתה בעצמו בן חורין ממצות כמאמר חז"ל במתים חפשי וכו' "דבשלמא זוודיה" כי מעתה לא יכיל עוד להכין צדה לנפשו לאורתא רחיקא וזוודא קלילא:
ובספר רמת שמואל מהדרשן ר' יצחק אלי' לאנדא מווילנא (הספד על הגאוון בעל הגהות וחדושי הרש"ש ז"ל (כתב דנימוס העולם כאשר העדה שולחים איזה מליץ להמלך. ובלתי ספק המה בוחרים המובחר שבעדה בכל המעלות, אז אף שהאיש הנבחר הוא עשיר גדול, ולא ירע עינו בתתו מכיסו ההוצאה, עכ"ז מחוק הדרך ארץ אשר העדה יתנו לו מקופת הצבור די מסת ההוצאה, למען יקרב דעתו אליהם וישתדל לטובתם בכל לב. כן עד"ז כאשר מת הצדיק הוא הנשלח מן העדה למלך צבאות לבקש על נפשם לטוב להם, ואף שהוא צדיק ויש לו על הוצאת הנסיעה מצדקותיו ומעשיו הטובים, עכ"ז מהראוי אשר הדור יתנו לו דורון משלהם לבוש יקר לעמוד בו לפני המלך למען יזכור אהבתם להשתדל לטובתם, והלבוש יעשה מהתשובה אשר ישובו במותו ובהספדו, וז"ש "שיול אצטלא דמלתא שאלו ותנו לבוש יקר "לבר חרי" [כמאמר חז"ל באבות פ"ו אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה] שמת, אף "דשלימא" לי' זוודא, שיש לו הוצאת הדרך מעצמו"בשלימות", דעי"ז יוסיף אומץ לבקש רחמים עלינו ועל כל העדה להיות קץ לגלותנו ולצרת נפשינו עכ"ל ודפח"ח ש"י: (ד) נשי דשכנציב אמרי עטוף וכסו טורי דבר רברבי ובר רמי הוה נלע"ד הכוונה, דידוע דהצדיקים נקראים הרים ע"ש שהם גבוהים וגדולים במעלה משאר בני אדם, ולכך אמרו, כשמת אדם צדיק שהי' בן גדולים ובן גבוהים, שגם הצדיקים הנקראים הרים, ירימו קול נהי עליו, ויתעטפו ויכסו עצמם בבגדי אבל, לפי דע"י שהי' בן גדולים ורמים, היה לו זכות אבות, ותפלתו היתה נשמעת יותר מתפלת שאר צדיקים, וז"ש עטוף וכסו "טורי" יען, דבר רברבי ובר רמי הוה, וק"ל:
ה נשי דשכנציב אמרי אחנא תגרי (אחינו הסוחרים) אזבוני מיבדקי: עיין בעיני יצחק שבגליון העין יעקב לכאן, ועיין עוד בס' אורח ישרים, ובס' דברי שאול על אגדות הש"ס לכאן מ"ש בזה. ולפענ"ד המאמר כפשוטו עפ"י מה דאיתא בשבת דף ל"א בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה עיי"ש, וע"ז יתאונן אדם חי אוי לנו מיום הדין, כי המשא ומתן באמונה היא א' מעבודות קשות שבמקדש ה' והיכל התורה, וכמו שהמליץ המהרש"א ז"ל במאמר מקשה אחת זהב טהור' דמצות שב"א למקום קל לקיימם, אבל זאת האחת קשה מאוד, להיות לאדם זהב טהור בלי סיג גזל וגניבה ואונאה ורבית ר"ל, וע"ז אמרו כשמת אדם סוחר "אחנא תגרי אזבוני מיבדקי" אחינו הסוחרים. על הזבין וזבין, כלומר מקחם וממכרם ומשאם ומתנם, הם נבדקים ונשאלים בעולם העליון, נשאת ונתת באמונה, והיאך יוכלו לעמוד ביום תוכחה, לכן החי יתן אל לבו, להיטיב דרכיו ועניניו במסחר ומשא ומתן, למען לא ייעול בכיסופא קמי מלכא קדישא יתיש' וק"ל:
ו נשי דשכנציב אמרי רהיט ונפיל ואמברי זיפותא יזיף:
נלע"ד הכוונה, דהאדם רהיט ורץ כל ימיו אחר פרנסתו שיהי' לו לחם לאכול ובגד ללבוש, ולבסוף הולך ערום מן המצות בלא לבושי יקר להנשמה בעוה"ב, והוא מוכרח ללות ולהשאיל לו כתנות אור לנשמתו מאת העומדים סביב למטתו וכמש"ל על המאמר חשיול אצטלא דמלתא לבר חרי דשלימא זוודיה" עיי"ש, וז"ש רהיט ונפיל ואמברי זיפותא יזיף, כצומר רץ כל ימיו אחר לחם לאכול ובגד ללבוש, ועתה נפל והולך ערום בלא לבושי יקר לנשמתו, ורק אמעברא במקום מעברות מעוה"ז לעוה"ב טרם יושלך עפרו לקבר, זיפותא יזיף מוכרח ללות ולשאול אצטלא דמלתא מאת העומדים סביב למטתו, ורק הלבוש שמשאילים לו אחרים הוא שמלתו לאורו ולא הלביש שעשה לו בעצמו בחיים חיותו, וכדאי בזיון וקצף, וק"ל:
ז נשי דשכנציב אמרי מותא כי מותא ומרעין חיבוליא, (בע"י הגירסא מותא כמותא ומרעא חיבוליא ובגמ' איתא ומרעין חיבוליא), ופרש"י האיסורין הן בבית, ודבריו מחוסרין הבנה, והביא בהגהות מהר"ר כבי חיות ז"ל בשם רבו הנאון מהו' אפרים זלמן מרגליות ז"ל, כי ט"ס נפל בדברי רש"י ז"ל, וצ"ל היסורין הם רבית כי חיבוליא תרגום של נשך, ואמרו נשי דשכנציב כל אדם מת, ומרעין, היינו היסורין הם חיבוליא היינו רבית, והמדפיסים הציגו תחת רבית תיבת בבית וזה אמת ושוב מצא כן בערוך וכו' עיי"ש:
ולפי גירסת העין יעקב הנ"ל נלע"ד עפ"י משאחז"ל שכל המלוה ברבית אינו חי בתחיית המתים, ועיין בבעל הטורים פ' בהר (סימן כ"ה פסוק ל"ו) עיי"ש, וז"ש מותא כמותא כלומר כל אדם מת, אבל יש עוד תקוה שיקום ויעמוד לגורלו לקץ הימין, אבל "ומרעא חיבוליא" רע ומר אם הלוה ברבית דהיינו חיבוליא, שאז לעולם לא יקום מקברו ומיתתו תהי' מיתת עולם ר"ל, וק"ל. (ובזה נתבארו בעזהי"ת כל השבעה מאמרים של הנשי דשכנציב, אשר בלתי ספק כוונה עמוקה טמון בדבריהם, דאל"כ הני נשי במאי קא זכיין שהובאו דבריהם לזכרון בהיכל ה' הגמרא הקדושה]:
סליק מסכת מועד קטן בס"ד: