ילקוט הגרשוני על השס חלק א· רבי גרשון שטרן
ילקוט גרשוני השמטות וחידושים
בסוגיא דשמא יעבירנו בדף ד' ע"ב דכ"ע מיהא מגילה בשבת לא קרינן מ"ט אמר רבה כו' גזירה שמא כו' וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ד"א ברה"ר וה"ט דשופר וה"ט דלולב, ורב יוסף אמר מפני שעיניהן של עניים נשואות למקרא מגילה תניא נמי הכי וכו' ופירש"י נשואות כו' לקבל מתנות האביונים ואי אפשר בשבת במג"א סי' תרפ"ח סוף סק"י כתב, ועכ"פ מתנות לאביונים הוא ביום קריאת המגילה כדאי' בגמ', ובמחצית השקל לשם כתב, כדאי' בגמ' על הא דאין קורין המגילה בשבת חמר רבא הטעם גזירה ש"י ד"א ברה"ר וה"ט דשופר וה"ט דלולב ורב יוסף אמר מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה שיודעים שבעת קריאת המגילה ניתני' מתנות לאביונים וא"כ כשיקראו בשבת לא אפשר לשלוח מתנות בשבת ששולחי' עפ"י הרוב מעות יצטערו העניים אף שיודעים שהיום גורם מ"מ או יתייאשו מן המתנות או מ"מ הו"ל תוחלת ממושכה מחלת לב ותניא כוותי' דרב יוסף משמע דהכי קיי"ל אף דכללא רבה ור"י הלכתא כרבה מ"מ מדתניא כוותי' דר"י ראוי לפסוק כמותו וגם אפשר דרבה מודה בזה לר"י ואמר טעם שמא יעבירנו שהוא טעם כולל גם לשופר ולולב וכדסיים רבה וה"ט וכו' עכ"ל:
והנה עיין בראש הספר בית יצחק על מס' מגילה בהסכמת הגאון האדיר מהו' שלום מרדכי הכהן זצ"ל אבדק"ק ברעזאן יצ"ו מביא בשם הרבה ראשונים ואחרונים ז"ל דחיוב קריאת המגילה דהוא מדברי קבלה כדברי תורה דמי, ומתרץ בזה שהקשה בשו"ת שבאבני מילואים סי' ז' דלפמ"ש התוס' ביצה י"ח ואס"ז שם דבולד הטומאה שהוא דרבנן אינו להוט להטבילו לכן ל"ג שמא יעבירנו א"כ במגילה דרבנן אמאי גזרו, ולפמ"ש איש דד"ק כד"ת דמי, וע' פמ"ג או"ח סי' ס' בהא דשמע קול מגילה אם כיוון לבו יצא שהקשה דהא בדרבנן א"צ כוונה כמ"ש הרדב"ז ומג"א שם ותירץ דד"ק כד"ת דמי וזהו כמ"ש, אך לפי"ז קשה לפמ"ש הטו"א מגילה דף ד' ונוב"י מהד"ק חא"ח סס"י מ"א דבלילה הוי רק מדרבנן א"כ יקראו בשבת בלילה דליכא למיגזר בזה ולפמ"ש התוס' מגילה ד' דבמילה ל"ג שמא יעבירנו שאין אדם מל אא"כ הוא בקי וביו"ד סי' רס"ו מבואר דבפעם א' מקרי בקי א"כ כשיקראו בלילה כבר יהיו בקיאים ושוב יהי' מותר להם לקרות גם ביום עכ"ל:
אמנם לפי"ד מחצה"ש הנ"ל דרבה מודה לר"י אולי י"ל דגם ר"י מודה לרבה (ובאופן אחר ממ"ש המחצה"ש) ושני הטעמים צריכי ושייכי אהדדי, דטעם שמא יעבירנו לחוד לא מספיק משום דקשה כנ"ל דקריאת המגילה בלילה אינו אלא מדרבנן א"כ יקראו בלילה דליכא למגזר בי' וכבר יהיו בקיאים ומותר להם לקרות גם ביום, אמנם בלילה דל"ה אלא מדרבנן לזה מספיק טעם שעיניהם של עניים נשואות וכו' דכשיקראו מגלה בלילה תיכף יתייאשו העניים מן המתנות דביום השבת אי אפשר לתת מתנות לאביונים או מ"מ תוחלת ממושכה מחלת לב כמ"ש מחצה"ש הנ"ל, ואף דטעם זה הוא חלוש קצת ואין סברא לדחות מפני זה קריאת המגילה בזמנה, מ"מ קריאה דלילה דחיובו רק מדרבנן לזה מהני גם טעם חלוש כזה לדחותו, אך כ"ז בקריאה דלילה אבל בקריאה דיום דהוא מד"ק וכד"ת דמי אין סברא כלל לדחות חיוב של תורה בזמנו מטעם חלוש הנ"ל, לזה אמר רבה דבזה דהוי כדאורייתא א"כ שפיר בהול לקיימו ושוב איכא למגזר שמא יעבירנו, ובזה גם רב יוסף מודה, ומיושב בזה קושי' התוס' דהא בשופר ולולב עכ"ח הטעם משום ש"י א"כ אמאי הוצרך ר"י לטעם שעיניהם של עניים וכו' ולהנ"ל ניחא דצריך הטעם כדי לדחות קריאת מגילה דבלילה דאינו אלא מדרבנן ול"ש הטעם דש"י וא"ש ודו"ק:
והנה במס' סוכה מ"ב ע"ב בהא דא"ר דאין נוטלי' לולב בשבת משום גזירה שילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר פירש"י שילך ללמוד נענועו או ברכתו ע"ש והקשה בתשו' שואל ומשיב מהדורא רביעאי ח"א סי' ה' לפי"ז גם בליל יו"ט ראשון דפסח שחל להיות בשבת נגזור שלא יאכל מצה משום שילך אצל בקי ללמוד הברכה ויעבירנה ד"א ברה"ר (וע' בלקוטי שלמה לשם שתי' דבברכת לולב כמה דינים שיברך עובר לעשייתן באופן שלח יצא תיכף בהגבהה משא"כ במצה ע"ש), ובשדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' י"ד אות ו' הביא בשם הגאון העמק שאלה (פי' על השאלתות) בפ' ויקהל בשאלתא לפורים אות כ"א וז"ל, מה שלא אסרו מצה ומרור בפסח שחל להיות בשבת משום גזרה דרבה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר כשופר ולולב הוא משום שאין דרך לצאת בלילה ומה שאסרו קריאת מגילה הוא משום קריאה דיממא עכ"ל אמנם לפי הנ"ל אין דבריו מספיקים ליישב הקושי' דהא:
כיון שאין דרך לצאת בלילה א"כ בלילה ליכא למיגזר ש"י א"כ קשה כקושי' הגאון מברעזאן ז"ל יקראו המגילה בליל שבת וכבר יהיו בקיאים ושוב יהי' מותר להם לקרות גם ביום, אמנם לפי מ"ש דבקריאה דלילה גם רבה מודה לטעמא דר"י משום שעיניהם של עניים נשואות וכו' א"ש דברי העמק שאלה הנ"ל דהא דגזרו במגילה הוא משום קריאה דיממא, אלא דבגוף דבריו שאין דרך לצאת בלילה כבר שדי בי' נרגא בקונטרס וילקט יוסף (משנת תרס"ב) דף ו' דניהו דלאו אורחא בסתמא למיזל בלילה אבל כאן משום צורך גדול ובהילות המצוה דמצה לא יחוש מלילך גם בלילה, ובדרך הפלפול י"ל דהנה הפנ"י בביצה דף י"ח חקר על הגזירה דש"י אם חיישינן שישכח שהוא שבת או שסבור שמותר להעביר ד"א ברה"ר כן ישכח תקנתן שאסרו מצד שמא יעבירנו וכתב בלקוטי שלמה ר"ה דכ"ט דהאחרונים תירצו עפ"י סברת הר"ן ברפ"ג דר"ה (וז"ל שם וא"ת מ"ש הני דגזרי' ומ"ש מילה דשריא בשבת ולא גזרי' שמא יעביר תינוק או אזמל ד"א בר"ה י"ל דהני שאני לפי שהכל טרודין בהם ולא מדכר חד אחבריה משא"כ במילה ואע"ג דגזרי' בהזאת טמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח כדאי' בפסחים דף ס"ט התם ה"ט דנהי שאין הכל טרודין בהזאה הרי כולם טרודים בפסחיהם ולא מדכרו לי' עכ"ל) א"כ אם לא הי' תקנה לאסור מגזירה דש"י אז הי' כל העולם טרודין במצוה ולא יזכירוהו אבל השתא דכבר איכא תקנה לאסור משום ש"י א"כ כבר כ"ע אין טרודין ואם ע"ה או אדם פרטיי ישכח התקנה שאסרו מצד שמא יעבירנו הרי האחרים שאינם טרודין יזכירוהו ושפיר הועילו חכמים בתקנתן, וכן הביא בס' עט סופר ח"א דף מ"ח בשם בנו הב' מופלג כ"ה שמעון נ"י (כעה הוא הגאבד"ק פאקש יצ"ו) יע"ש:
א"כ התינח ביום שדרך בני אדם להיות ברה"ר שפיר י"ל שיזכירוהו אבל במצה דהוא בלילה שאין דרך בני אדם לצאת א"כ א"א לגזור שמא יעבירנו כקושי' פנ"י לאמת דמאי יועילו חכמים בתקנתן דכמו שישכח שהיום שבת כן ישכח גם תקנתן שאסרו מצד שמא יעבירנו, ואין לומר דאחרים שאינם טרודין יזכירוהו. דהא בלילה כל א' הוא בבית, ואין דרך בני אדם לצאת לר"ה א"כ אין מי שיזכירוהו ולכך לא גזרו כלל שמא יעבירנו וא"ש ודו"ק אלא דקשיא לי על תי' האחרונים הנ"ל מה יענו להא דאסרו הזאה לטמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח שחל להיות בשבת מגזירה דשמא יעבירנו כדאי' בפסחים דף ס"ט דכאן הדק"ל דאם ישכח שהוא שבת כן ישכח גם תקנתן שאסרו מצד שמא יעבירנו, וכאן אין לומר דאחרים שאינם טרודין יזכירוהו, ז"א דהא כתב הר"ן ז"ל דאז כולם טרודים בפסחיהם ולא מדכרו לי':
וכן קשה מטבילת כלים בשבת ערב הרגל שאסרו מצד שמא יעבירנו, דאם ישכח שהוא שבת כן ישכח תקנתן שאסרו משום זה, ואין לומר דאחרים יזכירוהו, דהא יש לחוש שיטביל הכלים בלילה ואז אין מי שיזכירו דהא אין דרך בני אדם לצאת בלילה כנ"ל וצ"ע: ואגב ראיתי בס' עט סופר ח"א דף מ"ב ע"ג שכתב, לכאורה צע"ג לפי הר"ן דלא גזרי' במילה יען שאחרים יזכירוהו, א"כ קשה למה תנן שבת דף ל"ד ספק חשיכה אין מטבילין, בשלמא ביו"ט אם הי' מותר לטבול וכל ישראל חייבים לטהר ברגל אפי' כלים מצוה לטהרם עיי' שמ"ק א"כ כל ישראל טרודי' שפיר חיישי' שמא יעבירנו כי מי יזכירו כיון שכל אחד טרוד. אבל בשבת כל השנה אם יש לאדם פרטיי כלי לטבול למה אסור לטבול כי העולם אינו טרוד ושפיר יזכירוהו, הקשיתי לכמה גדולי ישראל ואין פותר אותו עכ"ל:
ותמה תמה אקרא איך נעלים ממנו ומכל הני גדולי ישראל דברי הצל"ח ז"ל לפסחים דף ס"ה ע"ב ברש"י ד"ה הזאה הוכיח וכו' שכתב, דגבי טבילות כלים בשבת לא הי' שייך לגזור שמא יעבירנו שאם הוא טרוד להטביל שאר העם אינן טרודים ויזכירוהו אלא דגם רבה שם במס' ביצה סובר טעמא דרבא דמחזי כמתקן ולכך אסור בכל שבתות השנה אלא שבשבת ערב הרגל הי' ראוי להתיר משום טהרת כלים ליו"ט שחייבים לטהר ברגל ולא לחוש לשבות קל דמתקן אלא שאז הכל טרודים בטבילה שכל א' מטהר כליו לרגל ויש חשש שמא יעבירנו שהרי הכל טרודים ואין מי שיזכירנו ולפי שגם ביה לא סגי בחשש דשמא יעבירנו לחוד לכן לא חשבי' בהדי אינך למימר והיינו טעמא דטבילת כלים עכ"ל הזהב, ובזה לא קשה מידי קושי' העט סיפר ז"ל:
ובספרי הקטן "פני המלך" על הרמב"ם (שכתבי בימי ילדותי) בפי"ז מה' לולב ה"ח כתבתי בזה"ל:
בהא דפירש"י סוכה מ"ב סע"ב שמא ילך אצל בקי ללמוד נענועו או ברכתו ויעבירנו ד"א בר"ה וכן לשון הרע"ב ז"ל פ"ד דסוכה מ"ב גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד הברכה או סדר הנענועים ויעבירנו ד"א ברה"ר, מובא בשו"ת שואל ומשיב מהדור' ד' ח"א סי' ה' להקשות דא"כ אמאי לא אסרו אכילת מצה בליל פסח שחל להיות בשבת מצד שמא יעביר המצה ד"א בר"ה וילך אצל בקי למוד הברכה, והנה חכם אחד רצה לתרץ דלא חיישי' שיעביר יותר ממה שצריך להמצוה ואכילת מלה הוא בכזית ובזה עדיין לא עבר על איסור שבת דשיעור הוצאת שבת בכגרוגרת, ולא נהירא לי דכיון שבהול לקיים המצוה לא יצמצם ואתי להעביר כגרוגרות או עוד יותר מכגרוגרות, ע"כ נלע"ד דדוקא בלולב דיש ספק בזאת הברכה אם מברכים על הלולב או על שאר ג' מינים הנלקחים עמו שם חיישי' שילך אצל בקי ללמוד הברכה על איזה מהם מברך, וכדמקשה באמת בגמ' סוכה דף ל"ז ע"ב מ"ט מברכינן אלולב ומשני הואיל ומינו גבוה בכולן, ע"כ כיון דלאו כ"ע גמירי תי' הש"ס הנ"ל חיישי' שילך ללמוד כיצד מברכין על הלולב, אבל באכילת מצה שאין שום ספק בברכה לא חיישי' שילך ללמוד הברכה מאחר דאין לו במה להסתפק וק"ל, ואחר ימים רבים מצאתי בפני יהושיע סוף מס' סיכה ד"ה פיסקא וכו' שכתב ג"כ כדברינו וז"ל הטהור:
דדוקא בלולב דאיכא ד' מינים אפשר דאין הכל בקיאין דאל"כ כל מצוה הצריך ברכה יהי' אסור לעשות בשבת עכ"ל:
והיום בפתחי ספרים מצאתי בהקדמה לס' חמדת ישראל מהגאון מהו' מאיר דן פלאצקי נ"י אבדק"ק דוואהרט יצ"ו שהעיר בדבר חדש עפי"מ שאחז"ל בסוטה דף ל"ז ע"א ת"ר ברוך בכלל וכו' ללמוד וללמד לשמור ונעשות הרי ארבע ועיין שם ברש"י ז"ל בזה"ל כל המצות כולן טעונות ארבעה אלה ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכתיב ולמדתם אותה את בניכם הרי כאן ארבעה מצות לכל מצוה עכ"ל מבואר מזה דחלק הלימוד של המצוה הן מה שלומד לעצמו הן מה שלומד לבניו ולתלמידים הוא חלק מחלקי המצוה ובלעדי הלימוד לא קיים המצוה בשלימות וכו' ובדרושים כתבנו עפ"ז לתרץ קושית המחברים שהקשו לדעת רש"י ז"ל דהא דגזרי' שמא יעבירנו בלולב הוא דחיישינן שמא ילך אצל בקי ללמוד נענועו או ברכתו א"כ גבי מצה נמי נגזור שמא יעבירנו ד"א בר"ה וכשל יום הא' של פסח בשבת יהי' אסור לאכול מצה, ואמרנו לתרץ דהנה באמת תמהו הראשנים על הא דעקרו חז"ל ד"ת מצד גזירה שמא יעבירנו איך עקרו חכמים ד"ת לגמרי מצד גזירה לכן נראה דבאמת חז"ל לא עקרו לגמרי כוין דיש למצוה גם חלק הלימוד וחז"ל לא עקרו אלא חלק העשיי' אבל חלק הלימוד השארו א"כ לא עקרו מצוה זו לגמרי ואין זה עקירת מצוה מה"ת לגמרי כיון דיכול לקיים המצוה בחלק הלימוד, ומעתה י"ל דזה דוקא בלולב ושופר דאינו נוהג בנשים וא"כ אפי' אי עקרינן המצוה לא מעקרא לגמרי דעדיין נשאר חלק הלימוד לכן עקרו חז"ל מצד גזירה ש"י, משא"כ מצה דגם נשים חייבות בה ובהם לא שייך חלק הלימוד דהא נשים פטורת מת"ת א"כ אם נבוא לגזור שמא יעבירנו יהי' המצוה נעקרה לגמרי מנשים וזה לא רצו חכמים ולמעקרה מאנשים ולא מנשים בוודאי אין סברא כלל לכן במצה לא גזרו חכמים שמא יעבירנו עכ"ד ודפח"ח:
אמנם יש לפקפק דא"כ אמאי גזרו חכמים ש"י במגילה בשבת הא נשים ג"כ חייבות במקרא מגילה ואיך עקרו חז"ל המצוה לגמרי מנשים ואין לומר דמגילה רק מדרבנן ואין זה עקירת ד"ת ז"א דכבר כתבתי לעיל דמגילה הוא מדברי קבלה וכד"ת דמי, אך י"ל דאע"ג דהוא כד"ת מ"מ אינו ד"ת ממש ואין זה נחשב עקירת ד"ת ויתכן עוד יותר לפמ"ש הגאון מברעזאן זצ"ל בהסכמתו לס' בית יצחק על מס' מגילה בשם הטו"א דנשים לכ"ע חייבות במקרא מגילה רק מדרבנן א"כ בנשים לא עקרו חז"ל ד"ת מצד ש"י דהא בנשים לכ"ע מקרא מגילה רק מדרבנן משא"כ במצה דנשים חייבות מדאורייתא לא רצו חכמים לעקור ד"ה לגמרי מנשים ולכן לא אסרו גם לאנשים וא"ש:
אמנם עדיין קשה אליבא דרב אחא בר יעקב דס"ל בפסחים ק"כ ע"א דעצה בזמן הזה דרבנן עיי"ש א"כ אמאי לא אסרו חכמים אכילת מצה בליל פסח שחל להיות בשבת מגזירה דש"י ואין לומר דלא רצו חכמים לעקור ד"ת לגמרי מנשים דהא לראב"י עצה בזה"ז רק מדרבנן ואין זה עקירת ד"ת כלל, מיהו י"ל דבאמת גם במגילה לא הוי גזרינן ש"י כיון שהוא מדרבנן ובדרבנן אינו בהול כ"כ ולא אתי לעבורי ד"א בר"ה, רק לפי דקריאה דיממא הוא מד"ק וכד"ת דמי לכך שפיר גזרי' וכמש"ל בשם הגאון מברעזאן זצ"ל, אמנם במצה בזה"ז דהוי לראב"י רק מדרבנן באמת לא שייך כלל לגזור שמא יעבירנו דבדרבנן אינו בהול לקיימו ולא אתי לעבורי ד"א בר"ה וא"ש:
והנה בעת כותבי נפל במחשבתי ליישב קושי' זו די"ל דלכך לא גזרו חכמים במצה שמא יעבירנו משום דחששו חז"ל דנפיק מיני' חורבא דמחמת זה אתו למיטעי דמותר גם לאכול חמץ דהא חזינן בפסחים כ"ח ע"ב דר"ש דריש היקשא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ עיי"ש והגם דאנן לא קיי"ל כן מ"מ איכא למיחש שיבואו לטעות אם יאסרו חכמים אכילת מצה בשבת ויאמרו בשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ ויבא מזה איסור אכילת חמץ בפסח שהוא בכרת ולכך לא גזרו בזה חכמים דדוקא בשופר ולולב דליכא אלא ביטול מצוה בשוא"ת שם הוא דגזרו כמבואר ביבמות צ' ריש ע"ב אבל היכא דע"י ביטול מצוה יכול לבוא לידי עקירת דבר מה"ת בקום ועשה כגון הכא במצה בכה"ג לא מצינו בשום מקום דגזרו וא"ש ודו"ק:
ובעסקי בענינים אלו ראיתי למורי הגאון ז"ל במהר"ם שיק לתרי"ג מצות מצוה ת"ו שכתב וז"ל:
והנה הר"ן ר"פ לולב וערבה כ' לפרש דברי הרי"ף רפ"ק דמגילה דלכך חששו לשמא יעבירנו בשופר אע"ג דהוי מ"ע מה"ת הואיל ואינם בקיאין בקביעא דירחא ואפי' במקום הוועד רוב פעמים לא ידעו ביום ראש השנה עד סוף היום אם יבואו עדים עיי"ש והמעיין הקשה מתענית דף י"ד סע"א דפריך שופרות בשבת מי שרי אע"ג דהוי מ"ע ושם לא שייך דלא בקיאי בקביעא דירחא עיי"ש עכ"ל וע"ש מ"ש מורי הגאון ז"ל בזה ולפענ"ד פשוט דהא דפריך בתענית דף הנ"ל שופרות בשבת מי שרי, לאו מכח גזירה דשמא יעבירנו פריך הכי, רק מכח דהוי חכמה ואסור משום שבות יען דהוי מעשה חכמה וכמ"ש התוס' בר"ה דף כ"ט ע"ב ד"ה רדיית הפח (ועיין במהרש"א לשם) וכ"כ עוד בחולין דף פ"ד ע"ב סד"ה תקיעת שופר וכו' ע"ש וראי' לדברי ממ"ש בביאור הגר"א ז"ל לאו"ח סי' רפ"ח ס"ח שכ' שם המחבר אין מתענין על שום צרה וכו' וכתב ע"ז הגר"א ז"ל אין מתענין מדפריך בתענית י"ד א' שופרות בשבת כו' אף שאינה רק חכמה כו' כ"ש תענית עכ"ל הגר"א ז"ל עיי"ש) וטעמו של דבר מבואר במסכת תענית פ"ג משנה ז' דשם כתב הרע"ב ז"ל והלכה שאין תוקעים עליהם בשופר או בחצוצר' בשבת, וע"ז כתב התוי"ט שם וז"ל ומ"ש הר"ב דהלכה שאין תוקעין בחצוצרות כו' פי' המגיד שאין תקיעתן דבר ברור שיציל ע"כ יעוש"ה א"כ קושי' המעיי"ח מעיקרא לק"מ (ואפי' לפימ"ש הר"ן ברפ"ק דשבת גבי הדביק פת בתנור וכו' בדעת הרי"ף ז"ל דרדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו אלא עובדין דחול נינהו יעוש"ה מ"מ פריך שפיר ושופרות בשבת עי שרי מטעם שאין להתיר עובדא דחול בכה"ג שאין התקיעה דבר ברור שיציל וכמ"ש התוי"ט בשם המגיד ז"ל כנ"ל ברור):
והנה בסה"ק ערבי נחל עה"ת פ' אמור (בדרוש לר"ה שחל להיות בשבת) הביא קושיית המפרשים על הא דאחז"ל בר"ה כ"ט ע"ב כתוב א' אומר זכרון תרועה וכתוב א' אומר יום תרועה כאן בר"ה שחל בחול וכאן בר"ה שחל בשבת דאין תוקעין בשופר ולז"א זכרון תרועה והקשו המפרשים כיון דמיירי הכא בשבת למה קאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו הא בלא"ה אסור במלאכה מכח שבת והיא באמת קושיא אלימתא עכ"ל (וע"ש שמתרץ בדרך מוסר אגדיי) והנה באמת בגמ' דידן מסיק דהא דאין תוקעין בשבת הוא רק מגזירה דרבנן דגזרו שמא יעבירנו ד"א בר"ה אמנם קושי' המפרשים הנ"ל נשארה בתוקף עוז על תלמוד ירושלמי בר"ה שם דלא מדכר כלל לטעמא דש"י ומסיק באמת דהא דאין תוקעין בשבת הוא משום קרא דכתיב שבתון זכרון תרועה ומשו"ה בשבת מזכירין אבל לא תוקעין וע"ז קשה קושי' המפרשים הנ"ל א"כ כיון דמיירי קרא בשבת למ"ל דכ"ר כל מלאת עבודה לא תעשו הא בלא"ה אסור במלאכה מכח שבת, ואמרתי ב"ה ליישב בדרך תפשוט דהנה הרמב"ם בפי"ז מה' איסורי ביאה ה"ח פוסק דאין איסור חל על איסור אלא בכולל או במוסיף או באיסור בת אחת וא"כ לפי"ז יו"ט שחל בשבת אין חל איסור יו"ט על שבת דהא אינו לא כולל ולא מוסיף ורק מטעם דחלים שניהם בבת אחת י"ל דשפיר חל יו"ט על שבת, רק לפי הסברא שמובא ברש"י חולין ק"א ע"ב בד"ה שלח רבין, דשבת חשיב לה כקודמת משום דקביעא וקיימא ויהכ"פ חשיב אחרון משום דבי דינא מקדשי לי', י"ל דה"ה יו"ט שחל בשבת לא הוי איסור בת אחת, אך באמת כבר דחה רש"י ז"ל שם סברא הנ"ל, וכן הוא במסקנא למאי דמסיק רבא סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קאתו (ועיין בתוס' שם ד"ה רע"ק) מבואר דשבת ויהכ"פ חשיב איסור בת אחת וממילא ה"ה שבת ויו"ט) וכן מבואר ברש"י פסחים מ"ז ע"ב בד"ה וכלאים בכרם, ושבת לא תנא וכו' וכתב בס' שעה"מ בפ"א מה' שמיטה ויובל ה"א בכוונת רש"י ז"ל דקשיא לי' אמאי לא תני שבת ויו"ט וליהני חייב עליו משום ט' לאוין ותריץ יתיב דבשבת ליתי' למלקות כלל משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד עיי"ש) והשתא י"ל על דרך שכתב בס' יריעות שלמה יו"ד סי' יו"ד) ומובא בעץ סופר ח"ב דף נ"ג ע"ד) על קושי' התוס' פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה רבה וכו' על הא דאמרי' (בשבת צ"ה ע"א) הרודה חלת דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו"ט לוקה, אמאי לוקה נימא הואיל אי מקלעי לי' אורחים ותירץ דמיירי ביו"ט שחל בשבת דאם שגג בשבת חייב חטאת ואם הזיד ביו"ט חייב מלקות דחייבי מיתות שוגגים חייבים במלקות ולא שייך הואיל דהא בשבת מיירי, ולשון הברייתא שגג בשבת והזיד ביו"ט מורה כן עכ"ל ודפח"ח ש"י: מעתה י"ל הכא דכתיב שבתון זכרון תרועה ומיירי ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, סד"א דלא חל כלל איסור יו"ט על שבת כסברא הנ"ל המובא ברש"י חולין ק"א דשבת חשיב לה כקודמת משום דקביעא וקיימא ויו"ט חשוב אחרון משום דב"ד מקדשי לי' וא"כ לא הוי איסור בת אחת. לכך קמ"ל קרא כל מלאכת עבודה לא תעשו אף דבלא"ה כבר אסור במלאכה מכח שבת מ"מ אסור ג"כ במלאכה מכח יו"ט דשבת וי"ט בהדי הדדי קאתו וחל שפיר יו"ט על שבת מכח איסור בת אחת, ונ"מ לחייבו מלקות על יו"ט היכא דשגג בשבת והזיד ביו"ט דחייבי מיתות שוגגים חייבים במלקות כנ"ל, וא"כ שפיר איצטריך קרא דכל מלאכת עבודה לא תעשו דלולי הקרא הו"א דשבת ויו"ט ל"ה איסור בת אחת כסברא הנ"ל המובא ברש"י, לכך קמ"ל קרא דז"א כי שבת ויו"ט הוי איסור בת אחת וחלים שניהם, ואם שגג בשבת והזיד ביו"ט חייב מלקות על לאו דכל מלאכת עבודה לא תעשו האמור בכל יו"ט והה"ד ביו"ט שחל בשבת וליכא מידי דלא רמיזא אורייתא וא"ש ודו"ק:
אמנם אי קשיא הא קשיא לשיטת הירושלמי דנקיט למסקנא תירוץ ר"ל בר חמא דטעם דבמקדש היו תוקעין אבל לא במדינה הוא מדכתיב זכרון תרועה ויום תרועה אבל במקדש היו תוקעין דכתיב גבי יום תרועה והקרבתם [צ"ל ועשיתם עולה עיין בפי' מהרז"וו במדרש רבה פ' אמור] במקום שהקרבנות קרבים שם לעולם יהיה יום תרועה יעו"ש, א"כ כיון דמדאורייתא אין תוקעים בשבת היאך תיקן ר' יוחנן בן זכאי, אחרי החורבן לתקוע בכל מקום שיש בו ב"ד הא אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בקו"ע כמבואר ביבמות דף פ"ט וכיון שהתורה אסרה לתקוע בשבת איך תיקן ריב"ז לתקוע לעקור דבר מה"ת בקו"ע (וכן הקשה הגאב"ד דק"ק ה' מאדע מהו' מרדכי ליב ווינקלער נ"י כמובא בו"שת בית שערים למו"ח הגאון זצ"ל חאו"ח סי' רפ"ה ובקונטרס תל תלפיות מחברת י"ד משנת תרס"ו צד ב' ועיין שם בצד ל"ה בשם חכם א' שכבר קדמו בקושיא זו היפה תואר פ' אמור פכ"ט עי"ש ובס' מפלגי ראובן לי"ה כ"ט בזה והספרים הללו אינם תח"י והוא באמת קושיא אלימתא) ולחומר הנושא נלע"ד ליישב דתקנת ריב"ז לתקוע בכ"מ שיש בו ב"ד מיוסד על טעם הירושלמי דבמקדש היו תוקעים מדכתיב גבי יום תרועה ועשיתם עולה במקום שהקרבנות קרבים שם לעולם יהיה יום הרועה, ועל סמך זה התקין ריב"ז משחרב ביהמ"ק לתקוע בכ"מ שיש בו ב"ד, והוא עפימ"ש רש"י ז"ל בחומש ר"פ משפטים ולמה נסמכה פ' דינין לפ' מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח עכ"ל, וכתב בס, כתב סופר עה"ת לשם, נ"ל להסביר בטוב טעם ודעת עפימ"ש רש"י לעיל ס"פ יתרו דמזבח עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים היינו כיון שע"י מזבח מתכפר להם עונותם נעשה שלום, והנה קרבנות מכפרים על השוגגי' ולא על המזידי' והנה אמרו ז"ל כשיש דין למטהאין דין למעלה וכשאין דין למטה יש דין למעלה, והכלל כ"ז שיש תוכחה בעולם והדייני' מענשי' לע"ע אז ה' מתנהג בחסד עמנו, אבל כשאין דין ומשפט יעמיד ארץ, וכתיב בשופטי' לא תחמול ולא תכסה ולא תשא פני' ונ"ל דלכן נקראים דייני' אלקי' עד האלקי' יבא דבר שניהם כי צריכי' לעשות דין ולא לרחם, ואומר דזהו סמיכת הדייני' אצל המזבח כמו המזבח עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כן הדייני' כשעושי' דין למטה אין דין למעלה ועושי' שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומכפרי' על המזידי' וז"ש ואלה המשפטים דקאי אדלעיל שיש עוד כפרה על המזידי' להציל מעונש שמים ולתווך השלום ע"י המשפטים ודיני' שלום על ישראל וק"ל עכ"ל הזהב וממילא כשם שבזמן שביהמ"ק קיים היו תוקעים בשבת במקדש במקום שהקרבנות קרבים, כן משחרב ביהמ"ק יש לתקוע בשבת בכל מקום שיש בו ב"ד, דהרי הדייני' שעושים דין למטה עושים אותו הפעולה אחרי החורבן ממש כאותו הפעולה שעתו הקרבנות בזמן שביהמ"ק קיים, וממילא כמו שתקעו בשבת במקדש במקום שהקרבנות קרבים, כן נמי יש לתקוע בשבת בכל מקום שיש בו ב"ד דשם נמי הקרבנות קרבים דהא מה שעשו הקרבנות ופעלו לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אותה הפעולה ממש נעשה בכל מקום שיש בו ב"ד ולכך שפיר התקין ריב"ז לתקוע בכ"מ שי"ב ב"ד ואין זה עקירת דבר מה"ת וא"ש ודו"ק:
ועיין בטור או"ח ס' תקפ"ח שכתב ורי"ף היה תוקע בבית דינו וכו' ולא נהגו כן שכל המפורשים פי' ב"ד של כ"ג שהן סנהדרי קטנה עכ"ל ודו"ק: בדף ז' ע"ב אמר רבא מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי עיין מ"ש בזה לעיל במס' ברכות דף ל"ד ע"ב ותמצא נחת. והנה כעת הראו לי בספר האשכול הלכות חנוכה ופורים שכתב פי' שהי' לקדמונים שיר ובסיום החרוזים אמרו פעם אחד ברוך מרדכי ופ"א ארור המן. פ"א ברוכה אסתר ופ"א ארורה זרש, ומי שאינו בישוב הדעת כל עיקר בקל יוכל להחליף עכ"ל:
ובספר אמרי נועם על מועדים להגאון מ' מאיר הורוויץ אבד"ק דזיקוב זצ"ל כתב וז"ל:
ולכאורה יפלא אשר חלילה ישתכר עצמו להחליף ארור לברוך שיאמר ארור מרדכי חלילה, ונ"ל בדרך צחות כי מצינו במלכים א' קפיטל כ' ובן הדד שותה שכור בסוכות כו' ויאמר אם לשלום יצאו תפשום חיים ואם למלחמה יצאו חיים תפשום והענין אחד הוא רק מחמת שכרות לא הי' ידע להבחין דבריו והקדים המאוחר בשינוי לשונות, כמו כן בפורים אף דמהראוי לומר מקודם ארור המן כמו שהוא הנוסח שלנו בכדי לסיים בטוב ברוך מרדכי, עכ"ז אם ישכר א"ע לא ישכר עצמו יותר מדאי רק בזה שלא ידע איזה להקדים ואיזה לאחר ולהקדים ברוך מרדכי לארור המן כמו שמצינו בזה השכור שהוא בן הדד שלא שינה תוכן הענין רק שהקדים המאחר ופעם אמר בכה ופעם בכה אבל תוכן כוונת הענין הי' אחד כי גם אליו ראוי הי' לסיים בתיבת חיים כמו שאמר בראשונה תפשום חיים רק מחמת שכרות שינה בלשונו עכ"ל הטהור:
וז"ל:
השמטות בדף י"ג ע"ב הפיל פור הוא הגורל, תנא כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבז' באדר מת ובז' באדר נולד עכ"ל הגמ' והדקדוקי' ידועים ונלע"ד לפרש עפ"י מ"ש בסה"ק ערבי נחל עה"ת פ' כי תבא בפ' גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם כו' ונשארתם במתי מעט כו' חיבור ב' פסוקים אלו יראה דדרשו רז"ל גם כל תלי זו מיתת צדיקים והנה ארז"ל שאין צדיק נפטר עד שנולד צדיק אחר דוגמתו כמש"ה וזרח השמש ובא השמש ביום שמת רבא נולד רב אשי וא"כ לכאורה אין כ"כ רעה במיתת הצדיק אל הנשארים כיון שעכ"ח אותו היום בא דוגמתו לעולם, אכן מסתבר דהא דאמרינן וזרח השמש כו' היינו אם נפטר הצדיק לכפר על הדור שלא יבא הפרעניות א"כ יש בזה הגנה כפולה שזה שמת מיתתו מכפרת ומגין מהצרה וזה שנולד הוא מגין ג"כ' משא"כ כשנפטר הצדיק כדי שלא יראה הרעה ח"ו, מסתברא דלא בא צדיק אחר לעולם דהרי על הראשונים מצטערים לבלתי יראה ברעה והוצרך להסתלק ואיך יוסיפו עליהם חדשים, ולזה באומרו גם כל חלי וכו' שהוא מיתת צדיקים אמר אח"כ ונשארתם במתי מעט ר"ל בל תאמר שאל יחסר המזג שיולד צדיק אחר במקומו אלא זה שנחסר לא ימולא עכ"ל ודפח"ח ש"י ולפי"ז י"ל דהמן הי' סבור דמרע"ה נפטר כדי שלא יראה ברעה העתידה לבוא וממילא לא נולד צדיק אחר דגמתו וע"כ הי' שמח כשנפל לו הפור בירח שמת בו משה, ועז"א הגמרא ולא הי' יודע שבז' באדר מת ובאותו ז' באדר עצמו נולד משה אחר דוגמתו ר"ל צדיק אחר דוגמתו (דידוע דכל הת"ח וצדיקים נקראים בשם משה כמו שמצינו בכמ"ק בגמ' משה שפיר קאמרת) וא"כ עכ"ח דמרע"ה נפטר לכפר על הדור שלא יבא הפורעניות וא"כ אדרבה היה בזה הגנה כפולה שמרע"ה שמת מיתתו מכפרת והי' מגין מהצרה והצדיק האחר שנולד בו ביום הי' מגין ג"כ וא"כ לא הי' להמן הרשע מקום לשמוח כלל וא"ש ודו"ק:
וברש"י ז"ל לכאן בד"ה ובז' באדר נולד, כתב וז"ל: כדאי הלידה שתכפר על המיתה עכ"ל, ונלע"ד הכוונה בדברי קדשו, דהנה ישראל שבאותו הדור גרמו מיתת מרע"ה כדכתיב ויתעבר ה' בי למענכם, וכ"כ בתהלים ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, וע"כ חודש אדר שמת בו משה ריע מזלי' דישראל לפי שע"י חטאם גרמו מיתת משה ולכן שמח המן כשנפל הפור בחודש אדר, אמנם ידוע שהפרנס לפי הדור וכמו שאחז"ל בהלל הזקן ובשמואל הקטן שיצתה בת קול שראוי' שתשרה עליה' שכינה כמשה רבינו אלא שאין דורם ראוי לכך, וא"כ הדור שהי' משה רבינו שרוי בתוכו עכ"ח הי' דור דיעה שלא הי' כן מלפניו ואחריו לא יהי' עוד, דלולי כן לא היו זוכים למנהיג ופרנס גדול כמוהו, וע"כ מחמת שאח"כ לא הי' דור דיעה כדור המדבר, כתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, יען שבדורות שאח"כ כבר לא הי' הדור ראוי לכך שתשרה שכינה על המנהיג כעל משה משה רבינו (וי"ל שלזה כיוונו חז"ל בישראל הוא דלא קם. אבל בעוה"ע קם ומנו בלעם, דידוע מ"ש בסה"ק דמרע"ה הי' גדול בקדושה, ובלעם הרשע הי' גדול בטומאה וכל גדולותו ומעלתו הי' שואב מכוחות הטומאה ולז"א בישראל הוא דלא קם כמשה לפי שלזה הי' צריך דור גדול וקדוש כדור המדבר ולולי זה אי אפשר לזכות למנהיג גדול כמשה, אבל בלעם שכל גדולתו הי' מכוחות הטומאה, זה ודאי אפשר לכל דור ודור מאוה"ע שיהיו טמאים לנפש אדם טמא ומטומא מבית ומחוץ כדי שיהיו זכאים וראוים לכך שיהי' להם מנהיג כבלעם הרשע והטמא (כאמרם ז"ל בלעם בועל אתונו היה) וז"ש אבל באוה"ע קם ומנו בלעם וא"ש ודו"ק), וא"כ כיון דישראל שבאותו הדור היו גדולים במעלה כ"כ עד שזכו למנהיג גדול וקדוש כמרע"ה, ולולי שהיו גדולים כל כך לא הי' מרע"ה גדול כל כך כמ"ש רשיי בפ' כי תשא פסוק לך רד וכו' לך רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו' עיי"ש, א"כ אעפ"י שאח"כ חטאו וגרמו ע"י עונותיהם שמת משה, כנגד זה גדול מאוד זכותם שבז' באדר נולד משה רבינו, ומי גרם זה הלא ישראל בגודל מעלתם וצדקתם באותו הדור גרמו זה שנולד מרע"ה בחודש אדר, והוא עלה למרום והוריד עוז מבטחה ועי"כ זכו ישראל לכל הטובות שבעולם, א"כ אדרבה בריא מזליייהו דישראל, וז"ש רש"י ז"ל כדאי הלידה שגרמו ישראל, שתכפר על המיתה שגרמו ישראל, ודו"ק:
במאמר זה בס"פ תצוה (באפריון לפרשת זכור) ועיין בספר אפריון להגאון מהר"ש גאנצפריעד ז"ל, מ"ש עיי"ש, ובהגהות מצפה איתן שנדפס בש"ס ווילנא למס' מגילה, כתב ג"כ כמ"ש בס' אפניון הנ"ל, וכאן שנו נביאים מתנבאים בסגנון אחד:
בדף ט"ו אר"א א"ר חנינא צדיק אבד לדורו אבד משל לאדם שאבדה ממנו מרגלית כ"מ שהיא מרגלית שמה והיא לא אבדה אלא לבעלה:
פי' בס'.
לשמוע בלימודים (ומובא בס' ערוגת הבושם עה"ת פ' וארא) דלכאורה קשה לפי ביאור המפרשים דהדור אבדו זכותו של הצדיק א"כ הול"ל צדיק נאבד לדורו, ומדוע אמר צדיק אבד לדורו, אבל הכוונה דצדיק טוב לו במותו יותר מבחייו כמבואר במדרז"ל, אך בזאת נח לו חיי העוה"ז יותר דבהיותו בחיים יכול לזכות את דורו להישירם בתורה ובמצות ובמותו אין לו רק מה שניתן לו מעצמו, והיינו הצדיק אבד, יש לו לצדיק הזה אבדה במותו, היינו לדורו אבד אבד אבדת דורו שאין יכול לזכותם עוד, וזה שסיים משל לאדם שאבדה ממנו מרגלית כ"מ שהיא, היא מרגלית והיא לא אבדה אלא לבעלה, המרגלית כשהיא מונחת בתיבה אין חשיבותה אלא מתכונת עצמה במה שהיא מרגלית, אבל כשאדם לובשה לתכשיט היא מתעלה בזה במה שמקשטת בעליה, מרגלית מצדה היא מרגלית בכ"מ שהיא ולא אבדה במה שנאבדה רק אבדת בעלה שאינה יכולה לקשט את בעלה עכ"ד ודפח"ח:
ועל מאמר חז"ל הנ"ל, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל הוא דלא קם אבל באוה"ע קם וכו', ראיתי כעת בפתיחה פאר דוד (לס' אמרי דוד על חולין) שמביא בשם הגאון ר' ברוך פרענקיל זצ"ל, דאיתא בגמ' שכל ת"ח נקרא בשם משה יען שכל נשמת ת"ח יש לו אחיזה ודביקות בנשמת מרע"ה, וממילא כל עלי' שמתעלה נשמת איזה צדיק תתעלה על ידו גם נשמת משה רבינו, יען שכל התוה"ק על ידו קבלנו, ולפי"ז מתורץ קושי' הר"ן על מ"ש ולא קם וגו' שהקשה איך נטל הקב"ה מאתנו הבחירה, ובהנ"ל ניחא כי אם יעלה אדם למדריגת משה רבינו יהי' נשמת משה רבינו מתעלה עוד יותר על ידו ולכך לא קם כמשה, והתינח בישראל שקבלו התורה ע"י משה רבינו אבל באוה"ע אם יהי' עולה למדריגת משה רבינו לא תתעלה על ידו נשמת משה רבינו, וזה כוונת אבל באוה"ע קם והבן ודפח"ח. (ודרך אגב ארשים מה שראיתי עוד בפתיחה הנ"ל שמביא בשם רבו הגאון ר' יחזקאל בנעט ז"ל אבד"ק נייטרא יע"א פי' נחמד בפסוק וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ודקדק דהול"ל וימירו את כבודו ואמר כי אם יבוא שר המדינה בעצמו לבית המאסר ויוציא אחד מן האסורים לעיני בני אדם, וודאי הוא לו לכבוד גדול, ואם אח"כ יכפור האסור, ויאמר שלא השר, רק משרת אחד הוציא אותו מבית הסוהר, הרי הוא בעצמו מבזה כבודו, וכן נמי בני ישראל שהקב"ה הוציאם בכבודו ובעצמו והיה זה להם לכבוד גדול, ואח"כ אמרו אלה אלקיך ישראל אשר העליך מארץ מצרים, הרי הם בעצמם המירו כבודם, וזש"ה וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. ע"כ דפח"ח): ובמחז"ל הנ"ל, דלא ידע המן שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, ותמוה כנודע, ראיתי כעת בס' דרשות הרא"ש מהגאון ר' אברהם שאג זצ"ל שהי' אבד"ק קויבילסרארף יע"א שפי' דלא ידע המן שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש כמחז"ל (סוטה י"ג ע"ב), ומה"ט כמי מת מרע"ה בז' אדר ביום שנולד, וא"כ אי אפשר להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים וכו' "ביום אחד בי"ג לחודש אדר" כיון שיש ביניהם הרבה צדיקים (ולכהפ"ח ל"ו צדיקים בכל דור) ומוכרחים למות ביום שנולדו, למשל אם נולדו בי"ג בטבת או בי"ג בשבט, א"כ מוכרחים למות אז, אבל לא בי"ג באדר, וא"כ איך אפשר להרוג כל היהודים ביום אחד בי"ג לחודש אדר ע"כ דפח"ח:
בדף י"ח ע"א א"ר אחא א"ר אלעזר מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל, שנאמר ויצב שם מצבה ויקרא לו אל אלהי ישראל, דאי ס"ד למזבח קרי ליה יעקב אל, ויקרא לו יעקב מיבעי ליה, אלא ויקרא לו ליעקב אל, ומי קראו אל אלהי ישראל:
עכ"ל הגמ':
אמנם במדרש רבה פ' וישלח סוף פרשה ע"ט, איתא בשם ריש לקיש שיעקב קרא עצמו אל, ואמר אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים, ולכן אמר לו הקב"ה אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו ואתה היית נוטל שררה לעצמך (פירש"י שקרא עצמו אל), למחר בתך יוצאה ומתענה, אדא הוא דכתיב ותצא דינה בת לאה (ופירש"י ומתנות כהונה, לפיכך סמך לו ותצא דינה וגו') עיי"ש:
והנה לפי מאי דקיי"ל דדרשינן סמוכים בכה"ת כולה מסתבר טפי לדרוש כריש לקיש שיעקב קרא לעצמו אל דבזה מובן הסמוכין של ותצא דינה, ולדרשה דר' אלעזר קשיא האי סמוכין למאי אתיא:
ובזה פירשתי בדרך דרוש, דברי המדרש רבה סוף פ' מקץ, ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני במעשה המר, מה נדבר במעשה בלהה, ומה נצטדק במעשה דינה דהנה במעשה תמר כתב המשל"מ ז"ל בס' פרשת דרכים, דלכך הודה יהודה לדבריה וח"ו לא הכשילתו תמר הצדיקת באיסור כלתו, לפי שדין בני נח יש להם קודם מתן תורה, וער ואונן שימשו שלא כדרכה וב"כ אינו קונה בזה, ולכך לא היתה כלתו ע"ש:
והנה במעשה בלהה, כדי להציל ראובן מחטא וללמד עליו זכות, עכ"ח צ"ל דקודם מתן תורה יש להם דין ישראל, ופילגש אינה חשובה אשה לפי שהוא בלא קידושין ולא חטא ראובן, משא"כ אם יש להם דין בני נח אז בבעילה תליא מילתא והוי אשתו של יעקב. ויש חטא לראובן:
אמנם אכתי יש מקום להציל ראובן מחטא וללמד עליו זכות שלא חטא, כמו שכתב במדרש תלפיות (ענף יעקב) עפ"י מה דאיתא בתשו' תרומת הדשן דאשת אליהו שעלה למרום מותרת לינשא דאשת איש אמר רחמנא ולא אשת מלאך (ומובא בב"ש אהע"ז סי' י"ז ס"ק י"א ע"ש). א"כ ה"נ ביעקב, מאחר שהקב"ה קרא לו אל כמאמר ר' אלעזר שלפנינו. א"כ אשת איש אמר רחמנא ולא אשת אל, ונמצא דראובן לא חטא עיי"ש (ועיין בס' מנחת חינוך מצוה ר"ג ובהנדפס בשמי בקונטרס תל תלפיות מחברת כ"ד משנת תרע"ו אות מ"ב עיי"ש ותמצא נחת) אך כל זה אליבא דר' אלעזר דהקב"ה קרא ליעקב אל, אבל אליבא דריש לקיש דיעקב קרא עצמו אל, אזדא לי' הך לימוד זכות על ראובן:
וזה כוונת המדרש רבה הנ"ל, מה נאמר לאדוני במעשה תמר, שנכשל יהודה באיסור כלתו ואם תאמר דקודם מתן תורה יש להם דין בני נח ולא היתה תמר כלתו של יהודה א"כ מה נדבר במעשה בלהה, דלפי"ז אם דין ב"נ יש להם א"כ בבעילה תליא מילתא והוי אשת יעקב, ממילא ראובן חטא, ואם תאמר הלא הקב"ה קרא לו ליעקב אל, א"כ אין חטא לראובן, דהא אשת איש אמר רחמנא ולא אשת אל, לז"א ומה נצטדק במעשה דינה, הא ממה שנסמך ותצא דינה בת לאה לויקרא לו אל אלהי ישראל מוכח כדעת המדרש רבה דנענש יעקב בזה לפי שנטל שררה לעצמו וקרא עצמו אל, א"כ אין לומר דהקב"ה קרא לו אל, ממילא מה נדבר במעשה בלהה, וא"ש ודו"ק:
ובזה פירשתי המד"ר אלו היה יודע ראובן שהתורה תכתוב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם היה נושאו על כתיפו ומוליכו אל אביו. דהנה כתב הגאון המלבי"ם ז"ל בפירושו לדברי הימים סי' ה' פסוק א' ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נותנה בכורתו לבני יוסף וכו'. הענין כי האבות עצמם היו מסופקים אם דינם כב"נ או כישראל וכמו שהאריך לזה הפרשת דרכים, ואם היה להם דין ישראל מגיע הבכורה ליוסף, כי קידושי רחל שקדשה בכסף בשכר עבודה קדמו לקידושי לאה ונשואי לאה שהיתה אחות אשתו היו שלא כדין, אבל אם היו כדין ב"נ שאין נוהג בם קדושי כסף, קדושי לאה קודמים ומגיע הבכורה לראובן, ע"י שחלל יצועי אביו שאין לו תקנה רק כפי דין ישראל, שבדין ישראל פלגש אביו מותר, כי נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו וה"ה פלגש אביו שהיא בלא קידושין, היה זה תקנתו מה שלקחו ממנו הבכורה להורות שהם נדונים בדין ישראל ולא חטא באשת אביו ע"כ דברי המלבי"ם זצ"ל והנה ידוע שאצל ישראל מחשבה טובה מצטרף למעשה ומחשבה רעה אין מצטרף למעשה ואצל ב"נ הוא להיפוך מחשבה רעה מצטרף למעשה ומחשבה טובה אין מצטרף למעשה. וז"ש המדרש אלו היה יודע ראובן שהתורה תכתוב עליו ו וישמע ראובן ויצילהו מידם היה נושאו על כתיפו. כי באמת לא נצול יוסף על ידי ראובן, ואיך אמרה התורה ויצילהו מידם, הלא ודאי שהתורה מצרפת מחשבה למעשה, וא"כ מוכח שדינם כדין ישראל, וא"כ מגיע הבכורה ליוסף דקדושי רחל בכסף קדמו לקדושי לאה, ומותר ליעקב לשנות בן בין הבנים, ולעשות ליוסף כתונת פסים, יען כי הוא הבכור, ולשנאת האחים לא היה שום מקום וא"ש. (שו"ר כעין זה בס' נתינה לגר פ' כ תבוא בפסוק ארמי אובד אבי וגו' עיי"ש, אמנם מ"ש נראה לי נכון יותר):
ובלכתך בדרך זה תבין דברי המדרש פליאה (מובא בזרע אברהם על המדרש רבה פ' וישב ועוד בשאר ספרים) "הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף ועל פתחינו כל מגדים זהו נר חנוכה". וחוץ לדרכינו אמרתי מכבר דהנה על פסוק והבור רק אין בו מים" יש ב' דרשות (א) מ"ש בגמ' שבת כ"ב מים הוא דאין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו (ב) מה דאיתא במדרש רבה פ' וישב א"ר אחא נתרוקן בורו של יעקב אין בו מים אין בו דברי תורה שנמשלו למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים כתיב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו ואתם מכרתם את אחיכם ע"ש. והנה אמרו חכז"ל בגמ' דנדרים מפני מה אין ת"ח מצויין לצאת מבניהם ת"ח, כדי שלא יאמרו התורה ירושה היא עוד איתא בגמ' שבת אמר רב הונא הרגיל בנר חנוכה הוויין לי' בנים תלמידי חכמים וזה כוונת המדרש, הדודאיה נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, ממילא אין לומר דכוונת הפסוק והבור רק אין בו מים. כדרשת הגמרא מים הוא דאין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, דא"כ היכן הצלתו של ראובן במה שצוה להשליכו לבור שיש בו נחשים ועקרבים, הלא אמרו חכז"ל מי שנפל לבור של נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת, אלא עכ"ח צ"ל כדרשת המדרש נתרוקן בורו של יעקב אין בו דברי תורה שנמשלו למים, שנעלם מהם הפסוק כי ימצא איש גונב נפש מאחיו, וקשה הלא יעקב אבינו היה המובחר שבאבות והיאך לא זכה שיהיו בניו תלמידי חכמים כמותו, אלא עכ"ח כדי שלא יאמרו התורה ירושה היא, וא"כ אנן נמי יש לנו לירא שמא גם בנינו לא יהיו תלמידי חכמים. לזאת עצה טובה קמ"ל המדרש, כי ועל פתחינו יהיו כל מגדים זהו נר חנוכה ובזה נהיה בטוח שבנינו יהיו ת"ח, כמאמר רב הונא הנ"ל דרגיל בנר חנוכה הוויין לי' בנים תלמידי חכמים וא"ש] אמנם כעת נ"ל דהנה בעטרת זקנים ריש הל' חנוכה מביא בשם אבודרהם ד ח' כ' ו' כ' ה' ראשי תיבות ח' נרות והלכה כבית הילל עיי"ש ור"ל דמדליקין ח' נרות וגם הלכה כב"ה דמוקיף והולך ולא כב"ש דפוחת והולך. והנה מבואר בגמ' שבת (כ"א) טעמא דב"ש כנגד פר החג וטעמא דב"ה דמעלין בקידש ואין מורידין. וכ' מהרש"א ז"ל בח"א וז"ל יש לעיין דודאי לא פליגי ב"ש בהא דמעלין בקודש דילפינן מקרא כפירש"י ובפרי החג ודאי דאיכא טעמא כדאמרינן לפי שהם נגד ע' אומות עובדי כוכבים שיהיו פוחתין והולכין. וי"ל דה"נ איכא טעמא כמ"ש הב"י והרא"ם בתירוץ א' שהיה כס גם בליל ראשון לפי שמעיקרא חילקו השמן לח' חלקים נמצא ח' חלקים שמן היו פוחתין והולכים מלילה ללילה וה"ק ב"ש כנגד פרי החג כיון דאיכא טעמא לית לן למיחש להא דמעלין בקודש כו' ה"נ הכא איכא האי טעמא עכ"ל מהרש"א ז"ל:
והנה לפי תירוצים אחרים של הב"י ושאר מפורשים, אדרבה השמן הי' מוסיף והולך, רק לפי תירוץ הא' שחילקו השמן לח' חלקים ח' חלקים שמן היו פוחתין והולכים מלילה ללילה כנ"ל, וה"ט דבית שמאי כנ"ל. ועתה צריך להבין למה קיי"ל הלכה כב"ה דמוסיף והולך דילמא האמת כתירוץ א' של הב"י דמעיקרא חילקו השמן לח' חלקים. וצ"ל דהיה לב"ה הוכחה דתירוץ הא' הנ"ל אינו אמת. דהנה כבר הקשה הפר"ח בסי' תר"ע על תירוץ א' של הב"י איך חילקו השמן לח' חלקים הא אמרו חז"ל מערב עד בוקר תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת כל הלילה מערב עד בוקר וא"כ מה ראו לחלקו לח' חלקים הלא יותר טוב ליתן כל השמן במנורה שיעור ולקיים המצוה עכ"פ בליל ראשון עיי"ש, אמנם י"ל עפימ"ש בשערי תשובה או"ח סי' תע"ה בשם המחזיק ברכה דכמו לענין איסורין ח"ש אסיר מה"ת כמו כן לענין מצוה עכ"פ קצת מצוה איכא בח"ש כמו בחצי זית מצה וכדומה היכא שאין יכול לקיים המצוה בכשיעור עיי"ש. והשתא י"ל דלכך חלקו השמן לח' חלקים שאם ידליקו כל השמן בליל א' אזי בז' לילות לא יקיימו שום מצוה לכן טוב יותר לחלק השמן לח' חלקים כדי שיקיימו בכל הח' לילות עכ"פ קצת מצוה, והיינו טעמא דב"ש, ולכך ס"ל פוחת והולך, אמנם ב"ה ס"ל דטוב יותר להדליק כל השמן ביל א', מה אמרת א"כ בז' לילות לא יקיימו שום מצוה, ז"א דהא אמרו חז"ל חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה משום דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, א"כ בכל הלילות חישבו לעשות מצוה אלא שהיו אנוסים מחמת שלא הי' להם שמן טהור א"כ מעלה עליהם הכתוב כאלו עשאו א"כ אפילו אם הדליקו כל השמן בליל ראשין היו עושים בכל הלילות עכ"פ קצת מצוה דהא מעה"כ כאלו עשאו. וא"כ אי אפשר לומר כתירוץ א' של הב"י דמיקרא חלקו השמן לח' חלקים והיינו טעמא דב"ה דסוברים מוסיף והילך ואנן נמי קיי"ל הלכה כמותם. וז"ש המדרש הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל אה יוסף ובאמת לא נצול יוסף על ידו רק לכך אמרה התורה ויצלהו מידם משום דמחשבה טובה מצרפה למעשה וממילא ועל פתחינו כל מגדים זהו נר ח' נ' ו' כ' ה' ח' נרות והלכה כבית הלל דמוסיף והולך, דכיון דמחשבה טובה מצרפה למעשה א"כ לא היו יכולים לחלק השמן לח' חלקים וא"כ לא הי' השמן פוחת והולך רק אדרבה מוסיף והולך וא"ש ודו"ק:
עיין מ"ש לעיל דף י"ג בד"ה אמר ר"ל וכו' בענין מחצית השקל, ויקר בעיני הפירוש המובא בס' עטרת חכמים סוף דרוש א' לפ' שקלים, שבה יאמר הפייטן במוסף של פרשת שקלים, כאשר יהי' אחדות בישראל ויבא גואל צדק ולא נחטא עוד ויתוקן עולם במלכות שדי, אז "אור פניך עלינו אדון נשא" כי יאיר ה' פניו אלינו וישם לנו שלום, ואז לא נצטרך להביא מחצית השקל, להתאחד יחד בשקל שלם, כי אם ושקל אשא" שכל אחד מאתנו יביא שקל שלם "בבית נכון ונשא" והשלם לא יהרס עוד לעולם ב"ב כאשר יבוא גואל צדק בב"א ואמן, [שו"ר פי' זה בחידושי מהר"י אסאד ז"ל עה"ת דף כ"ג ע"ב ביתר ביאור עיי"ש]:
תם ונשלם מסכת מגילה תהלה ותפארת לשומע תפלה: