ילקוט הגרשוני על השס חלק א· רבי גרשון שטרן
ילקוט גרשוני על מסכת מגילה
ג:
תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע:
בהגהות מהר"צ חיות ז"ל הקשה לפי"ז איך תרגם אונקלוס ר"פ כי תצא ועשתה את צפרניה ותרבי ית טופרהא הרי דעת ר"א בספרי שם ובש"ס (יבמות מ"ח ע"א) דתקוץ. וא"כ תרגום אונקלוס שלא כשיטת ר"א והניח בצ"ע: ועיין בס' נתינה לגר על התרגום ר"פ כי תצא וגם בהקדמה כוללת מ"ש בזה:
אמר רבינא ש"מ האי מאן דמיבעית אע"ג דאיהו לא חזי וכו' עד עיזי דבי טבחא שמיני מינאי:
עיין פי' ע"ז בס' ילקוט אליעזר ח"ב ערך צניעות אות מ"ז ע"ש וינעם לך:
א"ל אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם ת"ת, א"ל על איזה מהם באת, א"ל עתה באתי, על של עכשיו באתי, כן פירש"י ז"ל, ובתוס' כתבו בשם ריב"ן על ת"ת באתי דכתיב בי' ועתה כתבו וגו' ולפענ"ד נראה פשוט דה"ק עתה באתי על הדבר הנוהג עתה בלילה דהיינו ת"ת באתי, לאפוקי קרבנות דאין נוהגים עתה אלא ביום וכדילפי' מביום צותו את בנ"י וגו' ואולי לזה כיוון רש"י ז"ל:
אמר רבה בר הונא אין מועד בפני תלמוד חכם כל שכן חנוכה ופורים: פי' מו"ח הגאון ר' עמרם בלום זצ"ל בדרך מליצה כי הנה רבים אומרים מה לנו לאונן ולקונן כ"כ על מיתת ת"ח הלא יש מועד לכל חי וכל אדם מת בבוא עתו ומועדו למות, וע"ז אמר רבה בר הונא כי לא כן הוא. כי בפני תלמיד חכם אין מועד, כי בזכות תורתו וצדקתו היה לו לחיות עוד שנים הרבה, וכמאמר חכז"ל זכה מוסיפין לו. וכל שכן חנוכה ופורים ר"ל אם מת בחנוכה ופורים ודאי דאין לומר שמת בדרך הטבע לפי שהגיע מועדו וקיצו, כי הימים האלה ימי נסים הם לישראל, וספון וטמון בימים האלה כח הנסים ושידוד הטבע כמבואר בספה"ק, א"כ ודאי שהי' לו לת"ח עוד לחיות ולא למות בימי הנסים האלה שמתנהגים למעלה מן הטבע, אלא עכ"ח עונינו גרמו מיתתו כמאמר חז"ל צדיק נתפס בעון הדור ועל כן לן יאות למבכי לן יאות למיספד עכ"ד ודפח"ח:
ד. נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס כ' התוס' פרשב"ם שעיקר הנס הי' על ידן בפורים ע"י אסתר בחנוכה ע"י יהודית בפסח שבזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו, וקשה דלשון אף הן משמע שהן טפלות ולפירושו הי' לו לומר שהן, ובס' תורת משה ממרן ח"ס ז"ל פ' בשלח כתב ליישב כי ידוע "נס ראוי להקרא מה שהקב"ה משדד הטבע ומערכות שמים, וידוע דטבע משועבדת לתורה ותנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית ע"מ שיקבלו ישראל את התורה ואם לא יקבלו יחזרו לתהו ובהו, ובשביל התורה הנקראת ראשית נברא העולם, ומשועבדת טבע העולם לתורה (וכדאי' בירושלמי על פסוק לאל גומר עלי וכו') א"כ כל כמה דגדול זכותן של צדיקים שומרי התורה משועבד הטבע להשתנות לצרכם ולטובתם, וממילא הנס בעצמותו קטן כי מוכרח הוא בטבע. וכל כמה דזוטרי זכותייהו כך יתגדל הנס בעצמותו, והנה כאן באסתר ויהודית ונשים צדקניות שבאותו הדור דנפיש זכותייהו שעל ידן ובזכותן היה עיקר הנס אם כן להני נשים יתקטן להם התשועה והגאולה מהיות נס, כי בטבע מוכרח להם כל זאת. ובאמת היה קשה לרשב"ם כי ריב"ל אמר נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס ולשון שאף משמע שהן טפילות, והלא המה ג"כ באותה גזירה וצרה היו ונגאלו, לכן מפרש הרשב"ם שעיקר הנס נעשה על ידן ובזכותם נגאלו, וא"כ כיון שגדול זכותן כ"כ תקטן להם הגאולה מהיות נקרא נס, ואינן רק טפילות בנס לכך אמר שאף הן ודפח"ח:
חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום שנא' למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלקי לעולם אודך הא דמביא גם סוף הפסוק ה' אלקי לעולם אודך. כ' המהרש"א משום דקריאת המגילה לא יבוטל לעולם וכמ"ש אם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נבטלים עיי"ש. ועיין בס' פנינים יקרים מ"ש בזה בשם ס' קהלת משה. ומדבריו משמע דאיתא בגמרא כאן ה' אלקי לעולם אודך זה ימות המשיח יעו"ש. ובאמת לא נזכר מזה בגמ' כלום וגם במדרשים לא מצאתי כעת דרש זה בשום מקום:
ו:
כי נח נפשי' דר' זירא פתח עלי' ההוא ספדנא ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה:
פי' בבכור שור עפמ"ש בקידושין ע"ב כשמת ר"ע נולד רבי כשמת רבי נולד ר' יהודה כו' שאין צדיק נפטר עד שנברא צדיק כמותו כו' וא"כ אין ראוי לומר אוי נא לה כו' כי אבדה כלי חמדתה, דאפשר שאותו יום נולד ברקת מי שיהיה צדיק ות"ח כר' זירא, רק דאמרינן בכתובות ע"ה ע"א חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו ולפי"ז א"א שיולד בא"י אחד שיהי' כר' זירא שהרי אפי' הגדול שבהם אינו כמי שנולד בבבל והלך לא"י דאיהו כתרי מינייהו, והשתא שפיר קאמר על ר' זירא ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה כו' פי' שנולד בבבל והלך לארץ ישראל וא"כ אוי נא לה אמרה רקת דהשתא ודאי אבדה כלי חמדתה שא"א שנולד כאן כמותו ודפח"ח: והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי אלו טיאתראות וקרקסיאות שלהן שעתידין שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים:
פי' הגאון כתב סופר ז"ל דגם מטיאתראות וקרקסיאות יש ללמוד מוסר דאם כדי לילך לשם כדי לצחק מפזרים הרשעים הין רב ויושבין וניעורין עד חצות הלילה כדי למלא תאותם, ללמוד ולעסוק בתורה עאכו"כ שצריכים אנו לפזר ממון בשביל לימוד תוה"ק ולעסוק בתורה כחשיכה כאורה, וזש"א אלו טיאתראות וקרקסיאות שלהן שעתידין שרי יהודה ללמוד בהם (כלומר עמהם) את העם תורה ומוסר ברבים, כי יאמרו להם אם הרשעים מפזרין כ"כ ממון וניעורין כל הלילה למלא תאוותם המגונה עאכו"כ שמחויבים אנחנו לעשות כמתכונתם לחזק הישיבות ובתי ספר תלמיד תורה ולעסוק יומם ולילה בתורה אשר היא חיינו ואורך ימינו וא"ש:
אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו שנא' אל תתחר במרעים וגו' איני והאר"י משום רשב"י מותר להתגרות ברשעים בעוה"ז וכו' לא קשיא הא במילי דידיה הא במילי דשמיא:
כ' בס' מלאה קטורת דפוס פאקש דף ס"ג הכוונה לפנים בישראל גם אם הי' עובר עבירה התאוה תאוה נפש רשע איותה רע אבל לא הי' מחטוא רבים בענין בית הכנסת לרומם בית התפלה עם מגדלים ובימה למעלה עם כל כנור ועוגב ותערובת אנשים ונשים, רק הלך דרך לעצמו, ע"ז אמר אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בי, כי עוד תקוה כאשר יהי' שבע ודשן מתענוגי התאות ושב לאלקים, אולם חדשים מקרוב באו להרוס יסודי אמונה ולעשות הכל לשם שמים כדי שנערים מערות יבאו להתפלל מהפכים בתי התפילה לבית תפלה וכדומה בכל דברים חדשים מענה בפיהם שהכל לשם שמים, ורבים חללים נלכדו ברשתם שפרשו לצוד המון עם שלא ידעו כי בנפשם הוא, אז חיוב לאזור חלציו לצאת בחרב פיפיות לגלות רשעתם, וזש"א כאן במילי דידיה אם רק לעצמו הוא רשע אל תתחר בו, אבל במילי דשמיא שמחטיא את הרבים ואומר לשם שמים אז שומרי תורה יתגרו בם וא"ש:
ז. שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות (י"ד וט"ו ליו"ט ולקריאה) שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו בין האומות שלחה להם כבר כתיבה אני על ספר דה"י למלכי מדי ופרס. רב ור' חנינא וכו' שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות, שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים וגו' שלישים ולא רביעים, עד שמצאו לה מקרא מן התורה, שנא' כתיב זאת' זכרון, בספר, כתוב זאת, מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון, מה שכתוב בנביאים, בספר, מה שכתוב במגילה:
כ' בשער בת רבים למגלת אסתר בהשמטות בשם ס' דברי שלום למהר"י אדרבי ז"ל שזה פי' הפסוק ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר, כלומר ומאמר אסתר, תשובת אמריה של אסתר שהשיבה להם כבר כתובה אני וכו' קיים דברי הפורים האלה, להיות נעשים בכל שנה ושנה בקריאה ומשתה ושמחה וכו'. אמנם "ינכתב":
מה שהיא מגילה נכתבת בין הכתובים היא לא עפ"י מאמרה, רק ממה שנמצא ע"ז רוח בתורה ממלת:
"בספר". ודו"ק:
ר"מ אומר מגלת אסתר ברוה"ק נאמרה שנא' ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ופרש"י מי גלה לו אלא ברוה"ק נגלה אליו וכתב ביערות דבש. הדבר הזה תמוה לכאורה וכי אנו דנין אם מרדכי ואסתר נשתמשו ברוה"ק, פשיטא, הלא נמנים במ"ח נביאים וז' נביאות שהיו בישראל כמבואר בגמ' ורש"י רק הספק הוא במגילה עצמה אם היא נכתבה ברוה"ק בזה הלשון אשר לסנינו או לאו, כי מה שהמחבר ה' בעל רוה"ק לא יחוייב שנכתבה ברוה"ק כמו שהיא לפנינו, ושלמה הי' ודאי בעל רוה"ק כי שיר השירים ברוה"ק נאמר ומ"מ נסתפקו בקהלת אם נאמר ברוה"ק, וכן במגילה, אמכם הדבר נכון דידוע מ"ש בתירה ויקרא באל"ף זעיר"א, לרוב ענוה למשה מבלי לכתוב שהקב"ה קרא לו ובא לאוהל, וא"כ אף דכתב במגילה ויודע הדבר למרדכי קשה מנא ידע ועכ"ח ברוה"ק וא"כ איך כתבו מרדכי במגילה שזה מפרסם היותו בעל רוה"ק ואין זה מגדר הענוה לכתוב בספר כן, אלא גלוי לכל העם דברוה"ק נאמרה כל המגילה ולא עצה חלבו לכתוב רק כאשר ישים ה' בפיו אותו הוצרך לכתוב מבלי שינוי ח"ו בשום צד וא"ש עכדפח"ח:
[וע' בס' בית יצחק חיבור על מס' מגילה שהביא הקושי' ביתר ביאור בשם טורי אבן, וע"ז הביא דברי היע"ד הנ"ל בשינוי לשון וגם ביתר ביאור עייש]:
אמר שמואל אי הואי התם הוה אמרי להו מילתא דעדיפא מדכולהו שנא' קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית לי' פירכא. והקשו התוס' דהא רבא גופי' אמר בשבת פ"ח א' שקבלו התורה שנית בימי אחשורוש ברצין שנא' קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר. ותירצו דשמעינן מינה תרתי ועיין מ"ש לעיל בשבת פ"ח א' בשם הגאון כתב סיפר ז"ל בזה. וכעת אוסיף מ"ש מרן ח"ס ז"ל בחי' שבת וגם בח"ת פ' תצוה עפימ"ש חובת הלבבות אין התוספת מתקבל מהקב"ה עד שיקיים החובה ואז יכול אדם להוסיף מדעתו, והשתא אי ס"ד לא קבלו התורה מרצונם איך קימו למעלה מה שקבלו עליהם תוספת פורים ומגילה, אעכ"ח קבלו מרצונם תורת ה' ושוב קימו למעלה תוספתם לקיים ימי הפורים האלה בזמניהם וא"ש. ועיין בגאון יעקב שבגלין הע"י כאן בשם הגאון מהאמבורג הוא בעל יערות דבש ז"לי ואני ראיתי עוד ביערות דבש ח"ב דף ק"נ ע"ד שכתב על תי' התוס' הנ"ל תרתי שמעי' מינה וצריך להבין איך יובנו תרתי ונראה די"ל מה צריך לפסוק דקיימו למעלה מה שקבלו למטה פשיטא כל מה שב"ד למטה גוזרין ה' עמהם ואלקים נצב בדעת אל להסכים כל מה שב"ד ישרלל עושים. אבל באמת אילו קבעו למגילה ופורים למצות דרבנן פשיטא דהוא נכון רק הם קבעו למצות קבלה כאילו היא מצוה דאורייתא ונאמרה מפי נביאים ולא מגזרת חכמים וזהי בגדר בל תוסיף ואלה המצות שאין נביא רשאי לחדש וכו' דא צריך ישוב ולכך צריך הסכמה משמים ולכך לא קשיא מעירובין ונט"י דתיקן שלמה כי בתורת גזירה רשאים והוא בכלל לא תסור כמבואר בגמ' אבל הם עשו בתורת מצוה חדשה. וצריך להבין באמת איך רשאי להוסיף. אבל הוא הדבר כי אמרו מודעה רבה לאורייתא רק הדר קבלוהו, וא"כ בטענת מודעא פסק לאו דבל תוסיף דטענו על כולם בכלל, אנוסים היינו, רק אז קבלוה ברצון, וכשקבלו הלאו דבל תוסיף ברצין מחדש, היה זה בתנאי לבל יהיה מקרא מגילה בכלל בל תוסיף, וכל תנאי קיים, ולכך הורשו במקרא מגילה להוסיף כי היא בכלל תנאי קבלת התורה, וזה, קימו למעלה מה שקבלו למטה להיות בכלל מצוה, רק קשה הא אלה המצות וכו' ולא בשמים היא, וע"ז אמרינן קיימו מה שקבלו כבר וא"כ היה זה בכלל תנאי קבלת התורה וא"ש עכד"ה:
ובגוף קושי' התוס' נלענ"ד בדרך דרוש דכבר הקשו המפורשים איך אמרו מודעא רבה לא לאורייתא הא בשעת מתן תורה פירש הקב"ה עונשן ומתן שכרן של מצית א"כ היי תליוהו וזבין דהוי זביני' וכתב האלגאזי כי אף שהקב"ה פירש עונשן ומתן שכרן מ"מ לא הוי תליוהו וזבין דתליוהו וזבין היינו דוקא כשנותן מעות מיד אז אמרינן אגב אונסא חוד גמר ומקני, אבל מתן שכר המצות הא אמרינן היום לעשותן ומחר לקבל שכרם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ולכן לא מהני כשהוא באונס. אמנם דבר זה אי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא או איכא תלי' בפלוגתא דרב יהודא ורבא בר"ה כ"ח ע"א דרב יהודא סובר מצות ליהנות ניתנו ורבא סובר מצות לאו ליהנות ניתנו וצ"ב במאי קמיפלגי וכתבו האחרונים דר"י סובר שכר מצוה בהאי עלמא איכא ולכך סובר מצות ליהנות ניתנו כיון דנהנה במה שמקבל שכר המצוה תיכף ומיד בעוה"ז אבל רבא סובר שכר מצוה בהאי עלמא ולכך סובר מצית ללה"נ דכיון שאין מקבל שכר המצוה אלא בעוה"ב לכך אין לחשבו להנאה. והנה מבואר בכל הש"ס דרב יהודא הוא תלמודיה דשמואל א"כ מסתמא שמואל נמי סובר בזה כר"י דשכר מצוה בהאי עלמא איכא וא"כ בטלה לה מודעה רבה כו' מכל וכל דכיון דהקב"ה פירש עונשן ומתן שכרן א"כ הוי כתליוהו וזבין דהוי זביני דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני, רק רבא לשיטתו דס"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא שפיר קאמר אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש שנא' קיימי וקבלו וכו' אבל לשמואל אין לדרוש כן ואייתר לי' קיימו וקבלו לדרשא קיימו למעלה מה שקבלו למטה, ושפיר קאמר רבא לכולהו אית להי פירכא לבר מדשמואל דלית לי' פירכא, וכל שכן לפי גירסא הישנה בעין יעקב "לבר מדרב יהודא אמר שמואל דלית לי' פירכא" ודאי דא"ש כי לרב יהודא אין כאן טענת מודעה ואין לדרוש קיימו מה שקבלו כבר, ודו"ק כי נכון הוא ב"ה:
דר"ע [דיליף מגלת אסתר ברוה"ק נאמרה מדכתיב ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה אית לי' פירכא] דילמא כר' אלעזר דאמר מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו. צ"ב לאיזה תכלית נדמתה אסתר לכל א' וא' כאומתו. וכ' בס' בנין אריאל כי הריגת ושתי נסתבב מזה כי כשאכלו ושתו ונשתכרו הללו אמרו מדיות נאות והללו אמרו פרסיות נאות, אמר אחשורוש כלי שאני משתמש בה אינה לא מדיית ולא פרסיית אלא כשדיית רצונכם לראותה אמרו לו הן ובלבד שתבא ערומה, מיד צוה אחשורוש להביא את ושתי ערומה ביד הסריסים והיא לא רצתה לבא ולהתבזזות כ"כ לכן נהרגה (עיין לקמן י"ב ב') א"כ יש לירא כי בעת יעשה אחשורוש את משתה אסתר ויאכלו וישתו וישתכרו יאמרו עוד הפעם מדיות נאות כו' פרסיות נאות ואחשורוש יאמר כלי שאני משתמש בה אין אשה יפה כמוה בכל העולם רצונכם לראותה, לכן משום זה עשה ה' נס זה שהל או וא' נדמה לו שהוא מאומתו וכאו"א אמר. זו משלנו היא לכן כשאמר אחשורוש כלי שאני משתמש בה אין אשה יפה כמוהו בכל העולם אז מיד הסכימו לו כל שרי פרס ומדי ואמרו לו אמת שאין כמוהו בכל העולם כי שרי פרס אמרו כי היא פרסיית ושרי מדי אמרו כי היא מדיית וכן שרי כל אומה ואומה הסכימו והשיבו כן, ולכן לא אמרו להביאה לפניהם לראותה כי כולם הסכימו לדבריו שאין אשה יפה כמוה בכל העולם עכדפח"ח ואני פירשתי בזה המסורה ג' להראות המובא בילקוט אליעזר ערך פורים אות צ"ח להראות את יפיה, להראות אסתר, אתה החילות להראות, כי הריגת ושתי נסתבב ממה שאמר אחשורוש להראות את יפיה וא"כ יש לירא שיצוה ג"כ להראות את אסתר, לכן עשית נס ופלא, אתה החילות להראות, שקדמת להראותה לכל, וכל העמים והשרים הסכימו שאין אשה יפה כמוהו בכל העולם וא"ש ודו"ק:
והא דר' יוסי בן דורמסקית (דיליף אסתר ברוה"ק נאמרה מדכתיב ובבזה לא שלחו את ידם מנא ידעי מה עשו הרחוקים אית לי' פירכא) דילמא פריסתקי שדור פרש"י שלוחים שלחו להם למרדכי ואסתר שלא נגענו בביזה שלא ירע למלך. וכ' המהש"יא בד"ה דלמא פרסתקי שדר כו' יל"ד מעיקרא דדייק לי' ובבזה לא שלחו וגו' היאך ידעו מה עשו הרחוקים אי לאו ברה"ק, טפי ה"ל לדייק כן מרישא דהאי קרא דכתיב ושאר היהודים ג' והרוג בשונאיהם חמשה ושבעים אלף וגו' היאך ידעו מספר ההרוגים של הרחוקים אי לאו ברה"ק עכ"ל :
והביא בס' שער בת רבים למגילת אסתר בהשמטות. שמעתי בילדותי מפי זקן מופלג אחד כי נשאל המהרש"א ז"ל בלכתו מביהמ"ד מדוע הציג דברי קושיתו על פרכת הגמ' דילמא פריסתקי כו' ולהקשות על ראית הגמרא מקודם. הו"ל להקשות תיכף על דברי ר"י בן דורמסקית עצמו מדוע לא הביא ראיי ממספר ההרוגים. והשיב המהרש"א ז"ל. דעל ר"י בן דורמסקית עצמו אין להקשות די"ל דלמד זאת מהכתוב של ובבזה לא שלחו את ידם דשושן עצמו הכתוב מקודם אשר מספר של שלש מאות ההרוגים ידעו במקומם אבל הא דלא שלחו את ידם בבזה לא היו יכולים אף בשושן עצמו לידע. אולי היה איזה מהם ששלחו בסתר את ידם בבזה. אבל מפירכת הגמ' נראה דיוקו של ריב"ד הוא מהכתוב השני מהא דובבזה לא שלחו את ידם הכתוב אצל ושאר היהודים אשר במדינות המלך וגו' כלומר מאין ידעו מה עשו הרחוקים, א"כ הקושיא שלי מכוון מעתה למה לא הביא ריב"ד דברי ראייתו מרישא דהך קרא ממספר ההרוגים וק"ל:
דשמואל ודאי לית לי' פירכא, אמר רבינא היינו דאמרי אינשי טבא חדא פלפלא חריפא ממליא צבא דקרי:
הנה מדמדמה רבינא דברי שמואל לפלפלא חריפא נראה שיש בדבריו איזה פלפול חריף, ואנחנו לא נדע מה פלפול חריף יש במאי שדרש קיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה וצ"ב להבין הענין ואולי י"ל עפ"י דברי היערות דבש שהבאתי לעיל בפירוש דברי התוס' שכתבו תרתי שמעינן מינה, עיי"ש, וא"כ באמת אין לך פלפלא חריפא גדול מזה, וא"ש ודו"ק והנה מצינו בגמ' עוד כיוצא בו, ביומא דף פ"ה ע"ב דיליף שמואל דפיקו"נ דוחה שבת מוחי בהם וכו' ואמר רבא לכולהו וכו' בר מדשמואל דלית לי' פירכא, אמר רבינא וכו' טבא חדא פלפלתא חריפא וכו' וקשה ג"כ איזה פלפול חריף יש בדברי שמואל הנ"ל ויש ליישב קצת עפ"י דברי הכפת תמרים בקונטרס תוס' יוהכ"פ שם, ועפ"י דברי מרן החידא ז"ל בפתח עינים לשם יעו"ש ודו"ק ואכ"מ להאריך ועיין עוד בחגיגה דף י' ע"א דשמואל לית לי' פירכא אמר רבא כו' טבא פלפלתא חדא וכו' ואי"ה לקמן בחגיגה דף הנ"ל אכתוב בזה עיי"ש:
רב יוסף אמר מהכא, וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים (מנא ידעי את העתיד) ור"נ בר יצחק אמר מהכא וזכרם לא יסוף מזרעם והנה קשה מאוד מה הוסיף ר"נ בר יצחק ומדוע מיאן לומר כרב יוסף דמוכח מרישא דקרא (ועיין בתוס' ובטו"א ודבריהם דחוקים קצת) ושמעתי בשם בשם מרן החת"ס ז"ל ואח"כ מצאתי בספר זכרון יהודה דף נ"ד שהביא זה בשם אביו הגאון מו"ה מאיר א"ש זצ"ל מאונגוואר יע"א דהנה רש"י ז"ל פי' בפסוק הנ"ל במגלת אסתר, משפחה ומשפחה, מתאספין יחד ואוכלים ושותים יחד וכך קבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו. וזכרם לא יסוף וכו' וזכרם קריאת מגילה עיי"ש בפירש"י ז"ל, א"כ לפ"ז וימי הפורים לא יעברו קאי על אכילה ושתי', וזכרם לא יסוף קאי על קריאת מגילה, א"כ י"ל דלכך לא רצה רנב"י למילף דאסתר ברוה"ק נאמרה מימי הפורים לא יעברו' דמזה לא מוכח עדיין דנאמר ברוה"ק רק י"ל דהכותב המגילה ידע זאת מסברא, דלעולם יתאספו יחד בפורים ויאכלו וישתו יחד, כי אכול ושתו כל עדת ישראל יעשו אותו, כאשר באמת יש כמה אנשים חטאים בנפשותם אשר לא ישמעו מקרא מגילה ועכ"ז המה זוללים וסובאים בשמחה של הוללות, לכן יליף רנב"י מסיפא דכתיב וזכרם לא יסוף מזרעם דקאי על קריאת מגילה ומנא ידע כותב המגילה שגם המגילה יקראו ישראל לעולם, אעכ"ח מוכח דברוה"ק נאמרה עכ"ד ודפח"ח ובס' דברי שאול כתב עפ"י דאמרו ריש פרקין דאנשי כנה"ג תקנו בעצמם עוד זמנים אחרים להקל על בני הכפרים ורמזום במגילה ע"ש, ולפי"ז ימי הפורים האלה היינו הזמנים הכתובים מפורש, לא יעברו מתוך היהודים, אבל גם זכרם, דהיינו הזמנים אחרים שרמזו במגילה שאינו רק לזכר לנס שהי' ימי' הפורים והם קורים המגילה מקודם, גם זה לא יסוף מזרעם, ונמצא התנבאו ברוה"ק שאחריהם יעמוד ב"ד אחרת ומוציא עוד זמנים אחרים. א"כ זה הוה עפ"י רוה"ק, וא"כ א"ש דמרישא דקרא י"ל דהוא אזהרה בלבד, אבל מוזכרם לא יסוף וגו' שפיר מוכח כנ"ל ובספר שער בת רבים (בהשמטות למגלת אסתר) כתב עפ"י מה שאמרו חז"ל לקמן, כי כל הכופר בעכו"ם במסירת נפש) נקרא יהודי, אמנם גם מי שהוא חפשי בדעות (נעאלאג) אף כי לא נוכל לתארו בשם יהודי הנ"ל עכ"ז מזרע היהודי הנ"ל עכ"ז מזרע היהודים הוא, והנה החפשים שבדורותינו אף כי לא יקיימו מצות מרדכי ואסתר בכל פרטיהם ודקדוקיהם, עכ"ז זכר הנס לא נשכח מלבם, וחמור המגילה ושאר מצות היום, יעשו להם (טהעאטער ומחולות וריקודים (באלל) לכבוד פורים, וז"כ הפסוק, וימי הפורים האלה, ככל פרטותיהם ודקדוקיהם (כמשמעות (לשון אלה כמ"ש בירושלמי אלה המצות אם עשיתם כמצוותם הרי הם מצות וכו' לא יעברו מתוך היהודים [האורתודקסים] ואפילו החפשים אשר המה מזרע היהודים, אם כי לא קיימו הפורים האלה, עכ"ז יעשו למו זכר ליום, וזהו "(וזכרם" לא יסוף מזרעם, וע"כ הוסיף רנב"י כי מדברי רב יוסף שהביא מוימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, אינו ראיה כ"כ שברוה"ק נאמרה זאת, כי מי לא ידע שכל מצוה שיקבלו עליהם היהודים החרידים יחזיקו אותה לנצח בכל פרטיה, אבל מסוף דברי הכתוב שאמר וזכרם לא יסוף מזרעם, שאף החפשים ממצות יעשו זכר ליום לפי רוח דיעותיהם ומחשבותיהם, מזה נראה יותר כי ברוה"ק נאמרה זאת, והוא ע"ד צחות:
ר' יהודה הנשיא שלח לי' לר' אושעי' אטמא דעגלא תילתא וגרבא דחמרא שלח לי' קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים ובירושלמי דכאן סוף ה"ד איתא הלשון ר' יודן נשייא שלח כר' הושעי' רבה חדא עטם (כמו אטמא) וחד לגין דחמר, שלח וא"ל קיימת בנו ומתנות לאביונים, חזר ושלח לי' חד עיגל (עוגה) וחד גרם דחמר, שלח וא"ל קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו. ואולי פליגי בזה בבלי וירושלמי אי נכון לקיים ב' המצות בבת אחת משום אין עושין מצות חבילות חבילות ודו"ק ואכמ"ל. ובס' בתר כהונה מובא בזה"ל:
בשנת תרכ"א כשנתקבל הגאון ר' שמעון סופר לאבדק"ק קראקא בפורים הראשון לנשיאתו שלח משלוח מנות להגאונים מ' אברהם יענער ומ' משה יעקב דעמביצער זצ"ל. להראשון שלח תפוח ובקליפתו עשה חור עגול ויתן לתוכו אדום זהב ולהשני שלח י' ר"כ בצירוף צלוחית יין ובצירוף מכתב וז"ל ב"ה פורים תרכ"א לפ"ק. שמחת פורים לאיש הגדול בענקים הרב הגאון מ' משה יעקב דעמביצער נ"י. בירושלמי מגילה פ"א איתא ר' יודן נשיא שלח לר' הושעי' רבה וכו' שלח וא"ל קימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו. ולכאורה קשה הלא בדברי חז"ל אלה וכמו כן במגלת אסתר גופי' האלה אאיס'" שפת יתר היא והוי לי' לכתוב ומשלוח מנות לרעתו, לכן נ"ל לבאר בדברי חכמים וחידותם שר' הושעיא רבה רמז בתשובתו לר"י הנשיא. קיימת בנו משלוח מנות איש (כמו של איש), לרעהו. כי הוא היה נשיא דורו ומרבים העם לשלוח לו מנות גדולות ותהי לאל ידו לשלוח מנות איש (כמו של איש), לרעהו. שמעון בהג"מ משה סופר זצלה"ה עכלה"ט:
אמר אביי כי נפקי מבי מר הואי שבענא וכי מטאי להתם כו' אמר אביי היינו דאמרי אינשי כפין עניא ולא ידע אי נמי רווחא לבסומי שכיחא: עיי' רש"י שנדחק לדבר מתוק יעו"ש, ולפי פשוטו י"ל מלת לבסומי שכרות כמאמרם אח"כ מיחייב אינש לבסומי וכנראה בחוש בעת שכרות ושתיה הרבה יוכל לאכול הרבה וכמאמרם פורתא מסעיד סעיד טובא מגריר גריר ופשוטו (מס' עין הבדולח):
אמר רבא מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברך מרדכי:
עיין ענף יוסף בשם יוסף לקח דחז"ל רצו שישתו וישכחו רישם וגלותם ושלא יזכרו חורבן הבית אחרי ראותם היד הגדולה וההשגחה המופלגת לשם עלינו עם היות שנסתלקה שכינה וכמו כן קבועה לדורות בשתיה מופלגת עד שישכחו גולתם, עכ"ז לא רצו לומר בהדיא שישתו עד ששיכחו ירושלים, אבל אמרו עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי שהם ההפכים, עאכ"ו שישכח רישו וגלותו ולא יזכור חורבן הבית בראש שמחה זאת יעו"ש:
וע"ד הרמז י"ל עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, על הכוונה הנ"ל שישכח כל מיני אבילות ויהי' שמחתו בשלימות. והנה בין ארור המן לברוך מרדכי יש ג' תיבות אשר בקש לאבדי. והוא ראשי תיבות א"ב"ל" ורמזו בזה עד דלא ידע שום ענין אבילות הנרמז בר"ת בין ארור המן לברוך מרדכי ודו"ק:
[עוד אמרתי דהנה קשה אמאי צריכים לקלל את המן הלא היה רק שלוחא דרחמנא כי ישראל שבאותו הדור נתחייבו כלייה למקום בשביל שנהנו מסעודתו של אותו רשע או בשביל שהשתחוו לצלמו של נבוכדנצר, אבל התירוץ כי הוא לח נתכוין לקיים גזירת הבורא ית' רק בקש לאבדנו ח"ו, וזה ארור המן אשר בקש לאבדי. אמנם כשישתה וישתכר ישכח התירוץ הזה, וזה עד דלא ידע התירוץ הרמוז בתיבות אשר בקש לאבדי שהם בין ארור המן לברוך מרדכי ויתעורר לו קושיא הנ"ל אמאי צריכים לקלל את המן ודו"ק): ועיין עוד בענף יוסף מ"ש בשם יד אפרים והוא באו"ה סי' תרצ"ה. פי' עד דלא ידע, עד ולא עד בכלל. וכתב שם דמיושב בזה מה שבש"ס סמכו ענין לו עובדא דרבה ור"ז דעבדו סעודת פורים בהדדי כו' שלכאורה הוא מעשה לסתור וקצת פוסקים כתבו שהכוונה הוא שמזה יש ללמוד שאין הלכה כרבא בהא, ולפימ"ש י"ל דאדרבה מייתי סייעתא מזה שמה שחייבו לעשות אותם ימי משתה ושמחה גבול יש לו שלא ישתכר יותר מדאי דהא קמן דרבה ור"ז כו' ולפי שלא נשמרו מלעבור הגבול בא הדבר ליני סכנה לכך יש להזהיר שלא לבסומי רק עד הגבול הזה דלא ידע פי' ולא יעבור עכד"ה:
ועיין בתשו' ח"ס או"ח ס"ס קצ"ו דשומר מצוה לא ידע דבר רע ואין ראיה מרבה דהוא הי' במזל מאדים כדאי' בשלהי בס' שבת ולא מהני הגנת המצוה עיי"ש ודפח"ח. ועיין בס' דברי שאול לכאן:
[ובספרי אגדה רבו הפירושום לזה ואזכיר איזה מהם (א) כתב יערות דבש ח"ר דרשה ג' כי הברכות והארורים ישנם מתועלת ונזק בעוה"ז שברוך הוא בעושר וכבוד וארור הוא בעוני וצער ויסורים וכדומה וכן לעוה"ב הוא ברכה שיהי' בצרור החיים ואור עדן ה', וארור לרשע בעוה"ב לירש הגיהנם וכף הקלע והנה בזוהר איתא שיכור אסור להתפלל אבל מותר לברך ברכת המזון, והטעם כי ענין בהמ"ז לצורך עדה"ז ולפרנס הגוף, בזה אף שהוא שיכור ואין רעיונו שלם מהני, אבל תפלה שהוא לצורך הנפש חיי העוה"ב צריך להיות רעיונו שלמה וזה ליתא בשיכור, וא"כ אילו היו מרדכי והמן חיים היה נ"מ לזה בברוך ולזה בארור, אבל כאשר ספו תמו מה איכפת להם בברוך וארור, רק הוא לענין עוה"ב כנ"ל והוא כענין תפלה שמתפללים להשם שזה יהיה ברוך בעוה"ב וזה יהיה ארור וצריך כוונה ורעיונו שלמה וזה לא שייך בשיכור. ולכך אמרו חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן וכו' כי בעוה"ז אין נפקא מיניה ובעוה"ב כבר נתפתה ביינו והוא בגדר שיכור ואין תפלתו תפלה ואין הפרש בין ארור לברוך: (ב) כתב המגיד ר' יצחק אלי' לאנדא וווויללא בדברי חכמים למגלת אסתר בדרך הלצה דהא וירים היטב חרה להם על ימי הפורים שמוכרחים לבזבז ממונם לעניים, וכל היום אין להם השקט ומנוח מטרדת המשלוח מנות והמון רגשת העניים, אך העניים עיניהם מצפים לימי הפורים לקבץ נדבות העשירים ולאכול ולשתות, והעשירים כאשר קצף עליהם ימי הפור המה מקללים את המן שהוא סבב להם כל העמל הלזה, והעניים השמחים בימי הפור המה מברכים את מרדכי דעל ידו בא להם הברכה, וכאשר האדם שותה נאמר בו, ישתה וישכח רישו, דאינו מתבונן אז אם הוא עני או עשיר, וז"ש חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע אם הוא עשיר, מכת האומרים ארור המן. או הו עני, מכת האומרים ברוך מרדכי. (ג) כתב בס' ישמח משה על חמש מגלות דף צ"א ע"א כי ההפרש בין ארור לברוך הוא שותא דינוקא ולא מיירי בההפרש הזה רק ענין ההפרש כיון שארור לזה וברוך לזה נצמח מדבר אחד, א"כ הן שוין במדריגה שזה ברוך כמו שזה ארור וזה ארור כמו שזה ברוך, וההפרש הוי אם זה ארור יותר ממה שזה ברוך או שזה ברוך יותר ממה שזה ארור ובזה ההפרש מיירי, ועכשיו נחזי אנן, דהנה המן ארור על השתדלות הריגה ומרדכי ברוך על השתדלות הצלה, וא"כ ראוי להיות שוין במדריגה, אבל כיון שמצינו בהמן שהחטיא את ישראל בהמשתה כמבואר במדרש רבה למגלת אסתר ואף שמרדכי הזהיר מ"מ לא פעל כלום שלא השגיחו כלל עליו כמבואר שם במדרש רבה, והמחטיאו קשה מן ההורגו, א"כ הוי המן יותר ארור ממה שמרדכי ברוך וא"כ הוי הפרש. אך הלא הקשה בעיון יעקב מה מקום למשתה ושמחה ואין זו תשובת המשקל שהרי נענשו בשביל שנהנו מסעודתו של אותו רשע ולשמחה זו מה עושה, והנ"ל דמרדכי תיקן להיות משתה ושמחה ולשתות לשם שמים ולא להוללות וסכלות שאין זה שמחה כמבואר ברמב"ם רק להודות ולהלל בשמחה וטוב לבב ולהכיר הנס והחסד שגמל לחייבים וטובים ולעורר לאהבת הבורא והוא תיקון להמשתה שהחטיאן המן ומיושב קושי' העיון יעקב דאדרבה במה שחטאו נתקנו, וא"כ לפי"ז הדר הוי לי' מרדכי ברוך כמו שהמן ארור, דהמן החטיא ומרדכי תיקנו, וא"כ זה אם מקיים כנ"ל אז אין הפרש משא"כ אם הוי הוללות א"כ המן ארור טפי ממה שמרדכי ברוך דהא אין כאן תיקון. לכך אמרו חייב אינש וכו' עד דלא ידע פי' שלא ידע שום הפרש דהיינו שלא יהי' שום הפרש מצידו ודו"ק ודפח"ח ש"י. יותר מזה לא אביא פירושים ע"ז דא"כ אין לדבר סוף: ט. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים כו' כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקב"ה עצה בלב כאו"א והסכימה דעתם לדעת אחד וכתבו לו אלקים ברא בראשית:
וכבר תמהו התוס' הא הכל כתבו בלשון יון באר היטב שמתחילה ברא ה' שמים וארץ ומה מקום טעות לכאן ותי' תוס' דחוק. וכ' ביערות דבש דף קע"ב כי כבר עמדו רבים מן אפיקורסים וטענו שהעולם קדמון דלמה לא ברא העולם קודם כי הטוב האמיתי לא יכלה טובו וא"כ למה לא הקדים טובו מאז ומקדם. ובאמת אילו היה הזמן קודם לבריאה היה מקום לשאלתם אבל הזמן הוא ראשון לבריאה כי התחלת הבריאה הוא מציאות הזמן וקודם לזה לא היה הזמן כלל וא"כ סגר עליהם המדבר בשאלה זו למה לא ברא קודם בזמן כי לא היה מקדם זמן כלל ולא שייך לברוא קידם. וזהו ענין חכמי ישראל כי כאשר יכתבו בראשית ברא אלקים יקשה למה לא קודם ויכחישו הכחשה דהעולם קדמון ולכך כתבו אלהים ברא בראשית פי' התחלת הזמן הנקרא בראשית ברא ה' והוא מהנבראים ולא היה מקדם זמן כלל וא"כ הקושיא נופלת למה לא ברא קודם וא"ש ודפח"ח:
ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם ר עיין בגליון הע"י בגאון יעקב מ"ש בזה ושכח להזכיר שהוא לקוח מספר יערות דבש דף קע"ד עיי"ש. ועיין מה שכתבתי בזה בילקוט הגרשוני פ' שמות בשם מרן ח"ס ז"ל עפי"מ שדרשו בילקוט שמואל כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביה ע"ש ושפל רוח יתמוך כבוד, ומעתה משה רכב על החמור יען היה עניו, ומדה זאת הלא היא היא הנושא ומגביה את האדם למעלה, ולכן אמת כתבו, וירכיבם על דבר הנושא בני אדם, הוא מדת הענוה הוא הוא הנושא ומגביה בני אדם, וזהו כוונת משה ברכבו על החמור ודפח"ח:
וכתבו לו במקום הארנבת את צעירת הרגלים כתב בס' "תורה תמימה" פ' שמיני. מצאתי כתוב גירסא אחרת במקום צעירת הרגלים, שעירת הרגלים, והיא גירסא נכונה, שכן כתבו הטבעיים שטבע הארנבת לגדל שער ארוכות ברגליה עיי"ש:
י:
שם ושאר, שם זה הכתב ושאר זה הלשון:
ופי' התוס' היינו לשון מלכות שהמלכים משתמשין בו שאין שאר העם מכירין בו. עיין בפתח עינים לחיד"א ז"ל בשם גדול אחד דזה היה סיבה להכרית נין ונכד זו ושתי המלכה עיי"ש דפח"ח:
ר' אבא בר כהנא פתח לה פיתחא להאי פרשתא כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה וגו' כי לאדם שטוב לפניו זה מרדכי הצדיק ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן הרשע לתת לטוב לפני האלקים זה מרדכי דכתיב ביה ותשם אסתר את מרדכי על בית המן כתב הרי"ף בע"י קשה להבין פתיחה זו כי אין לה ענין כו' ומה היא חכמה ודעת שנתן למרדכי ומה הענין שנתן להמן. ונלע"ד לפרש עפימ"ש בס' קול יעקב למגלת אסתר בביאור הפ' בפ' ואתחנן כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך וגו' ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טיב אשר לא מלאת וגו' עד כרמים וזיתים אשר לא נטעת ולכאורה הך אשר לא בנית אשר לא מלאת אשר לא נטעת מיותר לכאורה כי הלא ידענו שבבואם לארץ חדשה שלא בנו ולא מלאו ולא נטעו. וביאר בס' הנ"ל שכך דרכו של הקב"ה מעולם להשפיע לרשעים טובה וברכה ואח"כ נוטלה מהם ונותנה לצדיקים כמ"ש יכין רשע וצדיק ילבש, והטעם יען כי היא ית' חפץ לזכות את ישראל ולהנאותם גם מתענוגי העיה"ז והוא ית' כבר הזהירנו שלא נבלה ימינו בבקשת התענוגים ואמר אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו') ורז"ל אמרו כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' ואם יזכה יקויים בו ויתאו המלך יפיך שאמרו ז"ל (ב"ר ל"ט) ליפותך בעולם, ואיך אפשר מציאות היופי לצדיקים כי אף אם יתן לו השי"ת עושר ונכסים לא ייטב לבו עליו לבנות טירות זהב וכסף ולעטר את עצמו בכלים חמודות ובסגולות מלכים כי המה לו אך למותר וכל חפצו הוא רק לשבת בית ולעשות רצון בוראו, ולכן הקב"ה נותן בלב רשעים שיבנו המה וימלאו בתיהם מחמדת העולם ויקיים בהם יכין וצדיק ילבש. וזש"ה ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת פי' שיהיו הערים גדולות וטובות אשר לא היית בונה אותם באופן זה אלו היה בידך לבנותם, והבתים ג"כ יהיו מלאים כל טוב אשר לא היית ממלא כמו זה מעולם ולא מלאך לבך להרבות בתענוגים כמו אלה עיי"ש. והנה היה קשה לר' אבא בר כהנא למר נתן הקב"ה כל כך עושר רב להמן עד שעי"כ גבה לבו עד להשחית ולהרוג ולאבד את כל היהודים ח"ו כמ"ש הפייטן גאה בעשרו ונפל ברשעו. הלא טוב טוב היה לתת כל זה למרדכי הצדיק ולא היה בא כלל לידי כך. ע"כ השיב כי רצה הקב"ה שיבא לידי מרדכי בית המן המלא כל טוב אשר מרדכי מעולם לא היה ממלאו כמו זה, וז"ש כי לאדם שטוב לפניו זה מרדכי הצדיק נתן הקב"ה חכמה ודעת ושמחה, שזה כל שמחתו אם נתן לו ה' חכמה ודעת וחלק בתורתו הקדושה, וכל מחמדי העוה"ז ותענוגיו כאין וכאפס נחשבו בעיניו נגד התענוג הגדול והשמחה הגדולה שיש לו בתורה הקדושה, ולכן ולחוטא זה המן הרשע נתן ענין לאסוף ולכנוס ולמלא ביתו בכלים חמודות ובסגולות מלכים, והתכלית, כדי לתת לטוב לפני האלקים זה מרדכי דכתיב ביה ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, אבל אם היה הקב"ה נותן מתחילה העושר הזה למרדכי מעולם לא היה בא לידי כך שיהיה לו בית מלא כל טוב חמודות העולם כמו ביתו של המן וא"ש ודו"ק:
י"א. ושמואל אמר לא מאסתים ולא געלתים לכלותם לא מאסתים בימי יונים ולא געלתים בימי אספסיינות קיסר לכלותם בימי המן:
וכ' מהרש"א אין זה כסדר הגליות ושיעבוד המלכיות דימי המן קדמי טובא ואפשר דלכלותם משמע ליה טפי על המן שבא להשמיד ולהרוג ולאבד גו', עכ"ל. ובס' עולת חודש ח"ב מאמר כ"ה כתב עפ"י דאיתא בפסחים פ"ז ב' צדקת פרזונו בישראל צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האימות (פרש"י שאינן יכולין לכלותן יחד) וכו' היכי תעבידו. תכלינהו לכולהו ליתנהו גבייכו. תכלו מאי דאיכא גבייכו קרו לכו מלכותא קטיעתא וכו' ע"ש, אמנם באחשורוש שמלך על כל העולם כולו, א"כ מי מעכב על ידו אם יעש עמהם כלה, הלא הוא המולך בכיפה וכח גבורתו מלא עולם. וע"כ אמר שפיר ל"כלותם ביעי המן" כי בימיו דוקא אפשר לכלותם, כי הוא אחשורוש המולך מסוף העולם ועד סופו, אבל בשאר מלכיות אי אפשר להם לכלותם, כי אף דבהאי גיסא קטלו להו, באידך גיסא יושבים שלוים ושקטים וא"ש:
שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו כלי' וכו' מפני שנהנו מסעודתו וכו' א"כ שבשושן יהרגו וכו' א"ל, מפני שהשתחוו לצלם (בימי נ"נ) א"ל וכי משוא פנים יש בדבר א"ל הם לא עשו אלא לפנים וכו': עיין בהפלאה לכתובות דף ל"ג בתוס' ד"ה אלמלא נגדוה כו' מ"ש לבאר מאמר זה בטוב טעם ודעת ודפח"ח ש"י. ועיין עוד בילקוט הגרשוני למגילת אסתר דף מ"ו מ"ש בזה בשם תשו' כתב סופר חאו"ח. סי' קל"ז עיי"ש. (ועיי' כאן בס' דברי שאול בד"ה שם וכי משוא פנים וכו' מ"ש בענין שלכד"ה, וחידוש בעיני שלא זכר שר דלר"ש דכ"ש למכות גם שלכד"ה חייב כמ"ש מהרש"ל בשבועות כ"ג וצע"ק):
וע"ע ביאורים נעימים על מאמר זה בס' כתנות אור מבעל פמ"א ז"ל ס"ס שמות למגלת אסתר, ובתורת משה ממרן ח"ס ז"ל בח"ת לפורים עיי"ש. והנה ראיתי בס' ארץ צבי מבעהמ"ח עטרה למאה דף ס"ט שמביא פרפרת נאה בשם הגאון בעל נוב"י ז"ל על דקדוק אחד במאמר הזה, למה לא נאמר, אמר להם א"כ שבשושן יהרגו, אלא נאמר סתם א"כ שבשושן יהרגו כו', וגם אינו מובן מה שאמר להם אתם, שהלא הם באים לשאול כשואל מפי הרב, ובודאי אינם יודעים, שאם היו יודעים לא היו שואלים ואיך אמר אמרו אתם, ואמר הגאון הנ"ל שלרשב"י הוקשה דקדוק א' בלשון שאלתם שדקדקו ובארו מפני מה נתחייבו כלי'. כלי' דייקא. משמע שעיקר קושייתם הוא על שהיה רוצה המן לכלות ולעקור את הכל, אבל אם לא היה רוצה לכלות את הכל היה להם תירוץ, וזה ששאל אותם אמרו אתם הסברא אשר בידכם דהיינו אם לא היה כליה, אמרו מפני שנהנו מסעודתו וכו' והשתא מה שאמרו חז"ל א"כ שבשושן יהרגו כו' אין הכוונה שרשב"י הקשה אותם את זה, אלא שהתלמידים אמרו כן, הנה היה לנו תירוץ שנהנו מסעודתו של אותו רשע אבל מאחר שאנו רואים כליה ואבדון לכולם קשה לנו א"כ שבשושן יהרגו שבכל העולם לא יהרגו. והשיב להם מפני שהשתחוו לצלם ודפח"ח ש"י עכ"ל. והנה תחלת דבריו כבר כתובים בס' עיון יעקב לכאן. ומ"ש דא"כ שבשושן יהרגו כו' הוא מדברי התלמידים. אמת להם, אבל בכל ספרי עין יעקב הגירסא אמר להם א"כ של שושן יהרגו וכו' עיי"ש. ואין להאריך יותר:
והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש וגו' א"ר לוי פסוק זה כולו על שם קרבנות נאמר, כרשנא, אמרו מלה"ש לפני הקב"ה שבש"ע כלום הקריבו לפניך עכו"ם כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך, שתר, כלום הקריבו לפניך שתי תורים, אדמתא, כלום בנו לפניך מזבח של אדמה כו' תרשיש, כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה דכתיב בהו תרשיש ושהם וישפה: בס' שיח יצחק על מס' מכות דף כ"ד ע"א (מהגאון מ' יצחק חיות ז"ל אבדק"ק בראדי יע"א) דקדק במאמר הזה טובא כיון דלדברי ר' לוי ל"ה שם ז' הקרובים למלכות רק הקרא קאי שהיו מלאכים מזכירין זכות הקרבנות, א"כ למה הזכיר בקרא תרשיש שהיה מהטור הרביעי, יותר הו"ל בקרא לומר אדמתא אודם שהוא היה הראשון מארבעה טורי אבן בהחושן, ולומר כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה דכתיב בהו אודם פטדה וברקת, והוא דקדוק גדול ועצום, ותירץ דהנה ישנם בעולם ב' כתות אנשים א' חכמים ב' עשירים סוחרים והנה כאשר החכמים וגדלו ויתנשאו למעלה עד שיהנה מהם הקב"ה ויתפאר בם, זה אינו חידוש כ"כ שע"י שעוסקים תמיד בחכמת אמת יכולים להגיע למדרגה גדולה, ואולי יזדמן באוהיע ג"כ כן לפעמים בחסידים מחסידי אוה"ע וחכמים בחכמות באמת, אבל בעשירים וסוחרים שעוסקים בישובו של עולם ועוברים ארחות ימים לסחור ולהעשיר, ובכל זאת יגדלו ויתנשאו בחכמה ובקדושה שיעלה זכרונם לפני ה', זה לא ימצא רק בעם קודש ישראל שנא' בהם ישראל אשר בך אתפאר, במשא ומתן באמונה ובמאכל ובמשתה לשם ה' ומחזיק ת"ח ובעלי תורה כמו זבולון שהיה עובר ארחות ימים ולחוף ימים ישכון ומחזיק לאחיו יששכר לעסוק בתורה, אבל באוה"ע לא נמצא כן, והנה תרשיש היה האבן העשירי והיה אבנו של זבולון שהיה העשירי לתולדה כדאיתא סוטה דף ל"ו דגם בחושן הי' כתולדותם, וזה שאמרו המלאכים כלום שימשו אוה"ע לפניך בבגדי כהונה דכתיב בהו "תרשיש" שהיה חקוק עליו זבולון שהיה סוחר ועשיר ומ"מ נשא אהרן את שמו לזכרון לפני ה', זה לא משכחת רק בעם קודש ישראל ודו"ק עכדפח"ח ש"י ויאמר ממוכן תנא ממוכן זה המן ולמה נקרא שמו ממוכן שמובן לפורענות א"ר כהנא מכאן שהדיוט קופץ בראש:
ומקשין העולם מאי שייך זה חל הקודם, יהי' ממוכן מי שיהי' עכ"ז כיון שהוא מאוחר וצעיר לכולם וקפץ להגיד דעתו בראש מוכח כי הדיוט כותב בראש. ועיין בס' דגן שמים למס' פסחים (דף י"א מדפי הספר) מ"ש בזה. וכבר קדמו בס' בית יצחק חיבור על מס' מגילה והבאתי דבריו בילקוט הגרשוני למגלת אסתר סי' א' עיי"ש. וראיתי שמביא שם עוד בשם ס' אור תורה על מגילת אסתר עפ"י מדרש אסתר איכא פלוגתא בהא דויאמר ממוכן ח"א דינינו כדיניהם דתנן דיני ממונות וכו' דיני נפשות מן הצד וח"א אין דינינו כדיניהם וכו' וי"ל התוס' מביא שהיה דניאל ויש לגמגם למ"ל לתוס' להביא מפרש המתנגד לגמ' דזה המן ולהנ"ל ניחא דגמ' סובר דאין דינינו כדיניהם דאל"כ מנ"ל דהדיוט קופץ בראש דילמא משום דהדי כן ולפי"ז אם הוי מפרשינן דזה דניאל ומסתמא אחז כדיני ישראל דמתחילין מן הצד ולא היה ראיה דהדיוט וכו' לכן מביא דממוכן זה המן הבדיניהם מתחילין מן הגדול ועכ"ח משים דקפץ בראש ולכך מביא תוס' דיש במדרש שהוא דניאל והו"א דהוא דניאל וכו', עי"ש, עכ"ל:
[ויקר בעיני מ"ש בזה בהשמטות לשער בת רבים למגינת אסתר וז"ל ומקשין העולם מאי שייך זה אל הקודם כי אף לו יהי' ממוכן מי שיהי' וכו'. עוד מקשין העולם מנ"ל דהדיוט קופץ בראש הא קיי"ל דדיני נפשות מתחילין מן הצד וע"כ הוכרח ממוכן להגיד דעתו מראש, וכן איתא במד"ר לחד מ"ד מטעמא דדינינו כדיניהם דיני נפשות מתחילין מן הצד. וי"ל דקושי' ראשונה מתורצת בחברתה דהנה אם ממוכן הי' אחד מן השרים האחרים היינו יכולים לתרץ ולומר טעם הקדמתו משום דדינינו כדיניהם דד"נ מתחילין מן הצד, אמנם אחרי אשר הקדים מאמרו דממוכן זה המן, והוא בעצמו אמר בדברי מלשינותו לפני אחשורוש, ודתיהם שונות מכל עם, דאין דינינו כדיניהם, לא הי' לו להקדים א"ע בנתינת עצה תחלה אם לא כי הדיוט קופץ בראש וק"ל, עכ"ל הנעים]:
וזה מקרוב נדפס ספר ישמח משה על תנ"ך וחמש מגילות, וראיתי שכתב ליישב כל קושיות הנ"ל בג' אופנים וכולן שוין לטובה עיי"ש וינעם לך: קרי ליה יהודי וקרי לי' ימיני וכו' אר"נ מרדכי מוכתר בנימוסו היה:
עיין בס' עין הבדולח, ובס' דברי שאול מ"ש בזה. ושניהם לא ראו שכבר כ' כן בס' יערות דבש, וכמובא בענף יוסף לכאן ע"ש:
י"ג:
ר' יהושע בן קרחה אומר אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה ותמוה מהיכי תיתי לומר כן. וכ' בפנינים יקרים מס' מנחה חדשה שהביא בשם גדול א' דריב"ק אזיל לשיטתי' בירושלמי למי דסוטה פ"ה ה"ו ריב"ק אומר איוב בימי אחשורוש הי' וכתיב ולא נמצאו נשים יפות כבנות איוב ע"כ דאסתר ל"ה יפה רק חוט של חסד משוך עליה עכ"ל ולא ידעתי אמאי הביא זה בשם הירושלמי. והוא לפנינו בבבלי ב"ב ט"ו ע"ב ריב"ק אומר איוב בימי אחשורוש היה שנא' ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ איזהו דור שנתבקשו נשים יפות הוי אומר זה דורו של אחשורוש ע"כ: לקחה מרדכי לו לבת תנא משום ר' מאיר אל תקרי לבת אלא לבית: כ' מהרש"א פי' לאשה וכו' כתב בפתח עינים לחיד"א ז"ל אפשר דקשיא לי' דהול"ל לקחה מרדכי לו כבת כמ"ש כל המגדל יתום וכו' כאלו ילדו, ופירש מורינו הרב מהרי"ך במ"ש בב"מ דף ק' שטף נהר את זיתיו וכו' זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו, ולפ"ז מדינא המגדל יתום הוא ואביו יחלוקו השכר, אמנם הקב"ה ברוב רחמיו מעלה עליו כאלו ילדו, ולפ"ז לקחה מרדכי לו לבת לא יצדק מדינא יחלוקו, והול"ל לקחה לו כבת לז"א אל תקרי לבת אלא לבית, כלומר אי אתה יכול לקרות לבת אלא אם אתה קורא מבחוץ לבית אין בית אלא אשה ואז אתה יכול לקרות לבת דאגב חביבותא קוראה בת על דרך שאמרו חז"ל לא זז משם עד שקראה בתי עכד"ה. ובס' שער בת רבים למגילת אסתר הביא בשם בחירת אברהם א"ת לבת אלא לבית זו אשה כיומא ב' ע"פ וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו. הטעם דאשתו של אדם נקראת בית הוא דאחז"ל כתובות נ"ט ב' אין אשה אלא לבנים, אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לתכשיטי אשה, וזהו ב' י' ת' ר"ת בנים יופי תכשיטין. אך קשה למה לא כתיב בפירוש בית אלא שבא לרמז מחז"ל אסתר ירקרקות היתה ונחסר ממנה היופי לכן כתיב חסר יו"ד עכ"ל ואם כי דברי טעם הם אבל אינו אמת כי כאן ר"מ הוא דאומר כן, והוא אומר לעיל דאסתר שמה ולמ' נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים. א"כ לא ס"ל כריב"ק דאמר אסתר ירקרקות היתה כהדסה ודו"ק [שו"ר בס' כתנות אור בח"ת למגלת אסתר שפירש דכשתקרא לבית נוכל לקרוא לבת דאמרי' בפ"ק דסוטה י"ב ע"א א"ר יוחנן כל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאלו ילדה ולכך קאמר אל תקרי לבת, דהא מרדכי לא ילדה, אלא לבית, שנשאה לשם שמים ומעלה עליו הכתוב כאלו ילדה, א"כ נוכל שפיר לקרות לבת כאלו ילדה וק"ל עכלה"ט]:
ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה א"ר אלעזר מלמד של כל אחד ואחד מרואיה נדמתה לו אומתו. פי' בס' דברי שאול עפי"מ ששמע בביאור מאמרם ז"ל יבמות ס"ג בניך ובנותיך נתונים לעם אחר זו אשת האב. דמה ענינו של אשת האב שאינה אמו לעם אחר. ושמע דהכוונה היא שזה נודע שבני מדינה אחת שונאים בני מדינה אחרת, ומטעם כי כן הוטבע בטבע איש ואיש שיאהב לכל אחד שהוא מבני מדינתו וכל שאינו מבני מדינתו שונא אותו אף בלי סיבה וטעם כי מעולם לא דבר עמו ולא הרע לו ואך שהוא מעם אחר. וכמו כן באם אחרת ג"כ הסבה ששונא אותה בשביל שהוא אחרת ולא אמו ודפח"ח. וממילא גם כאן קשה איך נשאה חן בעיני כל רואיה ניהו שלא הרעה לשום איש אבל כן יחייב טבע האנושי מבלי לאהוב כל שאינו ממדינתו אף כי שלא מבני אומתו, לזה אמר שכל א' וא' נדמית לו כאומתו וזה ברור עכלה" ט:
(שייך לעיל ז' ע"א חייב אינש לבסומי בפוריא וכו'. בש"ע או"ח סי' תרצ"ה ס"ב מביא המחבר דברי רבא הנ"ל להלכה. וכתב עליו הרמ"א בהג"ה, וי"א אד"צ להשתכר כ"כ אלא ישתה יותר מלימודו וישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי ע"כ. ודברי רנו"א אלו מחוסרים הבנה לכאורה. אך עיין בדברינו לעיל במס' עירובין דף ס"ד שמה הבאתי פירוש נכון ונחמד ע"ד הרמ"א עיי"ש וינעם לך):
תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה רבן והוא לא ידע שבז' באדר מת משה רבינו ובז' אדר נולד משה רבינו כ' הגאון בעל נוב"י ז"ל באהבת ציון סוף דריש ו' הדקדוק בדברי הגמ' מפורסם שלא הו"ל לומר אלא שלא ידע שבז' באדר נולד משה אבל מן המיתה ידע) ועוד מאי תשובה היא זה שלא ידע שבז' באדר נולד משה הלא אעפ"כ היה מקום לאותו רשע לשמוח על שנפל לו הפור בחודש אדר בירח שמת בו משה דהא המיתה היה באחרונה וביטלה את תועלת מה שנולד בו. אמנם לפימ"ש לעיל דע"י שנתעוררו ישראל בתשובה, באבל גדול בבכי ומספד על מיתת משה, בזכות זה נתן ה' רוח חכמה ביהושע למלאות מקומו של משה להיות פרנס ורועה ישראל א"ש, וכך הוא פירושו של מאמר הגמ' והוא לא ידע שבז' באדר מת משה ובו ביום עצמו בז' באדר נולד משה, כי כאשר התעוררו בהספד, תיכף בו ביום נחה רוח ה' שהיה על משה, על יהושע בן נון והיה ממלא מקומו ונתקיים וזרח השמש והוי כמו שנולד משה ומיתתו גרמה ללידתו עכדפח"ח. (ועיין בש"ס דפוס ווילנא בהגהות מצפה איתן מ"ש בזה]:
אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקלי המן והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים לכאורה האי ועל הכלאים הוא אך למותר וכתב בס' "עיון יעקב" ע"ד דאיתא בעמק המלך הובא בילקוט ראבני ס"פ כי תצא דעמלק הו כלאים דעשו נשא בת ישמעאל שהם שור וחמור יחדיו ויצא מביניהם עמלק כו' ע"ש וא"כ בא' באדר משמיעין על השקלים כדי למחות עמלק שהוא ועל הכלאים וק"ל עכ"ל. ולפענ"ד נראה דהנה גוף המשנה קשה מה ענין שקלים לכלאים וכ' באהבת יהונתן בהפטרה לפ' שקלים כי הטעם למה היו נותנין מחצת השקל ולמה לא ירבה לפי שהאדם לא יחשוב מחשבת חוץ שהוא אינו צריך לאחרים אלא כל ישראל צריכין זה לזה ובן אדם לבדו איננו כלום, וזה הי' ג"כ מחצית השקל שהוא לבדו אינו כלום אם לא בהצטרף לו עוד חצי שקל אחר. ולכן היו נותנין כל העובר על הפקודים מחצית השקל להורות שהוא לבדו אינו כלום אלא צריכין כל ישראל להיות באגודה אחת, וכן העשיר לא ירבה דאם היה נותן שקל שלם נסתר הנ"ל ויחשוב שהוא אינו צריך לאחרים, וכל זה הוא שצריכין ישראל לידבק במינם היינו עם צדיקים, אבל לא עם רשעים, ולכן היו משמיעין על השקלים וגם על הכלאים, להורות שלא לידבק מין בשא"מ וא"ש עכלה"ט נמצא מוכח ממתני' הנ"ל דשקלים הוא רמז על אחדות ואגודה אחת דאל"כ מה ענין שקלים אעכ"ח כנ"ל. והנה צריך להבין מה זה שהקדים הקב"ה שקלי ישראל לשקלי המן ומה יועילו השקלים להציל משקלי המן אבל כבר כתבנו לעיל במס' יומא דהמן בא בטענה שאין אחדות בישראל וז"ש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים דאף שהם בין העמים מסובב מן שונאים אעפי"כ יש ביניהם פירוד גדול ואינם מתאחדים יחד ולזה הקדים הקב"ה שקליהם שיתנו שקלים ועי"כ יתנו אל לבם להתאחד ולהיות באגודה אחת ומתוך כך אין שום אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. וזת ענין שהקדים הקב"ה שקליהם לשקלי המן, דאם יהיה ביניהם שלום ואחדות הנרמז במצות שקלים אז לא יפעלו שקלי המן כלום. וע"ז שפיר מסיים והיינו דתנן בא' באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, כלומר אחרי דשקלים מרמזים על אחדות, מעתה יובן מה דתנן דמשמיעין על השקלים ועל הכלאים כאחד, להורות דאף דאחדות טוב היינו דוקא עם צדיקים אבל לא עם רשעים ח"ו ודו"ק:
יד. ומה מעבדות לחירות אומרים שירה כו' אי הכי הלילא נמי נימא כו' ר"נ אמר קריאתה זו היא הלילא, רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה (פרש"י שהרי לחירות יצאו) הכא נימא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן (פרש"י דלא נגאלו אלא מן המיתה): ובזה פי' בס' ישמח משה למגלת אסתר, וישם המלך אחשורוש מס על הארץ וגו' שאינו ענין לשם, והנ"ל בזה כי אמר ומאמר אסתר קים וגו' ונכתב בספר כמבואר בגמ' דקריאה זו היא הלילא. ומקשה מפני מה אינו אומרים הלל, ומשני בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, אבל הכא אכתי עבדי אחשורוש אנן, וז"ש וישם המלך אחשורוש מס על הארץ והוא דידי' עבד ואכתי עבדי אחשורוש אנן כנ"ל, ודפח"ח:
במהרש"א ד"ה קריאתה זו הלילא. כתב ולפי"ז מהאי ק"ו ומה מעבדות כו' יש ללמוד למקרא מגילה בין בלילה ובין ביום כמו שקורין הלל בפסח בלילה וביום ולעיל דריש לי' מקראי ע"ש. והוא לכאורה קושי' גדולה לפי"ז למה לי' לריב"ל ללמוד זה לעיל ד' א' מקרא אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי ע"ש ותיפוק לי' דחייב לקרות את המגילה גם בלילה במקום הלל. ועיין אריכות בזה בס' ישועות יעקב או"ח סי' תרצ"ג עיי"ש בדרך אגדה. אבל לפענ"ד נראה דמעיקרא לק"מ דהרי כתב המג"א בסי' תכ"ב סק"ה בשם התוס' ברכות כ' ריש ע"ב נשים פטורות מכל הלל מפני שהיא מ"ע שהז"ג א"כ מהלל דפסח נשים פטורות וא"כ א"כ ללמוד מהאי קו"ח ומה מעבדות כו' לחייב נשים בקריאת מגילה גם בלילה כמו שקורין הלל בפסח בלילה וביום דהא נשים פטורות מהלל דפסח א"כ צריך קרא דאלהי אקרא יומם גו' ולילה ולא דומיה לי כדי לחייב הנשים (שאף הן חייבות במקרא מגילה) בלילה וביום. ובזה א"ש סמיכות מאמרי ריב"ל במגילה ד' א' אמר ריב"ל נשים חייבות במקרא מגילה וכו' ואמר ריב"ל חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום שנא' אלהי אקרא וגו' משום דעיקר קרא לנשים הוא דאצטריך כנ"ל וא"ש ודו"ק:
שבע נביאות נתנבאו להם לישראל מאן נינהו שרה מרים וכו' שרה דכתיב אבי מלכה ואבי יסכה וא"ר יצחק יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקודש כו' דבר אחר יסכה שהכל סוכין ביופיה:
הך דבר אחר תמוה דא"כ אין ראיה שהיתה נביאה. וכ' בס' פנינים יקרים בשם ס' עדות ביוסף בשם הגאון ר' הירץ ז"ל, דרש"י ז"ל כתב ועיני לאה רכות דלאה בכתה תמיד שלא תעלה בגורלה של עשו דאמרו שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן. הגדולה לגדול והקטנה לקטן, והנה כאן היה ג"כ אברהם ונחור ומלכה ויסכה, ואם הגדולה לגדול למה לא בכתה שרה שלא תעלה בגורל של נחור, אלא ודאי דהיתה נביאה והיתה יודעת שתנשא לאאע"ה וזה פי' הגמ' דבר אחר שהכל סוכין ביופיה וקשה איך היתה יפה ולא היתה בוכה כמו לאה, אלא מוכח שהיתה נביאה ולא בכתה כלל עכד"ה [ובפנקסי הישן שכתבתי עוד בימי ילדותי אמרתי דהיופי שלה מורה על רוה"ק עפימ"ש ביעדב"ש ד' לובלין דף ל"ט דמי שהוא תחת המזל היופי חסרון הוא אצלו כי מזיק לו לקנין החכמה ומדע אבל מי שהוא למעלה מן המזל היופי מעלה הוא אצלו עיי"ש ביאור הדבר באריכות, א"כ זה שהכל סוכין ביופיה מורה שסכתה ברוה"ק ודבוקה בה' ואינה תחת המזל דאל"כ היופי חסרון הוא אצלה ודו"ק כי קצרתי]:
מרים דכתיב ותקח מרים הנביאה אחות אהרן ולא אחות משה אר"נ אמר רב מלמד שהיתה מתנבאת כשהיא אחות אהרן ואמרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע כו':
בס' "עיון יעקב. מ"ש בזה. ובפתח עינים לחיד"א ז"ל כתב יל"ד דמאי בעי בדרשא זו הכא והא כתיב בהדיא הנביאה ושמעתי משם מורינו הרב מ' אליעזר נחום דמדכתיב מרים הנביאה אחות אהרן יש ס"ד דאיכא תרתי מרים הנביאה ולהכי כתיב בזו אחות אהרן לאפוקי האחרת ע"ד שני יוסף ב"ש דנותנין סימן. ולפ"ז יקשה דהם ח' נביאות. משו"ה הוצרכו להביא דרשא זו לומר. דמאי דכתיב אחות אהרון היינו לאשמעינן זמן נבואתה דאלת"ה קשה ולא אחות משה אלא שנתנבאה כשהיתה אחות אהרון וא"כ ליכא אלא ז' נביאות ודו"ק, עכ"ל:
אסתר דכתיב ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות וכו' מלמד שלבשתה רוה"ק וכו' עיין בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל שנתקשה בזה והביא בשם מורה נבוכים פמ"ה לשני דרוה"ק לחוד ונבואה לחוד עיי"ש. והנה לפי"ז גם בשרה לא מוכח שהיתה נביאה ממה שסכתה ברוה"ק אלא עיקר הילפותא מדכתיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ועיין ברש"י בחומש פ' וירא למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות עיי"ש. וא"כ בפשיטות לא קשה מ"ש לעיל לד"א שהכל סובין ביופיה מנ"ל שהיתה נביאה וא"ש ודו"ק:
[וע' בשער בת רבים בשם צוף דבש דלפי שרצתה אסתר לילך אל המלך לבקש אותו להרוג חת המן לכך לבשה רוה"ק להסתכל אולי עתיד לצאת ממנו זרע מעליא. ובפרט שבאמת אחז"ל גיטין נ"ז ב' מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. לכן לבשה רוה"ק וראתה שכבר נולדו הזרע מעליא ושוב לא יוליד ומותר להורגו עיי"ש]:
ט"ו. ארבע נשים יפיפיות היו בעולם וכו':
צ"ב לאיזה תכלית חשבו חז"ל הני נשי יפיפיות שהיו בעולם. ועיין בס' עיון יעקב לאן מ"ש בזה. גם עיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק או"ח סי' כ"ד שנשאל ע"ז ועיי"ש תשובתו הרמתה:
ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה אר"י שלחה לי' שמא דברו על חמשה חומשי תורה דכתיב ביה מזה ומזה הם כתובים:
עיין מהרש"א דבעשרת הדברות נרמז כל התורה, ולחד דיעה כל עשרת הדברות מפי הגבורה שמעו א"כ כל התורה בכלל כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ואבדה לה טענת מודעא רבה לאורייתא (כן ראיתי בס' א'):
ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו וכמה רוב בניו רב אמר שלשים י' מתו וי' נתלו וי' שמחזרים על הפתחים:
כתב בס' אתורה תמימה' למגלת אסתר ע"פ מ"ש בפסחים ס"ד ב' אין הפסח נשחט אלא בג' כתות של שלשים שלשים בני אדם, ומתבאר שם דטעם הדבר משום דכתיב ברוב עם הדרת מלך, ולפי"ז מבואר דהלשון ברוב יונח לא פחות מעל שלשים, וא"כ מכיון דכתיב הכא ורוב בניו משמע ליה לרב שהיו שלשים, ומדלא נתלו רק עשרה דריש דיתר העשרים מהם מתו ומהם מחזירים על הפתחים עיי"ש:
ט"ו. לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן וגו' וחמש חליפות שמלות אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו כו' בשביל משקל ב' סלעים מילת כו' ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים א"ר בנימין בר יפת רמז לו שעתיד לצאת ממנו בן שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות ומנו מרדכי כו':
עיין מהרש"א בד"ה רמז. ובס' "עיון יעקב" כתב.
וא"כ אפשר לומר דה' חליפות שמלות לא היו שוים רק כמו החליפות שמלות של שאר אחים אלא שנתן לו ה' לרמז זה. והא דתנן שלש מאות כסף אין זה קנאה די"ל שנתן לו דמי בושתו שאמר עליו שגנב הגביע עכ"ל. ובס' "תורה תמימה" פ' ויגש כתב לבאר עפ"י קושיא זו מהשלש מאות כסף, דברי רבינו בחיי בפ' ויגש הסתומים וחתומים מאוד, וזיל, ולבנימין נתן שלש מאות כסף, טעם שלש מאות כסף כנגד מה שהיו האחים חייבים במכירתו כי עשר פעמים שלשים שקלים שהם דמי עבד הם ג' מאות, וזה ממה שאמרו (גיטין מ"ה ב') המוכר עבדו לעובד כוכבים קונסין אותו עד עשרה בדמיו, כלומר, בדמי העבד שהם שלשים וכמבואר בפ' משפטים, עכ"ל וצ"ב מה שייכות נתינה זו לבנימין. ונראה דהכי פירושו דמן הדין היה צריך כל א' מהאחים ליתן ליוסף שלש מאות כסף כפי החשבון המבואר, אך לא לקח זה מהם, וא"כ הוי כאלו הוא נתן לכל א' ג' מאות כסף, ואחרי אשר בנימין לא הי' במכירה לכן נתן לו זה הסכום במזומן, ודבריו מאירים. ולפי"ז ממילא מיושב קו' מהרש"א ושאר מפורשי' איך לא חשש יוסף לקנאה במה שנתן לבנימין ג' מאות כסף יען כי כמו שנתן לבנימין כך נתן לכל אחיו, ורק בשינוי זה, שהנתינה לאחים היה בזה שלא לקח המגיע מהם, ולבנימין שלא היה חייב ליתן היתה הנתינה לו במזומן, עכדפח"ח:
ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה מאמר אסתר אין דברי הצומות וזעקתם לא, א"ר יוחנן דברי הצומות וזעקתם ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה. עיין במהרש"א שביאר הקושיא, וגם התירוץ, עיי"ש:
ועיין בס' "תורה תמימה" למגילת אסתר שהעתיק דברי הגמרא דכאן בזה"ל:
דברי הצומות וזעקתם וסמיך ליה ומאמר אסתר קים מאמר אסתר אין דברי הצומות לא. ובביאור שם אות נ"ז כתב. ר"ל ענין הצום ג' ימים שצמו אז באותה השנה לא קבלו עליהם לדורות ורק לזכרון נוהגין להתענות יום י"ג באדר וכו' עכ"ל:
ובראותי דבריו אלה עמדתי נבהל ומשתומם, איך אפשר למחבר גדול כזה לטעות בפשט הגמרא, ולהעתיק מאמר מן הגמ' ולבארו באופן כזה שלא היה ולא נברא, כי פשוט וברור כי דברי הגמ' מאמר אסתר אין דברי הצומות וזעקתם לא הוא קושיא, ודברי ר' יוחנן הם תירוץ להקושיא, וכמבואר במהרש"א ז"ל, ותו לא מידי:
י"ו. למה נמנו שנותיו של ישמעאל (פרש"י מה לנו למנות לשנות של רשעים) כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב:
והקשו מהרש"א וטו"א דהא אמרינן פ"ק דב"ב דישמעאל עשה תשובה. ותי' בשו"ת בנין ציון החדשות סי' מ"ט דאפילו עשה תשובה מ"מ קשה למה נמנו שנותיו עפ"י המדרש (ריש חיי) ויהיו חיי שרה זש"ה יודע ה' ימי תמימים מה הם תמימים אף שנותיהם תמימים פי' דימי חיים לא נקראו רק במה שחי בתמימות וכו' וזה מה שהקשה למה נמנו שנותיו של אותו רשע שאף שעשה תשובה לסוף ימיו עד שנאמר בו גויעה כמו בצדיקים מ"מ הלא רוב שנותיו היו ברשעות ואיך נמנו בפסוק לשני חיים שלו. וע"ז מתרץ שבאמת לא נמנו בשבילו בענין זה רק לידע כמה הי' בחיים על האדמה ומתי מת ליחס שכותיו של יעקב עכד"ה. שו"ר בס' תורה תמימה ס"פ חיי שרה שתי' ג"כ כן ולא ראה שכבר קדמו בזה בשו"ת בנין ציון הנ"ל]:
כ"א. ת"ר מימות משה עד רבן גמליאל היו למדין תורה מעומד משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב והיינו דתנן משמת ר"ג בטל כבוד תורה:
שמעתי פי' דעד ר"ג היו למדין תורה מעומד ר"ל בעיון רב והיו עומדין אצל כל שורה ושורה לדקדק בה ולהקשות ולתרץ. אבל משמת ר"ג ירד חולי לעולם עייפות והתרשלות שאין רוצים לייגע עצמם בלימוד בעיון, והיו למדין תורה מיושב ר"ל שלא היה קשה להם כלום רק הכל היה מיושב אצלם לפי שלא למדו בעיון והיינו דתנן משמת ר"ג בטל כבוד תורה. כי זה כבוד לתורה שמעיינין בה ומדקדקין על כל תיבה ותיבה. ע"כ שמעתי. אלא דקשה א"כ היינו הך דבטל כבוד התורה דתנן גבי משמת ר"ע, ועיין בסוטה מ"ט ע"א דמשמע דהם שני ענינים, ועיין בפרש"י שם ובמהרש"א לכאן, וע"כ נ"ל יותר מה ששמעתי ממו"ח הגאון מ' עמרם בלום זצ"ל דכוונת חז"ל דעד ר"ג היו למדין תורה מעומד ר"ל שהיה להם ממון לפרנס את עצמם, כמו שאחז"ל בפ' ואת כל היקום אשר ברגליהם זו ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, וז"ש שהיו למדין תורה מעומד, שלא היו צריכים שום חיזוק וסמיכה מאחרים, ולכן היו מכובדים בעיני העם והיו דבריהם נשמעים, אבל משמת ר"ג ירד חולי לעולם, חולי הרגלים שלא היה להם ממון שמעמיד האדם על רגליו, והיו למדין תורה מיושב, ר"ל שהיו יושבים מסומכים מן הבעלי בתים, וכמו שאחז"ל כל ישיבה שאין בה סמיכה עמידה טובה הימנה, וז"ש שהיו למדין תורה מיושב. שהבעלי בתים ועשירי עם תמכו בידם מזה אחד ומזה אחד, אבל עי"כ בטל כבוד התורה כי חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעין. וז"ש והיינו דתנן משמת ר"ג בטל כבוד התורה, עכדפח"ח ש"י:
כ"ה:
מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם:
בס' זכרון אפרים פ' וישלח מביא פי' על זה בשם ס' כסא רחמים למס' סופרים מהחיד"א ז"ל. דהנה הרמ"א ז"ל פירש הפסוק וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר':
וילך ראובן, אצל חדר המטות, בזמן, וישכב את בלהה פילגש, ומי שכב, אביו. היינו יעקב אביו של ראובן, וישמע ישראל, שהיה ראובן הולך, ולא שמש, כי אסור לשמש בעוד שיש בני אדם שומעים, ולכן, ויהיו בני יעקב שנים עשר, שלא נתוסף עוד אל השבטים. עכ"ד. והנה בפסוק אפשר לומר כן, אמנם התרגום מתרגם כפשוטו, ואזל ראובן ושכיב עם בלהה לחינתא דאבוהי, וא"כ אי אפשר לומר כנ"ל ולכך מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם עכדפח"ח ש"י:
כ"ו וישרוף את בית ה' וגו' ואת כל בית גדול, ר"י וריב"ל ח"א מקום שמגדלין בו תורה כו':
וכתב המהרש"א דע"י בנין ביהמ"ד שמתקבצין בו רבים ללמוד מתרבה ומתגדל התורה כמ"ש מרבה ישיבה מרבה חכמה עיי"ש. ובזה אמרתי בדרוש א' ליתן טעם על שקוראין השבת שלפני הפסח בשם שבת הגדול יען כי הוא שבת שמגדלין בו תורה. דע"י שחכם העיר דורש בו בהלכה ואגדה כפתור ופרח, כל העם מקנאים אותו ועי"כ מתרבה ומתגדל התורה כמ"ש קנאת סופרים תרבה חכמה, ולכן נקרא שבת הגדול כמו ביהמ"ד שנקרא מה"ט בית גדול וא"ש:
שאלו תלמידיו את ר"א בן שמוע במה הארכת ימים וכו' ולא נשאתי כפי בלא ברכה והקשה הריטב"א מאי רבותיה הרי חובה היא לכל כהן לברך. גם, יש אריכות לשון בדברי רש"י כאן שב' דכהנים צריכים לברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן כו' ועיין דברים נחמדים בזה בקונטרס תל תלפיות מחברת י"ד משנת תרס"ו [אות נ"ט בד"ה אמר העורך) עי"ש ותמצא יישוב מספיק ומתקבל. ומגודל האריכות לא העתקתיו לכאן:
כ"ח:
א"ל רבי אם נאמר כבש למה נאמר אחד א"ל אחד מיוחד שבעדרו אמר להו צורבא מרבנן הוא וכו':
עיין בתשו' נודע ביהוד' מהד"ת חא"ח סי' קל"ט מ"ש בזה ע"ש דפח"ח. ועיין בס' פנינים יקרים דף כ"ה עמוד ד' ביאור מאמר זה בדרך דרוש בשם ס' תפארת למשה ע"ש. ועיין בס' עין הבדולח לכאן וכבר קדמו במקצת בס' "עיון יעקב" לכאן עיי"ש:
שאלו תלמידיו את ר' זירא במה הארכת ימים וכו' ולא הרהרתי במבואות המטונפות כ' החיד"א ז"ל בפי' לס' חסידים סי' כ"ח עמש"ש בס"ח ואם אדם במרחץ או במקום הטינופת ואהבת אשה נכנסה בלבו כו' יהרהר בדברי תורה כי ד"ת יפים לטהר הלב מיצה"ר. וכ' ע"ז החיד"א זה חידוש גדול ומכאן נראה כמה תוקף חומר איסור ההרהור בעריות עד שלבטלו מתירין איסור חמור להרהר בד"ת במקום הטנופת ועפי"ז אפשר דהיינו רבותי' דר"ז במגילה כ"ח שאמר ולא הרהרתי כו' והקשו עלה מאי רבותי' והלא איסור חמור להרהר ד"ת במבואות המטוכפות ולפי"ד רבינו י"ל דהיינו רבותי' דמעולם לא הרהר איסור דאז היה מיתר להרהר בדברי תורה עכל"ה: ולא ששתי בתקלת חבירי:
כ' בס' דגן שמים דף ל"ה כי נשאול נשאל הרה"ק ר' יצחק ז"ל אבד"ק ווארקי דמאי רבותי' דר' זירא שאמר ולא ששתי בתקלת חבירי היתכן לשוש בתקלת חבירו (וע' במהרש"א). והשיב הרה"ק הנ"ל דכוונת ר' זירא ולא ששתי היינו כל הששון ושמחה שלו בביתו ומעניניו נשבתו ונתבטלו בעת שקרה תקלה לחבירו, כ' כל כך הרגיש בצערו של חבירו ונשתתף בהתקלה עד שלא היה יכול לשוש מעניני עצמו, אבל אין הכוונה חלילה שלא שש ממה שקרה תקלה לחבירו, רק שלא שש משמחותיו ע"י שקרה תקלה לחבירו, כי צרת חבירו ערבב כל ששון לבו ודפק"ח:
רפרם ספדיה לכלתיה כו':
ע' ביו"ד סי' שד"ם מבואר כשם שמספידין על האנשים כך מספידים את הנשים והביאו מקור לזה מגמ' דכאן רפרם ספדי' לכלתי' ובס' "תורה תמימה", ר"פ חיי, העיר למה לא הביאו ראיה מדהספיד אברהם לשרה וכתב דאולי י"ל דאין ראי' מהספד בעל אשתו כו' ע"ש. ולענ"ד י"ל בכמה גווני (א) עפמ"ש תוס' מו"ק כ' א' בשם ירושלמי דאין למידין מקודם מתן תורה (ב) אין ראיה משרה שהיתה נביאה כדאי' לעיל י"ד א' ואברהם היה טפל לה בנביאות (ג) דלכאור' צריך להבין מה ס"ד שלא להספיד נשים ואיזה סברא לחלק יש בין נשים לאנשים בזה. אך י"ל לפי המבואר בנדה ל"א ב' בלידת זכר הכל שמחים בו ובלידת נקבה הכל עצבים בה, והענין כמ"ש בפתח עינים להחיד"א ז"ל שם דכבודו של הקב"ה רק בזכרים שנצטוו בתלמוד תורה ונשים פטורות יעו"ש ולכך ס"ד שא"צ להספיד נשים, אמנם התינח לאחר מתן תורה אבל קודם מתן תורה פשיטא שלא היה שום חילוק בזה בין נשים לאנשים וא"ש ודו"ק:
א"ל ניחא לי דאשמעיה למר אי הכי גמור מיני הא מילתא דא"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל וכו' תנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו':
עיין בחידושי חת"ס למס' נדה דף ע"ב בד"ה תנא דבי אליהו וכו' ביאור מאמר זה (וחידושי חת"ס אלו באו בדפוס בספר ליקוטי חבר בן חיים חלק שביעי) עיי"ש. [גם עיין בפ' ראש דוד להחיד"א ז"ל פרשת בהעלתך ארוכות על מאמר זה]:
ל"א:
אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן ביאור מאמר זה תמצא בס' אוהל יעקב להמגיד מדובנא ז"ל ריש פרשת ראה עיי"ש וינעם לך: ל"ב:
וא"ר שפטיה א"ר יוחנן כל הקורא בלא נעימה כו' עה"כ אומר וגם אני נתתי להם וג' ומשפטים לא יחיו בהם מתקיף לה אביי משום דלא ידע לבסומי קליה כתיב ביה ומשפטים לא יחיו בהם כ' בבכור שור יש להקשות איך ס"ד דר"י דהא שפיר קפריך ליה אביי. ונ"ל ע"פ המבואר בס' אור חדש כ"ב והוא ידוע דכוונת התורה והמצות הוא. הנשמה. והחיות שבאותו תורה ואותו מצוה וידוע מ"ש המפרשים דהקול והנעימה בתורה ותעלה מעורר הכוונה והיינו דאר"י הקורא בלא נעימה שעי"ז אינו מכוון בהם כראוי, עליו הכתוב אומר כו' ומשפטים לא יחיו בהם פי' שאין חיות באותן משפטים ואין כוונת ר"י דלא יחיו קאי אאותן הקוראים בלא נעימה רק דקרא דלא יחיו עי' המשפטים לא יחיו שאין בהם חיות, וזה נ"ל פי' הכתוב אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. דבשבועות דף כ"ו אמרינן האדם בשבועה פרט לאנוס פרש"י דלשון האדם מורה על הכוונה שיהא לבו עליו, וזהו פי' הפסוק אלה המצות אשר יעשה אותם האדם פי' שלבו עליו ועושה אותם בכוונה, אז וחי בהם פי' שיהי' חיות באותן המצות וק"ל עכ"ל הטהור:
סליק מסכת מגילה בס"ד:
וזה דבר השמטה:
בר"ה ט"ז ע"ב אר"י חייב אדם לקבל פני רבו ברגל וכו':
כתב בס' אהבת יהונתן בהפטורה ליום ב' דשבועות דהנה באם ישראל כולם צדיקים הקב"ה משפיע להם בעצמם אבל כשאין עושים רצונו הקב"ה משפיע לצדיק ומן הצדיק יבא השפע לישראל. זולתי בשבת הקב"ה משפיע להם ואף שאינם עושים רצונו וזהו דתנן המשרה את אשתו ע"י שליש ר"ל ע"י הצדיק. אוכלת עמו משבת לשבת. רק כ"ז בשבת אבל ביו"ט השפע בא מצדיק לכך חייב לקבל פני רבו ברגל. והנה זהו בזכרים דמקבלים השפע בשבת מהקב"ה בעצמו אבל הנקבות מקבלים גם משבת מהצדיק. וזהו מאמר הגמ' חייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת היום מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל. לה דייקא. ר"ל הנקיבות היות דהמה מקבלים שפע מהצדיק אף בשבת לכך חייבת לקבל פניו אפי' בשבת. ומיני' דזכר אינו מחויב לקבל בשבת כנ"ל לכן אוכלת עמו. מלבד ביו"ט דשפע בא ע"י צדיק גם לזכר. וחייב הוא ג"כ לקבל פניו ונכון. עכ"ל הטהור:
מכאן ואילך שייך למסכת מגילה: