אור ברסלב
ילקוט הגרשוני על השס חלק א ילקוט גרשוני על מסכת תענית

ילקוט הגרשוני על השס חלק א· רבי גרשון שטרן

ילקוט גרשוני על מסכת תענית

ילקוט גרשוני השמטות וחידושים

ב דתניא לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו זו תפלה כו' ת"ל בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה:

עיין בקונטרס:

זכרון. יהודא להגאון ר' אלעזר לאנדא מבראדי זצ"ל (נכד הגאון יד המלך זצ"ל) דף מ"ט שהקשה בזה דהא לא סגי בתפלה להרהר בלב דשא קיי"ל בברכות ל"א א' דהמתפלל צריך שיחתוך בשפתיו וע' טוש"ע או"ח סי' ק"א ס"ב ואם הכוונה דתפלה צריכה כוונת הלב בכל משך התפלה הרי גם ק"ש צריכה כוונת הלב בכולה א"כ מהיכן מוכרח דהך ולעבדו בכל לבבכם קאי דוקא אתפלה ועיי"ש שהאריך הרבה בזה, ולבסוף כתב דנפל לי' נהוראי בלעדו סוגיא דברכות דט"ו ע"א תנן תפן לא יברך אדם בהמנ בלבו וכו' ופרש"י ז"ל שלא השמיע לאזניו ע"ש הנה לפנינו דהכוונה של בלבו היינו שמוציא שפתיו אלא שאינו משמיע לאזניו, וכ"כ ברבינו יונה ז"ל שם ע"ש ומעתה תדע דהטור בסי' קזאי הביא בשם התוספתא דתפלת שמע אין להשמיע אפילו לאזה עצמו וכ"כ מרן ז"ל בבבה"ב שם בשם הזוהר והסכים לזה, ע"ש ובמג"א סק"ג וכן מסיק הפר"ח להלכה וכ"כ המפפאי שם בשם האר"י זצ"ל והכריע כן להלכה וכ"כ הוא ז"ל במצוה"ק מורה באצבע אות פ"א ע"ש, וא"כ מתפרשים, דברי הש"ס באר היטב איזו הוא עבודה שהיא בלב היינו שיוציא בשפתי' ולא ישמיע לאזנו, דזהו פירוש בלב וכהברייתא דבהמ"ז הנ"ל, הוי אומר זו תפלה כי רק תפלה היא המיוחדת בזה משא"כ ק"ש צריך עכ"פ לכתחלה להשמיע לאזניו כנלע"ד ותלי"ת שהאיר עיני בדבר זה, ומכאן סעדא רבה לשיטת הזוה"ק והאריז"ל דתפלת שמ"ע אסור להשמיע אפילו לאזני עצמו עכ"ל:

אר"י ג' מפתחות בידו שר הקב"ה כו' של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים:

בס' פנינים יקרים פ' תצוה בפסוק פתוחי חתם קודש לה' מביא ששמע. בשם הגר"א ז"ל עפ"י הגמ' שלפנינו ג' מפתחות שלא נמסחו לשליח חי' תחה"מ מטר, וזה הרמז "פתוחי" ר"ל "מפתח" חת"ס ראשי תיבות חיה תחייה מטר זה הוא קודש לה' ולא נמסר לשליח ודפח"ח:

של חיה דכתיב וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא מייתי קרא דלעיל מיני גבי לאה דכתיב יירא ה' כי שנואה לאם ויפתח את רחמה. ובס' "תורה תמימה" פ' ויצא כתב דהראיה היא מדכתיב בפסוק זה ב' פעמים שם ה' ויזכור אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ואח"כ כתיב ויפתח את רחמה, ש"מ שבא להורות דפעולה זו תלויה בהקב"ה עצמו ולא מלאכיו עושי רצוני, ע"ש, שהראה עוד לעיין במ"ר פ' כי תבא דמובא שם אגדה זו ובמקום הגירסא שלפנינו מפתח של ח"ה גורס שם מפתח של עקרה, ולפי"ז בלא"ה ניחא שמביא הפסוק שברחל יען דבה כתיב מפורש שהיתה עקרה וא"ש:

ד. שלשה שאלו שלא כהוגן כו'. כתב בענף יוסף וז"ל. בב"ד פרשה ס' חשוב נמי כלב שאמר כל אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי את אבסה בתי לאשה אילו לכדה עבד היה נותן לו בתו. וזימן לו הקב"ה כהוגן כו'. והא דלא חשיב לי הכא פרש"י משום דס"ל דהאי קרא דאשר יכה קרית ספר מיירי בהלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה כדאמרי' בתמורה דף ט"ז ואין לחוש שתשרה רוח הקודש על עבד ועל ממזר כדאמרי' בנדרים דף ל"ח שאין השכינה שורה כו' עכ"ל. ואין זה מובן דהתם אמרינן דאין השכינה שורה אלא על חכם גבור עשיר ועניו והיכי אימעיט מהא עבד וממזר וכו' עיי"ש: ולפענ"ד שפיר אימעיט מהא עבד וממזר יען דהם ההיפוך מן עניו, דעניו פירושו שפל וסבלן ועבד וממזר הם עזי פנים והוא ההיפוך ממדת עניה ומנא אמינא לה דעבד וממזר הם עזי פנים מדאיתא בקידושין דף ע' ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל ד' מאות עבדים ואמרי לה ד' אלפים עבדים היו לו לפסבוי:

בן אומר וכולם נטמעו בכהונה וכל כהן שיש בו עזותו פנים אינו אלא מהם א"כ מוכח מזה דעבדים הם, עזי פנים וממזרים הוא פשוט בכמה דוכתי בש"ש שהם עזי פנים (ועיין בהש"י שבת דף ל' ע"ב ד"ה ומעזות פנים עי"ש ועי' גם בברטנורה פ"ה מאבות במשנה הוי עז כנמר עיי"ש) הן אמת שראיתי בספר עיון עקב שכתב בקידושין שם וז"ל:

וכל כתוב שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם כבר פירש"י לעיל על. י' קבין עזות דסתם עזות סי' ממזרות א"כ ס"ל לרב יהודה עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר לכך הן הן עזי פנים שבדור עכ"ל. אבל בראותי דבריו עמדתי נבהל ומשתומם על גאון כמותו איך יאמר כדברים האלה הלא בין רב יהודא ובין שמואל (דמשמו אמר ר"י להאי ממירא תרווייהו ס"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כמפורש להדיא ביבמות: דף מ"ה עיי"ש כל הסוגיא ודברי העיון יעקב הם פליאה נשגבה מאוד בעיני, ואחרי אשר הראית לדעת כי דברי העיון יעקב במתכת"ה:

אינם נכונים בזה, א"כ מוכח מש"ס. הנ"ל דסתם עבדים היינו עזי פנים א"כ עבד וממזר דהם עזי פנים א"כ אינם בגדר עבוה וממילא שפיר אמר רש"י ז"ל דאין לחוש שתשרה רוח הקדם על עבד ועל ממזר כדאמרינן בנדרים דף ל"ח דאין השכינה שורה אלא על חכם גבור עשיר ועניו. א"כ כיון דבעבד וממזר חסר מעלת עניו א"כ א"א שתשרה עליהם רוה"ק וא"ש: ה:

ויהי כאשר זקן שמואל ומי סיב שמואל כולי האי והא בר נ"ב הוה כו' ומשני הגמרא לפי שאמר שמואל רבש"ע שקלתני כמשה ואהרן מה הם לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם אף אני לא יתבטלו מעשה ידי בחיי אמר הקב"ה היכי אעביד לימות שאול לא קא שביק שמואל, לימות שמואל אדזיטר, מרנני אבתריה כי' אמר הקב"ה אקפוץ עליו זקנה כו':

כ' בס' שם משמואל פ' ויצא וז"ל. והנה כל המפרשים תמהו בזה תינח לאותן אנשים הרחוקים שאינם יודעים יום שנולד שמואל אבל אותן אנשים שיודעים מתי נולד ירננו אבתרי'. ועוד י"ל במה שפירש י ז"ל דקא מרננו אבתרי' ויאמרו בסתר עבר עבירה זה אין הדעת סובלתו הלא יצא בת קול ויאמר עד. ועוד י"ל בלישנא דקאמר "אבתריה" באלף ולא נקט מרנני בתריה. והנה במדרש איתא קפץ עליו זקנה וכהו עיניו. והוא תמוה דלמה צריך להיות כהו עיניו. והכל יתורץ בחדא מחתא. ונקדים מה דאיתא בפסוק ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים. ופירש"י ז"ל חנוך קל בדעתו היה וסופו להרשיע ולקח אותו הקב"ה קודם זמנו והשתא לפי"ז נ"ל דה"פ דקאמר מרנני אבתריה לא כפירש"י ז"ל שעבר עבירה בסתר אלא דה"פ מרנני אבתריה פי' אסיפו שהיה יודע הקב"ה שסופו להרשיע ולקח אותו קודם זמנו לכך מה עשה הקב"ה קפץ עליו זקנה וכהו עיניו. כמו שפירש"י בפ' זו בפסוק ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק, אעפ"י שלא מצינו שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלקי פלוני כו' כאן ייחד שמו על יצחק שכהו עיניו וכלוא בבית והרי הוא כמת ויצה"ר פסק ממנו, וא"כ ה"נ כיון שקפצה עליו זקנה וכהו עיניו שוב לא ירננו עלמא אבתרי' דהא ודאי לא יחטא מאחר שהוא כלוא בבית ויצה"ר פסק ממנו עכד"ה. ובס' דברי ר"ש להגאון ר' שלום חריף ז"ל כ' וז"ל גמרא על פסוק ויהי כי זקן שמואל לכן קפצה עליו זקנה שמא יהרהרו אחריו על שלא נעשה זקן וכו' ויש לדקדק כמה צדיקים שלא הגיעו לזקנה כדאיתא בגמר' ומ"ט יהרהרו דוקא אסר שמואל, ותרצתי בפשוט ע"פ גמרא דחגיגה (דף ה' ע"א) שתלמיד אחד מת בעודו בחור ואמר ר"י ההוא מבעט ברבותיו הוה וידוע גמרא דברכות ויביאו את הנער אל עלי, שמואל מורה הלכה בפני רבו עלי כדאיתא שם, רק יש לו תירוץ בודאי, עכ"פ הוי פתחון פה להרהר אחריו ומש"ה קפצה עליו זקנה עכ"ל הטהור]:

רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא א"ל ר"נ לר"י לימא מר מלתא א"ל הכי א"ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה. בתר דסעיד א"ל הכי א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת. א"ל וכי בכדי ספדו ספדייא וחנטו חנטייא. א"ל מקרא אני דורש שנא' ואתה אל תירא עבדי יעקב כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים כתבו בתוס' יעקב אבינו לא מת וכן משמע דכתיב ויגוע ולא כתיב וימת וכו' עכ"ל. והנה כדבריהם איתא ברש"י בחומש פ' ויחי (סימן מ"ט פסוק ל"ג) ויגוע ויאסף ומיתה לא נאמרה בו וארז"ל יעקב אבינו לא מת עכ"ל. ועיין בילקוט שמעוני מובא מאמר חז"ל דיעקב אבינו לא מת בפסוק הנה אנכי מת. ופלא מה שייכות למאמר הנ"ל אל פסוק זה יותר הו"ל להסמיכו אל פסוק ויגוע ויאסף או להפסוקים ויחנטו הרופאים כו' ויספדו שם כו' ויקברו אותו וכו' דכל זה הי' רק למראית העין שנדמה להם שמת אבל חי הי' כפירש"י בכאן. אבל כוונת המחבר ילקוט שמעוני ז"ל עמוקה מאוד ברמז הרומז על מ"ש במדרש תלפיות, הפרש בין אני לאנכי, אני מורה על מהות הדבר, ואנכי מורה על הדבר שנראה ושמדמה לחוש הראות, ולכן תראה דבסיני אמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך ולח אמר אני משום דבסיני נדמה להם כזקן אבל לא יכלו לראות מהותו חלילה כי הוא בלבד דוקא מכיר מהותו, ותראה שיעקב אמר הנה אנכי מת וגו' דהנה יעקב לא מת אלא שנראה להם שמת ולזה אמר הנה אנכי מת כלומר הנראה לחוש העין אמנם מהותו אינו מת ולזה לא אמר הנה אני מת עכ"ד המדרש תלפיות. וזה הי' כוונת הילקוט דהי' קשה לו למה אמר הנה אנכי מת ולא אמר הנה אני מת, לכן הביא דברי חז"ל דיעקב אבינו לא מת ולכך שפיר אמר תלשון אנכי וכדברי המדרש תלפיות הנ"ל וא"ש מאוד מאוד ב"ה:

ובגוף המאמר שלפנינו כתב בס' בנין אריאל ס"פ ויחי וז"ל. ראוי להתעורר מה ראה ר' יצחק שאמר מימרא זו בתר דסעיד. ונראה לפי שר' יצחק הי' אורח בסעודה זו שזימנו רב נחמן כדמשמע שם ורצה ר' יצחק לרמז לו שנכון ליתן לו כוס של ברכה כי האורח מברך והי' אפשר להשיב על רמז שאלתו. לכן הקדים לומר הך דר' יוחנן יעקב אבינו לא מת. כי הרב של"ה בהל' פסח דף קי"ט ע"ב ועוד גדולים אחרים כתבו אהך מימרא דפרק ערבי פסחים דלעתיד לבא הקב"ה עושה סעודה לצדיקים ונותנים כוס של ברכה כו' ודוד המלך אומר אני אברך ולי נאה לברך שנא' כוס ישועות אשא כו' וכתבו הם הטעם כי נאה לו לברך לפי שבא מרות המואבי' והוא כמו אורח דקיי"ל אורח מברך עיי"ש באורך הרי שיש. ללמוד מזה דאורח מברך אמנם לפי הגמרא אין הכרח משם לדין זה אלא מטעם המפורש שם שנותנים לאברהם לברך ואמר אני איני מברך שיצא ממני ישמעאל. וכן יצחק אמר שיצא ממנו עשו. יעקב נשא שתי אחיות וכן כולם עד דוד הגדיל. וא"כ אין ראי' משם שאורח מברך אך אם נאמר שיעקב אבינו צדיק גמור הי' לא נמצא בו שמץ דבר הפוגם אפילו כל שהוא [ועל ב' אחיות כבר נמצא בדברי הרא"ם ומהרש"א בח"א טעמים נכונים] ואפ"ה נותנים הכוס של ברכה לדוד נראה מזה דדין הוא שאורח מברך וא"כ י"ל דר' יצחק שנת בבית רב נחמן וסעד, שם, הוא הי' סובר דיעקב אבינו איש תם ושלם בכל מעשיו אין בו דופי אשר ימנעהו לברך על הכוס ישועות ואפ"ה זכה בו דוד מפני הטעם הנ"ל דאורח מברך וא"כ גם הוא ראוי לכך:

אמנם על זה הי' מקום להקשות דאיך אפשר לומר שלא הי' ביעקב שום חטא ושגם א"כ הא דתנו רבנן (בשבת נ"ה ב' ובב"ב י"ז א') ארבעה מתו בעטיו של נחש וכו כ"ש תקשי אמאי לא חשיב נמי ליעקב אעכ"ח יעקב נמצא בו חטא וא"כ י"ל דאפשר בשביל אותו חטא מנעו ממנו כוס של ברכה ואין ראיה דאורח מברך:

לפיכך בתר דסעיד א"ל ר' יצחק הכי א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת וא"כ שפיר י"ל שיעקב אבינו כולו המים ושלם והא דלא חשיב לי' בהדי הנך ארבעה שמתו בעטיו של נחש היינו לפי שיעקב אבינו לא מת כלל ואי אפשר לאחשבי' עם אותן שמתו, וכיון שיעקב הי' שלם כולו בלא פגם, ואפ"ה נותנים הכוס שב ברכה לדוד עכ"ח צ"ל משום שהוא אורח ואורח מברך וחזר הדין שראוי ונכון ליתן לר' יצחק הכוס של ברכה כי הוא האורח עכ"ד הבנין אריאל ודפח"ח ש"י:

ובספר קול ארי' להגאון מוה' ארי' ליב אבדק"ק בילסק כתב לפרש המשך ושייכות מאמר יעקב אבינו לא מת למאמר אין משיחין בסעודה, דהנה בבעל הטורים פרשת וירא על פסוק ויאכלו ויאמרו אליו אי' שרה אשתך כתב מכאן שאין מסיחין בסעודה היינו שלא שאלו עלי' כ"א אחר שאכלו:

והנה בגמ' ב"מ פ' הפועלים איתא ר"י ב"ר חנינא אמר דשאלו עלי' לשגר לה כוס של ברכה, וא"כ אין ראיה דאין מסיחין בסעודה די"ל דמשום דכוס של ברכה אין שייך רק אחר המזון לזאת לא שאלו מקודם כ"א אח"כ:

אך יש להקשות איך שייך כוס של ברכה כיון שלא הי' בהמ"ז דלחם לא הביא מפני שפרסה שרה נדה כדאיתא שם בב"מ ועכ"ח לומר דריב"ח דקאמר לשגר לה כוס של ברכה לא ס"ל שפרסה נדה והי' לחם ובהמ"ז. ולמ"ד פרסה נדה ולא הי' לחם עכ"ח הא דכתיב ויאמרו אליו בתר ויאכלו הוא משום דאין מסיחין בסעודה כמ"ש הבעה"ט, וקאי הבעה"ט למ"ד פרסה שרה נדה (וכן משמע במהרש"א פ"ק דר"ה דיש מחלוקות אם פרסה שרה נדה אם לאו ע"ש) והנה בגמ' שם ובס"פ הבע"י אמרו, מותר לשנות מפני דרכי שלום שאף הקב"ה שינה מפני ד"ש שאמר למה זה צחקה שרה כו' ואני זקנתי. והיא אמרה ואדוני זקן. וזה ההוכחה נראה דאינו כי אם למ"ד פרסה שרה נדה. ומתפרש אחרי בלתי היתה לי עדנה" בלשון פשיטות היינו שעל עצמה אין לה עוד פלא משום דהיתה לי עדנה, אך ואדוני זקן. וא"כ כל תמיהתה לא הי' על עצמה כי אם על אברהם והקב"ה אמר לאברהם שתמהה על עצמה והו"ל שפיר שינוי מפני ד"ש אבל למ"ד לא פרסה נדה ועכ"ח מפרש היתה לי עדנה בלשון בתמי' ועבר במקום עתיד כאלו הי' כתוב תהי' לי עדנה ותמהה על זה שאחרי בלותה איך יתכן שתהי' לה עדנה, ועוד גם אדוני זקן, וכן מפרש באמת הרמב"ן בפי' החומש, וא"כ כיון שגם על עצמה תמהה, לא שינה הקב"ה מאומה, שבאמת הי' המיהתה גם על עצמה רק שקיצר הקב"ה את מאמרה ולא סיים מה שתמהה גם על אישה, ואין ראיה דמותר או מצוה לשנות מפני ד"ש:

והנה מעלת יעקב ידוע ע"פ המדרש שלא שינה בדבריו, והאמת היי' כר לרגליו, וכדאיתא בגמ' סוף מכות לא רגל על לשונו זה יעקב. ומה ששינה בדבריו בענין הברכות אין זה כ"א מפני דרכי שלום. וע"פ דין הי' מגיע לו הברכות ולא בא בויכוחים וטענה שהי' יצחק שומע טענותיו הצודקים. אך מפני ד"ש שינה בדבר ליקח ברכותיו בערמה. אך אם נאמר שאין מותר לשנות מפני ד"ש נמצא שמץ עולתה ליעקב ולא הגיע למדרגה שלא מת:

וזהו דקאמר מקודם אין משיחין בסעודה והוא מוכרח מקרא דויאכלו ויאמרו. אליו וגו' דמכאן דאין מסיחין בסעודה. וקשה דלמא לשגר לה הוה של ברכה דאינו שייך כי אם אחר המזון. עכ"ה דלא מ"ד שם לחם דפרשה נדחה וא"כ לא תעשה על עצמה כ"א מה שאדני זקן וא"כ שינה הקב"ה מפני דרכי שלום ולזשם גם יעקב שפיר שינה. ולכך יעקב אבינו לא מת עכדפח"ח. [ועיין בנפש יהונתן דפוס פיעטרקוב תרס"ב ותראה שגם הגאון ר' יונתן ז"ל הולך בדרך זה באופן אחר קצת, והי' ראוי להעתיק דבריו הקדושים אך לפי שנראה מדבריו דהי' לו גירסא חדשה, לימא מר מילתא "חדתא", ובכל הספרים שלנו וגם בעין יעקב ליתא מלת "חדתא" לכן לא העתקתי דבריו, ועם הקורא הסליחה]: כי הוה מיפטר א"ל ליברכן מר:

פרש"י כי הוה מיפטר רב נחמן מר' יצחק. והקשה בעץ יוסף מהיכן יצא לו לרש"י שהפי' כי אפטר הוא רב נחמן מר' יצחק ודילמא ר' יצחק מרב כחמן וע"ש מ"ש בזה. ולפענ"ד י"ל בפשיטות עפי"ד התוס' בערכין דף ה' ע"א ד"ה והא מר וכו' דאין דרך לקרוא לחבירו וכ"ש לתלמידו "מר" עיי"ש, א"כ כיון דמפורש לעיל בגמ' דא"ל רב נחמן לר' יצחק לימא "מר" מילתא א"כ מוכח דר' יצחק הי' רבו של רב נחמן מדאמר לי' ר"נ "מר" וא"כ שפיר אין. לומר דהפי' כי אפטר היינו ר' יצחק מרב נחמן דא"כ איך אמר ר' יצחק לרב נחמן תלמידו ליברכן "מר" אעכ"ח דהפירוש כי הוה מיפטר היינו רב נחמן מר' יצחק ופירש"י ז"ל מוכרח עש וא"ש:

ו:

ברוך רוב ההודאות, רוב ההודאות ולא כל ההודאות, אמר רבא אימא אל ההודאות עיין בפרמ"ג יו"ד סי' א' (שפ"ד סק"ד) הביא פלוגתת הרא"ה ומשמרת הבית, דהרא"ה סובר דרוב מצויין אצל שחיטה כו' רוב לאו דוקא אלא כל, ומשמרת הבית סובר דכל היינו רוב שייך שפיר, אבל רוב דליהוי כל זה לא מצינו עיי"ש. ומגמ' דכאן דפריך רוב ההודאות ולא כל ההודאות מבואר להדיא כמשמרת הבית. דאי כהרא"ה, א"כ מאי פריך דילמא לכך מברך רוב ההודאות, כדי להשמיעני חידוש בברכותיו דרוב היינו נמי כל, כמ"ש הרא"ש בפסחים פ"ק גבי על ביעור חמץ ומובא בטו"ז או"ח סי' קס"ז סק"ד עיי"ש באורך, וצ"ע:

ח. אמר ריב"ל כל השמח ביסורין שבאין עליו מביא ישועה לעולם שנא' בהם עולם ונושע הכוונה עפימ"ש בעל תורת חיים ז"ל על מאמר הגמ' כל העולם כלו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. והכוונה. ע"פ מאמר המדרש מתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף מדת הרחמים למדת הדין. ולכן כל העולם מתנהג החצי במדה"ד וחצי במדה"ר. ויען שאין כל אדם יכולים לסבול זה להתנהג עפ"י מדה"ד זולת הצדיקים האמתים הקרובים אליו ית' השמחים בחלקם ויודעים להסתפק, לכן מנהיג הקב"ה את צדיק א' ששקול כנגד כל העולם במדה"ד וכנגדו כל העולם מתנהג במדה"ר ועיין בס' קול יעקב ריש מגלת רות), וזה כוונת המאמר שלפנינו, כל השמח ביסורין שבאין עליו ומקבל עליו מדה"ד. מביא ישועה לעולם, שעי"כ כל העולם כולו מתנהג במדת הרחמים וא"ש:

ט. אשכחי' ר' יוחנן לינוקא דר"ל א"ל אימא לי פסוקיך א"ל עשר תעשר א"ל ומאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר א"ל מנא לך א"ל זיל נסי "ל ומי שרי לנסוי להקב"ה והא כתיב לא תנסו את ה' איל הכי א"ר הושעיא חוץ מזו שנא' הביאו את המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' והריקותי לכם ברכה וגו' כ כתב בס' אהבת יהונתן בהפטורה לפ' אמור. יש לדקדק מה אל מנא לך. הא קרא קדריש עשר תעשר. רק י"ל דהי' קשה לו לר"י הלא זהו שלא כדרך הטבע דהלא אין הברכה מצויי' אלא בדבר הסמוי מן העין ומעשר וודאי מדוד ומנוי הוא ולכך קאמר מנא לך. והשיב לו אין דכתיב ובחנוני נא בזאת ור"ל דמפני מה אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין לפי שאין כדאי לנו לעשות נס בגלוי. הלא השם ייעד זאת והבטיח לנו בזה שיעשה לנו נס אפי' בגלוי עכ"ל:

כתב בס' כוכב מיעקב בהפטורה לשה"ג וז"ל. ובחנוני נא בזאת וכו' ביאור זה מדוע בחר השי"ת דוקא לנסות אותו בנתינת המעשרות ולא במצוה אחרת משל לסוחר בא אל עיר עם עגלה טעונה סחורות של מלבושים ובאו קונים לקנות מידו זה עשרים חתיכות וזה שלשים חתיכות, והם שואלים אותו על מדת כל חתיכה, השיב ואמר כל החתיכות שוות וכל אחת מחזקת ששים אמה, והקונה הלא לא יאמין ויחפוץ למדוד הסחורה למען ידע האמת אתו אם לא, אמן הסוחרים אין דרכם בכך למדוד כל החתיכות אשר היא מלאכה גדולה ורבה, אבל זה דרכם לבחור חתיכה א' מן הסחורות ואותה יוציאו מן העגלה וימדדו אותה וממנה יעמדו על כולם, אמנם איזה היא החתיכה אשר יבחר הקונה למדוד, הלא וודאי דרך הקונה לבחור אותה חתיכה הנראית לעין דקה וקלה מכולם, ואז אחר שימדוד אותה וימצא בה מדתה, לא יהי' עוד בלבו ספק על כל החתיכות:

כן הקב"ה בא לבני ישראל בסחורות רבות תרי"ג חתיכות ואמר להם שהם מסוגלות מאוד לכל הטיב ולכל הצלחה וברכה, והאדם במה שהוא בי"ד לא יערב לו עסק כ"א אחרי בחנו אותו לעמוד על פעולתו ועל תכלית סגולתו, אכן לנסות כל התורה הלא יש בה תרי"ג סחורות וראוי א"כ לבחור אחת מביניהן לבחון אותה לעמוד על כולן, ואיזה היא האחת אשר ראוי לבחור לנסיון לעמוד על ידה על ההבחנה בכולם, נדיב נדיבות יעץ לבחור במצות מעשר, כי לפי הנראה אל העין הלא הנותן יהי' נגרע על ידה מערכו ונפחת ממה שהי' לו, ואחר אשר יבחנו במצות מעשר וצדקה וימצאו ברכה, אז יהי' להם הבחנה אמיתיית על כל המצות, וזהו ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לך ארובות השמים והענין נכבד עכ"ל ודפח"ח:

א"ל עשר תעשר:

א"ל ומאי עשר תעשר פירש"י אמר ינוקא לר' יוחנן מאי עשר תעשר:

ולפי"ז משונה הך א"ל השני מכל א"ל הב' שבש"ס דכאן מוסב כל השני א"ל על הינוקא ושניהן אמר הינוקא בזאח"ז ואילו בכל הש"ס א"ל השני מוסב על המ"ד האחר:

אמנם באמת מצינו כה"ג לקמן במסכתין דף כ"ד ריש ע"א יומא חד שמעי' (פירש"י רב אשי לר' יוסי בר אבין וכו') א"ל (רב אשי) ובין סנפיריו, א"ל (רב אשי) ולא סביר לה מר דההיא ר' יוסי בן ר' אבין אמרה עייש"ה, הרי ללשון ראשון של רש"י הנ"ל דיומא חד שמעי' רב אשי לר' יוסי בר אבין, עכ"ח מוכרחי' אנו לומר גם שם דכל השני אמר לי' מוסב על רב אשי ושניהן אמר רב אשי בזאח"ז, ועיי"ש בהגהות הגאון ר' בצלאל ראנשבורג זצ"ל:

ויען דחידוש הוא ציינתיו לזכרון:

י':

ארץ ישראל משקה הקב"ה בעצמו וכל העולם כולו משקהו ע"י שליח שנא' הנותן מטר על פני חוצות:

צ"ב לשון "וכל העולם כולו" לפימ"ש הטו"ז באו"ח הלכות ראש השנה בנוסח "ומלוך על כל העולם כולו. דהיינו לאפוקי רובו ככולו רק כל העולם ממש, א"כ כאן א"א לומר כל העלם כולו ממש דהא א"י משקה הקב"ה בעצמו ועכ"ח היינו רובו ככולו א"כ מוכח דאף דקאמר לשון "כל העולם כולו אעפי"כ היינו רובו ככולו וצ"ע. (ועיין בילקוט הגרשוני על תהלים שכתבתי עפ"י המאמר שלפנינו ד"ושולח היינו ע"י שליח, מה מאוד יומתק לפי"ז לפרש הפסוק:

הסולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו עפ"י מ"ש חז"ל בכמ"ק במדרש, דבזה"ז שלמדנו התורה מפי שליח לכן אנו לומדים ושוכחים. אבל לע"ל שנלמוד תורה מפי הקב"ה בעצמו לא נשכח לעולם, וז"ש השולח אמרתו, דהיינו תוה"ק, ארץ כלומר ע"י שליח לכן, "עד מהרה ירוץ דברו מאתנו ע"י שכחה, וא"ש):

אל תרגזו בדרך אמר ר"א אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה: בס' פתח עינים להחיד"א ז"ל הביא דקדוק מרבינו יונתן ז"ל אמאי לא ציום יעקב על זה עיי"ש מ"ש בזה. ובספר החיים מובא בכתב סיפר פ' ויגש כתב. דבהליכה למצרים בשביל חסרון קמח ומחיה ידע יעקב שלא יעסקו, בהלכה כי אם אין קמח אין תורה, דאגת הפרנסה מבטלת עסק והרהור התורה, אבל בחזרתם משם כשנשאו בר ולחם וכל טוב הוצרך יוסף לזרזם שלא יתעסקו בדבר הלכה ודפח"ח:

י"א. אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנא' וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב והקשו בתוס' הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב הי' ונדחקו ליישב. ומהר"א מזרחי תירץ דעדיין לא הי' ללוי בת ולא קיים פרי' ורבי' עד שיהא לו זכר ונקבה, ועל זה מקשה הב"י באו"ח סי' תקע"ד דא"כ גם יוסף הי' מותר לשמש כיון שלא הי' לו בת ע"ש. ובס' "עיון יעקב" כתב דלק"מ דודאי הי' ליוסף בת כדאיתא במדרש פ' ויגש (ומובא ברש"י בחומש) על פסוק אדוני שאל את עבדיו מתחלה בעלילה באת עלינו וכו' וכי בתך היינו מבקשים והא דלא קחשיב לה עם בני יוסף בירידתן למצרים י"ל שמתה מקודם ע"ש, ובס' כלי חמדה פ' מקץ מהגאון מהדוואהרט שליט"א, השיג על העיון יעקב דאכתי ראית הב"י ז"ל נכונה מדלא כתיב בקרא וליוסף יולד שני בנים ובת בטרם תבוא שנת הרעב משמע דלא הי' לו בת ואי נימא דגם אז מתה כבר א"ת הד"ק הב"י לדוכתא הא קיי"ל היו לו בנים ומתו לא קיים פרי' ורבי' וא"כ אכתי הי' מחוייב בפו"ר מצד הבת. ועיי"ש שדחה זאת ודחייתו לא הוי דיחוי, דהא בשום אופן אין לומר דגם אז מתה כבר, דא"כ איך אמר לו יהודה לאחר שכבר באו שני הרעב "בתך" אנו מבקשים וא"כ ממילא ראית הב"י ז"ל נכונה" ומלשון בתך אנו מבקשים אין ראי' כלל דהי' לו בת דזה רק ע"ד הגוזמא כלשון בני אדם דהלא לא רצינו להשתדך עמך ומה הי' לך לשאול כל אלה וז"ב: והנה מריש הוה אמינא עפ"י דרכו של המזרחי דיוסף הי' סובר דישראל קודם מ"ת יש להם דין ב"נ כמ"ש הפר"ד כנודע וממילא לא הי' יכול לשמש בשני רעבון כדי לקיים מ"ע דפו"ר דהא ב"נ אין חייבין בפו"ר אבל לוי דהוא מכת השבטים והם היו סוברי' דישראל קודם מ"ת יש להם דין ישראל וא"כ חייבים בפו"ר ולכך הותר לו לשמש בשני רעבון. אמנם שו"ר שכבר קדמני בזה בס' ישמח משה בפ' מקץ, אלא שהוא דחה זאת וכתב דעד מתן תורה גם ב"נ היו חייבים בפו"ר וע"ש (ועיין בילקוט הגרשוני ח"ג בקונטרס אחרון אות פרי' ורבי' מ"ש בזה ותמצא נחת בעזהי"ת), ואמנם יש להעיר על המזרחי ממ"ש בסה"ק ובפרט בס' ישמח משה פ' תולדות דקודם מ"ת הי' הלכה כב"ש וכן לעתיד לבא יהי' הלכה כב"ש עיי"ש, א"כ כבר קיים לוי פו"ר דהא ב"ש סוברים דיוצא בשני זכרים וללוי כבר הי' לו ג' זכרים גרשון וקהת ומררי וצ"ע כעת. והנה המחבר בסי' תקע"ד מתיר בליל טבילה ובמג"א שם סק"ה חולק עליו ואוסר אף בליל טבילה, ועיין בס' דברי שאול על אגדות הש"ס לכאן שכ' דהירושלמי דמתיר בליל טבילה קאי לשיטתו דס"ל טבילה בזמנה מצוה אבל לדידן דטבילה בזמנה לאו מצוה אין מצוה לטבול ולא הוה ליל טבילה ולכך השמיטוהו הפוסקים עכ"ל, ולא ראה שכבר קדמו בזה האלי' רבה סי' תקע"ד סק"ז וז"ל, דהא קיי"ל ביו"ד סי' קצ"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה (אולי צ"ל ביו"ד סי' קצ"ז עיי"ש בש"ך סק"ג). ומה"ט תמהני על הגאון בעל ישועות יעקב ז"ל סי' תקע"ד שכתב דקיי"ל טבילה בזמנה מצוה ע"ש, [ועל קושי' התוס' מיוכבד שנולדה בין החומות ראיתי כעת בס' פנים יפות פ' פינחס שכתב דנתעברה מלוי באמבטי וכבן זומא חגיגה דף י"ד. וצ"ע דהרי המל"מ בפט"ו מה' אישות הוכיח דלא קיי"ל כבן זומא ואי אפשר כלל להתעבר באמבטי ע"ש]:

כ"ה. דרש ר' חייא בר לוליאני מ"ד צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. אם נאמר תמר למה נאמר ארז" ואם נאמר ארז למה נאמר תמר, אילו נאמר תמר ולא נאמר ארז הייתי אומר מה תמר אין גזעו מחליף אף צדיק ח"ו אין גזעו מחליף, ואילו נאמר ארז ולא נאמר תמר הייתי אומר מה ארז אין עושה פירות אף צדיק ח"ו אין עושה פירות לכך נאמר תמר וארז: כתב הגאון רבי יעקב עטלינגער ז"ל באחד מחיבוריו היקרים וז"ל. והנה תחלת דברי המאמר מה שהקשה אם נאמר תמר למה נאמר ארז וכו' אף שדרך הכתוב לדמות לנטעים שונים כדכתיב כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים או יפרח כשושנה יך שרשיו כלבנון, זה יש לפרש ע"פ מה שראיתי רעיון נכבד מהמחבר חיי אדם שמפרש צדיק כתמר יפרח ע"פ מה דאמרינן אין מביאין בכורים אלא מהתמרים שבעמקים שהתמרים שבעמקים הם המובחרים, וכן הצדיק המובחר הוא אשר יפרח כתמר בעמק במדה ענוה ואז כארז בלבנון ישגה ודפח"ח. וסיפא דקרא כארז בלבנון ישגה ע"פ דבריו יש לפרש דאמרינן בעירובין המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו ולכן יפורש הצדיק אשר כתמר יפרח בענוה אותו יגביה הקב"ה עד אשר כארז בלבנון ישגה כגבוה שבאילנות הנטוע על הרי הלבנון הגבוהים:

או יפורש שאף שמדת הענוה היא המשובחת שבמדות עכ"ז לפעמים היא מגונה אם הצדיק העומד לנס ולהיות מנהל, ישפיל עצמו שלא להתחזק בכל עוז נגד המתפרצים בדבר ה' ובענין התורה והמצות, הלא זה הי' עון שאול עד שהנביא הוכיחו הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה ולא הי' לך לשמוע בקול העם, וזה מה שאמר הצדיק יהי' לו ב' מדות כתמר יפרח במדת ענוה במה שנוגע לכבודו אבל כארז בלבנון ישגה יגביה עצמו במה שנוגע לכבוד שמים כן הי' אפשר לפרש אכן לרבי חייא בר לוליליאני נראה שהוקשה לו זה איך מדמה לב' מיני אילנות המתנגדים בטבעם דתמר המובחר הוא בעמק וארז המובחר הוא בלבנון הגבוה וזה מה דמתמה אם נאמר תמר למה נאמר ארז וכו', אמנם מה שמשיב הוא תמוה מאוד, דאם נאמר תמר הייתי אומר שהוא כתמר דאין גזעו מחליף ופי' רש"י דאינו קם בתחיית המתים וזה תימא דכי צריך להשמיענו שצדיק עומד בתחה"מ הלא אפי' בינונים יעמדו ורק מעטים הם אשר יעמדו אפילו מהרשעים, וגם מה דאמר אילו נאמר ארז בלבד הייתי אומר שהצדיק כארז שאינו עושה פירות ופי' רש"י אין לו שכר לעתיד הוא תמוה מאוד וכי לא שמענו פעמים אין מספר שהקב"ה משלם שכר מצות ואין מקפח שכר כל בריה כל שכן לצדיק ועל כן נ"ל בפי' דברי ר"ח שרצה לפרש הפסוק שמפרט ענין הצדיק לעצמו ותועלת הצדיק לעולם הן בעודו בעה"ז והן אחר שובו למנוחתו ולכן מדמהו לתמר ולארז, דבעה"ז הצדיק דומה לתמר שגדל בעמק בשפלות ובחוסר כבוד, ואחרי שובו לחיי עד דומה לארז בלבנון המתעלה על כל וזהו מצד עצמו, ומצד תועלתו לעולם מדמהו בעה"ז לתמר שעושה פירות מתוקים שנהנים אחרים מהם כן הצדיק על דרך שפירשנו לעיל אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" שאחרים נהנים מפרי מעלליהם של הצדיקים, אבל הייתי סובר שהוא כתמר שאין גזעו מחליף כן הצדיק אינו מועיל לדורו רק בהיותו בעה"ז שמסגל מצות ומע"ט, אבל כשנגדע מעה"ז ושב למנוחת חיי עד יכול שאין גזעו מחליף שאין לו עוד זכרון ותועלת להדורות שאחריו, לכך מדמהו לארז שגזעו מחליף, ובאיזה אופן הוא התועלת שלו, זה מפרש הפסוק שאחריו, שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו, דלכאורה לאו סיפא רישא, דשתולים ויפריחו הם מתנגדים, וכן בית וחצרות, וגם למה אמר יפריחו לשון הפעיל, ולא יפרחו כמש"א יפרח לשון קל, אבל ע"פ דברינו יפורש, דידוע מאמר התנא באבות, העה"ז דומה לפרוזדור בפני העה"ב, ולזה העה"ז נקרא חצר והעה"ב בית, ולכן אמר דלענין זה דומים הצדיקים בעה"ב לארז שגזעו מחליף בעה"ז, דגם שתולים בבית ה' בשכבר עומדים נטוע במקום נאמן בבית ה' בעה"ב עוד יפעלו שיהיו פורחים העומדים עדיין בחצרות אלקינו בעה"ז, בתורתם וזכרון מעשיהם הטובים אשר הניחו לברכה שם יאירו עיני הבאים אחריהם וילהיבו לבבם להיות כמוהם לפרוח כתמר בחצרות אלקינו עכ"ל ודפח"ח: מעשה בר"א שירד לפני התיבה ואמר כ"ד ברכות ולא נענה כסבורין העם שזה גדול מזה יצאתה ב"ק ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו כתב בחכמת מנוח הנדפס בש"ס ווילנא וז"ל שמעתי כי בס' בית אלהים מקשה א"כ מטעם שמעביר על מדותיו גדול ממנו ולמה אמר לא מפני שזה גדול מזה. ומתרץ שכל המצות שעשה ר"ע עשה ר"א כמוהו אלא שר"א הי' בטבע ובתאוה מוכן לעשות צדקה ולא הצטער על עשיית המצות ועשה כפי מדותיו, אבל ר"ע בטבעו ובתאותו הי' נוטה שלא לעשות המצות והוא כבש את יצרו ועשה על כרחו ונצטער במה שעשה הפך ממדותיו (המוחלטים מאביו) ולכך נקרא מעביר על מדותיו עכ"ל: כ"ט. משנכנס אדר מרבין בשמחה:

פירש"י משנכנס אדר ימי נסים היו לישראל פורים ופסח עכ"ל, והוא תמוה דפסח הוא בניסן ומאי ענינו לאדר, ועיין בתשו' חת"ס ז"ל חאו"ח סי' ק"ס בד"ה א"נ וכו' מ"ש בזה ודבריו צ"ע קצת. והנה בפורים העבל"ט כטוב לבי ביין אמרתי לפרש דברי רש"י ז"ל בב' אופנים (א) י"ל כוונת רש"י להודיענו ענו דבשנת העיבור אין מרבין בשמח רק באדר שני מטעם מסמך גאולה לגאולה עדיף כמבואר במגילה דף ו' סע"ב ופירש"י שם גאולה לגאולה פורים לפסח יעו"ש וז"כ רש"י משנכנס אדר:

ואיזה אדר כ לזה כתב רש"י ימי נסים היו לישראל פורים ופסח:

הוי אומר משנכנס אדר היינו אדר שני מטעם מסמך גאולה לגאולה פורים לפסח וא"ש ודו"ק (ב) י"ל כוונת רש"י ז"ל דלולא פסח לא הי' פורים וכדאיתא בפסיקתא מובא בילקוט יהושע ד' ובילקוט אליעזר ערך פורים אות נ"ח, אכילת הפסח עמדה להם בימי המן, דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה, בלילה ההוא נדדה שנת המלך וביאור הדברים בדרך דרוש תמצא בספרי ילקוט הגרשוני יהושע סי' ד' יעוש"ה:

וז"כ רש"י ימי נסים היו לישראל פורים ופסח. דלולא שהי' פסח לא הי' פורים וא"ש ודו"ק אמנם אעפי"כ נלע"ד האמת בזה הוא מ"ש בעץ יוסף שעל הע"י לכאן בשם האלי' רבה ז"ל דמוכח מפרש"י זה דגם ניסן הוא כאדר ולכך כתב רש"י פורים ופסח משום דהי' קשה לרש"י נימא נמי משנכנס ניסן לכן פירש דבאמת כן כוונתו משנכנס אדר שהם פורים ופסח עכ"ל. (וע"ע לקמן בהשמטות שבסוף המסכת מ"ש עוד בזה):

ל:

כל האוכל בשר ושותה יין בט"ב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם נלע"ד הכוונה בזה, דהנה אמרו חכז"ל כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו, ואמר הגאון רבי משה טייטלבוים זצ"ל דהוא לטובת ישראל, דכל מה שמושך הגלות ובוששו פעמי מרכבות מלך המשיח, יותר ויותר חרב ושמם בית מקדשנו ותפארתנו, שכן טבע כל חורבא, כל זמן שלא תבנה ותכונן, תחרב בכל שנה ושנה יותר ויותר, וע"י חורבן ביהמ"ק בכל דור, ניצולים ישראל מעונש הראוי להם, כי הקב"ה שופך חמתו על עצים ואבנים והם ניצולים עכ"ד ודפח"ח אך מי שאוכל בשר ושותה יין בט"ב הוא כופר הכל ואין שם על לב כלל מחורבן ביהמ"ק ולכן ישלם לו השי"ת מדה כנגד מדה לשפוך חמתו עליו, לא על עצים ואבנים, והנה ידוע כי מלת "עיון" היינו העונש על החטא כמבואר בפי' האבן עזרא ז"ל בפ' בראשית בפסוק גדול עוני מנשוא יעוש"ה וז"ש כל האוכל בשר ושותה יין בט"ב, עליו הכתיב אואר "ותהי עונותם על עצמותם ר"ל שיבוא עונשם על עצמם דייקא. שאינם ניצולים ע"י ששופך חמתו על עצים ואבנים רק רעה תבוא אליהם על עצמם ובשרם וא"ש ודו"ק. (ומורי חמי הגאון רבי עמרם בלום זצ"ל בעל שו"ת בית שערים, אמר בדרשה אחת בש"ק נחמו, בעמדו לייסר בשבט פיו ולהוכיח את קצב בשר אחד, שאמרו עליו שאכל בשר ושתה יין בט"ב, דלכאורה מגיע עונש גדול לקצבים על שנותנים הבשר לעשירים והעצמות להעניים, כי הלא העניים משלמים ג"כ מחיר הבשר כמו העשירים, ולמה גוזלים ממון עניים בתתם להם העצמות לבד, אך הנה אפשר להמליץ בעדם שעושים כדין, כי הלא אמרו חז"ל משחרב בית המקדש ניטל טעם בשר וניתן בעצמות. א"כ דטבא להו עבדי להו לעניים שנותנים להם העצמות שהוא חלק המובחר שבי טעם הבשר, אך באמת הלא אוכלים ושותים בט"ב וא"כ כופרים בגמרא הנ"ל דמשחרב בית המקדש וכו' דהא אין מאמינים בהחורבן כלל, א"כ שפיר עליהם הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם, כלומר על שנותנים העצמות שלהם להעניים, ודפח"ח):

אמר רשב"ג לא ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוה"כ בשלמא יוה"כ יום סליחה ומחילה וכו' אלא ט"ו באב מאי היא אר"י אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה (פי' שהיתה אשה יכולה להנשא לבעל שהוא משבט אחר) וכתבו התוס' יום שהותרו שבטים לבא זה בזה. פירוש דהיינו יום טוב עכ"ל ונתחבטו כל המפורשים להבין דברי התוס' וחידותם (ועיין בעץ יוסף ובענף יוסף מ"ש בזה) ולפענ"ד הענין כפשוטו עפי"מ שנא' בסוף פ' מסעי זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים. והפסוק הזה הוא אלי' וקוץ בה, לטוב בעיניהם וכו' אך למשפחת וכו' ומה תעשה האשה אם איש משבט אחר הוא טוב בעיני' ולא האיש משבט אבי' ואם תהיה מוכרחת עפ"י התורה שלא תקח האיש הטוב בעיני' הלא היום ההוא יום רע יחשב בעיני' ולא יום טוב. אך יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, אותו יום הוא תהיינה לנשים יו"ט במילואו כלומר אך טוב בלי קוץ בה:

סליק מסכת תענית בס"ד:

וזה דבר השמטה. בדף ט' ע"א אמרו חז"ל על פסוק ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד וכי בירח אחד מתו והרי מרים מתה בניסן ואהרן באב ומשה רבינו באדר, אלא כיון. דהבאר הי' בזכות מרים והענן בזכות אהרן והמן בזכות משה, מתה מרים נסתלק הבאר וכו' מת אהרן נסתלקו ענני כבוד וכו' וכולם חזרו בזכות משה, מת משה רבינו נסתלקו כולם, והיינו דכתיב ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד מלמד שנסתלקו כולם בירח אחד וכתב הגאון רבי שלמה קלוגער ז"ל בפתיחה לס' "אבל משה" (הספד על הגאון בעל חת"ס ז"ל) וז"ל. והנה אם הכוונה כפשוטו הוי זה היפוך המושכל, דאדרבה כיון דמה דהוי בזכות אהרן ומרים כבר פסק כוחם, ומה דהוי עד הנה, הוי בזכות משה רבינו לבדו, וא"כ עתה מיד משה זכו, ואם נסתלקו ע"י מיתת משה רבינו נסתלקו ולמה נדמה להם עתה כאלו בירח אחד מתו. ולכך נראה הכוונה כך דוודאי אם מתחלה הי' הבאר בזכות מרים וענני כבוד בזכות אהרן, בעכ"ח הי' צריך להיותן דוקא על ידן ולא ע"י משה, כי אם הי' ראוי להיות כולן ע"י משה, למה הוצרך תחלה להיות עבור אהרן ומרים, וגם ליישב מה שהקשה המהרש"א דא"כ אם חזרו בזכות משה למה נסתלקו תחלה, ולכך נראה דהכוונה כך, ע"פ מאי דאיתא בשבת דף קנ"ב ע"ב דא"ל ההוא צדוקי לר' אבהו אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכביד אובא טמיא היכי אסקי' לשמואל בנגידא, א"ל התם בתוך י"ב חודש הוי דתניא כל י"ב חודש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י"ב חודש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת עיי"ש, הרי חזינן דתוך יב"ח עולה ויורדת ואחר יב"ח עולה ואינה יורדת. מיהו נראה דהיינו דוקא לאלו שאין מתים בנשיקה לאלו יש חילוק בין תוך יב"ח לאחר יב"ח אבל לאלו שמתו בנשיקה אין חילוק בזה, דהנה ענין נשיקה אחז"ל דזה היי דבוק רוחא ברוחא וא"כ הני שמתו בנשיקה (כמ"ש להדיא באהרן על פי ה:' וחז"ל אמרו דאף מרים בנשיקה מתה רק שלא נאמר בה על פי ה' דאין זה כבוד כלפי שכינה) נתדבק תיכף נשמתן בו יתברך והוי בהו תוך יב"ח כלאחר יב"ח ונשמתן עולה ואינה יורדת מיד. אך נראה דהיינו דוקא אם אין צדיק בדור, הגדול מהם, אז העוה"ז במה נחשב הוא, וכיון דהם גנוזות תחת כסא הכבוד ודבוקות בו יתברך מה להם לחזור לעוה"ז השפל, ולכך אין חוזרין עוד, אבל אם יש צדיק גדול בדור שהשכינה שורה עליו, אז העוה"ז חשוב מאד וכעין שאחז"ל תענית כ"א ב' דלא המקום מכבד האדם רק האדם מכבד את המקום ולמדו כן משכינה גופא ומהר סיני. ואם כן כשהשכינה בשמים הוי שם עיקר והעוה"ז טפל אבל אם השכינה בעוה"ז הוי כאן עיקר והשמים טפל, ובפרט דדיו לעבד להיות כרבו אם הוא ית' חוזר לעוה"ז גם הם חוזרין עמו, (ובפרט אם הצדיק שבעוה"ז גדול מהם א"כ כל שלמטה ממנו כלולין בו והמה משרשו, לכך הטפל נמשך אחר העיקר וכיון דהשורש בעולם גם המה בעולם) ולכך שוב הם עולים ויורדים כמו בשאר הצדיקים תוך יב"ח. וז"ש חז"ל דכולם חזרו בזכות משה. היינו אהרן ומרים הם חזרו בזכות משה, דהרי בימי משה רבינו הוי עיקר השראת הקב"ה באהלו של משה, וכמ"ש במדרש שמלאכי השרת היו שואלים איה הקב"ה והיו אומרים באהלו של משה, וא"כ אז הוי העוה"ז עיקר יותר משמים ומשה רבינו הוי שורש כל נשמתן לכך הם חזרו לעולם, וכיון דהם חזרו שוב הוי הבאר בזכות מרים וענני כבוד בזכות אהרן כבתחלה, וא"כ א"ש, כיון דגם בשאר צדיקים דנפשם חוזרת תוך יב"ח מ"מ אמרינן בש"ס דנשמתן עולה ויורדת, משמע בתחלה עולה ואח"כ יורדת. כן ה"נ הוי במרים ואהרן תחלה כשמתו ברגע ראשונה עלו, ולכך נסתלק הבאר והענן עמהם, כיון דלא היו בעולם, אך אח"כ חזרו הם בזכות משה לכך חזרו הבאר והענן בזכותן, אבל כיון שמת משה רבינו ממילא גם הם לא חזרו עוד לכך באמת כתיב ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד דבאמת נסתלקו כולם בירח אחד. עכ"ל ודפח"ח ש"י:

בדף כ' ע"א מ"ד נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, טובה קללה שקילל אחי' השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע, אחי' השילוני קיללן בקנה, אמר להם לישראל, והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים, מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן, דממו הרוחות עמד הקנה במקומו, אבל בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר כארזים מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שרשיו מרובין אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתי והופכתו על פניו בס' אורח ישרים מביא בשם חכם א' רעיון נחמד ע"ז המאמר כי הנה שלמה ע"ה בקש ריש ועושר אל תתן לי ואמר החכם גדול נסיון העושר מנסיון העוני, כי כאשר יתן ה' לאדם הון ועושר צריך הוא מאוד לשמירה מעולה שלא יטה לבו מה' כי האיש העני עפ"י רוב לבו נאמן עם אלהיו וקובע הוא עתים לתורה כפי יכלתו, ואמונתו בה' חזקה כי הוא רואה השגחת השי"ת בכל יום איך הוא שולח לאיש לחם חוקו, וגם את וגם את בניו אחריו מגדל הוא בדרך התורה והמצוה, וישארו אחריו זרע ברוכי ה' ויראי אלקים, ואף אם ח"ו יעבור עליו יום סופה וסער, אמנם מאשר הורגל בעוני ובמצוק לא יעכרו את רוחו עד דכא, ואם אך תעבור ממנו המצוקה הרי הוא כמקדם. אבל לא כן האיש העשיר אף אם הוא עוד לבו רד עם אל ועם קדושיו עוד נאמן הוא עכ"ז. מרוב טרדותיו מעסקיו הרבים אשר אפפוהו איננו יכול לקבוע לו עוד עת לתורה, וגם אמונתו ובטחונו רפה ואיננה חזקה כמו להאיש העני, כי הוא איננו רואה השגחת ה' ולבו יסיתהו כי כחו ועוצם ידי עשה לו החיל הזה, וקשה מאוד כי בניו אחריו ישארו יהודים נאמנים לעמם ולדתם, ואף כי מעמדו איתן עד כי אף כל רוחות שבעולם אינן מזיזות אותו ממקומו, עכ"ז כאשר יהפך עליו עליו הלילה ויקר מקרה רע כי יאבד כספו בעסקיו הלא אז רע ומר מצבו מהעני מלידה מבטן וזה הוא שיציירו לנו רז"ל כי אחי' קילל את ישראל בקנה כלומר שיהיו עניים ושפלים, אבל מעלה רבה הוא להם כי היא מדה טובה להם לישראל, (א) מה קנה זה עומד במקום מים" כי עומד הוא על מימי התורה כי קובע הוא עוד עתים לתורה (ב) "וגזעו מחליף" כי גם בניו מגדל הוא על מבועי התורה וכשמת ישארו אחריו דור ישרים (ג) "ושרשיו מרוביו" כי גם אמונתו ובטחונו חזק בה' כי רואה הוא בעיניו בכל יום הנסים הנעשים לו ואיך שולח לו השי"ת פרנסתו עפ"י נס "ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן" כי כבר הורגל בדלותו ועל כל גל וגל שיעבור עליו מנענע הוא בראשו:

דממו הרוחות עמד הקנה במקומו כאשר יעבור ממנו היום צרה הרי הוא כמקדם אבל בלעם הרשע בירכן בארז וכו' כלומר שיהיו עשירים גבוהים ורמים כארזים והעשירות אינו מעלה טובה לישראל (א) כי מה ארז זה אינו עומד במקום מים' כי עסקיו לא יתנוהו לעסוק במי התורה (כ) "ואין גזעו מחליף" כי קשה מאוד שישארו אחריו זרע ירא ה' כאשר אנו רואים בעינינו כי אפילו אם הגבירים בעצמם עוד יראי ה' המה, אבל בניהם אחריהם יפרקו מעליהם עול היהודית (ג) ואין שרשיו מרובין" ואמונתו ובטחונו רפה בה' אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו" כי מצבו איתן וחזק כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו" אבל אם ההצלחה לא תאיר פנים אליו ורוח דרומית נושבת לצפון אשר מצפון זהב יאתה ונושבת מדרום לצפון הלא רע ומר גורלו יותר מהעני שלא אכל בטובה מעולם, עכדפח"ח:

ודע כי מאמר חז"ל הנ"ל מסיים ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ס"ת נביאים וכתובים" ולקמן בע"ב במעשה דר' אלעזר בר"ש שנכנס ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, מסיים ולפיכך זכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ס"ת ותפילין ומזוזית" וקצת קשה למה לא אמר כדלעיל לכתוב בו ס"ת ונביאים וכתובים וגם למה לא אמר לעיל כדלקמן לכתוב בו ס"ת ותפילין ומזוזות וצ"ע שו"ר דבעין יעקב נשמט לקמן כל מאמר ולפיכך זכה קנה וכו' וחידוש על המפורשים שלא נתעוררו בכ"ז]:

אחר כותבי ראיתי דמש"ל בשם אורח ישרים בשם חכם א', כל זה כתוב כבר בס' ערוך לגר סנהדרין דף ק"ה ע"ב. ומובא כבר בשמו בחדושי גאונים שנדפס בגליון העין יעקב לסנהדרין דף הנ"ל עיי"ש, אך יען שכבר העתקתיו לא רציתי למוחקו ובפרט מאחר דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד:

בדף כ"א ע"ב אבא אומנא הוי אתא לי' שלמא ממתיבתא דרקיעא הל יומא, ולאביי כל מעלי יומא דשבתא, ולרבא כל מעלי יומא דכיפורי, וכתב הגאון רבי הילל ל"ש ז"ל בס' מקרי דרדקי פ' אחרי וז"ל, וראיתי בס' קול יודא קושי' בשם הגאון מהו' מרדכי מקראטשין דא"כ למה התענה רבא שני ימים ביו"כ משום ספיקא. עיין (ר"ה דף כ"א ע"א) הלא הי' יכול לידע מתי יהי' יו"כ משלמא דאתי לי' עיו"כ, לענ"ד לא הבנתי קושיתו מעיקרא, משום דאם היו אומרים לו משמים שהיום בעת ששלחו לו השלום שהוא עיו"כ, אזי הי' יכול לידע שמחר יהי' יו"כ אבל תלמודן רק אמר דבכל שנה באותו יום שהוא לדידן עיו"כ אז הי' בא אצלו הבת קול של שלמא, וא"כ עדיין ספק אצלו אם הוא ביום ח' או ביום ט' תשרי עכ"ל:

בדף כ"ט אר"י ברי' דר"ש בר שילת משמי' דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, אמר רב פפא הלכך האי בר ישראל דאית לי' דינא בהדי עכו"ם באב לשתמט מיני' דריע מזלי' דישראל באדר ליזל בהדי דבריא (גירסת הראש ז"ל דתקיף) מזלי דישראל:

באו"ח סי' תקנ"א ס"א כתב המחבר משנכנס אב כו' ובר ישראל דאית לי' דינא בהדי עכו"ם לישתמיט מיני' דריע מזלי' וע"ז כתב המג"א שם סק"ב לישתמיט מיני' עד ר"ח אלול (רי"ו וכ"מ בגמ') עכ"ל, ופי' המחה"ש והפמ"ג כוונתו ז"ל מדקאמר האי בר ישראל דאית לי' בהדי עכו"ם באב לישתמט מיני' וכו' ומדנקט באב סתם משמע כל החודש אפי' אחר ט"ב יעו"ש, אמנם מרן החת"ס ז"ל בהגהותיו לשו"ע או"ח (שנדפס בשו"ע דפוס באלאבאן) כתב דכוונת המג"א ז"ל במ"ש וכ"מ בגמ' היינו משום דומיא דאדר (ר"ל כמו באדר ליזל בהדי' כל החודש ה"נ באב לשתמיט מיני' כל החודש דבחדא מחתא אמרה רב פפא) והנה לכל שני הפירושים האלו במג"א ז"ל מוכח דמרן המחבר לא ס"ל כדעת המג"א ז"ל, דהא המחבר כתב סתם ובר ישראל דאית לי' דינא בהדי עכום לישתמט מיני' וכו' והשמיט מלת "באב" א"כ ש"מ דסובר דלא לישתמיט מיני' כל החודש, אלא עד אחר ט"ב, שאז תו ליכא הך דינה דממעטין בשמחה, ומשום דומיא דאדר נמי לא שייך לומר בדעת המחבר דהרי הוא ז"ל השמיט כל הך דבאדר ליזל בהדי' דבריא מזלי ולא כתבו לא כאן ולא בהלכות מגילה, א"כ משמע מכל זה דמרן המחבר ז"ל לא ס"ל כדעת המג"א ז"ל דלישתמיט מיני' עד ר"ח אלול וע' שם בהגהות חת"ס ז"ל הנ"ל שחולק על המג"א ז"ל וסיים בזה"ל, ויותר נ"ל הא דאדר החודש כולו בשמחה הוא משום דיום ט"ו אדר הוא תחלת יום ל' ששואלים ודורשים לפני הפסח נמצא ימי פורים ופסח חבוקים זה בזה וזה לא שייך באב וזה נראה לפענ"ד אמת בעזהי"ת עכ"ל עיי"ש והנה עפ"י דבריו הקדושים מצאנו פתרון לדברי רש"י ז"ל שפירש כאן, משנכנס אדר ימי נסים היו לישראל פורים ופסח עכ"ל ותמהו עליו פסח באדר מאי עבידתי', אמנם לפי דברי חת"ס הנ"ל דימי פורים ופסח חבוקים זה בזה א"ש מאוד וב"ה תיכף עלה במחשבתי סברא זו של החת"ס ז"ל אך לפי שלא מצאתי בשום ספר הסחתי' מדעתי אך עכשיו שמצאתי סברא זו מפורש יוצא מפי ח"ס ז"ל נתתי שבח והודי' להשי"ת שכוונתי לדעת גדול כמוהו, ובגוף דברי המג"א הנ"ל ראיתי אח"כ בס' קרבן נתנאל על הרא"ש ריש פ"ד דתענית אות ד' שהביא דברי המג"א וכתב עלי' ואני אומר מלישנא דגמ' משמע עד לאחר ט"ב בלחוד דהא רב פפא אמר הלכך דקתני ממעטין בשמחה לישתמיט מיני' ואיסורא דאין משמחין אינו נוהג אלא עד אחר ט"ב, וז"ל הזוהר בפ' יתרו דף ע"ח ע"ב עשו נטל ברזא דיליה תרין ירחין תמוז אב כו' ואפי' אב לאו דילה אלא ט' יומין אינון דיליה ולא יתיר ואיתאביד ולא אישתכח עכ"ל משו"ה לישתמיט מיני' דנכרי עד ט"ב דעשו ולא צריך יותר וכן עמא דבר עכ"ל ולפענ"ד קצת קשה דהא כראה שהגמרא חולקת בזה על הזוהר הקדוש דלפי"ד הזוה"ק הוי לן למימר האי בר ישראל דאית לי' דינא בהדי עכום אפילו תמוז נמי רזא דעשו וצע"ק [ועיי"ש עוד בזוהר פ' יתרו הנל יעקב נטל ברזא דילה תרין ירחין ניסן ואייר א"כ לפי"ז הוי לן למימר אפי' בניסן ואייר ליזל בהדי עכום לשפוט יען דניסן ואייר רזא דיעקב וצ"ע]: בדף כ"ט ע"ב: אר"י אמר רב בכל יום ב"ק יוצאת ואומרת כל העולם כולו נזון בשביל. תנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובין מע"ש לע"ש:

כתב ביד יוסף שבגליון העין יעקב לכאן הא דהיה די' לו בקב לא פחות ולא יותר, משום שבקב יש כ"ד בצים וג' בצים הם שיעור סעודה אחת, נמצא יש בקב שמונה סעודות, ור"ח היה צם בכל יום, ואם כן הי' די לו, ח' סעודות, ה' לה' ימים, וג' על שבת, עכ"ל:

וק' לי היאך הי' רחב"ד רשאי לצום בכל יום, הלא אמרינן לעיל דף י"א ע"ב וכן מובא להלכה בשו"ע או"ח סי' תק"ע ס"ב ת"ח אינו רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים עכ"ל עיי"ש וצ"ע. [ובגוף המאמר אמרתי רמז חנינא בן דוסא ראשי תיבות למפרע דיו בקב חרובין]:

בדף כ"ז ע"ב אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע שמא ישראל חוטאים. לפניך, ואתה עושה להם כדור המבול כתב בהגהות הגאון מהר"ץ חיות ז"ל, צ"ע איך עלה ע"ד אברהם אבינו לחשוב זאת אחרי שכבר נשבע הקב"ה בימי נח שלא יביא עוד מבול על הארץ ואפשר דהכוונה שיעשה עמהם כלה כדור המבול אולם לא ע"י מבול מים רק ע"י מבול אש וכדומה עכ"ל:

ואני תמה שלא זכר שר גמ' דסוטה דף י"א ע"א והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא יעו"ש:

ועיין בס' עץ יוסף שעל העין יעקב סוטה דף הנ"ל שכתב דיש בזה הרבה מאמרי חז"ל הסותרים זה את זה עייש"ה. ועיין גם בשו"ת בנין ציון החדשות סי' קמ"ה וקמ"ו מ"ש בענין זה ואכמ"ל בזה:

בפסקי תוספות במסכתין סי' ח' כתב וז"ל, ת"ח כל אחד מודה לחבירו בין על האמת בין על השקר עכ"ל, והוא תמוה מאד, וגם לא:

נמצא רמז לדבר הזה לא בגמ' ולא בתוס' וכבר נתקשה בזה בתשו' חת"ס ז"ל חלק ו' סי' ס"ו ונדחק לפרשו יעו"ש, אמנם לפענ"ד נראה בפשיטות דהפסקי תוס' הנ"ל שייך למ"ש בגמ' דכאן דף ז' ע"א א"ר חמא בר חנינאי מ"ד ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו מה ברזל זה אחד. מחדד את חבירו אף שני ת"ח מחדדין זה את זה בהלכה וכתב מהרש"א ז"ל בח"א שייכות זה המאמר להכא. משום דאמרינן לעיל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו. סם המות דהיינו בלומד לקנטר כמ"ש התוס' אל תחשוב דבב' ת"ח שבא א' לסתור ולהקשות על דברי חבירו שזהו ג"כ בכלל לקנטר ושלא לשמה, דאינו כן אלא דלא באו רק לחדודי ומעלה הוא בת"ח כמו ברזל בברזל שהוא מחדד את חבירו עכ"ל:

וענין החידוד הוא כמ"ש מרן החיד"א ז"ל בפתח. עינים ריש מס' עירובין, על מאמר הגמ'. שם במחלוקת ב"ש וב"ה דיצתה בת קול ואמרה להם. אלו ואלו דברי אלקים חיים הן, ופשר דבר כתבו המפורשים דמ"ש אלו ואלו דברי אלקים חיים אין פירושו דשניהם אמת אלא להיות דאין האור ניכר אלא מתוך החושך נמצא דהסברא המנגדות תועיל להבין היטב הסברא האמיתית בעצם ומצד זה קרי בה נמי דברי אלקים חיים ולעולם דסברא אחת. אמת והסברא אחרת אינה אמת עכ"ל החיד"א ז"ל עיי"ש, וזה ענין ב' ת"ח המחדדין זא"ז בהלכה דהסברא השקריית המנגדת תועיל להבין היטב הסברא. האמיתית, ועל כן, ת"ח. כל אחד מידה לחבירו. (ומודה דכאן אינו מענין הודאה, רק הוא מענין נתינת תודה כמו מודים אנחנו לך וכו' כ"ז שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך וכו') ר"ל כל אחד נותן תודה לחבירו, בין על סברת אמת ובין על סברת שקר המתנגדת לסברתו, וז"כ מ"ש הפסקי תוספות, ת"ח כל אחד מודה לחבירו בין על האמת בין על השקר, לפי שע"י סברת שקר ניכר ומובן היטב הסברא האמיתית, וא"ש נכון מאוד בעזהי"ת:

בדף כ"ה ע"א בעובדא דר"א בן פדת דאמר לי' הקב"ה ניחא לך דאחריב עלמא והדר אבריי' ואפשר דמברית בשעתא דמזוני, ואמר לי' ר"א בן פדת שני דחיי (שחייתי כבר) נפישי, או דחיינא (שאני עתיד לחיות), ואמר לי' הקב"ה דחיית (פירש"י מה שכבר חיית מרובים ממה שאתה עתיד לחיות), ואמר ר"א בן פדת אי הכי לא בעינא פירש"י דתיחרבי לעלמא) כתב בס' בית שמואל אחרון פ' תולדות בשם זקינו רבינו מהר"ם לובלין ז"ל שפירש דהנה איתא בגמ' רפ"ד. דעירובין שלשה דברים מעבירין על דעת קונו, ואחד מהם עניות, ובודאי ר"א לא הי' חושש על פרנסה רק שהי' ירא שלא יעבירו העניות על דעת קונו, ואיתא בגמ' כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, לכך כשאמר לו הקב"ה, דנפישי יומי דחיית כבר, א"כ מובטח שלא יעבור על דעת קונו, לכך אמר אי הכי לא בעינא ע"כ דפח"ח. (שו"ר באהבת איתן שבגליון העין יעקב שכ' ג"כ כזה ולא. ידע שכבר קדמו בזה רבינו מהר"ם לובלין ז"ל:

תם ונשלם בעזרת ה' מסכת תענית:

והוא ישמיענו ברחמיו שנית:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני על השס חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה